 |
 |
|
|
|
|
| 30 שנה הוא לא יצא מהבית. לפני שנה, במוסף מיוחד לציון מלחמת יום כיפור, הסכים רמי לדבר על הסיבה: האונס שעבר בשבי המצרי. בינתיים עבר לדירה חדשה ויש לו רק עוד חלום אחד: "אני כל כך רוצה שיהיה לי חבר |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
עמיר רפפורט
24/9/2004 8:01 |
|
|
|
|
|
|
|
רמי יושב על הספסל ליד דירתו החדשה בצפון תל אביב. הוא מתפלל שמישהו מבין העוברים והשבים יעצור לרגע, יתיישב לידו ויפתח בשיחה.
אבל אף אחד לא עוצר. איש זקן חוזר מחנות המכולת השכונתית עם שקית מצרכים ופוסע לביתו. הורים צעירים מחזירים בשעת צהריים את ילדיהם מבתי הספר ומגני הילדים. נערים שחוזרים מבית הספר התיכון מתגודדים, שקועים בשיחה ערה בנושא ספורט. אף אחד לא רואה את רמי. הוא מרכין את ראשו ואומר: "אני כל כך רוצה שיהיה לי חבר.רק חבר אחד, אבל אני פשוט לא יודע איך פונים לאנשים. איך מוצאים חבר? מה אומרים למישהו שעדיין לא מכירים? אני כל כך מפחד להגיד משהו לא מקובל, אז בגלל זה אני שותק, וממשיך להיות לבד".
רמי, שמשתוקק לחבר, לפחות אחד, היה חובש מילואים בן 25 במוצב מצמד על גדת תעלת סואץ, כשנפל בשבי המצרי במהלך מלחמת יום הכיפורים.
עבור רמי השבי היה טראומטי במיוחד. להשפלות שספגו כלל השבויים, הצטרף במקרה שלו גם אונס. במשך 30 השנים הראשונות אחרי המלחמה הוא הסתגר בדירה עלובה בדרום תל אביב והמשיך לחיות בתוכה את חוויות השבי שלא הרפו. יום אחרי יום חזרו אליו הסיוטים, והוא כמעט לא העז לצאת מן הבית. סיפורו הלא ייאמן נחשף לראשונה במוסף יום הכיפורים של "מעריב", שפורסם לפני שנה.
אז פגשנו את רמי בדירה העלובה, מוקפת הנרקומנים והפרוצות שעובדות 24 שעות, ממש מחוץ לדלת. החפצים שלו היו מוטלים על הרצפה או בארונות מאולתרים, אבל בסדר מופתי. הפריטים הבולטים ביותר בבית היו עשרות מגבות וגם עשרות בקבוקי בושם. רמי הסביר שהוא צורך אותם משום שהוא מתקלח ארבע-חמש פעמים ביום, לפחות, ואחר כך שופך על עצמו את הבושם בניסיון למחוק את זכר מעשי האונס שעבר. זה אף פעם לא עזר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"רוצה להתחיל חיים חדשים"
|
|
|
 |
|
|
|
במשך 30 שנה לא טרחו אנשי אגף השיקום במשרד הביטחון לבקר אפילו פעם אחת בדירה שבה העביר רמי את חייו מהרגע שחזר מהשבי. יחד עם זאת, למרות המצוקה, רמי היה מלא תקווה: לפני כמה שנים, בעקבות מחקר על ההשפעות הנפשיות של השבי שנערך מטעם צה"ל ומשרד הביטחון, הוא הוכר כנכה בשיעור 50 אחוז בגין תופעת פוסט טראומה קשה. בעקבות תביעות שהגיש באמצעות עורכי הדין טובה וחגי אדורם אף הוחלט להעניק לו 550 אלף שקל, חציים כמענק וחציים כהלוואה שיורדת מהתגמול החודשי לו הוא זכאי, כדי שיוכל לרכוש בית חדש. רמי גייס בסך הכל 180 אלף דולר, גם באמצעות הלוואות נוספות, וקנה דירת שני חדרים ברמת אביב. "אני מקווה שבדירה החדשה אוכל לטייל מתחת לבית בלי לפחד כמו כאן, לשבת על ספסל ולהכיר אנשים", אמר בשנה שעברה. "אני פשוט רוצה להתחיל חיים חדשים".
השם רמי בדוי, משום שהוא מתבייש מאוד לחשוף בפומבי את העובדה שנאנס בידי סוהריו המצרים. הפעם הראשונה שבה חשף את הסוד, אחרי ייסורים קשים, היתה במהלך השיחות בהן אובחן כנפגע פוסט טראומה. "אחרי שסיפרתי מה קרה לי בשבי גם בכתבה בעיתון, הרגשתי כאילו אבן נגולה מהלב שלי, משקל של מאה קילו ירד לי מהגב. זה שחרר אותי לדבר על מה שקרה", הוא סיפר כשביקרנו אותו בשבוע שעבר בדירתו החדשה.
לדבריו, "בעקבות הכתבה אחותי הבינה בפעם הראשונה מה עבר עלי והיא היתה בשוק. המטפלת ממשרד הביטחון החליטה לספר לה, היא קראה את הכתבה ולא הפסיקה לבכות. אחותי אמרה גם להורים שלי, שהם אנשים מבוגרים, שהיה לי קשה מאוד, אבל לא סיפרה להם בדיוק מה קרה. אני בשום אופן לא רוצה גם עכשיו שייוודע להם שנאנסתי. הסבל שלי מספיק ואני לא רוצה להעמיס גם עליהם את המידע הזה. למרות שההורים שלי לא יודעים את כל הסיפור הם מאוד מרחמים עלי מאז שאחותי אמרה להם שסבלתי. הם קנו לי ריהוט לדירה החדשה. אחותי מגיעה אלי לבית החדש כל שבוע-שבועיים ומתחננת שאתחיל כאן את החיים מההתחלה. אני באמת מאוד רוצה. הלוואי".
הדבר הבולט ביותר בדירה החדשה הוא הניקיון הבוהק, בדיוק כמו בדירה העלובה בדרום תל אביב. רמי מקפיד על ניקיון באופן כפייתי.הבגדים שלו שוב נראו מסודרים ומקופלים בצורה קפדנית. עם זאת, הבית, שרמי נכנס אליו לפני כשמונה חודשים, עדיין אינו מרוהט באופן מלא. אין פינת אוכל והקירות עירומים. רמי הוא צייר וגרפיקאי מוכשר, אבל את כל התמונות שצייר במהלך חייו השליך, והוא לא מצייר חדשות, "כי תמיד אני מצליח לצייר רק תמונות שאני זוכר מהשבי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"סוף סוף יצאתי מהשבי"
|
|
|
|
|
|
|
הדירה החדשה נמצאת בקומת קרקע בבלוק ישן, אבל האזור שמור. רמי פותח את התריס הארוך בסלון ומשוויץ: "תראו את הדשא. אני כל כך נהנה לראות את זה במקום את הזונות ואת הנרקומנים שהיו לי פעם ליד הדלת. האווירה כאן אחרת, אנשים אחרים, תרבות אחרת. אני מרגיש כאילו באמת סוף סוף יצאתי מהשבי. אני רוצה להכיר את העולם, לראות אנשים, ללמוד דברים, אבל אני כמו ילד. אני פשוט לא יודע איך להתמודד בחוץ לבד, בגלל זה רוב הזמן אני בבית, מול הטלוויזיה או המחשב".
רמי מספר שמרבית ההרגלים שרכש מאז השבי עדיין מלווים אותו. הוא עדיין מתקלח המון ושופך על עצמו בושם. "גם פה כל צלצול בדלת או בטלפון מקפיץ כאילו הסוהרים באים לקחת אותי לחקירה", הוא אומר. "אני משתדל לפחד קצת פחות ובגלל שכאן יש לי דלת פלדה אני כבר לא משתמש במוט ארוך שבעזרתו חיזקתי כל הזמן את הדלת בבית הישן".
הוא מציג מיטה זוגית חדשה שבה הצטייד, אבל מספר בתסכול שאת הלילות הארוכים שלו הוא עדיין מעביר, תמיד, בישיבה על הכורסה בסלון. "זה הרגל שרכשתי במשך 30 שנה וקשה לי להיפטר ממנו. קשה לי להירדם בלילות, כי בדיוק ברגע שבו העיניים נעצמות מגיעים הסיוטים, אז אני רואה טלוויזיה עד ארבע לפנות בוקר ורק אז העייפות הורגת אותי ואני קצת נרדם. בימים אני מאוד עייף בגלל שהלילות שלי ארוכים. עוד בעיה שאני לא מצליח להיפטר ממנה היא הצורך שלי לאגור מזון, בעיקר בקופסאות שימורים. בשבי הייתי תמיד רעב עד שהמצרים היו מביאים לי קצת פול, ומאז אני מרגיש צורך שבבית שלי תמיד יהיו כמויות גדולות של אוכל, ליתר ביטחון".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני מאוד אופטימי"
|
|
|
|
|
|
|
רמי מתוודה שהוא לא מכיר אפילו את שמות שכניו. "כשהגעתי הנה התרגשתי מאוד. היתה לי תוכנית לגשת לשכנים בכניסה שלי, לתת לכל אחד פרח ושוקולד קטן, ולהגיד להם'שלום, אני השכן החדש', אבל עד עכשיו עוד לא היה לי אומץ להציג את עצמי.אני באמת מעוניין להכיר אנשים חדשים,אבל כשאני רוצה לפנות למישהו שאני לא מכיר, אני מרגיש כאילו הבטן שלי מתהפכת מבפנים. ישר אני חושב שאולי אגיד מילה שאסור להגיד. ההתרגשות עולה לי עד לגרון וחונקת אותי".
לפני מספר שבועות קיבל הודעה מבית המשפט המחוזי בתל אביב שבה נמסר לו כי זכה בערעור שהגיש נגד החלטת משרד הביטחון לפיה אין קשר בין מחלת הסוכרת החמורה שבה לקה בשנים האחרונות לבין התנאים הקשים והמתח שבהם חי במשך כל כך הרבה שנים. "אם יקבעו לי עכשיו אחוזי נכות גם בגין הסוכרת, בנוסף לנכות שכבר מוכרת בגלל הפוסט טראומה, זה ישפר את מצבי הכלכלי כי כיום כמעט כל הכסף שאני מקבל, כ-6,000 שקל בחודש, הולך על תשלום ההלוואות על הדירה ועל תרופות.
"הסיבה העיקרית שבגללה בחרתי את הבית ברמת אביב היא העובדה שהוא מאוד קרוב לבית הלוחם, שבו יש בריכת שחייה וחוגים לנכי צה"ל. האמת, מאז שהגעתי לא העזתי ללכת אפילו פעם אחת לבית הלוחם, אבל כשיהיה לי חבר ראשון אבקש ממנו לקחת אותי לשם. כל מה שאני צריך זה רק שהוא ינחה אותי כיצד לצעוד את הצעדים הראשונים. אחר כך כבר אסתדר בכוחות עצמי. אני באמת מאמין שאם אלך בצורה סדירה לבית הלוחם וארשם לחוגים, כל החיים שלי ישתנו. אולי אפילו אצליח לישון בלילות במיטה במקום על הכורסה".
על האפשרות שבשכונה החדשה תהיה לו בת זוג, הוא לא מעז לחשוב ("אין לי מושג מה עושים עם אישה. שכחתי הכל" ). אבל הוא מוסיף: "למזלי אני מאוד אופטימי, אחרת לא הייתי שורד את כל מה שעבר עלי מאז המלחמה. תבואו לבקר שוב גם לפני יום הכיפורים בשנה הבאה, ותראו. אז כבר באמת אהיה אדם חדש".
שנה הוא לא יצא מהבית. לפני שנה, במוסף מיוחד לציון מלחמת יום כיפור, הסכים רמי לדבר על הסיבה: האונס שעבר בשבי המצרי. בינתיים עבר לדירה חדשה ויש לו רק עוד חלום אחד: "אני כל כך רוצה שיהיה לי חבר"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
