 |
 |
|
|
|
|
| התקשורת הערבית עוברת בשנים האחרונות מהפכה.
בעיתונים אפשר לקרוא רכילות מהוליווד וסילבן שלום
מתראיין באל-ג'זירה, אבל הלהיט החם: סרטי חטיפה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ג'קי חוגי
6/10/2004 20:48 |
|
|
|
|
|
|
|
מה משותף לשתיקותיו בחקירה של עמרי שרון, לצמד החתולים באבה-רנוש וטבולה ששובטו לאחרונה בבריטניה, לפריקת הכתף של השחקן ראסל קרואו ולפציעתה הטרייה של הזמרת ביונסה? כולם הופיעו ביומון האמריקני יו-אס-איי טודיי? ייתכן, לא בדקנו. מה שבטוח, כל הידיעות האלה עיטרו את עמודיו הראשונים של היומון הערבי א-שרק אל-אווסט, היוצא לאור בלונדון.
הקולאז' הזה, אוסף מקרי בהחלט של סיפורים לא-חשובים המרתקים את חוטמו של הקורא עמוק בתוך הנייר, מתרבה והולך בתקשורת הערבית. העיתונות שכפתה על הקורא דיווחים משעממים שנועדו לפאר את הריבון, הולכת ונכנעת לצרכיו האמיתיים של הקהל. היומונים המסורתיים, אלה שעדיין מתפארים בכותרת ראשית (בלעדית! ) על איגרת ברכה שקיבל הנשיא מסולטן עומאן, הולכים ומאבדים אמון.
כל קורא אינטליגנטי יודע שהמקור שלו לדעת על המתרחש בעולם הערבי, כבר מזמן איננו היומון המצרי אל-אהראם, אלא אלחיאת, א-שרק אל-אווסט או אל-קודס אל-ערבי, שלושה יומונים תוססים שכולם יוצאים לאור הרחק מעיני הצנזור, בבירת בריטניה. בגלל סיבות מובנות יוצאת המהפכה דווקא מלונדון, אבל זה לא אומר דבר על מפת הקוראים. הודות לגרסאות האינטרנט ולמנגנון ההפצה הבינלאומי, בכל יום קורא את שלושת העיתונים הללו ואחרים קהל נאמן הפרוס בכל רחבי הגלובוס. התמהיל היומי עשוי לכלול מידע על משחק גורלי בליגה האנגלית, לצד דיווח חי ממחוזות הטבח בדארפור שבסודן, ודיווח על המתרחש בבורסות ערב ובשוקי המסחר של דובאי וביירות. צעירים ימצאו שם מידע על המילה האחרונה בשדה הסלולר, על הדגמים החדשים לשנת הרכב הבאה, ומעקב אחר ליגות הכדורגל
המלהיבות בעולם. אינטלקטואלים יקבלו מנה עודפת של מאמרים, ביקורת ספרות ואמנות.
לעיתון א-שרק אל-אווסט, למשל, 14 בתי דפוס ברחבי העולם, מג'דה דרך לונדון ועד וושינגטון וקופנהאגן. כולם פועלים בו בזמן, בכל יום, שבעה ימים בשבוע. אין כמעט עיר גדולה באירופה שלא תמצאו בה עותק ממנו בדוכן העיתונים המרכזי שלה.
היומון הזה, שבעליו הוא הנסיך סלמאן בן-עבד אל-עזיז, מושל ריאד ואחיו של המלך פאהד, הוביל בשנים האחרונות את מהפכת האינפוטיימנט (חדשות שהן בידור) בתקשורת הערבית. ביונסה לצד פעולת צה"ל בעזה. מגה-פיגוע בנג'ף ליד דיווח על תגלית מדעית, והכל נגרס יחד לתוך העמוד הראשון. נשמע מוכר?
את המהפכה הזו חולל עורכו של העיתון במשך שש השנים האחרונות, העיתונאי הסעודי עבד א-רחמן ראשד. ראשד, כיום מנכ"ל ערוץ החדשות אל-ערבייה, יצא בצעירותו לוושינגטון, למד שם תקשורת והשתקע בבירה האמריקנית. הוא התחבב על משפחת המלוכה הסעודית, השולטת במיטב כלי התקשורת בעולם הערבי. תחילה כיהן כראש הסניף בוושינגטון של העיתון הסעודי אל-ג'זירה, ומשם טיפס לתפקידים בכירים יותר. ב-1987 מונה לעורך השבועון אל מג'אללה (המגזין), איכותון בעל דגש פוליטי שמרכזו בלונדון. ב-1998, לאחר שהעלה אותו על דרך המלך, קיבל לידיו את א-שרק אל-אווסט (המזרח התיכון), יומון הדגל של אותו בית הוצאה.
ראשד, בן 49, לקח עיתון קפוא הסוחב עמו בעיות אמינות, והפך אותו לראש החץ של היומונים הערביים. את תרומתו הרים גם בחזית העשייה בפועל, באמצעות סדרה של ראיונות אישיים מן הסוג הבלתי מתחנף, שערך עם נשיאים ומלכים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
קרא לערפאת ללכת הביתה
|
|
|
 |
|
|
|
לליטוש הזה התלווה גם אומץ. לא במקרה היה ראשד אחד הראשונים שקרא לערפאת ללכת הביתה. עיתונו היה הראשון שכינה את הפדאיין הפלשתינים "מתאבדים", ולא שאהידים. "כשאנחנו מדווחים על חדשות", הסביר פעם למבקריו בשיאה של האינתיפאדה, "אנו עושים זאת באיזון חד כתער. זה מה שעלינו לבצע, אם ברצוננו לרכוש את אמון הציבור".
כשעזב את משרתו בתחילת השנה, נותר העיתונאי הסעודי אחד מצוות הפובליציסטים של העיתון. מעמדתו זו שיגר לפני חודש את מאמרו "האמת הכואבת - כל הטרוריסטים מוסלמים". ברשימתו תקף ראשד באומץ רב את אנשי הדת המסיתים, וקבע כי מוחם זקוק לטיפול. זו לשון חריגה בשיח הערבי. "בנינו הטרוריסטים הם תוצאה טבעית של תרבות מכוערת", כתב , "אחרי שנודה במחלה הזו, יקל עלינו לרפא את עצמנו".
מאמר הלקאה כה ישיר ופשטני אינו נדפס בכל יום בעיתון שהוא הקונצנזוס של התקשורת הערבית. הרשימה חוללה סערה: היא פורסמה ב ניו-יורק טיימס (וגם במעריב), וקטעים ממנה צוטטו על ידי סוכנויות הידיעות הבינלאומיות ונשלחו לכל פינה בעולם. ראשד הפך לגיבור היום במערב, לערבי שהלוואי-כולם-היו-כמוהו. אבל בחצר האחורית שלו היו שסברו כי הרחיק לכת.
"זה מאמר גס מדי", אמר לי אבו-באסם, מוכר העיתונים מיפו שקרא עיתונים עוד כשהיה ילד בימי המנדט. "השפה לא מקובלת". הקורא חאלד מוחמד שדיף, סעודי, היה פחות מנומס. "שכחת את הטרור של שרון ואת טבח המוסלמים בעולם? " תהה במכתב למערכת, "ומה בנוגע למות הנשים ההרות במחסומים הישראליים?"
ראשד אינו לבד: כמעט בכל יום מתענגים מתנגדי סוריה בלבנון על מאמריו העוקצניים של ג'בראן תוויני, עורך העיתון אל-נהאר. תוויני, נוצרי חריף לשון, הוא אחד ממובילי המסע הציבורי נגד הכיבוש הסורי בלבנון והתעצמות החיזבאללה. "דרום לבנון אינה רכושך", הטיף לנסראללה בפנייה ישירה מעל דפי עיתונו, "האדמה שייכת לכולנו, הלבנונים, ויותר מכך לאנשי הדרום. אין זה הוגן לצרף את לבנון למאבק הכלל-ערבי בישראל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הלהיט: סרטוני חטיפה
|
|
|
|
|
|
|
לפני חמש שנים פרסם בקהיר הפובליציסט אמין אל-מהדי את ספרו "משבר הדמוקרטיה והשלום", שבו ניתח לראשונה את החברה הישראלית על צורתה המפולחת והמפולגת, והניח את היסוד לחשיבה אינטלקטואלית כלפי ישראל, המלמדת כי לא כל היהודים אותו הדבר. אל-מהדי כינה את המשטר המצרי "פשיסטי", וקבע כי הוא רומס זכויות בסיסיות. מאז התארח באולפן אל-ג'זירה, הפך כותב קבוע בעיתון אל-חיאת, אבל הוחרם לגמרי על ידי התקשורת המצרית.
הזרם הליברלי, שהכותבים הללו הם מיעוט מנציגיו, מלמד אמנם שבמזרח התיכון יש עם מי לדבר, אבל בערך כאן זה נגמר. מול חבורת בעלי החזון בעיתונות הערבית עומדים עשורים של הטפה אנטיאמריקנית ואנטי-ציונית שמקורה בימי הנאצריזם העליזים, והיא עדיין משכפלת את עצמה בתשפוכת אדירה, הקוברת חיים את כתביהם של בעלי הטורים הליברליים. 100 מאמרים של אמין אל-מהדי בגנות הפונדמנטליזם האיסלאמי יימחקו לנוכח תמונה של ילדה פצועה מחולצת מהריסות ביתה ברפיח. עשרה מאמרים של עבד ארחמן ראשד לא יוכלו לסדרה אנטישמית המשודרת ברמדאן, ומציגה את שרון כמוצץ דם.
הקילוח של פובליציסטיקה שפויה שמזרימים הכותבים הליברליים, דק מכדי להטות את דעת הקהל. בשיא תפוצתו מוכר א-שרק אל-אווסט כ-200 אלף עותקים ביום. יחד מגיעים שלושת היומונים הגדולים לחצי מיליון עותקים ביום. מספר הגולשים באתריהם ברשת מכפיל את החשיפה פי כמה, אבל בסופו של דבר מתייצב מניין קוראי העיתונים הערביים על מיליונים בודדים ביום, במקרה הטוב. אמנם, בתוכם מצויים קובעי המדיניות, אבל זו שכבה דקיקה בציבור של 280 מיליון ערבים.
האם אפשר למצוא נחמה במהפכה העוברת על ערוצי הלוויין? שם המצב מורכב עוד יותר. חוקרי תקשורת חלוקים היום בדעתם אם אל ג'זירה, אותו פלא טלוויזיוני שיש הנוהגים לכנותו סי-אן-אן של העולם הערבי, אכן בישרה את המהפכה. התשובה היא כן ולא. יש מהפכה, אבל היא רק בראשיתה, גוררת כמה מחלות ילדות קשות. הערוץ הפופולרי המצוי בבעלות משפחת האמיר של קטאר, הפך בשנים האחרונות לצינור הסברה של האיסלאם הפונדמנטליסטי. התהליך הזה הואץ מאז 11 בספטמבר, שבו יצאה וושינגטון למסע זעם כלל עולמי, והשנאה לאמריקה הפכה לגיטימית. אל-ג'זירה מקצה תוכנית שבועית לשייח' יוסוף קרדאווי, פונדמנטליסט מצרי החוסה בקטאר, שהעניק למתאבדים הפלשתינים פסק הלכה להרוג גם ילדים, נשים וזקנים בישראל. היא משמשת ערוץ הבית של אל-קאעידה והיא הבימה העיקרית לז' אנר הסנאף המתעורר של סרטוני חטופים מעיראק.
הקירבה עד לכדי הזדהות עם הזרם הפונדמנטליסטי, הרדיפה אחר צהבהבות והפנייה למכנה המשותף הנמוך, מעניקות לתחנה רייטינג של עשרות מיליונים בזמן צפיית שיא. אל-ג'זירה היא כלי בידיה של ממשלת קטאר לבנות את עוצמתה בקרב המחנה האיסלאמי המתחזק באומה הערבית, כאיזון לקשריה החופשיים עם ישראל, והשירותים המיוחדים שהיא מעניקה לצבא האמריקני בעיראק. אבל בינתיים מתחנך במזרח התיכון דור של צופים צעירים שקמים בכל בוקר לפיגוע התופת היומי בעיראק, או לקלטת חדשה של בןלאדן המסיתה לג'יהאד. ולא שאי אפשר אחרת. בלבנון פועלים ערוצי לוויין מצליחים מאוד, היודעים לשלב היטב בין בידור סוחף (כוכב נולד, למשל), לחדשות קשות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סקס? מחוץ לתחום
|
|
|
|
|
|
|
סיסמתה של אל-ג'זירה היא "הדעה - והדעה האחרת". כשתלך התחנה הזו לעולמה, על מצבתה ייכתב כי פה נקבר הערוץ שייצג את הדעה האחרת של החברים שלו. שהרי מדיניותה של אל-ג'זירה היא רשת של אינטרסים. סוריה, למשל, חסינה מביקורת חריפה. כך גם איראן, ידידתה של קטאר. בימי סדאם נהנתה גם עיראק מן החסינות הזו. לעומת זאת, שימש המסך שלה בשנים האחרונות בימת הטפה ולגלוג נגד בתי המלוכה של ירדן וסעודיה. אל-ג'זירה מחבקת בחום את האופוזיציה הגולה של בחריין, המסוכסכת עם קטאר על שטחים. ישראל היא סדין אדום, שהעלאתו באש מעלה את הרייטינג. וכמובן, הסימפתיה לבן-לאדן, ואף מילת ביקורת על הפטרון הקטארי. בכסות של חופש ביטוי, מנהלת התחנה את המסע הפוליטי של בעליה.
אם היתה מהפכה שאל-ג'זירה הובילה מאז הקמתה לפני שבע שנים, הרי זו המהפכה האיסלאמית. המתחרה הגדולה, אל-ערבייה, ניסתה בכנות ליצור אלטרנטיבה שפויה, אבל מצאה את עצמה נגררת לתוך התחרות, על קללותיה. שנה וחצי אחרי הקמתה של אלערבייה, אפשר לומר שהיא הצליחה בהחלט להדביק את המתחרה האהודה. אבל לא בטוח שזו מחמאה.
נוסף לאינטרסים הפוליטיים, יש תחומים חברתיים שהתקשורת הערבית מתרחקת מהם כמו מאלכוהול. אין ביקורת על מנהיגים דתיים. אין זה יאה לחקור את ממדי האבטלה הגבוהים, כדי לא לחשוף את קלונו של משטר כלשהו. סקס עדיין מחוץ לתחומי העיסוק, מפאת הבושה, גם אם מדובר במצוקות הדורשות דיון. אין הטלת ספק במהימנות מערכות הבחירות, גם אם השליט "גרף" 98 אחוז מקולות הבוחרים (סוציולוג מצרי, פרופ' סעד א-דין איברהים, שניסה להתקרב לחקר האמת בסוגיה, נזרק לכלא).
אף ערוץ טלוויזיה ערבי לא ישדר תחקיר אמיתי על דיכוי זכויות אדם במרוקו, קיפוח הקופטים במצרים או סתימת הפיות לפעילי זכויות אדם בדמשק. נדיר להעלות את השאלה, איך אף אזרח ערבי אינו רשאי להתמודד על משרת מנהיג המדינה שלו, פרט לזה שכיום עומד בראשה. נשיאים, מלכים, קצינים ופוליטיקאים חסינים מפני תחקירים על שחיתות שלטונית. אין עיתונאי ערבי שיעז לשאול שליט מהו שווי נכסיו. סדנה שהתקיימה בשנה האחרונה במכון מחקר בוושינגטון חשפה נתון מפליא: סך ההוצאות של כלי התקשורת הערביים גבוה פי עשרה מהכנסותיהם.
על פי ההערכה, הפעלת כל העיתונים הערביים, תחנות הטלוויזיה והרדיו עולה כ-15 מיליארד דולר בשנה. ההכנסות שלהם, לעומת זאת, מסתכמות במיליארד וחצי. הנתון הזה התברר לקבוצה של חוקרים ב"מכון ארצות-הברית לשלום" (USIP), שקיימו במשך כשנה סדרה של פגישות אינטימיות עם כ-50 עיתונאים ועורכים בכירים בתקשורת הערבית. במשך שעות ארוכות ישבו החוקרים ואורחיהם, רובם אישים מוכרים לקהלם (חלקם סירבו ששמם יוזכר), והעלו שאלות קשות. המסקנות לימדו אותם כמה אמיתות כואבות על עמיתיהם במזרח התיכון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סילבן שלום ושאול מופז כבר התראיינו
|
|
|
|
|
|
|
בעולם הערבי 176 ערוצי לוויין, כר נרחב לתחרות קשה. התחרות הזו דוחפת את הערוצים למדרון הצהוב. התמונה שעלתה מה - שיחות היתה כי אכן אין תקשורת חופשית בעולם הערבי. אבל יש יוצאים מן הכלל. לבנון, למשל. ואפילו הרשות הפלשתינית ועיראק. לא במקרה מדובר בשלוש מדינות כבושות, נעדרות שלטון ריבוני המדכא תקשורת חופשית.
פרופ' גבי וימן מן החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, אחד משני הישראלים שהשתתפו בסדנה (השני הוא חוקר עיראק פרופ' אמציה ברעם), הוכה פליאה כששמע מן האורחים הערבים על הבדלי ההוצאות מול ההכנסות. הוא הופתע לא פחות כשנוכח עד כמה נמוך הוא מעמדו של עיתונאי ברחוב הערבי. שם הוא נחשב לבדרן, לפקיד ממשל חסר חוליות. "הפער העצום בין הוצאות להכנסות ממומן כמובן על ידי ממשלות, אלי הון ומשפחות מלוכה, או תנועות פוליטיות", אומר פרופ' וימן, "המחיר שהם גובים הוא בתכנים, לא בהכנסות כספיות. זו משמעות התלות הקיומית של כלי התקשורת בפטרון שלו. המבנה הזה מחסל כמעט כל סיכוי לתחקירים על ראשי ממשלות, בני משפחות מלוכה או אנשי דת. נוסף על כך, יש מיעוט פרסומות בתקשורת הערבית. מפרסמים מערביים לא להוטים להשקיע ב אל-ג'זירה או ב אל-ערבייה. התחנות הללו אנוסות לאמץ בתוכניהן הפרסומיים קוד מוסרי לא קל. אי אפשר להראות בני נוער מעשנים, גברים על אופנועים או נשים בסיטואציה מפתה".
חוקרי USIP יצאו מתוסכלים. התקשורת הערבית, הבינו, רחוקה מן הפריצה התרבותית. אפילו האינטרנט הנחשב לכלי טכנולוגי מתקדם וליברלי, נכבש ברובו על ידי גופים ותנועות איסלאמיות. "כאן הפרדוקס", אומר פרופ' וימן. "הממסד האיסלאמי שתוקף את המערב על התלות שלו בטכנולוגיה ורואה בה איום, משתמש בכלי הקידמה הכי מערבי כדי לבסס את עצמו".
על כמה הישגים אפשר בכל זאת לברך. אישים ודוברים ישראלים הם כבר חלק מהנוף הטלוויזיוני הערבי. בשנה האחרונה רואיינו לתחנות הלוויין השרים סילבן שלום ושאול מופז והאלוף מנחם גנץ. ב אל-ג'זירה נוהגים המנחים להיפרד מדובר ישראלי ללא הבעת תודה, אבל בירושלים יספרו לכם שמבחינתם, המסרים עוברים. הנשים, כמו תמיד, מנצחות: בתוך סד של מגבלות חברתיות, מתקיים בערוצי הלוויין ובעיתונים דיון ער בסוגיות נשיות מהותיות, כמו אלימות הבעל, נישואי פוליגמיה, יציאה לעבודה וקידומן בפוליטיקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיחות עם צופים
|
|
|
|
|
|
|
אחד ההישגים הבולטים של ערוצי הלוויין, שכבר הפך לעניין יומיומי, הוא פתיחת הקווים לאזרחים. בתוכניות רבות מוזמנים צופים להתקשר ולהביע את דעתם. החידוש הזה שהונהג לראשונה על ידי ערוץ MBC ב-1992, העניק לאזרח הערבי אפיק להבעת דעה שלא היה בנמצא. תחנות הבידור הלבנוניות שברו שיא נוסף בתוכניות הריאליטי. האפשרות שניתנה בידי הקהל לבחור את סמלי התרבות שלו, גם אם מדובר באמנים, הראתה שגם בחברות הערביות אפשר לנהל מערכה דמוקרטית בלי מעורבות הצנזור. המידיות היא הישג בפני עצמו: בתוך דקות עשוי מבצע צה"ל ברמאללה להוציא אלפים לרחובות בקהיר, ואין מי שיעשה למובארק את הטובה ויוריד בשבילו את השאלטר. וכמובן, יתרונם הגדול של צוותי הצילום הערביים על התקשורת הזרה בחשיפת עוולות המלחמה. מה עושה תקיפה אווירית שמטרתה מבוקשים חמושים, לאזרחים תמימים על הקרקע.
למרות חסרונותיה, "המהפכה הלוויינית" בעולם הערבי חוללה שינוי מכריע בתחום העושר החזותי. כבר שנים ברור לכולם כי משהו מפתיע ומתפרץ מתחולל כאן, אף שרגע ההבקעה עדיין לא הגיע. צופה ערבי בכל פינה בעולם מקבל לסלון שלו חבילה בת עשרות ערוצים. ספורט, עסקים, חינוך, דת ומוזיקה, וכולם בשפתו. נכון שהסחף הזה עדיין לא שטף את הפוליטיקה, אבל מוקדם לדון אותו ברותחין: אסור לשכוח ששידורי המהפכה, או איך שקוראים להם בינתיים, נמצאים פה בקושי עשור.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
