 |
/images/archive/gallery/106/138.jpg
 |
|
|
| "פתאום יש כסף לנעליים חדשות" |
|
| מיזם "דרך התקווה", המשותף לקרן לידידות בראשות
הרב יחיאל אקשטיין ועיתון מעריב יצא השבוע לדרך.
המטרה: רכישת ציוד לנזקקים ומימון קורסי הכשרה
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרי מקובר-בליקוב
3/9/2004 6:00 |
|
|
|
|
|
|
|
אימאס, ילידת קווקז בת 43, נקראת על שם היהלום היקר במערב, אבל יש לה חובות בסך 20 אלף שקלים, שלושה ילדים שרוצים מחשב וחור ענק בלב. כבר חמש שנים היא חייה בעוני, משתכרת רק500 שקל בחודש. אבל, לפני חודשיים אימאס קיבלה בשורה משמחת: מלשכת הרווחה נמסר לה כי נבחרה לפרויקט הסיוע "דרך התקווה" של הקרן לידידות ועיתון מעריב.
"התרגשתי מאוד" אמרה. "בכיתי וצחקתי. היה לי שמח כל כך, ומצד שני כל כך לא נעים. כי בחיים שלי לא קיבלתי תרומות. אבל כדי לעלות מדרגה מייאוש נורא לחיים עם סיכוי, אסור להיות בררנים".
אימאס עלתה לארץ באמצע שנות ה-90 עם בעל ושני ילדים. מלחמה השתוללה באזרבייג'ן, והסוכנות הפצירה בה לנסות את מזלה בישראל. אימאס עזבה משרה נוחה כמפקחת על מורים, נפרדה ממשפחה ומחברים והגיעה לעפולה, "מקום שבו כולם מכירים את כולם, ואף אחד לא חשוב יותר מהשני", כדבריה .
קשיי הקליטה, ההלם התרבותי והעוני החריפו את מערכת היחסים הזוגית שהיתה רעועה ממילא, ואימאס התגרשה. ב-1999 מסרה את סכום הכסף האחרון שנותר לה, בתמורה לארון בגדים משומש. למחרת התעוררה למציאות שבה אפילו לחם וחלב הם עניין של חישובים.
"מעולם לא הבנתי מה זה עוני, עד שירדתי למכולת והייתי צריכה להחליט מה לקנות. קוטג', אורז או סבון כביסה", היא אומרת בעיניים המאדימות מבושה. "הלכתי לרווחה, אמרתי לא רוצה צדקה, לא רוצה עמותות. אני חרוצה, משכילה, דוברת חמש שפות. רק תנו לי עבודה, ואני והילדים נסתדר".
אנשים טובים סידרו לה עבודה ברבע משרה כמגשרת תרבות בין בני נוער מרוסיה לצעירים ישראלים. מאז היא מביאה הביתה
500 שקל בחודש. וכשהיא מסבירה לעולים מרוסיה שהחינוך בארץ פחות נוקשה, וצריך קצת לשחרר, הבכי חונק את גרונה. "כי הבעיות שמעסיקות את ההורים הן אם לתת רשות לילד לעשות עגיל באף, ואני צריכה להתמודד עם הילדים שלי על נעלי התעמלות קרועות, ממרח בסנדוויץ' וחשבון טלפון מנותק.
"אני אחת שלא הולכת להתלונן, ומנסה כל הזמן להתמודד לבד", היא מסבירה בשקט. "הכל סחבתי על עצמי, אבל מיום ליום קשה יותר. אי אפשר להגיד לילדים "לא" על כל דבר. גם להם יש נשמה".
היא מקבלת 1,900 שקל מהביטוח הלאומי שצריכים להספיק לשכר דירה, חשבונות טלפון, חשמל, מים וגז, שכר לימוד, מזון, ביגוד ונסיעות. אימאס שונאת את החורף. כי על אף שניסתה בכל קיץ לחסוך קצת כסף לחימום, תמיד רעדה בחודשי הקור.
"הילדה כבר הפסיקה לבקש ממרח שוקולד. אם יש לה לחמנייה היא מאושרת. הגדול רוצה ללמוד באוניברסיטה. בכל חודש הוא שואל אם שמתי משהו בצד, לחיסכון. ואני אומרת לו, עד שתגיע לאוניברסיטה, ילד, כבר יהיה לנו כסף. הרבה. ונוכל לטייל קצת בארץ הזו שאנחנו בכלל לא מכירים, ולאכול שלוש פעמים בשבוע בשר, ולקנות ספרים, ולשחק במחשב, ולדבר בטלפון בלי שינתקו אותו כל יומיים, ואתה תלמד ותהיה רופא שיניים ותטפל בעולים עניים בחינם".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אין כסף לטיטולים
|
|
|
 |
|
|
|
הקרן לידידות והעיתון החליטו לתרום סכומי כסף ניכרים למשפחות נזקקות, והם ילוו את אימאס ועוד עשרות משפחות במצבה, לא רק בתמיכה כלכלית שוטפת, אלא בעיקר בסיוע בלימודי מקצוע, במציאת עבודה, בטיפולים רפואיים וברכישת מכשירי חשמל.
כמו אימאס, גם למשפחת לוי (שם בדוי) מסייעת דרך התקווה להגשים חלומות ראשוניים. לקנות מקרר חדש, למלא אותו במזון, לתקן את השיניים המקולקלות, ללמוד כדי לעבוד, לקוות לטוב. סיפורה של משפחת לוי נוגע ללב. שמונה ילדים והורים שקנו בית קטן אך חמים הצליחו להסתדר, אם כי בקושי, והיו מאושרים בחלקם.
"ואז בא ביבי וקיצץ לנו את הקצבאות", אומר האב במרירות. "הפסדנו יותר מ-1,500 שקל , וכל המשכנתא שלקחנו על סמך הקצבאות התפוצצה לנו בפנים. הסתבכנו עם הבנק. מחוב של 3,000 שקל הגענו ל-180 אלף . את מבינה איך עושים שם את החשבון? זה רצח בלי רישיון. וכיוון שצרות באות בצרורות, גם פיטרו אותי מהעבודה".
זה היה לפני שנה. "התחילו לבוא מעקלים אל הבית", נחנקת האם. "ועיקלו לנו את חשבון הבנק וגם את מעט החסכונות שהיו לנו. אני אף פעם לא עבדתי, אבל עכשיו הייתי יוצאת לעבודה בשמחה, למרות שמונת הילדים, העיקר שלא לחיות מהיד אל הפה. אבל אין עבודה בשכונה, חוץ מניקיון. ואי אפשר לעמוד מול ארנק ריק כשצריך להאכיל שמונה ילדים שלוש פעמים ביום, ולדאוג לנעליים, בגדים או חוגים".
המשפחה התחילה לקבל עזרה מעמותות צדקה. "המתח הרג אותנו והרס לנו את החיים. בחודשים האחרונים התחלנו להיעזר גם בקרובי משפחה. פה נותנים לנו 300 שקל לעשות שבת, ושם האחים זורקים איזה 100 שקל לקניות. וגם הרווחה עוזרת. נתנו לנו 800 שקל למזון שהספיק לחודש. כשעניים, לומדים להסתדר בהרבה פחות. רק על הילדים הלב נשרף. ילד לא יודע מה זה אין. ומי שהתרגל למשחקים ולצעצועים, לא יכול להבין למה אין היום כסף אפילו לטיטולים".
השבוע הם התחילו לקבל את המענק של הקרן לידידות ומעריב. האישה מתחילה בטיפולי שיניים. לפני כן סבלה מכאבים עזים, אבל הרופא אמר שתיקון הפה יעלה לא פחות מ-15 אלף שקל. המשפחה רכשה גם מקרר גדול ותנור במקום הישן שהתקלקל, ומשקפיים לשלושה מהילדים, וחוגים לארבעה. "אני מתחילה ללמוד מנהל בתעשייה", אומרת האם ומחזיקה אצבעות בציפייה דרוכה, "ככה אולי אוכל לעבוד במשהו מכובד, ולא רק בניקיון".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
