 |
למי שהגיעה, כמוני, מתל-אביב לטשקנט ב-1995 ציפה הלם תרבות ממושך.
במשך כחצי שנה עבדתי בטשקנט במשלחת של בודקים ביטחוניים בחברת אל על. אחרי שהתרגלתי לחיי הבילוי ב"עיר ללא הפסקה" מצאתי עיר שרחובותיה שוממים וחשוכים אחרי שקיעת השמש. המסעדות והפאבים הבודדים מסתתרים בין בתים וחצרות, ואין שלטים שמפנים אליהם. ואם כבר הצלחתם לאתר מסעדה, סביר להניח שתהיו הלקוחות היחידים בה. טשקנט של אמצע שנות ה-90 – ובמידה רבה גם של שנות ה-2000 – היא עיר של בנייני רכבת אפורים ומוזנחים, הרבה מאוד בטון ומעט מאוד עצים. למי שמסתובב ברחובות קל הרבה יותר למצוא קרון חשמלי לא ממוזג מאדם מחייך. בעיר אפשר למצוא מראות שמוכרים בישראל בעיקר מתקופת הצנע. כך, למשל המכוניות הישנות חורקות בירידה, משום שנהגיהם לא לוחצים על הגז כדי לחסוך בדלק. ברוב המקרים הם גם נמנעים מטעמי חיסכון מהדלקת אורות בערבים. קשה לחשוב על מקומות טובים פחות מאוזבקיסטן למסע שופינג. כמעט שאין חנויות ולרוכלים ברחוב אין הרבה מה להציע חוץ משתי סיגריות או ארבעה לימונים. למותר לציין שכמעט כל דבר נמכר בשוק השחור, ומי שמחזיק בצרור שטרות של דולרים אמריקניים הוא לפחות בן מלך. מספר היהודים שהגיעו לשגרירות היה גדול מאוד, והקהילה היהודית בעיר הלכה והצטמקה. השכונה היהודית הננטשת לא נותרה שוממה זמן רב ועל הבתים השתלטו תושבים מקומיים. בתנאים הללו אין פלא שהנסיעות הקצרות לריגה, בירת לטביה, נראו לאנשי השגרירות כחופשה חלומית. השגרירות הישראלית עצמה נמצאת בבניין רב-קומות, שבפתחו ניצבים כחומת מגן אנושית אנשי הביטחון, ששניים מהם נהרגו היום. השגרירות מתפרסת על קומה אחת בסך הכל, ומשמשת בעיקר את מי שמבקשים אישור לעלות לישראל ומתבקשים להציג מסמכים המוכיחים את יהדותם. באותה תקופה נהגתי לאבטח את המטוס של בני המזל שהצליחו לברוח מאוזבקיסטן בדרכם לישראל, וחוזרת לטשקנט עם חבריי לעבודה. בכל פעם לפני העלייה למטוס לנמל התעופה בן-גוריון, חמשת הדיפלומטים הישראלים, שנותרו לבד בשגרירות, היו מפצירים בנו: "אל תבריזו לנו, בבקשה תחזרו לפעם נוספת". האמת, קשה להאשים אותם: אנחנו היינו אחראים לאספקת נייר הטואלט שלהם.
|
 |
 |
 |
 |
|
|