 |
עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, סוף ספמטבר 2000, מירי וקובי לוי מההתנחלות נופים חיו בשלום עם שכניהם הפלשתינים. כמו רוב תושבי היישוב, גם בני הזוג סיפקו פרנסה לתושבי הכפרים הערביים הסמוכים. "בחור בשם עבד מהכפר דיר-איסתיא עבד אצלנו בבית במשך שנים והבן הגדול שלי ממש גדל על הברכיים שלו", מספרת מירי. "אבל כשהפלשתינים התחילו לזרוק אבנים על המכוניות שלנו, החלטנו להפסיק להעסיק אותו. אז עכשיו, במקום עבד, יש לי עוזרת בית מאריאל. כך, ברוך השם, יש יותר פרנסה ליהודים. והיא גם עושה עבודה נהדרת". העבודה בבית משפחת לוי, ראוי לציין, אינה פשוטה. למעשה, אחוזה היא תואר הולם יותר לשטח בן שני הדונמים וחצי שבו מתגוררים בני הזוג ושלושת ילדיהם. שני בתים בגודל של כ-260 מטרים
רבועים כל אחד, ניצבים שם: בית מגורים מפואר בן שלוש קומות, ובית נוסף שבו ממוקמים משרדי חברת הבנייה שבבעלותו של קובי. החצר המרווחת כוללת בריכת שחייה, מגרשי טניס, כדורסל וכדורגל. בקצה האחוזה בונה משפחת לוי יחידת דיור נוספת, לצורכי השקעה. מירי וקובי לוי לא לבד. עוד אלפי משפחות אמידות מתגוררות בהתנחלויות בשומרון, בעיקר ביישובים שממערב לכביש 60, החוצה את הגדה המערבית מצפון לדרום. אנשי העשירון העליון של השטחים לא מזכירים את סטיגמת המתנחל המקובלת. האידאולוגיה אינה הכל. הם נהנים מהנוף, מרמת החיים, מאיכות האוויר, מהשקט, אם להתעלם מהסיכון הביטחוני. רובם, דתיים וחילוניים, מתונים יחסית: אם יידרשו, למרות הקושי העצום להיפרד מהבית, יעשו זאת ללא התנגדות.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
"השמאלנים של השומרון"
|
 |
|
 |
 |
 |
|
פרי ונהוראי נתיב מתגוררים בהתנחלות סלעית, כשני קילומטרים מזרחית לקו הירוק. מרבית הפריטים בביתם המושקע - הפסל של הדרקון מעל החניה המקורה של הג'יפ, המזרקות בחצר ובסלון, פינת הישיבה בחצר בצורת תחנת הרכבת - עוצבו על ידי פרי. יש גם חצר קדמית ואחורית, ג'קוזי גדול בגינה, מרפסות, שלוש נישות ישיבה בסלון ופינות קריאה. כשהראות טובה, ניתן לראות מהמרפסת של משפחת נתיב את ארובות תחנת החשמל בחדרה, את כביש חוצה ישראל ואפילו את רכס הכרמל. בגדר ההפרדה, שהתוואי שלה מתפתל כמה מאות מטרים ממזרח לבית המשפחה, אפשר לחזות בכל תנאי מזג האוויר. אבל פרי נתיב לא מתרגשת מהנוף המלאכותי. "הגדר הזאת נועדה לשיפור תחושת הביטחון של התושבים ברעננה ובכפר-סבא, אבל מבחינתי אין לה שום משמעות", היא מסבירה. "מחבלים שעברו את הגדר באזור לא ניסו לפגוע בסלעית. המטרה שלהם היתה להגיע לערים שבתוך הקו הירוק". את תושבי סלעית היא מגדירה כ"שמאלנים של השומרון". את בית המשפחה, למרות האהבה וההשקעה הרבה, היא מוכנה לעזוב תמורת הסכם שלום. "בבחירות של שנת 1999 זכתה מפלגת העבודה לתמיכת רוב התושבים כאן", היא מספרת. "כמובן שבגלל מה שקרה אחר כך, הרבה אנשים הלכו ימינה. הגענו ליישוב לפני 16 שנה וגידלנו בו שלושה ילדים. יש לנו כאן מגרש טניס וכדורסל והכל בנינו בעצמנו, על חשבון התושבים. לא ביקשנו אף פעם גרוש מהמדינה. מאז שפרצה האינתיפאדה, הכביש שנוסע מזרחה נחסם לחלוטין והדרך היחידה החוצה היא לכיוון הקו הירוק, ממערב. על מאחזים וגבעות אני שומעת בכלי התקשורת, בקושי מכירה אנשים שגרים שם. לא הייתי מחליפה את היישוב הזה בשום מקום אחר ועזיבה מכאן תלווה בכאב לב גדול. ולמרות זאת, אם נידרש - נתפנה בשקט". מתנחלת ? פרי לא אוהבת את ההגדרה הזאת, "למרות שכשאני מתארחת אצל חברים שגרים בתוך הקו הירוק הם תמיד מציעים לי להישאר ללון, כדי שלא אחזור הביתה בחושך". גם למירי לוי קשה עם המילה מתנחלים. היא מתיישבת בחצר ביתה לצד שולחן העץ העשוי מאדני רכבת כבדים, מדליקה סיגריית קנט מוארכת ומנסה להסביר מה גרם לה ולבעלה לעזוב בקיץ 1987 את ביתם ברמת-אביב ג', ולעבור ליישוב המשקיף לעבר הכפרים שסובבים את שכם. "כשבאנו הנה זו היתה גבעה כמעט חשופה, והתאהבנו בנוף ובשלווה", היא אומרת. "כשאומרים'מתנחלים', אנשים חושבים מיד על יישובים כמו יצהר, איתמר וכפר-תפוח. ממתגים אותנו כאלימים ויוצאי דופן, אנשים שמתגוררים על אדמה של אחרים. אבל הסטיגמה שיצרו לנו בתקשורת לא משקפת כלום. אין שום הבדל ביני לבין תושבי רמת-אביב והרצליה. תסתכלו מסביב, איפה אפשר למצוא מראות כאלה מהמרפסת? נופים נמצאת בגובה של 412 מטר מעל פני הים, וביום טוב אני רואה את מגדלי עזריאלי. תושבי גוש דן חושבים שאני גרה מעבר להרי החושך, אבל לאחרונה הסתובבתי ליד מרכז שוסטר ברמת-אביב וריחמתי על האנשים שגרים בקופסאות האלה, אחד על גבי השני. חוץ מזה, לגוש דן אני מגיעה תוך 25 דקות". הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף שבת של מעריב
|  |  |  |  | |
|