 |
/images/archive/gallery/161/525.jpg עוזי לנדאו
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| לנדאו שלא הכרתם: מנגן בגיטרה, הרוס על מוזיקה קלאסית וחולה על "גבעת חלפון" |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בן כספית
10/9/2004 7:25 |
|
|
|
|
|
|
|
רק בסוף, אחרי שלוש שעות שיחה, הוא החליק התחלקות קטנה, כמעט בלתי מורגשת. זה קרה כשהוא מתח ביקורת על שינוי, הפוסלת את ש"ס והמפלגות הדתיות. "אני לא מבין", שאל ,"בשביל מה צריך לפסול. בשביל מה זה טוב".
כך הפליג בתאוריית הפסילה הפסולה הזו, ואז עצר. כאילו נזכר במשהו. ועוד לפני שנשאל, הוסיף: "נכון, יגידו לי עכשיו שאני הובלתי את פסילת מפלגת העבודה. נו, באמת. הרי אין לי שום בעיה לשבת עם העבודה בקואליציה. אין כאן פסילה אישית. יש כאן עניין אחר. גוררים אותנו למדיניות מסוכנת, הרת אסון, והעבודה היא הטריק שנועד לאפשר את זה, ואין לנו ברירה".
השבלונה שבה לנדאו נטוע כבר שנות דור מטריפה את מקורביו. הם מוכנים להישבע שלנדאו רחוק מתדמיתו כמו שזמביש רחוק (היום) מאריאל שרון. לנדאו ההוא מהטלוויזיה, עם העברית הצחה, החולצה הצחורה, הפאתוס, הססמאות, האצבע המונפת באוויר, הנחרצות היוקדת וצדקנות העד, הוא לנדאו חד ממדי.
התקשורת, לדבריהם, עושה לו עוול. הם נשבעים שהאיש האמיתי אחר לגמרי. חם. מצחיק. מסור. ישר. חבר אמיתי. נגן גיטרה וזמר לעת מצוא. חולה על "גבעת חלפון אינה עונה". זללן של עוגות גבינה ושטרודל תפוחים. והגיע הזמן, כך המקורבים, שהציבור יכיר אותו. אז קבלו אותו: האיש שמתנגד לכל דבר שמריח מהסדר עם הפלשתינים, שחושב שצריך להמשיך את המלחמה הזו עד בוש, שמסנדל את ראש הממשלה בכל דרך אפשרית, שמתנגד ליציאה החד צדדית מעזה, שמוביל כבר חודשים ארוכים מרד שרים וחברי כנסת נגד ראש הממשלה ונשאר בחיים, שמצליח לשמר כאן את שלטון המיעוט (בסקרים), הוא לא מי שחשבתם.
לזכותו של לנדאו ייאמר, שאין כאן רבים כמוהו. סגפן, ישר, אומר את מה שהוא חושב, חושב על מה שהוא אומר. חסר פשרות. איש של שחור ולבן, כן ולא. בעיקר לא. בוא נתחיל במשחק אסוציאציות. "מה זה?". אני אומר שם או מונח ואתה מגיב מהבטן. "בסדר".
אבא. "דוגמה אישית". בית"ר. "תפישת עולם. ילדות יפהפייה". אמא. "איתה בונים מדינה". השניצל של אמא. (מתגלגל מצחוק) "זה הדבר, זה מה שאתה אוהב עד היום". גיטרה . "גיטרה, גיטרה זה לא ד"ש עם שיר, זה שיר לפני הכל .'זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים', זה השיר של נעמי שמר שאני הכי אוהב". בטהובן . "אין כמוהו". ואגנר. (נאנח) "אוי. אני לא מכיר מספיק. וממה שאני מכיר, הוא גדול, מה לעשות".
גבינות ויין. (צוחק) "הפרדוקס הגדול. צדקתי, וחטפתי בצדק". שמעון פרס. "לא רוצה להגיד עליו משהו רע. מעופף מקסים". דודי אפל. "ידידות, למרות הכל". הרב עובדיה. "מנהיג חשוב לקבוצה שחשה נדחקת". משה פייגלין. "החמצה בקצה. אומר הרבה דברים חשובים, עשרה אחוז מהם אי אפשר לקבל". עוזי כהן. "קולגה שאני משלם לו ארנונה ברעננה".
עמרי שרון. "הבן של". ראש הממשלה. "אחריות עצומה". עוזי לנדאו ראש הממשלה. "מצלצל טוב. תעבור לשאלה הבאה". שתי מדינות לשני עמים. "הפרדה כן. זה, לא". ביבי . "ידיד מקסים מתקופת הלימודים. אני מקווה ממנו ליותר". יאסר ערפאת. "אויב בנפש". אריאל שרון. "אריק שרון, אני מאוד מכבד ומעריך אותו, מאוד לא מבין אותו בשנתיים האחרונות". שאול מופז. "הכרתיו כחייל, נהנה איתו כפוליטיקאי". יגאל עמיר. "רוצח בזוי, בגללו הצטערתי בפעם היחידה על שאין לנו עונש מוות". ברוך מרזל. "יש תחומים שבלתי אפשרי להסכים איתו". יוסי ביילין. "יש תחומים שאי אפשר להסכים איתו, אבל היו לנו שיתופי פעולה פוריים". יצחק רבין. "מדקרת חרב בלב לשמע השם, הטרגדיה הנוראה בהירצחו. ליל הרצח, כמו נפלו עלי השמים. כל היתר זה פרשנות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שוב אני בצד
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שנתקדם, נשאל את השאלה המסקרנת ביותר: בשבועות האחרונים נשמעים בימין קריאות להציבך כמועמד לראשות הממשלה. בהנחה שלא מדובר בחתירה תחת שרון או בהדחתו, אתה רואה תסריט כזה? "תראה, לקראת הבחירות הבאות אני מניח שתהיה בליכוד התמודדות על תפקיד יושב ראש התנועה ומועמדה לראשות הממשלה. אני לא פוסל את האפשרות להציב את עצמי להתמודדות הזו".
עוזי לנדאו יכול להיות ראש ממשלה? יש לך את הכישורים הנדרשים? "התשובה היא כן". אתה? עוזי לנדאו? איש הימין הסהרורי, ההזוי, העקשן, שעוד לא הכיר בקיומו של עם פלשתיני, שאפילו מתנגד לפתרון שתי המדינות? ראש ממשלה? "אני מודע לתדמית שלי. אני אומר היום מה שרוב הציבור אמר עד לפני שנה וחצי. המפה הפוליטית זזה כל הזמן. פעם שמאלה, כמו באוסלו, אחר כך בחזרה ימינה, כשפרץ העימות. עכשיו, עם החדרת האשליות החדשות, זזים שוב שמאלה. אני, מה לעשות, נשאר במקום. ושוב אני עומד בצד.
"אני חושב שתפישת העולם היסודית שלי תואמת את זו של בן-גוריון, בגין, שמיר, שרון. אני חושב ששלום יושג כאן רק מתוך עוצמה. פשרות אפשר לעשות במשא ומתן, רק אחרי שניצחת במלחמה. לא לפני. עכשיו, כשהציבור עייף, וראש הממשלה שנחשב מר ביטחון מביא לו תוכנית, אז כולם נסחפים בשמחה ועושים נסיונות להציג אותי כהזוי וקיצוני. גם החלום הזה יהפוך, כמו אוסלו, לסיוט. זה ייקח כמה שנים, או כמה חודשים, עד שיתברר שוב שאני צודק. אני מנסה לשכנע בינתיים שבלתי אפשרי לתת הכל בלי לקבל שום דבר תמורתו. שיש כאן סיכונים בטחוניים מדרגה ראשונה".
עזוב את מה שאתה מתנגד אליו. למה אתה מסכים? מה הפשרות שלך? "אין ויכוח שאנו זקוקים לשלום ולביטחון. כולם רוצים שלום אמיתי. השאלה היא מה יביא אותו". אתה מאמין עדיין באף שעל? "אני לא משתמש במונח הזה כבר המון זמן". אז איפה הפשרות הכואבות שלך? "זו טעות לדבר על זה עכשיו. אני לא שומע אף ערבי מדבר על הפשרות שלהם. עכשיו צריך לחשוב איך מנצחים ולצרוב בתודעתם את התבוסה. אני מדבר על הפרדה כבר הרבה זמן".
השלמת עם קיומם של הערבים כאן? "בוודאי. יש לי ברירה? הרי הם חיים פה". כבני אדם שראויים לחופש ועצמאות? "ישראל כבר הסכימה להקמת מדינה פלשתינית שנייה". איפה הראשונה? "בירדן. יש כאן פרדוקס מול ההתנתקות. ועדיין תובעים מאיתנו לקבל פליטים, וערבים ישראלים רוצים לשנות את ההמנון ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. נגררנו למצב שזה טבעי לגמרי שלפלשתינים מגיע להקים כאן שתי מדינות ויותר. ובמקביל, יש כבר באירופה ובארצות הברית סימני שאלה על זכותנו להיות כאן מדינה יהודית עצמאית".
לא הבנתי. האם אתה בעד או נגד מדינה פלשתינית? "מדינת ישראל כבר הסכימה, בתנאים מסוימים, להקמת מדינה פלשתינית. מי שחושב שזה יביא את השלום וסוף הסיפור, טועה. צריך לבנות יחסי אמון בהדרגה. קודם כל פירוק הטרור. אחר כך תקופת מעבר,שבה תיבנה תבנית דמוקרטית אצל הפלשתינים, שבתוכה יפעמו חיים דמוקרטיים ותיבחר הנהגה. אם הכל יצליח, תקום בסופו של דבר מדינה פלשתינית דמוקרטית. אני מסופק עדיין, אבל אני לא חושב שאוכל למנוע את זה. אני עדיין חושב שהמשמעות האידאולוגית של הקמת מדינה פלשתינית היא כרסום בעצם המעשה הציוני ובזכותנו כאן".
בקיצור, כל פעם שעולה אפשרות של שלום, אתה נגד. "ממש לא. אני הצבעתי בעד השלום עם ירדן למרות ויתורים טריטוריאליים. הוא היה שלום הגיוני. אגב, ראש הממשלה לא הצביע בעד. הוא נמנע. אני חושב שאני פרגמטי, אבל הפרגמטיזם צריך לבוא מתוך השקפת עולם. פרגמטיזם בלי השקפת עולם זה אופורטוניזם. כמו בשבשבת. זה ביטוי לתרבות הפוליטית השוקעת שלנו. מנהיג מריץ סקר, רואה מה חשוב לציבור וקובע שאלה המטרות שלו. זו גלשנות פוליטית. כמו גל פרידמן. אנשים יושבים על החוף ותופסים גלים. ואני שוחה נגד הגלים. גם כשהם גבוהים. קברניט צריך לקבוע את הכיוון לפי הצורך, לא לפי הגלים. להביא מדליית זהב, גם כשהרוח משתנה. צ'רצ'יל דיבר על דם, עמל, דמעות ויזע. שאלו אותו מה התוכנית שלך, והוא אמר מילה אחת. ניצחון. בכל מחיר, למרות כל הקשיים. שייקח כמה שייקח, עד שננצח".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רוצה לתת בגונג
|
|
|
|
|
|
|
עוזי לנדאו נולד ב-1943. עד 1948 לא הכיר ולא ראה את אבא שלו, חיים לנדאו, לימים שר התחבורה, שהסתתר בפרדסים מאימת הבריטים. "רק פעמיים לקחו אותי בתור ילד קטן לתל אביב", הוא משחזר, "הציגו בפני מישהו, אמרו שהוא דוד. אני כזה קטנצ'יק, הוא מתכופף, מרים אותי, מחבק אותי ומנשק. לא נשיקה של דוד. זו היתה נשיקה של אבא, אבל את זה אני יודע רק בדיעבד. אז עוד לא ידעתי שזה הוא. אבא. אבל זה היה הוא".
למשפחה היה קיר משותף עם משפחת מרידור וגדר משותפת עם משפחת באדר. השכונה הלוחמת, ברמת גן. בגיל עשר הוא כבר היה חניך בית"ר. לא משהו להתהדר בו בשנת 1953, אבל לנדאו, כבר אז עקשן גדול, לא ויתר לאף אחד. "חטפנו מכות, קראו לנו החולצות החומות, בן-גוריון דיבר על 'חיים לנדאו וחבריו, תלמידיהם של מוסוליני והיטלר'".
לנדאו צלח את הילדות, לא לפני שניסה לשנות את שם משפחתו לבן-חיים. האבא, חיים, לא אהב את זה. גם האמא. הילד הלך בכל זאת למשרד הפנים, שם ביקשו חתימת הורים. הם לא חתמו. עד גיל 18, בו אמור היה לשנות את שמו בכוחות עצמו, עבר לו השיגעון הזה. "אני שמח שנשארתי לנדאו", הוא אומר היום "כל אחד צריך להישאר עם השם שלו. זה מה שיפה כאן, הפסיפס הנהדר הזה. אין דרך להתחיל יש מאין. למה בוקובזה צריך לשנות את שמו לדגני? השמות שבאנו איתם הם הנכסים הנהדרים שלנו. זו תזמורת לא נורמלית. חליל, חצוצרה, טרומבון, ויולה, טיפה מהצ'לו. אני, כשאצא לפנסיה, רוצה להיות זה שמחכה ונותן את הגונג במצילתיים. זה מספיק לי".
לנדאו הרוס על מוזיקה קלאסית. הוא מסוגל לדבר עם עו"ד איתן הברמן, היועץ המשפטי של הליכוד, חמש שעות רצופות על יצירה מסוימת, על מנצח, על סימפוניה. הוא מאזין קבוע לפילהרמונית. מכיר בעל פה את כתבי היינריך היינה. מצטט פילוסופים והוגי דעות מפורסמים. בעל זיכרון פנומנלי. ידען.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אמרתי תודה והלכתי לצנחנים"
|
|
|
|
|
|
|
הוא התגייס לנח"ל, משם לקורס מ"כים בגדוד 50. על פי הנוהג אז, כל תנועה היתה מפרישה אחוז מסוים של בוגריה בצבא לקורסי הדרכה. פתחיה שמיר, נציב בית"ר בארץ ישראל, החליט שלנדאו מיועד להדרכה. לנדאו לא רצה. הוא שאף להיות קצין בצנחנים והעז כנגד כל הסיכויים להתייצב מול שמיר. "אתה מדבר כאן על תנועה", הוא משחזר, "שהיית ניצב בה זקוף, הלבוש ללא רבב, הנימוס מוחלט, המשמעת קפדנית. ואני סירבתי. זימנו אותי לפגישה עם שמיר ואמרתי לו שאני רוצה לעשות צבא בלי משחקים מסביב. הוא אמר לי שיעשה לי מה שעשה לאולמרט (עמרם, אחיו הגדול של אהוד, שסירב גם הוא לצאת להדרכה והורחק מבית"ר). לא היה לי אכפת. אמרתי תודה והלכתי לצנחנים".
לא זרקו אותו מהתנועה. לנדאו התעקש, וניצח. התעקשות ראשונה בסדרה ארוכה שתלווה אותו כל חייו. אחר כך השלים בהצלחה קורס קצינים, ואז בהיותו סג"מ צעיר, בשר טרי, הגיע ארצה לביקור פרנץ יוזף שטראוס, שהיה אז ראש ממשלת מדינת בוואריה בגרמניה ואחד מבכירי השלטון הגרמני. הארץ נחלקה ונחצתה בתגובות סוערות סביב הביקור. בכנס של קציני חטיבת הצנחנים קם אלוף הפיקוד, יוסף גבע (אביו של אלי גבע ), והרחיב על חשיבות היחסים עם גרמניה. "לו הייתי מפקד משמר הכבוד שמקבל את פניו של שטראוס בנמל התעופה", אמר האלוף גבע לקצינים, "הייתי אומר לחיילים שנפלה בידנו זכות גדולה".
סג"מ לנדאו הרים יד וביקש להגיב. הס הושלך באולם. הוא קם, הישיר מבט אל האלוף ואמר: "לו אני הייתי מפקד משמר הכבוד, הייתי אומר לחיילים שלצערי אני צריך לעמוד כאן לכבוד מדינה שהדם על ידי חלק ממנהיגיה לא יבש עדיין, והייתי עובר על פקודות מטכ"ל שאוסרות עלי לעסוק בפוליטיקה".
חקה (אל"מ יצחק חופי, המח"ט) רכן על אוזנו של אלוף הפיקוד ולחש משהו. הלחישה היתה במקומה. גבע היה מסוגל להדיח את לנדאו הצעיר ברגע אחד. "זה הבן של חיים לנדאו", לחש חקה. לנדאו האב היה אז חבר מכובד בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. האלוף גבע נסוג נסיגה אלגנטית. לנדאו הצעיר שהתעקש פעם נוספת, נחלץ גם הפעם בשלום.
כל פעם שאתה פוגש מנהל, אתה יוצא נגדו. מורד. "לא נכון. אני פשוט אומר את האמת, נאמן למה שאני מאמין בו. זה שאף אחד לא קם להעיר לאלוף גבע חוץ ממני, זה עצוב מאוד. אני שומר על כבוד הממונים עלי ומנסה לא לפגוע. היתה לי תקרית גם עם ביבי, סביב חוק הבחירה הישירה". מה קרה? "הייתי הראשון שהעלה את הרעיון. באתי עם זה לביבי, שאלתי אותו אם הוא מצטרף אלי והוא אמר 'בטח'. ואז ביוזמה אישית העברתי את טיוטת הצעת החוק ליוחנן באדר הזקן וליורם ארידור. אחרי כמה ימים כל אחד מהם, בלי קשר אחד לשני, עשה עפר ואפר מהרעיון של הבחירה הישירה. השתכנעתי שזה אבסורד. מיוזם הפכתי ללוחם נמרץ נגד השיטה החדשה, כולל כרוזים במרכז הליכוד. וזה היה פרדוקס גדול בחיי".
אז זה כבר פרדוקס שני. "כן. הפרדוקסים מלווים אותי. בסוף רק ביבי הצביע בעד החוק, נגד החלטת המרכז, ובקול שלו ההצעה עברה בכנסת. כשניצח בבחירות והקים את הממשלה, קרא לי לשיחה ואני אמרתי לו מראש את האמת, הודעתי לו שגם אם ימנה אותי לשר, אני מתכוון להילחם למען שינוי השיטה. כך עשיתי, בשיתוף פעולה עם יוסי ביילין".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ירה לי כדור בגב"
|
|
|
|
|
|
|
חלמת על קריירה צבאית? ראית את עצמך מטפס לצמרת, אולי עד המטכ"ל, אולי אפילו רמטכ"ל? "אני חושב שכן. היתה לי עדיפות גבוהה לצבא. הפציעה הרסה את הכל". לנדאו נפצע באימון. "נשיא זאיר, מובוטו סססקו, אמור היה לבוא לביקור. אנחנו עשינו לכבודו תרגיל כיבוש יעד מבוצר. יום קודם התאמנו על התרגיל ומישהו פשוט ירה לי כדור בגב". רציני ? "כן. ההחלמה ארכה חודשים. למזלי פוניתי במהירות ויצאתי מזה. עברתי ניתוח, היה ברור שהקריירה הצבאית הלכה. דן שומרון, שהיה המ"פ שלי, ביקר אותי בבית החולים ואני זוכר שהוא סיפר לי שאהיה בסדר. אבל לצבא כבר לא חזרתי. הלכתי לטכניון".
מתי הכי הצטערת על זה? "באינתיפאדה הראשונה. הצבא היה אז מוגבל. לא ידעו מה לעשות. אני חושב שאפשר היה לעשות הרבה יותר ולסיים את זה במהירות". וכל השנים האלה עשית מילואים בשקט, רחוק מהמצלמות, עד גיל 55. "נכון. שירות המילואים האחרון שלי היה בשנת 1998 במוצב כרכום שבדרום לבנון".
שירתת במוצבים בדרום לבנון בתור חבר כנסת? "כן. כל הזמן. היו נסיונות למנוע מחברי כנסת לעשות מילואים קרביים, לקחתי את זה עד רבין, שאישר. היו חבר'ה שהלכו ועשו מזה כתבות בתקשורת. אני עשיתי את זה כל השנים בשקט. עברתי הסבה למודיעין, הייתי תצפיתן מודיעין בכרכום, הייתי פעמיים במוצב רותם, אחד המוצבים היפהפיים בדרום לבנון, עם נוף מדהים, מעל ראשידיה, ביום בהיר רואים עד צור.
"בתחילת שנות התשעים, בתרגיל אוגדתי בחולות חלוצה, קיבלתי את הדרגה האחרונה שלי, רב סרן, מקצין בשם שאול מופז. עברתי קורס מג"דים בהיותי חבר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. אני חושב שהשירות עזר לי מאוד להבין את הנושאים שעולים בוועדה. רק בשטח אתה לומד באמת מה יש ומה אין בצבא. אני חושב שאיתן כבל, למשל, שממשיך לעשות מילואים, ועוד בצנחנים, ראוי להערכה רבה".
מה הסיפור שלך עם הגיטרה? אומרים שאתה לא זז בלעדיה. משום מה, קשה לי לדמיין את עוזי לנדאו פורט על מיתרים ומזמר "לו יהי". "אני תמיד בא עם הגיטרה ומארגן שירה בציבור". איפה למדת לפרוט על גיטרה? "רצו שאלמד פסנתר. מכיוון שאני ברנש בלתי מתמיד, החזקתי מעמד שלושה חודשים. לא התלבש עלי. יותר מדי עבודה. כשמעמידים את הפסנתר מול כדורגל עם החבר'ה, ואתה בן 13, אז הבחירה טבעית. גיטרה למדתי בגיל מאוחר יותר, בטכניון, כשהצטערתי על הפסנתר. אני לא נגן גדול. יותר חובט מפורט".
אתה שולט במילים? "מה חשוב המילים, העיקר המנגינה, אבל אני מאוד אוהב לשיר כשאני יודע את המילים. ואני מאוד אוהב את נעמי שמר, ואת 'הכל פתוח', ואת חנן יובל". בצבא כמעט תמיד היית תחת פיקודו של אריאל שרון. "נכון. מפקד גדול. לא בטוח שהוא ידע שאני שם, בגלל הבדלי הדרגות, אבל משום מה תמיד הייתי תחת פיקודו. בששת הימים הייתי באוגדה שלו, צנחן באום כתף, הוא עשה שם קרב יפהפה. באמת. אחד התחביבים שלי זה היסטוריה צבאית ואמנות המלחמה. אני ראיתי את תוכנית הקרב המקורית, שהיתה עוד יותר יפה ממה שקרה בשטח. אחר כך הייתי תחת פיקודו במלחמת ההתשה. אני זוכר 40 יום רצופים תחת הפגזות במוצב טמפו. ובשיא מלחמת ההתשה הייתי מפקד מעוז בשם מגל ג', ביציאה מהמתלה. אגב, על לידת בני הבכור למדתי מטלפון שהתקבל מלשכתו של שרון ביולי 1970".
אתה מעריץ אותו? "אני לא מעריץ אף אחד, אבל כמפקד צבאי, יש לי אליו הערכה עצומה. שמעתי אותו ברשת הקשר כל המלחמה ההיא. שקט, ברור, רהוט, לא נבהל. אנשים בטחו בו. כזה מפקד אתה רוצה". אתה מסכים עם זה שהוא הציל את המדינה ביום כיפור? "אין שום ספק שהניצחון קשור בו. בעיקר מבצע החצייה. אני זוכר את הבוקר שהודיעו לנו שהלילה חוצים את התעלה. כאילו בבת אחת נשמתי אוויר פסגות. הבנתי שמהלך העניינים משתנה. ידענו שזה לא יהיה קל. אחד החבר'ה ירה לעצמו באצבע מרוב פחד, כדי להתפנות. אני לא אשכח את הבוקר הזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קח ותן להם גיהנום
|
|
|
|
|
|
|
אתה בכלל הגעת למלחמה הזו מהלימודים ב-MIT ( אוניברסיטה טכנולוגית יוקרתית) בבוסטון. "נכון. היה יום הכיפורים בבוקר, הטלפון מצלצל. אני לא עונה לטלפון ביום כיפור, אבל הוא המשיך לצלצל. בסוף הרמתי. שכנה סיפרה לי שברדיו מדברים על מלחמה בישראל. אצלנו היה שמונה בבוקר, בארץ היה שלוש אחר הצהריים. הלכתי לבית הכנסת. היינו בטוחים שזה ייגמר מהר וקל.
"אחרי יומיים אני שומע בחדשות שישראל מודיעה שהפילה מסוקי קומנדו בחופי סיני. הבנתי שמשהו לא בסדר. אחר כך ראיתי את דדו אומר במסיבת עיתונאים שנשבור להם את העצמות, והבנתי שהעצמות שלנו נשברות. הרמתי טלפון לשגרירות, מסרתי פרטים, אמרו לי שהכל בסדר. הם חיפשו אז טנקיסטים ואני הייתי חי"רניק. לא נרגעתי. הלכתי לרופא עיניים, יהודי, כדי לעדכן את המשקפיים, שזה הדבר הכי חשוב ללוחם חי"ר קצר רואי. הרופא שמע את הסיפור, בדק אותי, לחץ לי יד, אמר לי'גוד לאק' וגבה 15 דולר.
"את המרשם שלחו לאופטיקאי, שיתקין את העדשה. בינתיים עבר זמן. לא היה לי זמן. נסעתי לבית המלאכה האופטי, אני לא אשכח את זה, בעל המפעל, גוי, שאל אותי בשביל מה באתי. אמרתי לו שמע, יש לנו מלחמה בבית. הוא התקין לי את העדשות במקום. שאלתי אותו כמה זה עולה. הוא אמר לי "טייק איט, אנד גיב דם הל" (קח ותן להם גיהנום), ולא גבה כסף".
ואז נסעת? "כן. ביום רביעי עוד אמרו לי בשגרירות שאני לא מופיע להם ברשימות. אז אמרתי לעצמי, 'עם ישראל חי', ונסעתי ביוזמתי לניו יורק. שם, בעזרת כמה דברים טובים שהיו כתובים לי בפנקס המילואים, החליטו להעלות אותי על המטוס. אבא חיכה לי בשדה. שאלתי אותו מה המצב. הוא היה חבר בוועדת חוץ וביטחון וענה לי במילה אחת ביידיש,'שלעכט' (על הפנים, גרוע מאוד). אבל, הוא אמר, עכשיו הם יחטפו. הוא ידע בדיוק איפה הגדוד שלי בסיני.
"בשדה התעופה אמרו לי שייקחו אותי לצריפין. אמרתי שאני, לצריפין, לא נוסע. אמרו לי שאני עריק. אמרתי בסדר. אבא לקח אותי הביתה, משם נסענו ליחידה שלי בסירקין. הגעתי לאפסנאי, הוא נתן לי עוזי, אבל בלי מחסניות. שאלתי אותו מה עם המחסניות, הוא אמר לי שאין. זה מה שיש. ואז אני רואה על המדף שלו מאחורה מחסניות. הוא אמר לי שאלה המחסניות האישיות שלו. אמרתי לו, אתה נשאר כאן, אני הולך לשם. אז הוא נתן לי אותן. ומשם בהרקולס לרפידים, משם לפלוגה. עשיתי את המלחמה כסגן מפקד הפלוגה. היה לי מזל, כי הגדוד שלי עדיין היה שם במצוד אחרי אנשי קומנדו מצרים, והצטרפתי ליחידה שלי, ומשם המשכנו לצליחה".
ועכשיו אתה יוצא בכל הכוח נגד מפקד הצליחה הזו. "לא קל לי לקום ולהתייצב מול איש כזה. אני משתדל לשמור על כבודו. להתרחק מוויכוחים אישיים. להתרכז בדיון". אז תפרוש. איך אתה מסוגל לכהן בממשלתו אם חילוקי הדעות כל כך חריפים? "זו השאלה שאני נשאל כל הזמן, והיא לא פשוטה. התשובה ברורה. אני מייצג היום את הרוב המכריע של חברי הליכוד, על פי תוצאות המשאל והוועידה. זו אחריות וחובה לייצג אותם באופן ברור, בהיר, בלי גמגום, בפורום המשפיע ביותר שהוא הממשלה. אני השגריר העיקרי של תפישת העולם הזו בממשלה הנוכחית. אם לא אהיה, מי ייצג את העמדות הללו? המשימה היא למזער את נזקי ההתנתקות או אפילו לפעול לביטולה. האחריות מחייבת אותי להישאר בממשלה ולנסות לעשות את זה".
ולהצביע אי אמון? "בהצבעת אי אמון אחת יצאנו החוצה, היינו בטוחים שהוא מעיף אותנו. יום קודם הוא הצהיר שיפטר מי שלא יצביע איתו. בהצבעה אחרת הצבענו איתו. כשיהיו הצבעות אי אמון נצביע עם הממשלה, גם בהתנתקות, כי מחיר כניסת מפלגת העבודה לממשלה יהיה דרמטי וצריך להתפשר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זוכר את המינויים של פואד"
|
|
|
|
|
|
|
לפוליטיקה הקפדת להיכנס רק אחרי שאביך יצא. אני מבין שאתה שולל נפוטיזם. "לחלוטין. תופעה פסולה. חזרתי מארצות הברית, לימדתי בטכניון בפקולטה להנדסה אזרחית. אבא היה שר התחבורה. ההתמחות שלי היתה בתחבורה. נזהרתי לא לבוא בשום מגע. אבא התייעץ איתי הרבה. הוא יזם את פרויקט האיילון בתל אביב, למרות ששר האוצר לא הסכים ולא הקציב כסף. אבא עזב את המשרד ב-1981, חצי שנה אחר כך נפטר, ורק אז החלטתי להיכנס לפוליטיקה.
"הגעתי למשרד התחבורה כמנכ"ל והמשכתי את האיילון. מעטים יודעים שמחלף השלום קרוי גשר לנדאו, על שם אבא. ושכביש חוצה שומרון קרוי דרך חיים. אני, כמנכ"ל, הקפאתי את כל הפרויקטים האחרים והשקענו את כל הכסף בזה. כמומחה תחבורה עודדתי גם את אבא ללכת על זה. אבל לא הייתי בכלל מעלה על הדעת להיכנס לפוליטיקה כשהוא בפנים. הוא רצה שאני אהיה מנכ"ל המשרד שלו, פנה למבקר המדינה וקיבל תשובה שזה לא כשר. אני יודע שמבחינה חוקית אין מניעה להיות פוליטיקאי כשאבא שלך פוליטיקאי, אבל לדעתי יש כאן דברים שמעבר לפורמלי".
איך אתה חי עם מה שקורה במרכז הליכוד, עם הרדיפה אחרי ג'ובים? "זה נושא שהיה קיים בכל המפלגות, כל השנים, בעוצמות שונות. אם רוצים לטפל בזה ביסודיות, צריך להבטיח שאנשים ימונו על סמך כישורים בלבד. אסור שהחברות במפלגה תהיה לרועץ, ואסור שבגלל החברות הזו הם ימונו. בטח שלא לתפקידים מיותרים או פיקטיביים".
מה דעתך על התנהגותו של צחי הנגבי בנושא הזה? "הדברים נמצאים בחקירה. מבקר המדינה אמר את דברו, צחי הנגבי קיבל את הדברים". הוא השעה את עצמו. "נכון, ובדין. הוא עשה את זה מהר וכמו שצריך. השאלה היא אם אנחנו רוצים לנבור במה שהיה או לעסוק במה שיהיה". בכל זאת, אתה לא חש מבוכה מול כל זה? "אני בהחלט חש מבוכה כשאני רואה את הדברים. לדעתי, אם אדם שהתמנה לתפקיד יתברר כחבר בגוף בוחר של מפלגה, נניח גוף שבוחר את הח"כים, הוא צריך להשעות עצמו מיד מחברות בגוף הזה לכל תקופת מינויו, כדי שלשר הממנה לא יהיה תמריץ, וכדי שפרנסת חבר המרכז לא תהיה תלויה בהנחיות שר כזה או אחר".
אתה מדבר על כל המפלגות, ובכל זאת, יש תחושה שהליכוד העלה את זה שתיים-שלוש ליגות. "אני לא מתייחס להרגשות. אני זוכר את המינויים של פואד בזמנו. ואת מה שפרס עשה במשרד החוץ". אתה מודע לתדמית של מרכז הליכוד בציבור? "כן. אני יושב שם על הבמה, מביט לאולם ומבין שעושים למרכז אי צדק. לדעתי, רוב במרכז עדיין מכוון את הצבעותיו בהתאם למה שטוב למדינה ולליכוד. זה מוכיח שיש במרכז עם מי ללכת ועם מי לרוץ ועם מי לעבוד, למרות ניסיון שיטתי להכפיש ולבזות את אנשי המרכז, להציג אותם באופן נלעג ומושחת. יש מי שמרוויח מזה, כי אז אפשר גם להתעלם מההחלטות שלהם".
אתה בעד להשאיר בידם את עוצמת הבחירה של חברי הכנסת? הרי אלף מתוכם מתפרנסים מזה. "ראש הממשלה בזמנו הבטיח לשנות את זה, מינה ועדה בראשותו של השר שטרית, שהגישה המלצות והצעות החלטה. בינתיים, הנושא תקוע. אני לא יודע אם יש סיכוי להעביר את זה. רגשותי בתחום הזה מעורבים. אני חושב שפריימריז גרועים מהמצב הנוכחי יכניסו הרבה מאוד כסף לתוך הסיפור ויאפשרו לגורמים זרים, למאכערים, לבעלי כספים גדולים, להתערב". סליחה , לא זה המצב עכשיו? "זו שאלה של מינון. תועלת הפריימריז תהיה קטנה מנזקם". אתה לא נחרץ בנושא הזה. עושה רושם שקשה לך. "אתה צודק. אני לא חש נוח עם זה".
איך אתה חש במעצר הבית שכפה עליך ראש הממשלה? הוא אסר עליך לצאת לשליחות הסברה בחו"ל. חשת מושפל? "הו, זה משהו. דווקא אותי. הרי בנושא הזה אני בגיניסט. לעולם לא אתקוף ממשלה ישראלית כשאני בחו"ל. גם כשאני לא מכהן בממשלה הזו. מעולם לא עשיתי זאת". אז יש כאן נקמנות פשוטה? "אני לא רוצה להיכנס לזה. הציבור, הנוער, הם רואים ממשלה שבה מצפצפים על החלטת מוסדות דמוקרטיים, פיטורי שרים כדי להעביר החלטות. הציבור מחפש משהו אחר. משהו שאפשר לשאוב ממנו דוגמה להתנהלות תקינה". כן , ומה איתך. מה עם מעצר הבית שלך? "על הדוגמה הספציפית הזו קשה לי לדבר. מעצר בית? טוב לי בבית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פריק של עטים
|
|
|
|
|
|
|
לנדאו נשוי לנעמי, אב לשלושה (וסב לשני נכדים). בנו גיורא איש היי-טק, חוזר בשבועות הקרובים לארץ בתום שליחות בחו"ל. בתו מיקי עורכת דין. דפנה הבת הצעירה, לומדת (איך לא) בטכניון. לנדאו עצמו, בתקופה שלימד בטכניון, נהג לישון על מזרן במשרד "כדי להספיק" בבוקר. פעם לקח את מיקי ליום כיף בחיפה. שניהם ישנו במשרד ביחד, על המזרן, בלילה שלפני. כיף גדול.
מעטים יודעים שדפנה, הבת הצעירה של לנדאו, היתה מהבנות הראשונות שהתקבלו לקורס טיס. אחרי שנה נאלצה "לרדת" למגמת נווטות. לנדאו, האב, היה מאלה שיעצו לה לפרוש. לא להתפשר. למה? "טייס קרבי זה טייס קרבי. להיות נווט זה משהו אחר. אמרתי לה מה אני חושב. שתעשה את האיזון לבד. לא אמרתי לה מה לעשות. תראה, לבחורה זה משהו אחר מאשר לבחור. היא בסופו של דבר העדיפה לפרוש וללכת לשלדג. כאן היא התאכזבה, כי היא רצתה פעילות קרבית בשטח והפכה קצינת מטה לתכנון".
לנדאו הולך כל יום שישי, כמו שעון, לבקר את אמא. אולגה לבית פרל, כבר בת 85, תושבת רמת גן, צלולה ומטגנת שניצלים מדופלמת. במלחמת המפרץ סירבה להתפנות מהעיר. "אף עיראקי לא יזיז אותי מפה", אמרה לבנה. חוץ מזה, הוא עושה כל שישי בבוקר התעמלות במסגרת חוג של גדי סקורניק, גר ברעננה, ויתר על הוולוו (נוסע בטויוטה קורולה פרטיזנית), אוהד בית"ר ירושלים מילדות, חובב שחמט ופריק של עטים נובעים. הוא מסוגל לזהות, במבט חטוף, בן כמה העט, האם הציפורן מקורית, מה סוג הדיו. פעם היה הולך עם שישה-שבעה עטים בו זמנית. היום מסתפק בשלושה. לנדאו מתייחס לתחביב הזה כאל תסביך.
למרות בית"ריותו הוא חובב את הצבע האדום. "היתה לי פיאט אונו אדומה, אחר כך סובארו ג'סטי אדומה, הייתי בא למצודה ורצו להרוג אותי. אדום צבע יפה, אין מה לעשות. צבע של מלכות". הוא מראשוני וקנאי הפעילות הירוקה בארץ. הוביל את המאבקים נגד כביש חוצה ישראל, נגד כלובי הדגים, נגד "קול אמריקה" בערבה, הגה והעביר את חוק החופים. הוא היה חבר הוועד המנהל של החברה להגנת הטבע במשך שנים, שכנע את יצחק שמיר להקים את המשרד לאיכות הסביבה (כדי ששמיר ימנה דווקא את רוני מילוא לתפקיד), לא החמיץ הפגנה (בעיקר נגד הבולדוזרים של כביש 6) והפסיק רק כשמונה לשר לבטחון פנים, שאמור לאכוף את סלילת הכביש.
אתה לא מסתדר לי עם פעילות ירוקה. "אני כזה, באמת. מהבית. מהשורשים. אני ירוק מהתנ"ך, שמתייחס לעניין בהרחבה. צריך להיות איזון בין האדם לסובב אותו. זה שם המשחק. אנחנו מצויים בתהליך לימוד קשה ביותר שמחלחל בעצלתיים. אנשי השמאל נכנסו לזה, מובילים את זה, שיהיו בריאים. כל מי שבא, ברוך הבא".
מה היה לך נגד חוצה ישראל? "הכביש היה טעות תכנונית קשה. יש לו השפעה חריפה מאוד על כיווני הפיתוח וההשקעות. הרכבת עדיפה בהרבה. אני, כשר לבטחון פנים, הייתי צריך להתמודד עם ההפגנות והבעיות בעיקר מול כפר קאסם,טירה וטייבה.חוק זה חוק,החלטות צריך לקיים והלכתי עם זה עד הסוף. לצערי. הפרדוקס הוא שהתנגדתי לכביש הזה, אני מתנגד לו עכשיו, כולל עכשיו, במיוחד עכשיו, אבל אני יישמתי אותו בשטח". שוב פעם פרדוקס. "אתה מכיר את הפרדוקס של פסקל? מה שנכון, אבל נראה לא נכון". בדיוק כמוך? "כן". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
