ישרואל - מדינת היהודים באלסקה
ערב מלחה"ע ה-2 נעשה ניסיון למשוך יהודים מגרמניה לאלסקה, אולם התוכנית סוכלה. ספר חדש שמתרחש במדינה הדמיונית מעלה השאלה מה היה קורה אילו
"הספר שלי בודק את הרעיון של עולם ללא ישראל במתכונת המוכרת לנו, עולם שבו היהודים מוסטים לגמרי למסלול צדדי של ההיסטוריה, בניגוד למצב כיום שבו מדינה קטנה בת כחמישה מיליון תושבים, מכתיבה את הכותרות בעולם, ומושכת תשומת לב באופן לא נורמלי וחסר כל פרופורציות," אומר שייבון על ספרו החדש, "בעולם האלטרנטיבי הזה מיליוני יהודים נדחקים לתוך רצועת האדמה באלסקה, לאותו 'הוטצפלוץ,' הביטוי היידישאי שמשמעותו מקום בסוף העולם." את פירוט עלילותיו של לנדסמן וקורותיה של המדינה היהודית הפיקטיבית, שקמה "באין ישראל," מסרב שייבון, לפי שעה, לחשוף. הספר, שבימים אלה ממש הוא מסיים את כתיבתו, ידבר בעד עצמו, הוא מבטיח. לדבריו כבר קיבל מקדמה של מיליוני דולר מהמוציא לאור וממפיק, שרכש את הזכויות על עיבוד הספר לתסריט קולנועי. את דמותה של אותה ישות יידישאית וירטואלית המחליפה את ישראל המוכרת לנו, שרטט שייבון לראשונה במאמר סנטימנטלי ונוגה
השיחון, שהתפרסם ב,1958- שצייר עולם פנטסטי שבו הנוסע ניגש למלח המשיט מעבורת ושואל אותו ביידיש: "הנה הדרכון שלי, האם אני יכול להפליג בספינה ל,"?... הסעיר את דמיונו של שייבון, כאשר התיישב לשולחן העבודה שלו בברקלי, קליפורניה, והחל לרקום סיפור עלילה על מדינה דוברת יידיש, אי שם במרחבי אלסקה. וכך יצר שייבון, המתרפק על תרבות היידיש שנעלמה, ומרמז על אי שביעות רצונו מן הדרך שבה עוצבה מדינת היהודים במציאות, את עלילת "איגוד השוטרים היידישאים." באותה מדינה דמיונית מעבירים השדרנים תיאורי צבע עסיסיים ביידיש של משחקי פוטבול ובייסבול וברחובות מוצבים בנקומטים שהוראות ההפעלה שלהם ביידיש. על שטרות הכסף - המכונה אולי "הרצל" - כתובים הערכים ביידיש. "הכל מתנהל כאן ביידיש," כתב שייבון במאמר ב"ציביליזיישן," "ולא באותה שפה חדשה-ישנה, חלקה מלאכותית, עברית, הדומה לשלד של גורד שחקים בהקמה, שרק קומותיו הראשונות מאוכלסות, כשלעומתה היידיש היא ארמון רב-תפארת עתיק יומין, שפה שיכולה לבטא בעזרת מילותיה ערמומיות חמקמקה ושובבות, עדינות ורכות, לגלוג ורומנטיקה, מחלוקות, תקוות, סקפטיות, צער, דחפים בלתי נשלטים לצד ביטוי לפחדים הכי עמוקים." מדוע דווקא באלסקה? "קשה לי לחשוב על כך שמדינה דוברת יידיש, שהיא שפה אירופית, תוכל לשכון במזרח התיכון, משום שבכך היא תהפוך לעצם בגרונם של שכניה עוד מעבר למה שישראל כיום בעיני העולם הערבי." שייבון מהרהר בקול מה יכול היה להיות אופיים של היהודים אזרחי אותה מדינה יידית אם היתה מוקמת במזרח התיכון. האם יהודי אותה מדינה היו מושמצים או נערצים על כך שהם חולקים את אותן תכונות אופי המיוחסות לישראלים הצברים ")בצדק או שלא בצדק(" כמו "גסות רוח, חוצפנות, חספוס, צעקנות, נוקשות, חילוניות, קשות עורף וערמומיות."?
"ישרואל" או "אליסקה" שלו שונה לחלוטין מישראל. ישרואל היא מדינה צפונית של פרוות, פפריקה, סמוברים ויום קיץ אחד ארוך ומדהים ביופיו. אפילו על הבולים מתנוססות דמויות שלא כולן מוכרות לציבור בישראל - וולטר בנימין, שמעון דובנוב, יאנוש קורצ'אק ומאות יהודים אחרים שגדולתם יכולה לבוא לידי ביטוי והערכה רק במדינה שבה תרבות היידיש פורחת וקולחת. ישרואל של שייבון היא מין שוודיה יהודית כזו. סוציאל-דמוקרטית, עשירה במשאבים ובמחצבים, משגשגת. מבחינה ארגונית וטמפרמנטית היא דומה לשכנתה הקרובה מדרום, קנדה. ולא שחסרים שם משברים ועימותים: החריף שבהם הוא דווקא עם ארצות-הברית, על רקע מחלוקת בעניין הבעלות על מאגרי נפט ומרבצי דגה חדשים שהתגלו, ויש גם ויכוח על שטחים, שהרי לא כל הילידים באלסקה יקבלו בברכה את הפלישה היהודית. מאוחר יותר צופה שייבון משבר עם קנדה, על רקע התבוללותם של יהודי קוויבק, החבל דובר הצרפתית, בלא קשר למאבק שמנהלים שם הבדלנים למען פרישה מקנדה. שייבון לא בדה את הרעיון מדמיונו: בשנת 1939 העלה משרד הפנים האמריקני תוכנית גרנדיוזית לפתח את אלסקה - שטרם זכתה אז למעמד של מדינה - באמצעות יישוב רבבות מהגרים, בהם אלפי פליטים יהודים מגרמניה. קרוב לשנה גלגלו את הרעיון, שעשוי היה להעניק מקלט ליהודים, עד שהקונגרס האמריקני דחה אותו וסתם עליו את הגולל. עכשיו מנסה שייבון לגלגל את ההיסטוריה לאחור, ולצורך ספרו הבדיוני הוא יוצר מציאות שבה אלסקה הפכה בית לאומי ליהודים.
השמועות על הרעיון, שהועלה בארצות-הברית לפתוח את שעריה של אלסקה בפני פליטים יהודים ואחרים, הגיעו לאוזניו של ברונו רוזנטל, ראש הקהילה היהודית הקטנה בעיירה נוישטדט, במדינת הסן שבגרמניה, בראשית הקיץ של שנת 1939 בשעה שענני המלחמה הלכו והתקדרו מעל שמי אירופה, ויהודי גרמניה היו נתונים מזה שש שנים לרדיפות הולכות וגוברות מצד הנאצים. בסיוע רעייתו ביאנקה, שהיתה מורה לאנגלית, תקתק רוזנטל במכונת הכתיבה שלו מכתב בקשה, אותו שיגר מעוטר בסרט למשרדי משרד החוץ האמריקני בוושינגטון. רוזנטל כתב שהוא פונה בשמם של שלושים יהודים - גברים, נשים וילדים, כולם "בריאים, חזקים, אנרגטיים, השואפים להגיש בקשה דחופה להגירה לטריטוריה של אלסקה." "אנו יודעים היטב מהם הקשיים הכרוכים באקלים של אסלקה," כתב רוזנטל, "אבל אנחנו, יהודי גרמניה, אין לנו שום ברירה אחרת." באותו קיץ אחרון של ערב המלחמה נותרו בגרמניה כ230- אלף יהודים. מאז ליל הבדולח, בנובמבר 1938 כבר לא היה לאיש ספק כי ההיסטוריה המפוארת של יהודי גרמניה. הגיעה לקיצה. היה עליהם להימלט, אך לא היה לאן. המעבר לארצות אירופה נסגר בפניהם. מכסות ההגירה הנוקשות לארצות-הברית ורשימות המתנה הארוכות בקונסוליות האמריקניות באירופה לא הותירו להם תקווה רבה.
כשפנה רוזנטל במכתבו לוושינגטון, כבר הכיר על בשרו את זוועות מחנות הריכוז. לאחר ליל הבדולח נעצר ונשלח למחנה בוכנוולד, שם הוחזקו כעשרת אלפים עצירים יהודים. ראשיהם גולחו והם הועסקו בעבודות כפייה. מאות מהאסירים מתו ממחלות, תשישות או שלחו יד בנפשם. באפריל ,1939 לרגל יום הולדתו של היטלר, זכו ברונו רוזנטל וכמה מבני העיר לחנינה. רוזנטל שב הביתה מגולח ראש, מוכה ומושפל, וגילה כי רק 44 מיהודי העיירה שרדו. זמן קצר אחר כך בצבץ שביב תקווה, כאשר קרא בעיתון על תוכנית אלסקה שהתגלגלה במסדרונות הממשל בוושינגטון. בעזרת אשתו החל לשלוח סדרה של מכתבים נרגשים תחילה למשרד החוץ ואחר כך למשרד הפנים של ארצות-הברית, בניסיון נואש לקבל אשרת הגירה לאלסקה. פרופ' ג'רלד ברמן מאוניברסיטת אלסקה, ותום קיזיה, כתב העיתון "אנקורג' דיילי ניוז," איתרו חלק מן המכתבים ששיגרו רוזנטל וחבריו הנואשים למשרדי החוץ והפנים בוושינגטון. המכתבים למשרד החוץ, שהתנגד בתוקף לרעיון להגדיל את מכסות ההגירה ולפתוח את שערי אלסקה, לא נענו. רק ביום האחרון של אוגוסט 1939 הגיע מכתבו השלישי לכתובת הנכונה, משרד הפנים, שהיה מופקד על ניהול הטריטוריות שבשליטת ארצות-הברית, כולל אלסקה, שטרם הפכה לאחת ממדינות ארצות-הברית. תוכנית אלסקה הועלתה לראשונה קבוצת אנשי עסקים מקולורדו, שהתעניינו ברכישת אדמות באלסקה ובפיתוחן. אך את התנופה העניק לה חבר הקונגרס צ'ארלס באקלי מניו-יורק ב18- בנובמבר ,1938 ימים ספורים לאחר ליל הבדולח. באקלי שיגר לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מכתב, בו ביקש ממנו לתמוך בקידום הצעת חוק שתהפוך את טריטוריית הספר באלסקה למקלט בטוח לפליטים מגרמניה הנאצית. המניעים של באקלי היו הומיניטריים, אך לא נעדר מהם גם מניע פוליטי: במחוז הבחירה שלו, ברובע בברונקס, היו יהודים רבים. "אני בטוח שמהגרים אלה יבנו את אלסקה כשם שארצות-הברית נבנתה בידי מהגרים שנמלטו מפרעות ורדיפות בעבר," כתב באקלי לרוזוולט. שר הפנים הרולד אייקס, מיועציו הקרובים של הנשיא, התגייס בהתלהבות לרעיון. הוא האמין כי תנופת הגירה כזו תסייע לפתח את אזור הספר. הוא היה משוכנע שהמתיישבים האירופים יביאו עימם כישרונות חדשים וכי קליטתם לא תסתייע בתרומות של נדבנים.
אלא שהתוכנית נתקלה בהתנגדות עזה. באלסקה היו רבים שזעמו על יוזמה שתציף את האזור במהגרים, דווקא בשעה שהטריטוריה היתה שקועה בשפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים. ואם לא די בכך היו רבים שסלדו מרעיון קליטת היהודים. זו היתה תקופה שבה התריעו רבים, בהם ג'וזף קנדי (אביו של הנשיא לעתיד ג'ון קנדי,( מפני "קשר יהודי בינלאומי" שיגרור את ארצות-הברית למלחמה נגד גרמניה, בניגוד לאינטרסים של אמריקה. סקרים שנערכו באותם ימים חשפו כי אחד מכל חמישה אמריקנים האמין שהיהודים מהווים איום על אמריקה. מטיף הרדיו הפופולרי, הכומר צ'ארלס קאפלין, הצדיק בפומבי את ליל הבדולח כ"ניסיון לעקור את הקומוניזם מגרמניה." בנסיבות כאלה נועד מראש הקמפיין להגדיל את מכסות ההגירה לכישלון. אפילו מנהיגים יהודים בארצות-הברית חששו שכל ניסיון להגדיל את המכסות רק יניע את הקונגרס לצמצם עוד יותר את המכסות הקיימות, שאפשרו קילוח דק של פליטים. למרות הסיכון הפוליטי, רוזוולט לא דחה לחלוטין את הרעיון והניח אותו על שולחנו של אייקס. תת שר הפנים, הרי סלייטרי, הגיש לאייקס דוח ובו המלצות לפתח את אלסקה בסיוע גברים ונשים בעלי "רוח חלוצית," כמו המתיישבים הראשונים בארצות-הברית.
קולו הנואש של רוזנטל לא הגיע לאוזני התושבים בפיירבנקס. להפך: אחד מנציגי הממשל האמריקני באלסקה, שחזר מביקור בגרמניה הנאצית, דיווח לקוראי עיתון מקומי כי מצא את תושבי גרמניה "שמחים, שבעים ועם מידה רבה של חופש." בתחילת נובמבר 1939 קיבל סוף סוף רוזנטל מענה רשמי מוושינגטון. במכתב קצר בחתימת תת שר הפנים הרי סלייטרי נכללו שתי פסקאות של נימוס ביורוקרטי, בהן נאמר כי הבקשה הועברה לבדיקת הגורמים המתאימים. למכתב צורף הדוח המלא של משרד הפנים על תוכנית אלסקה. במשרד החוץ האמריקני סירבו להשתכנע וניסו להערים קשיים על התוכנית, אבל אייקס הצליח לגייס את תמיכת רוזוולט. בזיכרונותיו כתב אייקס כי הנשיא הסכים להעביר לאלסקה במשך חמש שנים 50 אלף מתיישבים חדשים, מחציתם מהגרים, מתוכם "עשרה אחוז יהודים." רוזוולט, שספג ביקורת על קרבתו היתרה ליהודים, חשש מביקורת על כך שהוא מציף את אלסקה ביהודים והגביל את חלקם בתוכנית, אך גם כך אפשר היה להציל כמה אלפי יהודים מציפורני הנאצים. כשהחל משרד הפנים החל ליזום חקיקה בקונגרס לקידום התוכנית, התגבשה בארצות-הברית חזית התנגדות רחבה. בלטו בה דווקא שני יהודים, שאיישו באותם ימים עמדות מפתח בוושינגטון: ארנסט גרונינג, מנכ"ל המחלקה לענייני הטריטוריות האמריקניות מחוץ ליבשת, ורוברט מרשל, ראש רשות הייעור באלסקה, ובנו של הפרקליט היהודי הנודע לואי מרשל, שהיה נשיא הוועד היהודי האמריקני. גרונינג, בנם של מהגרים יהודים מגרמניה, שהיה מסוכסך אישית עם שר הפנים אייקס, התעקש שעדיף לשלוח לאלסקה מהגרים שכבר הגיעו לאמריקה, והזהיר מפני פתיחת מכסות ההגירה. קליטת מהגרים באלסקה, הזהיר, תחייב הקמת סוכנות מיוחדת שתדאג לכך שהם לא יסתננו לארצות-הברית, דבר שיהפוך את אלסקה למעשה ל"מחנה מעצר." הוא הציג עצמו כאתאיסט, ומחה בתוקף בכל פעם שהוזכר מוצאו היהודי. מרשל התנגד לתוכנית מטעמים של איכות הסביבה. הוא הציע שחלקים נרחבים באלסקה ייפתחו להתיישבות בקנה מידה קטן בלבד, ויהיו מיועדים רק לציידים באמצעות מלכודות ולמחפשי זהב, כדי לשמר את התנאים החלוציים בחבל עבור הדורות הבאים. השיקול ההומניטרי של סיוע לפליטים הנמלטים מאימי המשטר הנאצי לא עמד כלל לנגד עיניהם, אולי משום שבאותה עת טרם נודע על מדיניות "הפתרון הסופי" של המשטר הנאצי.
בנוישטדט המשיך ברונו רוזנטל לחלום על אלסקה ולהמתין לתשובה. הוא קיבל כמה מכתבים ממשרד הפנים האמריקני בנוסח "הנושא עדיין בבדיקה" והשיב שהזמן הולך ואוזל. לאחד ממכתביו הוסיף, בתמימותו ובייאושו, משאלה: "האם אפשרי להעביר את בקשתי כבקשה דחופה ומיידית לנשיא."? רוזוולט, מן הסתם, לא ראה את הפנייה. מוושינגטון שיגרו לרוזנטל העתק של פרוטוקול הדיונים שערכה בנושא תת-ועדה של הקונגרס. במאי ,1940 כשפלשו הגרמנים לצרפת, הגיעה ההצעה לדיון בתת-ועדה של הסנאט לענייני השטחים שמחוץ לאמריקה. שר החוץ אייקס הופיע בדיון, והביע תמיכה נמרצת. אבל חברי הוועדה לא התרגשו, ודבקו בהסתייגותם מרעיון יישוב פליטים. הלגיון האמריקני, גוף שמרני, הזהיר מפני חדירת גיס חמישי לאלסקה במסווה של פליטים. את הנאום החריף ביותר נגד התוכנית נשא ציר הקונגרס מאלסקה אנטוני דימונד, שהכריז כי אין לה כל סיכוי. דימונד צדק. הוועדה הסירה את הצעת החוק מסדר היום, בצעד שחיסל גם את שביב התקווה האחרון של ברונו רוזנטל ויהודי נוישטדט. ב28- בינואר 1941 שלח ברונו רוזנטל מכתב אחרון למשרד הפנים בוושינגטון, בו הפציר פעם נוספת לזרז את הטיפול בבקשה ולעדכן אותו, במיוחד אם יהיו חדשות טובות. אך אלה לא הגיעו מעולם. לקראת סוף חודש מאי 1941 נלקחו 17 היהודים האחרונים מנוישטדט, בהם ברונו וביאנקה רוזנטל, למחנה מעבר באזור הכפר סמוך רות.' בספטמבר קבעו פקידים נאצים באופן רשמי כי "נוישטדט נקייה מיהודים." רוזנטל ושאר יהודי נוישטדט שהופיעו ב"רשימת ההצלה" לא הצליחו מעולם לעלות על הרכבת שתוביל אותם לחוף מבטחים באלסקה. ככל הידוע כולם נספו בשואה. על פי אחת העדויות עלו בני הזוג רוזנטל לרכבת שנשלחה מזרחה. בנובמבר 1941 הם נשלחו לריגה ושם נרצחו. במסמכים הרשמיים שנשמרו בארכיונים בגרמניה כתוב ליד שמותיהם של ברונו וביאנקה ז"ל - יעד בלתי ידוע. עכשיו עשוי ספרו הבדיוני של שייבון להעלות מתהום הנשייה את פרשת "תוכנית אלסקה," היוזמה שבוודאי לא היתה מקימה "מדינה יהודית" בצפון אמריקה, אך היתה עשויה להעניק מקום מפלט לרבבות יהודים שהעולם נעל בפניהם את שעריו. אמריקה של 2004 תקבל ודאי את "ישרואל" הדמיונית, דוברת היידיש, בצורה אוהדת הרבה יותר מאשר את הניסיון הנואש להציל את ברונו וביאנקה רוזנטל ובני עירם.
נא להמתין לטעינת התגובות
