 |
/images/archive/gallery/152/962.jpg מפלי האיגואסו, האזור שאליו נשלחו הפלשתינים
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
| זה היה נסיון הטרנספר המאורגן ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הרעיון עלה אחרי מלחמת ששת הימים: לשדל את תושבי עזה להגר לדרום אמריקה, תמורת חופן דולרים והבטחות שווא. בעזה פעלה יחידה חשאית שאיתרה מועמדים. המוסד המתין להם בפרגוואי, אבל העסק הסתבך, כשאחד המהגרים הפלשתינים התפרץ לשגרירות ישראל ורצח את אשת הקונסול, עדנה פאר. בימי השבעה ביקר את בעלה סוכן מוסד, שהשביע אותו לא לספר דבר לפחות 30 שנה. פאר עמד במילתו. היום הוא מדבר |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרה ליבוביץ-דר
13/8/2004 17:02 |
|
|
|
|
|
|
|
טלאל אל-דמסי עמד על דוכן העדים בבית המשפט באסנסיון וסיפר סיפור מוזר. אל-דמסי, יליד עזה, נאשם ברצח עדנה פאר ז"ל, עובדת שגרירות ישראל בבירת פרגוואי, במאי70'. להגנתו טען שהישראלים הציעו לו משרה טובה בחוץ לארץ. הוא התפתה, קיבל 25 דולר, עזב את עזה, טס ללונדון, משם לריו דה ז'נרו. מברזיל הועבר לפרגוואי. כשהגיע לבירה אסנסיון ניסה ליצור קשר עם שגרירות ישראל, אבל שם התעלמו ממנו. הוא כעס, התפרץ לשגרירות וירה בפאר. במאי72' הורשע ברצח ביחד עם חאלד עבדול קאסאב ונידון ל-13 שנות מאסר. ב-79' שוחררו השניים מהכלא. ככל הידוע הם נשארו בדרום אמריקה.
הסיפור זכה לכיסוי שולי בעיתונות הישראלית. הוא נשמע בזמנו מופרך ולא הגיוני. סיפורי בדים של צעיר עם דמיון מזרחי מפותח, שמנסה להיחלץ מאיום המאסר הממושך. רק מעטים ידעו שאל-דמסי דובר אמת. בעדותו חשף למעשה תוכנית חשאית שהגתה ממשלת ישראל לפני 35 שנה, במטרה להתמודד עם בעיית עזה. המדינה הציעה לפלשתינים לעזוב את הרצועה ולטוס לדרום אמריקה. ישראל שילמה עבור כרטיס הטיסה ונתנה לכל עוזב סכום כסף. אל-דמסי דיבר על 25 דולר. משה פאר, בעלה של הנרצחת, שהיה מזכיר ראשון וקונסול בשגרירות, אומר שכל פלשתיני קיבל כמה מאות דולרים.
שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר, שהיה אז מתאם הפעולות בשטחים, אומר שמספרם של המועברים לא עלה על 20. מאיר נוביק, מפקד המחלקה לתפקידים מיוחדים של המשטרה שהיתה מעורבת במבצע, מדבר על כמה עשרות. ואילו פאר אומר שבמסגרת המבצע הגיעו לפרגוואי אלפי פלשתינים.
בכל מקרה, מדובר באחד מנסיונות הטרנספר הממוסדים והשיטתיים ביותר בתולדות המאבק הישראלי-פלשתיני. הושקעו בו הרבה מחשבה, ארגון וכסף. משרד ראש הממשלה בירושלים פיקח על המבצע, בבניין הממשל בעזה
ניסו אנשי צבא ומשטרה לאתר מועמדים מתאימים ולשכנע אותם לעלות על המטוסים. בפרגוואי קיבלו את הפלשתינים סוכני מוסד. הקהילה היהודית באסנסיון סייעה בכסף וביצירת קשרים עם הממסד המקומי.
מאסנסיון הוסעו רוב הפלשתינים לשתי ערים באזור משולש הגבולות בין פרגוואי, ברזיל וארגנטינה. בפרגוואי הם התקבצו בסיודאד דל-אסטה. העיר אליה נלקחו בצד הברזילאי של הגבול היא פוסה דה איגואסו. האזור נחשב לאחת מחממות הטרור וההברחות בדרום אמריקה. היום סיודאד דל-אסטה היא העיר השנייה בגודלה בפרגוואי. בסוף שנות השישים זה היה אזור ספר נידח, שאיש לא רצה לגור בו.
פאר, ששימש גם כאיש הקשר של המוסד בשגרירות, אומר שהפלשתינים היו בטוחים שהם מגיעים לאזור חקלאי. "הבטיחו להם כנראה שהם יהיו בעלי אדמות, שזו הארץ המובטחת שלהם. סוכן המוסד שבא איתם הבטיח שיחזור תוך שבועיים שלושה לראות מה קורה איתם. הוא לא חזר. הם הרגישו שסידרו אותם. אמרו להם'תתחילו לעבוד, קדימה, אחר כך תקבלו עוד כסף'. אתה צריך להגיד לבן אדם מה הוא עושה, איך הוא יתקיים. אני לא הייתי משאיר אותם בשטח בלי שום קיום. היו צריכים לאפשר להם לחיות בשקט חצי שנה עד שיסתדרו, יסתגלו וינסו להקים בית ולהתערות בחברה. לפי דעתי היתה פה גם פאשלה בטחונית. אם ידעו שמגיעה קבוצה כזאת לפרגוואי, למה לא איבטחו את השגרירות? במבט לאחור אני חושב שאם כבר עשו את זה, היו צריכים למצוא לפלשתינים הסדר אחר. בסוף הם נשארו באוויר. חיפשו את השגריר וכשלא מצאו אותו ירו באשתי. המשפחה שלי היתה קורבן של הטרנספר הזה".
במהלך ימי השבעה על מות אשתו, אומר פאר, ביקר אותו סוכן מוסד וביקש ממנו לא לדבר על הפרשה לפחות 30 שנה. תוקף ההבטחה פג. "עכשיו", אומר פאר, "אני יכול לדבר".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"זה בא משר הביטחון"
|
|
|
 |
|
|
|
פאר הוא בין היחידים שהסכימו לחשוף את הידוע להם. למרות שעברו מאז כבר יותר מ-30 שנה , רק מעטים ניאותו לדבר על מבצע הטרנספר. "אני לא מכיר, אני לא יודע, אני לא מדבר עם עיתונאים", אמר איש שב"כ שבקיא בפרטי האירוע. והוא לא היה היחיד. גם מי שהסכים לדבר עשה זאת כמי שכפאו שד. רק בודדים הסכימו להיפגש. זה היה אחד הפרקים היותר אפלים ביחסי ישראל והפלשתינים. שני הצדדים לא אוהבים להיזכר בפרשה. הפלשתינים לא ממהרים להודות, שבניגוד להצהרותיהם על היצמדות לקרקע, היו ביניהם כאלה שהסכימו לנטוש אותה תמורת כסף. הישראלים לא ששים לספר על מעורבותם בטרנספר מאורגן. את האחריות זורקים על אחרים, בעיקר על המתים.
משה גורן היה המושל הראשון של רצועת עזה, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. "זה בא משר הביטחון", הוא אומר היום על המבצע. "לי לא היה חלק בזה. אנחנו היינו עסוקים בהתארגנות במשטרה שהיתה מטונפת עד הסוף". קצין המשטרה נוביק אומר ש"הגורמים המתאימים הם שהחליטו על המבצע". מיהם אותם גורמים מתאימים? לדברי נוביק (אביו של איש העסקים נמרוד נוביק, בעבר מנערי שמעון פרס) "זה בא מדרגים גבוהים. אי אפשר לעשות דבר כזה לא מהדרגים הגבוהים". עד כדי כך גבוהים שאריה שלו, איש אמ"ן לשעבר וחוקר במכון יפה באוניברסיטת תל אביב, אומר שלוי אשכול מינה את עדה סרני, שהיתה בעבר שליחה של המוסד לעלייה ב' ברומא, למנהלת המבצע במשרד ראש הממשלה. "בכל מקרה המינוי שלה היה ממשלתי", אומר שלו.
הסיבות ליישום רעיון הטרנספר היו מגוונות. יש מי שסבורים שדילול האוכלוסייה ברצועת עזה היה המניע העיקרי להעברת הפלשתינים לדרום אמריקה. ב-67' היו ברצועת עזה 400 אלף פלשתינים על שטח של 363 קמ"ר. בגדה ובירושלים, לשם השוואה, היו כ-900 אלף פלשתינים על שטח של 5,700 קמ "ר. הריבוי הטבעי בעזה גבוה יותר לעומת הגדה. הממוצע הפלשתיני מגיע ל-5.9 ילדים לכל אישה. בעזה: 6.6 ילדים .
"רצו להקטין את כמות האנשים", אומר גורן בפשטות. הרצל שפיר, שהיה ראש מטה פיקוד מרכז, אומר: "יכולה להיות רק הראייה של פיצוץ אוכלוסייה. ייתכן שאמרו שזו פצצת זמן דמוגרפית. הריבוי הטבעי גדול, המרחב מצומצם, ואם יש יותר ויותר אנשים עלולה להיווצר בעיה. קשה להזין את האנשים. לו הם היו בונים מגדלים וסוחרים כמו בהונג קונג זה היה אחרת, אבל הם לא כאלה. הדברים מאוד ברורים סטטיסטית ועניינית". יחיאל בן-צבי, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב לקשרי חוץ, היה ראש המינהל האזרחי בשנת67'. הוא מכיר את המבצע לעידוד ההגירה, וסבור שהיה "יפה מאוד, אנושי מאוד, מכובד מאוד. לא היה מדובר בתנועה המונית, זה לא נעשה בכפייה אלא בצורה וולנטרית, וזה בוודאי היה שיפור בתנאי החיים שלהם".
האלוף במיל' גזית סבור שהגורם העיקרי למבצע אכן היה כלכלי. "חשבו שאם אנשים ייצאו מהרצועה, זה יקל על המצב שם. המצב ברצועת עזה היה קטסטרופלי. מעל מחציתם היו מחוסרי עבודה. הם היו מחנה הסגר אחד גדול. אנחנו לא שיפרנו שם את המצב הכלכלי. במקום זה עשינו ניסיון לעודד הגירה מרצון". גם האלוף במיל' מאיר עמית, שהיה ראש המוסד ב-67', אומר שהכוונה היתה לעודד את הפלשתינים לעזוב ביוזמתם. "העניין היה כמה שיותר לדלל את השטח מערבים", אומר עמית. "הם היוו איום על ישראל כל הזמן. זה לא נעשה במספרים גדולים, זה לא היה פשוט. אנחנו לא דחפנו אותם כמו שלא עזרנו להם להישאר. לא אנחנו יזמנו את המבצע. הם באו מרצונם".
נוביק חושב גם הוא שהגורם לטרנספר היה בטחוני. "היו המון גורמים עוינים שרק רצינו להיפטר מהם, וכשהתברר שיש מקום שאפשר להזרים לשם אנשים, הוחלט לעשות את זה. אני לא חושב שהגורם היה הרצון לדלל את האוכלוסייה. לא היה לזה ערך מעשי מבחינה של דילול". עדותו של אלדמסי בבית המשפט מחזקת את הסברה הזאת. אל דמסי אמר שהוא הצטרף לארגון מחבלים, נעצר ועונה בבית הכלא על ידי הישראלים, ורק אחר כך הוצע לו לנסוע לדרום אמריקה.
על השאלה מדוע נבחרה דווקא פרגוואי להיות הארץ המובטחת עבור פלשתינים מעזה אומר נוביק ש"תמיד צריך למצוא מקום שמוכן לקבל אותך". לדברי פאר היה קל להכניס את הפלשתינים לפרגוואי. "אין שם ביקורת. הכל אפשר להשיג בכסף. באותה תקופה יכולת לקנות דרכון של פרגוואי ב-50 דולר . השחיתות שם חגגה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"פותר התעלומות" השרירן
|
|
|
|
|
|
|
שלושה שבועות לפני הפיגוע בשגרירות נאלץ פאר להתגייס לעזרתו של אחד מאנשי המוסד שנעצר. "הפלשתינים שמצאו את עצמם בלי כסף ובלי עבודה התחילו להתלונן אצל השלטונות בפרגוואי על מה שהישראלים עשו להם", נזכר פאר. "היו שמועות שסוכן מוסד מסוים הביא אותם לפרגוואי ושילם להם כסף. הוא נעצר באסנסיון. הבטחתי שאני ערב לו ושהוא יחזור לארץ אחרי שישתחרר מהכלא. לפני שטס חזרה הוא התארח אצלי בליל הסדר. הזמנו גם את הקונסול הירדני שישב בשולחן עם איש המוסד". אותו סוכן מוסד שנעצר מסרב לדבר על הפרשה. "אני לא שייך לכל הסיפור הזה", הוא אומר, "זה קטגורי אצלי לא לדבר". לדבריו , הוא לא מצטער על שום דבר. "מי שלומד מההיסטוריה, שילמד לקחים. לא כל עם ישראל צריך ללמוד מזה לקחים".
במקביל לפעילות המוסד בפרגוואי, בבניין הממשל בעזה פעלה יחידה קטנה, שאמורה היתה לקבץ את הפלשתינים המועמדים לטרנספר. נחמן טל, איש שב"כ שהיה אחראי על סיכול הטרור ברצועת עזה אחרי המלחמה, זוכר שהיחידה להגירת ערבים היתה מאוד ממודרת." הם לא היו חלק אורגני מהממשל.היו להם משרדים בעזה, אבל הם היו סודיים ונמנעו מלהתרועע עם אנשי ממשל כדי לא להישרף בעיני הערבים. הייתי נתקל בהם לפעמים בבית קפה בעיר באקראי, ידעתי מה הם עושים, אבל הייתי כל כך עסוק עם הבעיות שלנו, שלא היה לי זמן להתעניין בהם יותר מדי. לפני מלחמת יום הכיפורים הם נעלמו".
הרוח החיה ביחידה בעזה היה שלמה בן-אלקנה,איש המחלקה לתפקידים מיוחדים של המשטרה, שהושאל לצבא לצורך המבצע והוגדר כקצין לתפקידים מיוחדים של המושל, יצחק מודעי, שהחליף את גורן. "היו לו נתונים טובים לעסוק בזה", אומר נוביק. "האדם התמצא בנושא הערבי, היו לו קשרים עם הערבים".
צבי אלפלג, שהיה מושל דרום רצועת עזה אחרי המלחמה, זוכר את בן-אלקנה כקיצוני בדעותיו. "כל פעם ששטח ערבי היה עובר תחת שלטון ישראלי, בן-אלקנה הגיע. התפקידים המיוחדים שעסק בהם היו תמיד קשורים לאוכלוסייה הערבית גם בשטחים וגם בתוך שטח ישראל, במשולש".
אהרון שלוש, שהיה אחד ממפקדיו במחלקה לתפקידים מיוחדים, מתאר את בן-אלקנה כאדם בודד, בלי הרבה חברים במשטרה. "הוא היה עוקצני, מעליב, מזלזל באנשים, לפעמים היה לו חוש הומור שלא הבנו.הוא היה אדם מיוחד,מוכשר,מאוד משונה. גם הטיפול שלו בגוף היה יוצא דופן. הוא פיתח את השרירים והיה מאוד גאה בכך. הוא נראה מצוין כל הזמן וכמעט לא הזדקן. אני לא יודע מה הוא עשה ב-67'. בשירות שלו במשטרה הוא הסתובב בין הערבים. הוא ידע טוב ערבית, אם כי דיבר במבטא יקי. הוא בהחלט היה מסוגל לדברים יוצאי דופן".
בן-אלקנה נולד ברוסיה, גדל בוינה, עלה לארץ ב-38' ואחרי תקופת הכשרה בקבוץ בית זרע יצא להרפתקה הראשונה שלו, טיפוס על החרמון. האזור היה בשליטת הצרפתים. הוא נתפס ונידון לשמונה שנות מאסר בכלא הסורי. ב-41' פתחו הבריטים את שערי הכלא ובן-אלקנה יצא לחופשי. "היחס השלילי שלו כלפי הערבים נוצר בכלא", אומר אלפלג.
ב-42' התגייס בן-אלקנה למודיעין הבריטי. שבע שנים אחר כך, עם קום המדינה, הצטרף למשטרה. הוא חי בגבעת שמואל עד שנפטר ב-93'. בראיונותיו הרבים לעיתונות הוא נקרא "פותר התעלומות". בן-אלקנה היה זה שמצא את קברו של איש ניל"י אבשלום פיינברג, ובכך טיהר את שמו של יוסף לישנסקי, שנחשד ברצח פיינברג, חברו למחתרת. הוא גילה את מקום קבורתם של 13 לוחמי הפלמ"ח, שנהרגו באכזיב ביוני46' והוכרזו כנעדרים.במשך שנים ארוכות חקר את היעלמותם של 23 יורדי הסירה, שנעלמו במאי41' מול חופי טריפולי בלבנון, ואת פרשת הירצחו של קצין המשטרה משה ליזרוביץ שנחטף עם אשתו וגיסו בעתלית ב-38'. במשך שנים לא נודע מקום קבורתם של השלושה. בן-אלקנה מצא את הקברים ב-63'. " גמרתי עם זה", הוא הכריז בראיון עיתונאי ב-67', " אלא אם כן יוטל עלי עכשיו למצוא את קבר משה רבנו בהר נבו".
על פעילותו במבצע ההגירה לא דיבר מעולם. בן-אלקנה היה אחראי גם על הגירתם של פלשתינים מעזה לגדה ולירדן. אלפלג זוכר שבן-אלקנה היה זה שארגן את האוטובוסים שהביאו את הפלשתינים מרצועת עזה לגדה. בתחילת המבצע הועברו כמה אלפים לגדה. בספרו "קורבנות" כותב בני מוריס שכ-70 אלף פלשתינים היגרו מרצועת עזה למצרים ולמקומות אחרים בעולם הערבי אחרי המלחמה. גזית אומר שכ-4,000 הועברו במסגרת הטרנספר מרצון. נאדר אל-טורק ממשרד החוץ של הרשות הפלשתינית בעזה, אומר שרק פלשתינים ספורים הועברו לגבול עם ירדן או מצרים תמורת כסף. "הם קיבלו רק כסף למונית שלקחה אותם לגבול. רובם לא עברו את הגבול מפני שחששו שיהרגו אותם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דיין לא חשף
|
|
|
|
|
|
|
כמעט כל מי שיכול היה לדעת על המבצע טוען היום שלא ידע דבר. ישעיהו גביש, שהיה אלוף פיקוד הדרום אומר שמעולם לא שמע על כך. "בוודאי שהכרתי את הפעילות שלו", אומר חיים חופי, שהיה מפקד אזור הדרום של השב"כ, כשנשאל על בן-אלקנה. "אבל אני גדלתי באסכולה ששומרת את המידע שלה לעצמה", הוא מוסיף לפני שהוא טורק את הטלפון.
חנה סרני, בתה של עדה סרני שנפטרה ב-97', אומרת שהיא לא מכירה את כל הפרטים הקשורים בעבודתה של אמה. "אני יודעת שהיא עבדה באותן שנים במשרד ראש הממשלה, אבל היא לא דיברה על זה. היא לא היתה אדם שמדבר".
הסודיות היתה חיונית, מסביר נוביק. "בממדים של אז זה היה מבצע רציני. כל פרסום בנושא הזה יכול היה לחסל אותו". פרופ' משה מעוז מהאוניברסיטה העברית, שהיה היועץ של שר הביטחון עזר ויצמן ב-78', אומר שהמבצע נעשה בצורה מאוד חשאית, בין השאר מחשש לחיי הפלשתינים שנטלו בו חלק. "הם היו עלולים ליפול קורבן למעשי נקם של פלשתינים שהתנגדו לזה".
גם משה דיין, שר הביטחון דאז, לא חשף מעולם את המבצע. באוטוביוגרפיה שלו, "אבני דרך", הוא מתאר בצבעים ורודים את מערכת היחסים בין הישראלים הכובשים לבין הנכבשים. "יש צורך", כתב דיין, "לעצב מסגרת חיים משותפים, לחיות עם הערבים ולא מעליהם ולא מופרדים בגדרות תיל". הוא לא הזכיר, אף לא במילה אחת, שבעידודו אכן נעשה ניסיון לשמר את הייחוד הפלשתיני, אבל לא בעזה, אלא בפרגוואי.
בניגוד לגזית, שאומר שהממשל הישראלי לא הקל על תנאי החיים ברצועה כדי לעודד את ההגירה, כותב דיין ש"במחנות הפליטים ברצועת עזה התחוללה מהפכה כלכלית. פליטים שישבו שנים בפתחי בתיהם, שיחקו שש-בש, דיברו על פוליטיקה ולא פשטו את הפיג' מות מעל גופם, החלו יוצאים לעבודה". בספרו מתאר דיין טרנספר שנעשה באזור לטרון. "חיוני היה להרחיב את האזור היהודי", כתב ובאותה נשימה קבע שהברחת התושבים מהאזור נעשתה "לא רק בלי החלטת ממשלה,אלא אף בסתירה למדיניות שקבעה. בירורים מיוחדים בצבא לא ראיתי טעם לעשות". אף מילה על הטרנספר המאורגן בעזה.
גם בפורומים צבאיים דיבר דיין בזכות ההגירה, אבל לא הזכיר את מבצע הטרנספר. בספרו "משה דיין במלחמת ששת הימים ואחריה" מביא אריה בראון, שהיה שלישו של דיין, כמה התבטאויות של הבוס לגבי ההגירה: "הוא אמר, בין השאר, ש'אנו רוצים בעידוד הגירה לפי תוכנית סלקטיבית'. וגם ש'כל מי שיש לו הצעה ורעיון מעשיים איך להביא לעידוד הגירה יבוא ויציע. אין רעיון והצעה שהם פסולים מראש'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רעיון הבל
|
|
|
|
|
|
|
גם הפלשתינים משתדלים להדחיק את הפרשה. עיתונאי עזתי טרק את הטלפון בפני כששאלתי אותו על הטרנספר. איהב אל-אסקר, איש עסקים מעזה המקורב למוחמד דחלאן, אומר שרבים מבני משפחתו עזבו אחרי המלחמה את רצועת עזה לירדן ולברזיל, "בגלל המצב. אני בטוח שהם לא קיבלו כסף". עלי אשרף, לבורנט עזתי שהיגר לפני כעשר שנים לצ'ילה, אומר בשיחת טלפון מסנטיאגו, שיש בעיר כמה עזתים שהגיעו אחרי המלחמה. "אף אחד לא קיבל כסף. אנחנו לא ניקח כסף בעבור האדמה שלנו. האדמה שלנו בעזה".
בני משפחתו של חאלד עבדול קאסאב, אחד מרוצחיה של עדנה פאר, אינם יודעים מה עלה בגורלו. גם הם מעדיפים לא להתעמק בפרשה. קאסאב שגדל בדיר אל-בלח, התחיל ללמוד במצרים, אבל כשכספו אזל חזר לרצועה. כשקיבל הצעה לנסוע לברזיל ולהרוויח שם כסף, קפץ על ההזדמנות. אחייניתו, מרים קאסאב ובן דודו, עמר קאסאב, תושבי דיר אל-בלח, אינם יודעים כמה כסף קיבל מהישראלים כדי לעזוב את האזור, הם רק יודעים שקאסאב עזב כדי לעבוד. "לא היה לו חשוב באיזו עבודה הוא יעבוד, העיקר שיעבוד", אומרת מרים. "שמענו שהיה לו בלגן שם אצל הישראלים", אומר הבן דוד עמר, "יותר מזה אנחנו לא יודעים. אנחנו אפילו לא יוד עים אם הוא השתחרר כבר מהכלא". בעוד עמר אומר שהוא כועס על מה שהישראלים עוללו לבן המשפחה, מרים אומרת שהיא אינה כועסת, רק רוצה לדעת מה עלה בגורל הדוד. "פעם אחת הוא שלח לנו תצלום שלו ושל אשתו, ברזילאית, ומאז נעלמו עקבותיו. היינו רוצים שהישראלים, שלקחו אותו לשם, יגידו לנו מה קרה איתו. איך זה שמשנת70' עד היום לא אמרתם לנו שום דבר? ".
ד "ר שרה רוי מהרווארד, שחקרה את רצועת עזה במשך שנים ארוכות ופרסמה שני ספרים על האזור, אומרת בשיחת טלפון ממשרדה באוניברסיטה ששמעה שמועות על המבצע במהלך השנים שבהן הסתובבה ברצועה. "בעיקר קשישים דיברו על זה. הם אמרו שהישראלים הציעו להם כסף כדי שיעזבו. זה נשמע יותר כמו אנקדוטה. לא יכולתי לדעת אם זה נכון. לא נתקלתי במסמכים שיאשרו את השמועות האלה".
רבים במערכת הביטחון הכירו את הפרשה וידעו שלא מדובר בשמועות אלא במבצע ממשי. לא כולם הסכימו עם המתרחש. בביתו בשכונת רמת חן, כשהוא מחלים מניתוח קשה, אומר גורן שמשל אז בעזה, כי התנגד לטרנספר. "וגם אמרתי להם את זה. השקפת עולמי שונה. אני הייתי בעד שיקום הפליטים במקום, אחרת יהיה פה אסון גדול".
ראובן מרחב, בכיר לשעבר במוסד, אומר ש"זו לא אוכלוסייה שמהגרת. הנסיונות לעודד את הגירתם היו נסיונות שווא. כל הגירה מורכבת משני אלמנטים, דחיפה ומשיכה. כאן, כשהתחילו לחלק להם כספים, מיד היו כוחות נגד שנתנו להם כסף כדי שיישארו. חשבתי שזה רעיון הבל שלא יצליח".
גם אלפלג התנגד. "זה רעיון טיפשי. הערבים מאוד מאוד קשורים למקומם. בעבר גם הציעו להם כרטיסי טיסה לקנדה וזה לא עבד".
אחרי כל המאמצים, הכסף והארגון גם המבצע לעידוד ההגירה לדרום אמריקה לא עבד. לדברי גזית "המספרים היו מאוד קטנים, זה לא היה בולט ולא עשה שום תהודה". אולם למרות הכישלון והשנים שעברו מאז, המבצע לא נשכח. לקחיו נלמדים עד היום. באפריל צירף נוביק את חתימתו לאלה של 180 בכירי מערכת הביטחון לשעבר התומכים בתוכנית ההתנתקות. "יכול להיות", הוא אומר, "שהמחשבה שהגירוש, ואני לא אוהב את המילה גירוש, לא הצליח, גרמה לי לתמוך היום בהתנתקות". * saral@maariv-n.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
