 |
 |
|
|
|
|
| הצעירה שהגנה בגופה על מפקד הפת"ח בג'נין היא לא עשב שוטה, אלא ביטוי לתופעה הולכת וגוברת. כמעט בכל הפגנה נגד הגדר אפשר למצוא פעילי שמאל ישראלים, לצד פלשתינים המשליכים אבנים על השוטרים. את התמיכה האידיאולוגית מעניקים מרצים, מיעוט קולני מהאקדמיה, המאמינים כי לישראל אין זכות קיום. וגם הסרבנים פועלים במלוא המרץ. בחמאס מודים כי הם שואבים מכך עידוד. וגורמי אכיפת החוק שותקים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
רן ברץ
|
|
|
|
|
|
|
|
באופן מוזר, דווקא בזמן שבו מצהיר השמאל כי הימין מיישם את תוכניותיו, הוחרפה פעילות אנשי השמאל הקיצוני. מידע רב, גם אם מוצנע למדי, זורם בערוצי התקשורת השונים בנוגע לפעילות זו, וגיבושו לכדי תמונה כללית מעלה דאגה רבה. הקצנת השמאל החלה עם פעילות ארגוני הסרבנות וההמרדה הפוליטית במבצע "חומת מגן". מאז היו לא מעט כנסים ועצומות הקוראים לסרב לפקודה. למשל, בעצומה מחודש ספטמבר 2003 שעליה חתומים 609 אקדמאים נכתב: "אנחנו, מרצים וסטודנטים, מעריכים ומכירים תודה. . . ¸ ל *מסרבים לקחת חלק בהרג ודיכוי של עם אחר. הכיבוש מערער את הבסיס המוסרי לקיומנו. . . יש להילחם בתשתית הטרור האמיתית, שהיא המשך השליטה בשטחים הפלשתיניים. לא נסכים להפוך את הנכונות להשתתף בפשעי מלחמה למבחן נאמנות למדינה". הלשון המצוחצחת ברורה: מדינת ישראל היא מדינת טרור המבצעת פשעי מלחמה ורצח עם, זכות קיומה המוסרית מוטלת בספק ויש להילחם בה. הדברים הללו מחלחלים: כיום, לדוגמה, מונה תנועת "אומץ לסרב" 628 סרבנים פוליטיים.
חוסר התגובה של מערכות אכיפת החוק עודד את השמאל הקיצוני, והמצב הידרדר להפגנות אלימות במחסומים, המרדה פומבית של חיילים לסרב, קללות, פרובוקציות, השחתת ציוד צבאי ועוד. לאחר הפגנת השמאל הקיצוני בצומת כיסופים אחרי אסון הנגמ"שים, דווח כי המפגינים פרצו את המחסום, והחלו להתקדם לכיוון רפיח. הם קראו לחיילים במקום לסרב לפקודה וחסמו את הציר. בעימותים נחבלו 16 שוטרים ושניים מהם פונו לקבלת טיפול רפואי. בהפגנות שנערכו בתל-אביב נגד צה"ל ובעד הסרבנות נחסמו צירי תנועה ראשיים והמשטרה נאלצה לעצור פעילים. בהפגנה אחרת במרכז תל-אביב, שבה השתתפו כ-100 פעילי שמאל, נשכבו המפגינים על הכביש וניסו לחסום את הצומת. גם שם התפתחו עימותים אלימים.
לא רק לסדר הציבורי הם מפריעים, אלא גם לפעילות המבצעית. עם תחילת המבצע ברפיח לפני מספר חודשים, עמדו מפגינים לצד שיירות הטנקים והנגמ"שים והמרידו לסרבנות. המעשה תועד ודווח בכל מהדורות החדשות.
כבר ב-3 בפברואר 2002 התראיין ל ידיעות אחרונות פעיל ארגון השמאל הקיצוני תעאיוש שנפגש, תוך הפרת החוק, עם יאסר ערפאת, ואמר: "אנחנו לא ביקשנו ואנחנו גם לא נבקש אישור מצה"ל כדי להיכנס, ואנחנו לא מתחשבים בחוק". אורי אבנרי, לדוגמה, מפר את איסור הכניסה לשטחי A בגלוי ובאופן שיטתי. שגרת אי-ציות להוראות הצבא ניתן למצוא גם באתר האינטרנט של תעאיוש, המתגאה בהפגנות שבמהלכן נפרצו מחסומי צבא בדיר-בלוט, בכפר בודרוס ועוד.
את ההתדרדרות המתמדת והסכנה הנשקפת מפעילי השמאל הקיצוני ניתן לגלות בתחקיר שפורסם בהארץ ב-29 בינואר 2004. " יותר ויותר פעילי שלום ישראלים מגלים לאחרונה שנהפכו לחשודים בפעילות עוינת. . . הם ומלוויהם מעוכבים בשדות תעופה, עורכים עליהם חיפושים. . . הם מוזמנים לבירור במשטרה שמתגלה כחקירת שב"כ". יש להניח כי לא בשמחה החליט ראש השב"כ לפעול מול האיום משמאל, אלא רק בעקבות ידיעות מודיעיניות חד-משמעיות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לנים בבתי המבוקשים
|
|
|
 |
|
|
|
מאז החלה "אינתיפאדת הגדר" נוצר שיתוף פעולה חדש בין ארגוני השמאל הקיצוני לרשות הפלשתינית. פעילי שמאל מתאמים הפגנות נגד הגדר ונגד צה"ל עם אנשי כוחות הביטחון הפלשתיניים, ואפילו לנים בשעת הצורך בבתי מבוקשים. ארגוני השמאל מתהדרים בשיתוף הפעולה בהפגנות הסוערות, אך מסתירים את התיאום עם אנשי הרשות, כמוסטפה ברגותי. בראיון לעיתון מקור ראשון אמר ג'מאל ג'ומעה, מתאם הפעילות של הארגון הפלשתיני פנג'ון שתפקידו להילחם בגדר: "אנחנו מתאמים את הפעילות באמצעות הוועדות העממיות, הרשות הפלשתינית והמועצות המקומיות. יש גם תיאום מסוים עם ארגונים ישראליים שאותם אנחנו מזמינים להצטרף". כפי שפורסם שם, הוא אינו המתאם היחיד.
למעשה, ישראלים אלה סרים למרות ערפאת באמצעות שלוחיו, נאבקים לצד כוחותיו ב"כוחות הכיבוש", ומנסים למנוע בכוח מצה"ל ומהמשטרה לפעול להגנת ישראלים. מעת לעת אפשר לקרוא דיווחים על גילויי אלימות בהפגנות השמאל הקיצוני והפלשתינים נגד הגדר: ארבעה שוטרים שנפצעו בעימות עם מפגינים נגד הגדר ליד היישוב הר-אדר, עשרה שוטרים ואנשי מג"ב שנפצעו מיידוי אבנים במהלך הפגנה נגד הגדר ליד הכפר בידו, חמישה שוטרי מג"ב שנפצעו קל במהלך הפגנה בצומת אבו-דיס, חייל צה"ל שאיבד את הראייה באחת מעיניו במהלך פיזור הפגנה אלימה ועוד. השוטרים והחיילים נתקלים לא רק במטחי אבנים, במקלות ובאגרופים. בחודשים האחרונים דווח גם על יידוי של גרזן ופטישי ברזל לעבר כוחות הביטחון, ניסיון דקירה, ופורסם אפילו על ירי על הכוחות בחסות המפגינים (24.3.04, הירי הוכחש על ידי המפגינים).
עשרות רבות של שוטרים וחיילים כבר נפצעו בהפגנות אלה, חלקם נזקקו לטיפול רפואי, וכולם נתונים בהן לסכנת חיים ממשית. למותר לציין את הנזק הביטחוני, הכלכלי והתדמיתי המתלווה להפגנות הללו, כמו גם את העובדה כי הגדר נהרסת ומתעכבת בעטיין. בהפגנות אלה שותפים ארגוני שמאל כמו גוש שלום, תעאיוש, "הקמפוס לא שותק", " אנרכיסטים נגד הגדר" וארגון הסולידריות הבינלאומי- ISM ( ראו כתבה מורחבת במוסף זה), תוך שיתוף פעולה עם הפלשתינים.
חלק מאנשי השמאל הקיצוני משמשים מגן אנושי מרצון ליאסר ערפאת ולאחרים: אורי אבנרי וחבריו, פעילת השמאל נטע גולן ששהתה במוקטעה בזמן מבצע "חומת מגן", וכמובן טלי פחימה שגוננה על זכריה זביידי, פעיל טרור בכיר מג'נין. נגד פחימה הצטברו חשדות חמורים שהביאו למעצרה המינהלי. השופט שבחן את מעצרה כתב: "פחימה נחושה בדעתה לבצע פיגועי טרור ולהשיג אמצעי לחימה. . . מסקנה זו נתמכת במקורות מידע מהימנים". בהפגנה שנערכה נגד המעצר נישאו שלטים כמו: "שרון יא רוצח-האינתיפאדה תנצח" ו"שרון רצח יותר מזכריה [זביידי]". פחימה , כך נראה, אינה לבד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא עשבים שוטים
|
|
|
|
|
|
|
ההסתה מצד השמאל קשה וחריפה. כך למשל, ב-22 בפברואר רוססו בדרום הארץ הכתובות: "מוות ליושבי הגוש", "סרטן לגוש קטיף" ו"מתנחלים נאצים", מלווים בצלבי קרס. ביום כיפור האחרון רוססו כתובות בעברית ובערבית המזמינות לרצוח את ראש הממשלה אריאל שרון, את שר האוצר בנימין נתניהו ואת הנשיא משה קצב, והושחתו קירות בתי כנסת. אסור לזלזל בהסתה זו, שכן היא משפיעה לא פעם על ערבים-ישראלים (משתתפים קבועים בהפגנות), שמעורבותם הגוברת בטרור הביאה לרצח 45 ישראלים ב-2003.
חמור מכך, בספר החדש של עמוס הראל ואבי יששכרוף מספרים בכירי חמאס: "השמאל הישראלי ומחנה השלום שלכם הם אלה שעודדו אותנו בסופו של דבר להמשיך בפיגועי ההתאבדות. . . אנחנו ניסינו באמצעות הפיגועים ליצור שבר וסדקים בחברה הישראלית, ותגובת השמאל העידה שזו אכן הדרך". פעילות השמאל הקיצוני האלימה, הסרבנית והמסיתה, אינה רק עבריינית, אלא גם מסייעת לרצח ישראלים, גם אם לא מתוך כוונה. אלו העובדות, אך הפעילים אינם עורכים חשבון נפש בעקבות תוצאות מעשיהם.
מקור האידיאולוגיה המספקת ל"אקטיביסטים" מוטיבציה לפעול בגלוי ובאלימות כלפי ישראל, הוא קבוצה של אקדמאים ואנשי רוח מבית היוצר הפוסט-ציוני והפוסט-מודרני. אלה יוצאים בגלוי נגד ישראל ומאמינים, בין השאר, כי אין למדינה יהודית זכות קיום, כי ישראל ביצעה ומבצעת "טיהור אתני" ו"פשעי מלחמה", כי המשטר שלה הוא "אפרטהייד" ו"קולוניאליסטי", ויש לממש את זכות השיבה הפלשתינית במלואה.
אישים אלה פועלים באופן אינטנסיבי נגד ישראל, לא רק בתקשורת ובפורומים אמריקניים ואירופיים, תופעה המוכרת מכלל ארגוני השמאל, אלא גם בכתבי עת אנטי-ישראליים ואפילו בעיתונות הערבית. הם חתומים על עצומות בינלאומיות שקריות ובוטות הקוראות לפעולה נגד ישראל, מהחרמת האוניברסיטאות והמחקר ועד הטלת סנקציות. הם מופיעים כישראלים בכנסים, בוועדות ובמשלחות שונות, אך מייצגים רק את העמדה הפלשתינית. על הנזק הבינלאומי שנגרם לישראל הם מברכים בגלוי. שמותיהם כבר היו לזרא: אילן פפה, ברוך קימרלינג, טניה ריינהרט, בנימין בית-הלחמי, ענת בילצקי ועוד.
אחדים מאנשי האקדמיה אינם בוחלים בעיוות תוצאות מחקר לצרכים פוליטיים ובשימוש בכיתות הלימוד לצורכי שטיפת מוח. למעשה משמשות להם האוניברסיטאות כלי לגיוס פעילים. בשל הכריזמה והקשרים הבינלאומיים שלהם הולך השמאל ומקצין, וסטודנטים רבים המושפעים מן האידיאולוגיה הרדיקלית וההטפה המתמדת, נסחפים אחריהם לעבריינות. כך אותם "אקטיביסטים" שטופים בתזה, שהוחדרה למחשבותיהם בהתמדה, כי ישראל היא מדינת רשע וכל נזק שייגרם לה הוא טוב מבחינה מוסרית. חשוב להבהיר: מדובר במיעוט שאינו מייצג את האקדמיה בכללותה, ואסור שישפיע על היחס כלפי חלקיה המצוינים של האקדמיה.
עם זאת, אין מדובר בעשבים שוטים. מרקוס קלינברג, אודי אדיב ומרדכי ואנונו היו עשבים שוטים. הם נבנו מאידיאולוגיה של שמאל קיצוני, אך בגדו כבודדים. כיום, לעומת זאת, קמות לנגד עינינו תנועות אנטי-ציוניות ממוסדות, עמותות רשמיות ורשת ארגונים מקושרים ומתופעלים היטב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להתפקח מהאשליה
|
|
|
|
|
|
|
לא הוצגה כאן תיאוריה, אלא המציאות. מדובר במעשים, לא בכוונות. באירועים שהתרחשו בפועל, לא בתכנון או במחשבה. לא נסקרו "ספק עבירות" או פעילויות אנטי-ישראליות הגובלות בחופש הביטוי או בחוסר ידיעה, אלא בעיקר עבירות אלימות, הסתה ופגיעה בביטחון ובאינטרסים הישראליים על ידי השמאל הקיצוני, רובן מן השנה החולפת.
למרות זאת, רק עצומה הקוראת לסרבנות מימין הביאה את חבר הכנסת מתן וילנאי לומר לפני כחודש כי "החותר תחת הלגיטימיות של פעולת כוחות הביטחון אינו חלק מהחברה הישראלית והיהודית, ויש להתייחס אליו כאל אויב הדמוקרטיה הישראלית. . . הפשע האמיתי הוא איום על אנשי כוחות הביטחון", ואת שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד לומר: "מערכת המשפט לא תוכל להישאר בשקט כאשר ההסתה הופכת לאיום מוחשי שיש בו יסודות של המרדה ושל איום לשימוש בכוח נגד זרועות הביטחון".
לנוכח עבירות השמאל הקיצוני המתבצעות בפועל, הדברים נשמעים נלעגים ומופקרים. השמאל הקיצוני נלחם בנו בגלוי, מפר חוק ביודעין ופוגע בביטחון, אך זוכה לחסינות ולהגנה מרשויות החוק. את הימין, החשוד ב"איום" וב"הסתה", תוקפים בחריפות ופועלים נגדו בנחרצות. האם החוק מבחינתם של משרד המשפטים, המשטרה והפרקליטות, חל על אזרחים בעלי השקפות מסוימות בלבד?
הגיע הזמן להתפכח מן האשליה כי השמאל הקיצוני תמים ולא-מזיק. תופעות העבריינות, האלימות ושיתוף הפעולה נגד ישראל עם גורמים זרים ועם פלשתינים, רק מתעצמות ומחריפות. העתיד כבר כאן. השב"כ, המשטרה וצה"ל נדרשים להפנות יותר ויותר משאבים יקרים להתמודדות עם הפעילים הקיצונים. ביטחון המדינה, כלכלתה, מעמדה ויכולת הפעולה שלה בזירה הבינלאומית, נפגעים באופן משמעותי מפעילות השמאל הקיצוני. הסובלנות והמתינות כלפיו גובה מאיתנו מחיר כבד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
