 |
/images/archive/gallery/174/766.jpg חברי גדוד 51 על גבעה 16 בחברון.
צילום: חיים אזולאי  |
|
|
| אנחנו כבשנו. אנחנו, הקניבלים |
|
| הם לא היו יפי בלורית או תואר. נערי רחוב, חלקם נגעו בפשע, רובם לא סיימו תיכון. כשהתגייסו הגיעו לגולני, פלוגה ג', גדוד 51. במלחמת יום כיפור, כששלחו אותם להחזיר את החרמון, זה לא נראה כמו סרט פעולה הרואי. יותר כמו סיוט. היה מי שבזז גופות סורים, היה מי שהתקפל משותק מפחד מאחורי הסלעים. אבל כשמדברים על הלוחמים שהצילו את המדינה, מתכוונים אליהם. 31 שנים עקבו מהצד אחרי הגרסאות הרשמיות. עכשיו הם מדברים על מה שראו בגבעה 16, כשהערסים נלחמו בלי מפקדים, בלי קצינים, לגמרי לבד. וניצחו |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
24/9/2004 13:14 |
|
|
|
|
|
|
|
כשיגאל פסו, מ"פ ג' מגדוד 51 חטף בחזה ובראש ונפל, טוראי דוד צרפתי הרגיש שנגמר לו מהחרמון. הוא החליט להירדם ולחכות למוות. על גבעה 16 נותרו מלבדו רק כמה עשרות לוחמים. בלי מפקדים. איש איש לנפשו. צרפתי שכב בעיניים עצומות. מדי פעם התעשת, הביט סביב בתקווה למצוא את פסו חי, אבל ראה רק גופות, שמע "צווחה נוראית כאילו הנשמה של מישהו יוצאת מהגוף" וחזר להתכנס במשבר של עצמו. כשאחד החיילים ביקש תחמושת, לא הגיב. המבקש חשב שמדובר בגווייה והמשיך הלאה.
צרפתי חלם צורות וצבעים משונים והרגיש טוב. לפחות טוב יותר מלהיות ער. לרגע פקח עיניים וראה חייל עם מכשיר קשר מטפס בזחילה על הגבעה ומקבל כדור בראש. שני חיילים מיהרו לזחול לכיוונו. זה שהעניק לפצוע עיסוי לב חסר תועלת, חטף ונהרג. השני נסוג בזחילה חזרה. "ראיתי הכל כמו צופה מהצד ולא הזהרתי אותם", אומר צרפתי, "לא יכולתי לצפות יותר
למוות אז עצמתי שוב עיניים. למעשה הייתי מת".
חצי שעה אחרי שהלך לישון באמצע התוהו ובוהו חווה צרפתי התגלות. מסוג ההתרחשויות שלא מסופרות בספרי היסטוריה צבאיים, כזאת שלעתים גורמת להרמת גבה מבטלת. "היתה לי תקשורת משונה עם פסו", הוא מנסה להסביר, "כמו שני מתים שמדברים. הוא שאל:'מי אתה?', עניתי :'צרפתי'. שאל :'מה קרה?', עניתי שלא נפצעתי והכל בסדר. הוא אמר לי שאני אשאר בחיים. הורה לי לרדת מהגבעה, לא להשתתף בשחזור הצבאי, ללמוד באוניברסיטה ואחרי שנים לספר את הסיפור האמיתי של פלוגה ג'. אחר כך הוא קם, רץ ואמר לי לירות. כשיריתי התעוררתי. המילים הראשונות שאמרתי היו'יגאל, יגאל, יגאל'. למעשה יגאל העיר אותי. מאז תפקדתי כרגיל. אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג. לא ברור לי עד היום מה קרה. אני לא מיסטיקן, לא מאמין באמונות תפלות, לא דתי, אבל ראיתי משהו שלא כל אחד ראה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
צבר קלאסי
|
|
|
 |
|
|
|
30 שנה לא דיברו לוחמי פלוגה ג' מגולני על חוויית החרמון שלהם. מאז הקרב הם בחנו מהצד את התיאורים שליוו את ליל ה-21 באוקטובר73', שהיו לרוב גרסת מפקדים. איכשהו, היא תמיד נראתה להם שונה ממה שחוו על בשרם בגבעה 16.
ההחלטות שקיבלו לוחמי הפלוגה באותו לילה על ההר היו פרטיות. רובם נותרו להילחם, בשוליים היו כאלו שהתגלגלו שלושה מטרים לאחור במורד הגבעה. אי אפשר להאשים אותם. מלכתחילה לא קורצו לוחמי הפלוגה מחומרים של צבר קלאסי עם בלורית מוזהבת שתוקע דגל על פסגה. רבים מהם לא היו בשיעורים על טרומפלדור, כי פשוט לא היו בבית ספר. בגיל 12 חלקם כבר יצאו לעבוד. צרפתי למשל. כשהיה בן 17 ברח מבית הוריו בחיפה לאילת והתחבר לעבריינים. היו לילות שהעביר בשינה על שולחן סנוקר בעיר. כשהתגייס ביקש להתנדב לשייטת. קצין המיון לא הסתיר את הלגלוג. הוא מצא את עצמו בגולני, לא הסתדר עם המרות וקרוב לשמונה חודשים יצא ונכנס לכלא 6. אחר כך החליט להתיישר וחזר לחברים בגדוד 51.
את יחיאל סוויסה,שכונה קסיוס קליי של הפלוגה,הכיר צרפתי בתא המאסר. סוויסה גדל בגני תקווה, בבית שבלשון המעטה לא שם דגש על לימודים. הוא למד בכיתה טיפולית אצל מורים שזרקו כדור למגרש ושחררו את הילדים לשחק.בגיל 13 כבר יצא לעבוד בבניין. בבקו"ם ראה סרט תדמית על גולני ונדלק.
מיקי דהרי הגיע משיכון המזרח בראשון לציון ממשפחה בת 14 נפשות. אחרי 12 שנות לימוד מתובלות בהרבה תורה, ומכות על הידיים שקיבל מאביו הרב, החליט להתגייס לגולני. למלחמת יום כיפור הוא הגיע מחופשת השחרור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בגרות בערסוואת"
|
|
|
|
|
|
|
רמי אלאלוף ומוטי לוי הכירו בתיכון בתל אביב. אלאלוף למד עד גיל 17 ואז עזב לעבוד במוסך של דודו באילת. אחר כך ביקש להתגייס לסיירת גולני, אבל בגיבוש, כמה קילומטרים לפני הסוף, חתך עם חברו בלוטשטיין לדיזנגוף. כשנעצר, גויס לפלוגה ג'. במוצאי השבת הראשונה הוא זכה לזובור כנהוג בגולני של אותם שנים. הוא הופשט, חייל ותיק צייר בדיו ירוק את העץ של גולני על בטנו ומתחתיו רשם את מספרו האישי. אחר כך טופטף לתוך איבר מינו נוזל נגד שפשפות.
לוי גדל עם שבעת אחיו בדירת שני חדרים ביפו. כשהגיע לפלוגה גילה שהעובדה שלמד חרטות באורט שפירא מקנה לו מקום של כבוד. כשמישהו ב-ג' סיפר שעשה בגרות, אחר ענה לו "באמת? גם לי יש בגרות. בערסוואת". " היו שם אנשים פשוטים כמוני", אומר לוי. "אתה לא מגיע ליחידה שכולם משוויצים בה. מי שהלך לגולני היה טמבל. רק את המטומטמים שלחו אלינו".
הלילה בחרמון המשיך ללוות את הלוחמים במשך 31 השנים שחלפו. אלאלוף, היום מפעיל פיצוחייה בקריית שמונה, היה נעלם מדי פעם לשבוע ימים להירגע בבית מלון. את המסעדה המצליחה שהיתה לו ברחוב ברודצקי בתל אביב נאלץ לסגור. אחר כך התגרש בגלל השריטה שהשאירה המלחמה. סוויסה מנהל היום חנות למשחקי מזל וקלפים בגני תקווה. במהלך מלחמת לבנון נשפט ונשלח לכלא אחרי שחיילים שעליהם היה אחראי בזזו רכוש של שבויים לבנונים. לאחרונה חזר לביתו אחרי שנעלם לכמעט שנתיים בעקבות המצב הכלכלי. דהרי הפך לבלש במשטרה. "אנחנו חולים באיזו מחלה שאפילו אי אפשר להסביר אותה", הוא אומר, "משהו נפשי פגוע. אני בטוח שגם אני דפוק. לא סתם התחתנתי והתגרשתי פעמיים".
רק צרפתי בחר במסלול אחר, זה שפסו המ"פ בחר בשבילו. מי שיועד מנעוריו לפשע, סיים את הצבא, למד כלכלה באוניברסיטה העברית ומשמש היום כראש אגף המחקר במשרד התעסוקה. ועכשיו התפנה גם להגשים את צוואתו האחרונה של פסו, והתיישב לספר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קרב החרגולים שנשכח
|
|
|
|
|
|
|
לפתע, משומקום, הארטילריה הישראלית שהיתה אמורה ליפול לפניהם כדי לרכך את האויב, החלה לנחות עליהם. דהרי חטף רסיס לקסדה והחל לשמוע צלצולים באוזניים. צרפתי מספר שכשמסר עדות במחלקת היסטוריה הוסבר לו שבמקום להפגיז את גבעה 16 הופגזו בטעות החיילים המטפסים. לפתע נתקלה רגלו בעצם רך על הקרקע. הוא הביט למטה וראה גופה ישראלית, זכר לעלייה הראשונה. הריח הלא נעים רמז שהיא לא היחידה שנותרה בשטח. צרפתי: "תחשוב איזה פחד זה. קצרו חייל שניסה לברוח מהחרמון והוא נטוש בשטח. מסרטה עוברת לך בראש. תמונות של ההורים, של האחים, של החבר' ה. אתה מסתכל ושואל מי יילך ומי יישאר".
האש הגיעה בשלב זה מכיוון לא צפוי. ארטילריה ישראלית החלה לרדת על הגבעה. לוחמי פלוגה ג' שנשארו על ההר לא מבינים עד היום מדוע לא דאגו להוריד אותם מהגבעה לפני שטיווחו אותה. על המבוכה שנוצרה בשטח ניתן ללמוד מקלטות הקשר. "עדיין יורים עלי", צועק אחד הלוחמים בקלטת ששמר אחד מקציני המפקדה. "מי יורה? ", שואלים מהפיקוד. "כוחותינו, עבור! ", צורח המופגז. "רות", מרגיע הקול מהפיקוד, "רד במקום ותצעק גולני. עבור! ". צרפתי ראה שני לוחמים מיואשים מההפגזות הישראליות יורדים למטה. הוא צעק לחברו פרץ אברהם "בוא נסתלק". אברהם השיב בשלילה.
אחרי קו בחמת גדר של טרום מלחמת יום כיפור, בו חגגו החיילים עם בחורות והשתעשעו בזריקת רימונים סתם ככה לתוך הבריכות כדי לראות איך המים קופצים, הגיעה פלוגה ג' לקו בג'בליה שברצועת עזה.
יגאל פסו היה אז מ"פ חדש, בת ימי ממשפחה אמידה שמוצאה באיזמיר שבטורקיה ובוגר הפנימייה הצבאית בחיפה. הנעליים הענקיות שאליהן נדרש להיכנס היו של שמריהו ויניק, אגדת גולני מתל עדשים, שהיה נערץ על חיילי הפלוגה ונהג להשכים את לוחמיו בזריקת אבנים גדולות על האוהלים בהם ישנו.
בניגוד לקודמו, הפגין פסו מנהיגות רכה, אבהית, שנראתה ללוחמים חלבית וחיוורת. באחד הסיורים בעזה נרדם פסו על דופן הג'יפ ונפל על החול. "כשחזרנו הוא שואל אותי 'מה זה כל החול הזה עלי,"'? מספר אלאלוף, "אמרתי לו: 'עזוב יגאל, כרגיל נרדמת ונפלת.' אחרי כמה זמן נמאס לי. אמרתי ליגאל: 'שמע, יש שתי אפשרויות: או שאני אפסנאי בפלוגה, או שאני עוזב אותה.' עברתי להיות אפסנאי." ערב המלחמה עמדה מנהיגותו של פסו בספק גדול. במשוב שמילאו החיילים במהלך הקו הודה אחוז ניכר מהם כי לא היו הולכים אחריו לקרב.
פרק ג'בליה הסתיים ביום חמישי, ה4- באוקטובר. הפלוגה עשתה דרכה למחנה הגדוד בטירת הכרמל לקראת יציאה לחופשת יום כיפור. צרפתי שרותק בג'בליה בגלל תעלוליו הרבים, צי פה למימוש הבטחתו של פסו לשחרר אותו מוקדם. אבל אז החלו הטרטורים, שלחיילי הפלוגה, מנותקים לגמרי מהאפשרות שתפרוץ מלחמה, הזכירו את יום כיפור של השנה שעברה, שאותו נאלצו לבלות בבסיס בגלל שגעונות כוננות. סוויסה: "בשבת בשמונה וחצי בבוקר מעירים אותנו ואומרים שיש מלחמה. זרקנו קסדה על המ"כ ואמרנו לו: 'לך, יא מטומטם, תעזוב אותנו. כוס אומוק אתה והמלחמה.' בעשר הגיע פסו למסדר. עמדנו כולם בחארווט, בלי כדורים במחסניות או מים במימיות. מאז כל רבע שעה הוא עשה מסדר חוזר." ב12:30- בצהריים החלו הלוחמים ששהו בחופשת שחרור לחזור לבסיס. "קיבלנו צמרמורת," נזכר סוויסה, "הם שאלו: 'אתם לא שומעים? יש מלחמה'! חצי שעה אחרי זה עמדנו מצוחצחים."
בבסיס ובאוטובוס לצפון פרצו בצהלות שמחה".אנשים שכחו שהכדור יכול לעוף לשני הכיוונים,"אומר מוטי לוי.אלאלוף הודיע על סיום תפקידו כאפסנאי וקיבל אישור מפסו לשים עליו מחדש את המאג. צרפתי ישב באוטובוס ליד עופר טל וסיכם שיפתחו וויסקי בסיום המלחמה. בלילה, כבר ברמת הגולן, קיבל הגדוד תדריך. פלוגות א' ו-ב' נשלחו למשימות החשובות עם המג"ד. ג,' סוג של סטירת לחי למ"פ, הוגדרה כפלוגה עצמאית שתפקידה לאבטח את השריון בדרום רמת הגולן.
שלושה ימים הסתובבה פלוגה ג' כמו אוטובוס תיירים ברמה. מדי פעם נשלחה קבוצה מייצגת לפסו לקטר על חוסר האמון מצד הגדוד. המפנה חל ביום שלישי לפנות בוקר. מוטי לוי הכין קפה לפסו בקופסה של חמוצים, כשבקשר נשמעה הקריאה "חרגולים מתקרבים." ארבעה מסוקים עמוסים בחיילי קומנדו סורים עמדו לנחות שניים וחצי קילומטרים מצפון לנפאח. פסו קרא לכולם לזחל"מים, הלוחמים פרקו משני צדי הכביש סמוך לאתר הנחיתה. הסורים לא ידעו מאיפה זה בא להם.
מרחוק כבר אפשר היה לראות את צלו של המוצב, בטון ואנטנות. פלוגה א' הגיעה ליעד ודיווחה "טוהר". גם פלוגה ב' לא נתקלה בהתנגדות. ג' המשיכה ל-16. מדי פעם היה צרפתי עוצם את העיניים, חוטף תנומה. סוויסה שראה אותו מנקר זרק לו אבנים קטנות על הקסדה. "חטפתי עליו עצבים, כמעט רבתי איתו שם", נזכר צרפתי, "עוד פעם הוא זורק עלי אבן ואני לא יודע מה אני עושה. למרגלות גבעה 16 אמרו לנו לעשות סריקה. לא ידענו שהסורים נמצאים 150 מטר מעלינו בגבעה".
צרפתי החליט שעם כל הכבוד לפרץ, הוא בתופת הזאת לא נשאר. "התחלתי לזחול למטה וראיתי קצין שלנו מטפס למעלה", הוא משחזר, "שבעה מטרים ממני הוא חטף צרור של מאג בגב. שמתי את הדורגלים של הנשק בין הרגליים ופשוט התגלגלתי במורד המדרון. בדרך, קצין עם מכשיר קשר שאל אותי איפה גבעה 16. שיקרתי שאני לא יודע, שאני מהחדשים. לא האמנתי שנשארתי בחיים. כאילו אני עכשיו נולד. הגעתי לתאג"ד עם כל הפצועים ופתאום התחלתי לרעוד מפחד. גם אחרים בכו ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"קחו את החיילים ותעופו"
|
|
|
|
|
|
|
לראשונה בלטה מנהיגותו של פסו. "יגאל התגלה במלוא עוצמתו," מעיד אלאלוף, "הוא חילק בקשר את הפלוגה, ניהל את המרדף וההסתערות. בעקבות הקרב צירף המג"ד מחדש את הפלוגה לגדוד. הגענו כולנו עם שלל קלצ'ניקובים ונהיינו שוב התותחים של החטיבה."
לא רק בקלצ'ניקובים הצטיידו הלוחמים. שלושה ימים של תסכול באו לפורקן בריקונם של החיילים הסורים מטבעות, שעונים, ארנקים ונעלי פלדיום, למרות שפסו הורה לקחת נשקים בלבד. מוטי לוי לא התאפק ורוקן מחסנית על סורי פצוע שהרים ידיים, מתחנן על חייו. לוחם אחר פוצץ רימון על בטנו של שבוי. גם הסורים לא דקדקו בקטנות של אמנת ג'נבה. אחד מהם, אחרי שנכנע, חיסל באקדחו את סגן מפקד הפלוגה יוסי גרוס. בתגובה חורר אותו אלאלוף עם המאג.
לצד פלוגה ג' לחם בקומנדו הסורי כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודם של יוני נתניהו ומוקי בצר. "יש לך בפלוגה חיות, לא חיילים," אמר בכעס נתניהו לפסו, "איך הם מתנהגים לשבויים."? פסו לא נשאר חייב. "קחו את החיילים שלכם ותעופו מפה," אמר לנתניהו, "יש לכם הרבה מה ללמוד מהחיילים שלי. מי אתם חושבים שאתם."?
"עד מתי תימשך המלחמה הארורה הזאת לא ידענו," כתב מאוחר יותר מוטי לוי ביומנו, "רק דבר אחד הייתי בטוח. שאת החרמון אנחנו נכבוש ולא אף אחד אחר."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עצם רך על הקרקע
|
|
|
|
|
|
|
פלוגה ג' חזרה להשתלב במשימות הגדוד. בכל מקום שאליו הגיעו, כך נדמה היה לחיילים, רכבת המלחמה כבר ביקרה והמשיכה הלאה. לא לזמן רב. בשלוש בצהריים, ה-21 באוקטובר אושרה בצפת תוכניתו של מפקד חטיבת גולני, אמיר דרורי, לכבוש את החרמון. רמת ההכנות של גדוד 51 לאחד הקרבות החשובים של מדינת ישראל היתה פחותה מהסטנדרט הנהוג היום בצבא לתרגיל מחלקתי.דרורי שלח את קצין המודיעין החטיבתי לתל אביב להביא תצלומי אוויר שהיו מספקים מידע מינימלי על מה שצפוי, אך אלו לא הגיעו למפקדים לפני היציאה לקרב. הם לא ידעו שמאז כיבוש החרמון עם פתיחת המלחמה,התחפרו עשרות זוגות סורים בעמדות מבוצרות בהר, מצוידים במזרנים, שמיכות ונשק שלקחו שלל מלוחמי המוצב הישראלי.
בהיעדר יכולת לקיים תדריך אמיתי אמר דרורי מילים כלליות של ציונות. אלאלוף בכלל הבין שעולים לכבוש את המוצב. שהכוח אמור לכתר אותו, ואז יבואו פסיכולוגים מצוות משא ומתן עם רמקולים ויוציאו את הסורים מהבונקרים.
אחרי דברי המח"ט ואחריו המג"ד, עבר פסו חייל חייל בפלוגה ולחץ ידיים. אחר כך כינס את הלוחמים בחי"ת. על הפלוגה, תדרך פסו, הוטל להילחם על גבעה 16, היעד שבו צפויה ההתנגדות הגדולה ביותר. מוטי לוי: "הוא אמר'זה הקרב שלנו. התחנה האחרונה. מי שעולה ייתכן שלא יחזור. למי שיש בעיה ומרגיש שהוא לא יכול אני לא כועס עליו. שייצא החוצה'. רק חייל אחד, מאגיסט שהיה אחד החיילים הטובים ובנינו עליו, יצא".
בסביבות 18:30 החל משתרך טור גולני ארוך לעבר רכס החרמון הישראלי. בתחילת העלייה ביקש אחד מלוחמי פלוגה ג' להשתין. מהשיחים נשמע קול ירי. הלוחם המשתין פלט כדור, אולי כדי להימנע מהטיפוס. הפחד מגבעה 16 גרם גם לדברים כאלה.
לצרפתי, שטיפס בין סוויסה לפרץ אברהם חברו הטוב, היתה הרגשה שיוצאים להרפתקה. כמו כולם הוא הפך לראש קטן. הולך אחרי הגב שלפניו. מוטי לוי: "ככל שאתה עולה יותר גבוה קר יותר. קשה לנשום. אנשים מקטרים. אתה מסתכל אחורה ורואה את כל עמק החולה, קריית שמונה, מטולה. שמים נקיים, מחזה יפהפה".
היעדרם המפתיע של הסורים בשלב שכבר ציפו להם הביא לשאננות. יעקב חסן חטף קריזה במהלך העלייה, אמר "כוס אוחתוק, אנחנו הולכים ארבע-חמש שעות. מה זה? אני הולך הביתה", הוריד מעליו את הרימונים וזרק אותם. "תעלה, יא מניאק", צעק לו מישהו מאחור.
לפתע, משומקום, הארטילריה הישראלית שהיתה אמורה ליפול לפניהם כדי לרכך את האויב, החלה לנחות עליהם. דהרי חטף רסיס לקסדה והחל לשמוע צלצולים באוזניים. צרפתי מספר שכשמסר עדות במחלקת היסטוריה הוסבר לו שבמקום להפגיז את גבעה 16 הופגזו בטעות החיילים המטפסים. לפתע נתקלה רגלו בעצם רך על הקרקע. הוא הביט למטה וראה גופה ישראלית, זכר לעלייה הראשונה. הריח הלא נעים רמז שהיא לא היחידה שנותרה בשטח. צרפתי: "תחשוב איזה פחד זה. קצרו חייל שניסה לברוח מהחרמון והוא נטוש בשטח. מסרטה עוברת לך בראש. תמונות של ההורים, של האחים, של החבר'ה. אתה מסתכל ושואל מי יילך ומי יישאר".
מרחוק כבר אפשר היה לראות את צלו של המוצב, בטון ואנטנות. פלוגה א' הגיעה ליעד ודיווחה "טוהר". גם פלוגה ב' לא נתקלה בהתנגדות. ג' המשיכה ל-16. מדי פעם היה צרפתי עוצם את העיניים, חוטף תנומה. סוויסה שראה אותו מנקר זרק לו אבנים קטנות על הקסדה. "חטפתי עליו עצבים, כמעט רבתי איתו שם", נזכר צרפתי, "עוד פעם הוא זורק עלי אבן ואני לא יודע מה אני עושה. למרגלות גבעה 16 אמרו לנו לעשות סריקה. לא ידענו שהסורים נמצאים 150 מטר מעלינו בגבעה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מין אינתא?"
|
|
|
|
|
|
|
" מין אינתא? " קרא חייל סורי, נדהם לגלות דמות לא מזוהה בתוך השוחה שלו, סמוך לשתיים לפנות בוקר. לשנייה נעצו לוחם פלוגה ג' אברהם אזוט והחייל הסורי עיניים אחד בשני. אזוט התעשת ראשון, ירה לסורי צרור מאג בפנים והוסיף רימון. הגיהנום שיימשך מעכשיו ועד עשר בבוקר החל.
פסו וחני חתוקה המ"מ הורו להסתער. הגבעה הפכה לג'ונגל. "אתה שומע צרחות חיילים שנפגעו", ספר מוטי לוי, "נשכבתי, חתוקה לידי, ואני שומע את חסן הולך כמו סהרורי על ההר וצועק'אמאל' ה, אני מת, אני מת'. עשרות צורחים מסביב. 80 אחוז מהפלוגה. אחד זרק רימון זרחן שחזר אליו מהגבעה לידיים. נדבקו לו האצבעות. חמישה מטרים מעליך צעקות קרב בערבית".
" טירוף", חשב לעצמו צרפתי על המחשבה להסתער על היעד החשוף ונשאר לשכב למרגלותיה. בזווית העין הבחין בלוחם מהפלוגה חותך אחורנית, למטה, בלי שאף אחד ירגיש. הוא החליט להקטין ראש עד שהכל יירגע.צרפתי: "משתיים וחצי גבעה 16 הפכה בשבילי לעולם עם כללים אחרים. שמעתי מלמעלה צרחות אימים, צווחות, בכי, יללות. כמו טבח. אמרתי לעצמי:'זהו זה!' אני עכשיו לא נשמע לאף אחד.זה לא צחוק,זה מוות.אין חתוקה ואין צבא. התנתקתי מכולם והראש חזק באדמה".
סוויסה הופתע לגלות את צרפתי בתנוחת שינה בתוך התופת."' אמרתי לו:'קום יא בן זונה, מה, אתה מטומטם? חברים שלך נלחמים למעלה'". צרפתי פטר אותו ב"כן, כן", זז עוד שניים-שלושה מטרים קדימה ונותר לשכב. "חשבתי לעצמי איזה טיפש אני. למה הגעתי לכאן בכלל, לצבא, לגולני, איך לא חשבתי שנגיע לכאלו מצבים ובמלחמה ניהרג וניפצע. מה היה רע לי, הייתי נשאר בכלא 6. לעבריינים שהייתי איתם באילת היה אינטרס. הם נלחמו על כסף. כאן יותר גרוע משם. כדורים מתרוצצים באוויר, ולמה? בשביל איזה אינטרס? ".
ליד אלאלוף שכב ג'וני, חייל אמריקני מתנדב, 1.90 גובה שנפגע וצרח 'מאמי, מאמי'. " אמרתי לו:'סתום ת'פה יא מניאק, אם לא אני יורה בך, למה מהצעקות הבני זונות יורים עליך". מוטי לוי הרגם ירה כמו משוגע. שחרר יותר פגזים ממה שהורשה בכל השירות. אחרי כמה דקות חתוקה, ששכב לידו, אחז בזרועו וצרח'מוטי, מה עשית לי? !'. הוא חשב שנפגע מהרשף של המרגמה, אבל בבית החולים מצאו בגופו קליעים סוריים. 31 שנה אחרי הקרב נפגשו המ"מ והרגם. לוי קיבל בדמעות את בקשת הסליחה של חתוקה.
כל הזמן הזה המשיך פסו להפגין התעלות שהחלה בקרב מול הקומנדו הסורי. לקראת בוקר הבחין המ"פ בעמדת אויב עיקשת במיוחד שדרשה טיפול. הוא קרא אליו מקלעוניסט. אף אחד לא התנדב. צרפתי התכנס בתוך עצמו. פסו ביקש שוב. צרפתי הגיע אליו שפוף, אבל איחר. המ"פ וחייל נוסף הסתערו על העמדה וחיסלו לוחם סורי. צרפתי מספר שבדרך חזרה מהעמדה פסו מעד, ולפני שהתרומם ביקש להפסיק את אש הרתק שחיפתה עליו. צרפתי: "זו תמונה שאני זוכר כאילו קרתה לפני שתי דקות. צעקתי'להפסיק לירות, להפסיק לירות'. יגאל דילג, ואז מטח יריות מעלי. לא יכולתי לצעוק יותר. אני שומע את יגאל אומר:'אידיוטים, פגעתם בי', ושותק ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אמא! אמא! אני מת!"
|
|
|
|
|
|
|
בחמש לפנות בוקר, קצת לפני שהשמש האירה, נשארו עשרות בודדות מלוחמי פלוגה ג' על גבעה 16. ללא קצינים. לגבעה 16 לא נדרשו מצביאים באותו לילה.נדרשו סבלנות ואומץ.
עוד לפני חתוקה נפצע גם המ"מ השני, שמחה טאו. דהרי היה לידו. "איך ששמחה קם להסתער הוא צועק:'אמא! אמא! אני מת! תגידו לה שאני אוהב אותה'", הוא נזכר. "אמרתי לו:'שמחה אתה חי. זה רק שריטה בראש'". סוויסה שלא ידע להיכן לירות לקח על עצמו את פינוי הפצועים ועלה כל הלילה הלוך לתאג"ד וחזור לגבעה. עכשיו היה צריך להחליט את מי משני הקצינים לפנות. "את מי תוריד? את טאו שמדבר שטויות ונראה כאילו הוא מת, או את חתוקה? הורדתי את חתוקה אולי 40-30 מטרים אחורה ועליתי חזרה".
בהדרגה הפכה הגבעה לשקטה יותר. צרפתי החליט לנסות לטפס בזחילה. ממול ראה מדורה מאירה את השטח. "מישהו אמר שזה הפק"ל רימונים של ציון קדוש. כבר לא היה טבח וצעקות. התמקמתי והתחלתי כמו כולם לירות לכיוון. לאיפה שרואים הבזק". בערך בשלוש לפנות בוקר ראה צרפתי את המח"ט דרורי מגיע עם חבורת קשרים. הוא שמע אותו צועק לפסו: "תחזיקו מעמד, תגיע תגבורת", ולא נשאר חייב. צרפתי: "צעקתי למח"ט:'צריכים לסגת! צריכים לסגת! יש הרבה הרוגים, הרבה פצועים!' הוא ענה לי:'שתוק חייל! תבוא תגבורת. תחזיקו מעמד'. מיד אחרי זה הוא חטף כדור ונפצע". כשהביט צרפתי לצדו ראה גופה שוכבת. "לא הסתכלתי אפילו על הפנים שלה. לא רציתי לדעת מי זה".
כל הזמן הזה המשיך פסו להפגין התעלות שהחלה בקרב מול הקומנדו הסורי. לקראת בוקר הבחין המ"פ בעמדת אויב עיקשת במיוחד שדרשה טיפול. הוא קרא אליו מקלעוניסט. אף אחד לא התנדב. צרפתי התכנס בתוך עצמו. פסו ביקש שוב. צרפתי הגיע אליו שפוף, אבל איחר. המ"פ וחייל נוסף הסתערו על העמדה וחיסלו לוחם סורי. צרפתי מספר שבדרך חזרה מהעמדה פסו מעד, ולפני שהתרומם ביקש להפסיק את אש הרתק שחיפתה עליו. צרפתי: "זו תמונה שאני זוכר כאילו קרתה לפני שתי דקות. צעקתי 'להפסיק לירות, להפסיק לירות'. יגאל דילג, ואז מטח יריות מעלי. לא יכולתי לצעוק יותר. אני שומע את יגאל אומר:'אידיוטים, פגעתם בי', ושותק ".
בחמש לפנות בוקר, קצת לפני שהשמש האירה, נשארו עשרות בודדות מלוחמי פלוגה ג' על גבעה 16. ללא קצינים. לגבעה 16 לא נדרשו מצביאים באותו לילה.נדרשו סבלנות ואומץ.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צרור מאג בגב
|
|
|
|
|
|
|
אחרי ההתגלות של פסו והיקיצה שבאה בעקבותיה, שב צרפתי לקרב ומצא את עצמו עם עוד כמה משוגעים שנשארו בחיים ולא ירדו. כמוהם התחיל לירות לעבר העמדות, מרוכז ברשף ובלוחמים הסורים שברחו בהדרגה מהשוחות. אלאלוף שכב לא רחוק מאחורי סלע שהיווה מחסה רעוע, ירה ומדי פעם זרק רימון. דהרי מלמל באופן לא רצוני "טוב למות בעד ארצנו". השעות הקטנות של הלילה החלו להפיק את הקור החרמוני הבלתי נסבל. "התחלתי לרעוד", נזכר צרפתי, "מהטיפוס נשארנו בחולצות קצרות, ואת הסורים מצאנו בבוקר עם מעילים. נצמדנו לקנה של המקלעון לקבל חום".
כשעלה האור הראשון התפלא סוויסה לגלות שכל המלחמה על הגבעה נותרה מול שלוש-ארבע עמדות סוריות. הסורים החלו בהדרגה להוציא מקלות עם בד לבן מהשוחות. אחד הנכנעים צעק שהוא יוצא. צרפתי החליט שהוא לא לוקח שבויים. הוא הכניס מחסנית חדשה לנשק, הכין שתיים ליד, דרך והעביר את הנצרה לאוטומט. צרפתי: "איך שהוא יצא, הסתכלתי דרך הכוונת למרכז הגוף שלו. הוא היה שישה מטרים ממני. את כל המחסנית ריססתי בו. מלמעלה למטה. בבוקר ראיתי שהגווייה שלו חצויה לשניים, כאילו חתכו אותה במסור. אחרי שריססתי אותו נרגעתי, זזתי טיפה אחורנית. תלשתי את כל ההסוואה שהצ' טקמקה, והשתנתי. הסורי שנשאר בשוחה צעק עלי 'מניאק'".
האש הגיעה בשלב זה מכיוון לא צפוי. ארטילריה ישראלית החלה לרדת על הגבעה. לוחמי פלוגה ג' שנשארו על ההר לא מבינים עד היום מדוע לא דאגו להוריד אותם מהגבעה לפני שטיווחו אותה. על המבוכה שנוצרה בשטח ניתן ללמוד מקלטות הקשר. "עדיין יורים עלי", צועק אחד הלוחמים בקלטת ששמר אחד מקציני המפקדה. "מי יורה? ", שואלים מהפיקוד. "כוחותינו, עבור! ", צורח המופגז. "רות", מרגיע הקול מהפיקוד, "רד במקום ותצעק גולני. עבור! ". צרפתי ראה שני לוחמים מיואשים מההפגזות הישראליות יורדים למטה. הוא צעק לחברו פרץ אברהם "בוא נסתלק". אברהם השיב בשלילה.
צרפתי החליט שעם כל הכבוד לפרץ, הוא בתופת הזאת לא נשאר. "התחלתי לזחול למטה וראיתי קצין שלנו מטפס למעלה", הוא משחזר, "שבעה מטרים ממני הוא חטף צרור של מאג בגב. שמתי את הדורגלים של הנשק בין הרגליים ופשוט התגלגלתי במורד המדרון. בדרך, קצין עם מכשיר קשר שאל אותי איפה גבעה 16. שיקרתי שאני לא יודע, שאני מהחדשים. לא האמנתי שנשארתי בחיים. כאילו אני עכשיו נולד. הגעתי לתאג"ד עם כל הפצועים ופתאום התחלתי לרעוד מפחד. גם אחרים בכו ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המתים שכבו מחובקים
|
|
|
|
|
|
|
"הרבה חיילים בכו כמו ילדים. דהרי אמר לי:'מוטי, נמאס לי לחיות. אני רוצה למות. איזה טעם יש לחיים?'. רציתי לבכות כמו שלא בכיתי אף פעם, אבל לא יכולתי. אמרתי לעצמי שאני לא ילד ושאני חייב להתאפק, רציתי לשכוח מכל העולם. רק לישון, לנוח ולא לדבר עם אף אחד. כל אחד הסתגר בעצמו. הגענו לחורשת טל בשעה שמונה בערב. פרשתי את השמיכה על הדשא ונכנסתי לישון בלי להתקלח. נרדמתי עם הטרנזיסטור לידי. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי ושמעתי בחדשות שסוריה מסכימה להפסקת אש. למחרת היה כתוב בעיתון: גולני והצנחנים כבשו את מוצב החרמון. כל החבר'ה התרגזו אחרי שקראו את הכתבה על הצנחנים בעיתון. אבל לא משנה מה שכתוב, מספיק שאנחנו יודעים מי כבש את מוצב החרמון" (מתוך יומנו של מוטי לוי 22.10.73).
על תקיעת דגל ישראל במוצב החרמון, לוחמי פלוגה ג' שנותרו בחיים שמעו בקשר. אף לא אחד מהם היה עד למעמד. "יא חארות, תעלו חזרה להביא את החברים ההרוגים שלכם", צעק להם אחד הקצינים למרגלות הגבעה. כשחזרו למעלה נחשפו המראות הקשים. שניים מההרוגים שכבו מחובקים, לוחם מת נוסף חיבק מקלעון וגופות של אחרים היו מרוטשות לחלוטין. אלאלוף רתח מזעם על הפצצות שהמשיכו ליפול על הגבעה בזמן הפינוי.
צרפתי אומר היום שההרוגים על ההר נראו לו כמו בובות. התמונות מאז מזכירות לו סרט שואה של ספילברג. לוחמים סהרורים מעייפות מנסים להוריד פצועים והרוגים, אחרי כמה מטרים נכנעים לכובד ונעצרים. גם את פרץ אברהם צרפתי ראה. הוא היה מת. במקום שהיה תלול מדי לירידה באלונקה שם סוויסה את הפצוע על בטנו והחליק על הגב במורד המדרון. מוטי לוי החל להוריד קסדות מהרוגים, לראות מי הלך. "ואז אני מגיע ליגאל", הוא מספר, "הוא היה שכוב על הבטן, חבוש, עם כדור אחד בראש ואחד בחזה".
כשהגיעו למרגלות ההר הוריד לוי את הקסדה, נשכב על שרשרת הזחל ונרדם. הוא עוד הספיק לשמוע שהמ"פ הקודם, ויניק, נהרג ברכבל העליון. "התחילו לבוא גנרלים", הוא אומר, "פתאום כולם צצו, כאילו הם כבשו את החרמון".
" אף אחד לא דיבר איתנו או שאל מה שלומנו", אומר דהרי, "ישבנו למטה בוכים. הגיעו הרב גורן, חיים חפר, אבל אני זוכר את כל זה כסרט רחוק. אני לא יכול לתאר את ההרגשה. אתה רואה כמויות שקים עם חברים הרוגים". דרורי , שכעבור שבועיים חזר לחטיבה, אומר שלא מצא את הלוחמים במצב נפשי יוצא דופן. "מה זה'מבחינה נפשית'? ", הוא לא מבין, "גולני זה לוחמים. היה צריך לעשות משימה והם עשו אותה. הם רצו להילחם ונלחמו. זה גולני".
בלילה שאחרי הקרב נסע צרפתי לבית הוריו בחיפה. הוא לא הצליח להירדם, הוציא מזרן מתחת למיטה וישן לידה. בבוקר הצטרף לחבריו בקיבוץ הגושרים לכמה ימי מנוחה. היו לוחמים שחגגו עם מתנדבות מהקיבוץ. החופש היה נחוץ לקראת התחנה הבאה של פלוגה ג': המובלעת הסורית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכיפוף הסופי
|
|
|
|
|
|
|
"בבוקר יצאנו לסיור עד לכפר ספסבא. פגשנו שם אדם.נאמר לי שהוא מרצה שעולה איתנו למוצב. היתה לי הרגשה לא טובה. כשהתחלנו לטפס לכיוון שער המוצב התחילה הפגזה. הסורים ירו פגז אחד.רצתי במהירות.פתאום נתקלתי בשני אנשים שוכבים ליד הבונקרים פצועים. אני מזהה את שמחה טאו כולו עם דם, ופצוע קשה גונח. הפצוע השני היה המרצה, מרוסק כולו. אוחנה הנהג ואדי החובש עזרו לי להוריד את המרצה לבונקר. אוחנה החל להשתולל ולצעוק מהיסטריה בעוד אני התלכלכתי מדם ומחתיכות הבשר של המרצה. למחרת נודע לנו ששניהם מתו. ידענו שזה עדיין לא נגמר. פלוגה ג' ממשיכה לשלם בחייליה במלחמה שלא נגמרה עדיין" (מתוך יומנו של מוטי לוי).
את היומן החליט מוטי לוי לכתוב בתל ענטר, המוצב הכי מקולל במובלעת הסורית. לרבים היתה השהייה הממושכת במוצב המופגז חוויה קשה יותר מהלילה הארור בחרמון. בעוד החרמון היה קרב קצר של לילה, באים, נלחמים, מי שנהרג נהרג ואת השאר מורידים למטה, המובלעת היתה מלחמת התשה עם הרוגים ופצועים על בסיס יומיומי, רחוק מאוד מתשומת הלב בעורף. הקור היה מטורף. סוויסה מספר כי באחת הפעמים פינה פצוע עם כל המוח בחוץ שלמרות הכל התלונן שקר לו. המעטים שלא נשרטו בחרמון קיבלו את הכיפוף הסופי במובלעת.
חודשים אחרי שפרצה המלחמה, בליל ה-14 במאי , יצאה פלוגה ג' מתל ענטר. הקרב על החרמון הודחק לגמרי. דהרי אומר שמאז הוא מסתובב עם החוויות בבטן כמו אישה בהריון. הוא לא סיפר לילדים. צרפתי כעס בלב על הלוחמים שירדו מהגבעה במהלך הקרב, או שזכו לצל"ש שלא בצדק. מוטי לוי אומר שגם אם רצו לדבר, לא היה מי שיקשיב. "כל אחד שמר את זה לעצמו", אומר אלאלוף, "הייתי מתעורר בלילה עם סיוטים. לפעמים בכיתי. המשכתי לפגוש את מוטי לוי כל שבוע. מעולם לא דיברנו על הקרב.במילואים עברתי ליחידת שריון.כשהיו שואלים אותי מה עשיתי במלחמה עניתי 'וואללה, שטפתי כלים'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מה זה הדאווין הזה"
|
|
|
|
|
|
|
"מה אני אספר? ", אומר סוויסה, "שירינו בחברים שלנו? שהמח"ט אומר שצריכים לקחת את החרמון בכל מחיר ולא עוברות 24 שעות ועושים הפסקת אש כך שכל החיילים נהרגים סתם? אז בשביל מה נלחמתי? למה לא יכלו לעשות את הפסקת האש לפני? כל מה שאני אתאר לך זה כאב אחד גדול. כולם מסובבים. לא תמצא בנאדם שעומד על הרגליים היום. מה, אני לא מסובב? בואנ'ה, אני רואה סרט מלחמה אני בוכה".
דהרי : "מצד הממסד אף פעם לא פנו אלי. לא שאלו אותי אם אני צריך סעד נפשי. יכול להיות שחשבו שאנחנו סתם מין ברברים, אז לא צריך. אנחנו כבר נירפא לבד. אבל הפצע הזה לא יכול להירפא אף פעם. אני מדבר איתך וכולי רועד".
"לאף אחד לא הציעו תמיכה פסיכולוגית", אומר בתגובה המג"ד יודק'ה פלד, "זה לא דבר שהיה אז. אצל חלק גדול מהם זו היתה הדחקה מכוונת. גם היום אף אחד לא היה מציע להם עזרה, כי אף אחד לא ממש יודע איך אירוע כזה משפיע. לגבי אירועים של החטיבה, מבחינתם שהחיילים יקראו עיתונים ויידעו אם יש משהו של גולני".
אלאלוף עדיין חש שאם רק לא היו מתעקשים כל כך על הכבוד של גולני, היתה התגבורת מגיעה בזמן ואולי אף חוסכת חיים. "מה זה כל הדאווין הזה' רק גולני יכבוש את החרמון?'", הוא אומר, "היתה חטיבת מילואים של הצנחנים שכבשו את החרמון הסורי. מה, זה חיילים ערבים?". המח"ט דרורי דוחה את הטענות. לדבריו מדובר בחוסר הבנה בסיסי של תמונת הקרב. דרורי: "לא היה צורך בשום תגבורת. הם היו צריכים לעשות את העבודה בעצמם. כוחות הצנחנים למטה ובחרמון הסורי לא היו דרושים כי שטחי המפתח, גבעה 16 והרכבל העליון, היו בידינו. בגולני יש משימה ועושים אותה. הורגים את האויב. זה מה שעשו, זה מה שידעו לעשות וכך צריך היה לעשות".
אלאלוף מתעקש. מפגש שנערך בשנה שעברה בביתו של דהרי הסתיים במלחמת גרסאות בין הנוכחים. אלאלוף: "יודק'ה אמר שהספר לא ממצה נכון את הסיפור. כולם שם שתקו. אמרתי:'יודק'ה, אתה בקרב לא היית, נשמה. אל תכעס. אתה נפצעת וירדת למטה. למה הם לא רוצים לתת את קלטות הקשר? עברו 30 שנה.ממה הם מפחדים?מי כבש את החרמון,אמיר דרורי כבש? במכת אש הראשונה הוא נפצע ונפל על הרצפה. המג"ד? במכת אש השנייה הוא נפל. אני לא כועס עליהם. הם היו המפקדים שלי והצבא אז היה ככה. אבל מי שכבש זה יגאל פסו והחיילים הפשוטים. אני, מוטי לוי, צרפתי, אדי נסים, דהרי, עזות, בלוטשטיין. הקניבלים, הפלנגות, האינדיאנים".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
