 |
/images/archive/gallery/164/228.jpg אסתר
צילום: יהונתן שאול  |
|
|
| "בחלום הגרוע ביותר לא חלמתי שיקרה לי דבר כזה" |
|
| מצוקה אישית קשה הביאה את בעלה של אסתר לשרוף את דירתם בלוד. ברגע האחרון היא הצליחה לחלץ מהדירה את עצמה ואת שני ילדיה. הבית נהרס כליל. מיזם "דרך התקווה" של הקרן לידידות בראשות הרב יחיאל אקשטיין ומעריב נחלץ לעזרתם של אסתר וילדיה. אסתר: "אני לא רוצה לקחת, אני רוצה לתת" |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
5/9/2004 9:01 |
|
|
|
|
|
|
|
חלפו יותר מחודשיים וחצי מאז שרף בעלה של אסתר את ביתם בלוד בהתקף זעם. אסתר לא שוכחת. ברגע האחרון היא נמלטה מהדירה, יחפה, עם שני ילדיה, בני ארבע וחמש. רק בנס ניצלו חייהם. הבית, נהרס כליל. אפילו קירותיו התמוטטו. "בחלום הגרוע ביותר לא חלמתי שיקרה לי דבר כזה", כתבה אסתר כשעה אחרי האירוע ביומנה האישי.
"הייתי עיוורת. השאלות שבעיקר מטרידות אותי הן, כיצד אני מתארגנת מול הבנים היקרים שלי? תודה לאל שהצלחנו להיחלץ. מה אני עושה מחר? לאן אני פונה?
הדאגות, החרדות והערפול הם אלה שאוחזים בי כרגע. אינני יודעת מה יילד יום, אבל ברור לי שזה לא יהיה כקודמו". " חשבתי שאני בסרט באותו רגע", היא אומרת עכשיו, "בכיתי בהיסטריה. הילדים שלי עמדו וראו את אבא שלהם שורף את הבית שלהם, אבל הם לא הזילו דמעה. עד היום. הם לא בוכים. רק אומרים כל הזמן'אבא שרף לנו את הבית'. כל מה שהיה לי נשרף: מיטות, נעליים, בגדים. הכל נופץ, הפך שחור. חורבן אמיתי. גם קודם לא היה לי הרבה, אבל אחרי השריפה נשארתי בלי כלום".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"ראיתי הכל ורוד"
|
|
|
 |
|
|
|
במסגרת מיזם דרך התקווה של הקרן לידידות בראשות הרב יחיאל אקשטיין ומעריב, הוחלט לשפץ את ביתה השרוף של אסתר. הדבר אושר במסגרת ועדת החריגים של הפרויקט.
אסתר ממתינה כעת לשיפוץ. היא אקדמאית מובטלת, שעלתה מאתיופיה לפני 20 שנה בגיל תשע. אישה אמיצה, חזקה, שלא בקלות מבקשת עזרה מהסובבים אותה. את שם משפחתה ושמו הפרטי של בעלה היא מבקשת לא לחשוף.
"אני לא רוצה להיכנס לסטריאוטיפ של האתיופית, העולה, המסכנה, המתקשה", היא אומרת. "מה שקרה לי, יכול היה לקרות לכל אחת. מה ייצא לי מזה שאגיד על עצמי'מסכנה'? אני מעדיפה להסתכל על הדברים אחרת. אני רוצה עבודה טובה. דרך התקווה תמכה בי היום, אבל אני עוד אתמוך באחרים. אני בטוחה. אני לא רוצה לקחת, אני רוצה לתת".
אסתר ,בת 29, עלתה מאתיופיה עם דודתה במסגרת "מבצע משה". הוריה נשארו באתיופיה, ועלו לארץ רק חמש שנים אחריה. חודש ימים הלכו ברגל מהכפר שבו התגוררו בחבל גונדר, עד מחנה הפליטים בסודן. הם שהו שם חמישה חודשים. בסרט שהפיקה הסוכנות לפני כעשר שנים שבו כיכבה אסתר, היא אומרת שדמיינה את ישראל 'ללא מחלות, שלא לדבר על מוות, עם כסף שקוטפים מהעצים '. "הייתי תמימה", היא אומרת.
"ראיתי הכל ורוד. המטרה שלנו, לבוא לישראל, לאחים שלנו כביכול, קידשה כל קושי. לא חשבתי שנרגיש כאן גוף זר. באתיופיה קראו לנו'פלאשים', נטולי נחלה. גם פה רואים בנו זרים. שמו אותנו בגטאות. אם עולה מאתיופיה ינסה לקנות דירה ברמת-אביב, אני לא בטוחה שיקבלו אותו". נפגעת פעם מגזענות, מפני שאת אתיופית? "השוק שלי בנושא היה כשאמא שלי עברה לגור ברמלה. השכנה פתחה את התריס וצעקה:'האתיופים האלה, מי אתם, שתישרפו, מי הביא אתכם בכלל?' אז נפל לי האסימון. זה היה כשהייתי חיילת. עוד באותו יום הלכתי לתחנת המשטרה ואמרתי:'אני רוצה לפשוט את המדים'. בסוף לא עשיתי את זה. חוץ מזה שישנן ההערות הרגילות'יא כושית', או שאומרים לי'תרדי מהעץ'. אני לא נעלבת. אני עונה. גם לילדים שלי אני אומרת'אל תיעלבו, אם יגידו לכם כושי'. אני מסבירה להם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דרך התקווה
|
|
|
|
|
|
|
"החלומות היו גדולים"
|
|
|
|
|
|
|
בארץ, על אף שהיתה רק בת תשע, החליטה אסתר להיפרד מדודתה ולעבור לפנימייה דתית. "מצד אחד אמרו לנו כאן שאנחנו לא יהודים ודרשו גיור לחומרה, ומצד שני גירשו אותנו לכל הפנימיות הדתיות כדי לזכות ברווח פיננסי. גם היום אנחנו, האתיופים, זה'הנפט השחור' של הפוליטיקה.
כל אחד אומר'הקהילה הזו חלשה, נעזור לה', וככה מגייס כסף. בפועל, מעט מאוד עוזרים". אסתר היתה מורה חיילת ועבדה עם אתיופים באתר קרוואנים. אחר כך למדה תואר ראשון בסוציולוגיה ותולדות ישראל. אז גם הכירה את מי שהיה לבעלה. הוא עצמו עלה מאתיופיה בגיל 20. באתיופיה , היא אומרת, נחשב לעילוי. הוציא שם תעודת בגרות ושירת כקצין בצבא המקומי. הם חיו יחד בדירה שכורה ברמת-גן. בעלה של אסתר עבד באותה תקופה בארגון הגג של עולי אתיופיה.
לפני שש שנים בדיוק התחתנו. "התחתנו בחתונה מסוקרת מאוד בעדה האתיופית", היא אומרת. "החלומות היו גדולים". אלא ששנתיים אחר כך אירע השבר. בעלה של אסתר פוטר מעבודתו. בני הזוג החליטו לעבור ללוד. היו להם אז כבר שני תינוקות. אסתר עבדה בכל עבודה אפשרית: חצי משרה כרכזת תוכנית פל"א-פעילות לימודית אחרת - ובעוד שלושת רבעי משרה ככוח עזר בבית החולים אסף הרופא. היא היתה יוצאת מהבית בשש בבוקר וחוזרת רק בשמונה בערב.
גם כאשר ברשויות לא שולמה לה משכורת בגלל המשבר, היא המשיכה לעבוד. מצבו של בעלה, לעומת זאת, המשיך להידרדר. "הוא לא התמודד עם הקשיים", אומרת אסתר. "ברח לאלכוהול, להימורים. הצעתי לקחת אותו לגמילה. הוא לא רצה. ניסיתי למצוא עבודה בפנימייה במושב רחוק, להתנתק, בשביל הילדים, בשבילנו. זה לא עלה בידי. לא רצו משפחה. בטח לא משפחה במצוקה".
בחודש מאי מצא סוף סוף בעלה של אסתר עבודה באזור ירושלים. חודש וחצי לאחר מכן, ב-14 ביוני , היום שבו החליט להצית את הבית, החמיץ את ההסעה לעבודה. הוא חזר הביתה כעוס. אסתר אומרת שהרגישה משהו רע באוויר. בעלה יצא להסתובב, והיא נעלה עצמה עם ילדיה בחדר. "הוא שתה כנראה הרבה", היא אומרת. "כשחזר בחצות ראה שנעלתי את החדר, ונפגע. הוא ניפץ את הטלוויזיה בסלון. אחר כך בא ואמר מעבר לדלת:'צאי, אני שורף ת'בית'. הערתי את הילדים בבהלה. הלבשתי אותם, אמרתי להם'הולכים'. בלי סנדלים, יחפים. גם אני הייתי רק עם שמלה שאני ישנה איתה. לא ידעתי מה לעשות. אף פעם לא היתה אצלנו בבית אלימות. חשבתי'זאת קומה ראשונה, אולי נקפוץ מהחלון?' בסוף החלטתי לצאת מהדלת. פחדתי.
להיות סגורה בחדר עם שני ילדים, כשבדירה מסתובב אדם אחוז אמוק. זה נורא. בסוף לקחתי את שני הילדים וברחנו משם". בעלה של אסתר התבצר בדירה. הוא לקח מצית ועבר מחדר לחדר. אסתר אומרת שאין לה מושג איך יצא חי. הוא נעצר ושוחרר למעצר בית. אסתר ביקרה אותו. גם עכשיו היא שומרת איתו על קשר. "אני תומכת בו כצעד הומני", היא אומרת, "לא כבעלי. אני גם לא עוסקת עכשיו בשאלות אם לפתוח בהליכי גירושים. בסך הכל אני חושבת שהוא מסכן. היתה לו מצוקה קשה. זה היה טירוף".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"קודם כל אמבטיה"
|
|
|
|
|
|
|
אסתר וילדיה חולקים היום דירה זעירה בבית אמה ברמלה. עד ליוזמת דרך התקווה נכשלו כל ניסיונותיה לשפץ את ביתה השרוף. "אפילו הביטוח לא רצה לשלם לי את הנזק", היא אומרת. "אמרו שהשריפה קרתה בעקבות הצתה בזדון. זו פוליסה על שם שנינו, לא רק על שם בעלי, המצית. איפה 50 האחוזים שלי כאשתו? לא אני הצתתי את הבית".
בינתיים , כבר חודש אסתר גם מובטלת. מעבודתה ככוח עזר התפטרה במאי, כשבעלה החל לעבוד. במשך חודש עבדה כמגשרת בפרויקט של ה ג' וינט, אבל גם הפרויקט הזה נגמר. עכשיו היא מסייעת בהתנדבות לנערות במצוקה. "יש לי המון אנרגיות לתרום", היא אומרת, "אבל אין למי. החלום שלי הוא לבנות לעצמי קריירה, להירתם למען הנושא של אלימות במשפחה. אני לא הייתי אישה מוכה והנה, קרה מה שקרה. נשים צריכות להיות ערניות. אני לא רוצה שירחמו עליי. הבנתי, יום אחרי השריפה, שאני חייבת לשרוד. כמו שהיה במרכז הקליטה, כמו שהיה בדרך מאתיופיה. אני סומכת על עצמי".
בכל זאת, מה תעשי כששוב תגורי בדירה משלך? "קודם כל אמבטיה. אחר כך אולי אני אשב ואכתוב. מצד שני, אולי אני אהיה כבר עייפה כל כך, שאני פשוט אלך לישון ".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
