 |
/images/archive/gallery/181/826.jpg אסף גרינוולד.
צילום: ''רייטינג''  |
|
|
| "המשפחה, החברים לא יהנו מאסף" |
|
| העובדים במערכת "רייטינג" כתבו הספד לחבר ועמית לעבודה: "אולי הוא בכל זאת יצוץ פתאום בדלת המערכת עם פרצוף של 'מה פתאום עבודה עכשיו כשיש כזה יום מדהים לים בחוץ'" |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
NRG מעריב
10/10/2004 17:29 |
|
|
|
|
|
|
|
חבריו של אסף גרינוולד משבועון "רייטינג" כתבו הספד לעמית שנהרג בפיגוע בסיני:
אנחנו מגיעים בבוקר למערכת הפצפונת שלנו, ואין אסף. אף אחד לא מבין איך אנחנו אמורים לסגור את העיתון הזה. מערוץ 1 באים לראיין את עזרא, יש מלא טלפונים, ועמית תולה תמונות של אסף בגרפיקה. הנה שתי גומות החן העמוקות, הרווח המפורסם בין השיניים והעיניים היפות שלו.
אסף היה מפיק המודעות של העיתון וזה שאחראי על הדפסתו, עבודה שהצריכה הרבה תיאומים, ראש גדול, ולהיות חבר של אנשים שלפעמים בא לך לצרוח עליהם. אבל הוא היה חייכן וטוב לב, תמיד עם תרמיל מצחיק על הגב, ולפעמים גם עם הגיטרה.
אולי הוא בכל זאת יצוץ פתאום בדלת המערכת עם פרצוף של 'מה פתאום עבודה עכשיו כשיש כזה יום מדהים לים בחוץ', מזמזם לו איזה שיר של ג'ניס ג'ופלין (!), ויזמין אותנו להצטרף להפסקת הסיגריה הכפייתית, פעם ברבע שעה? אולי אנחנו בעצם צריכים להתקשר להעיר אותו, כי הוא ניגן עד מאוחר ב"בארבי", או לקח את המיני-מיינור של השותף שלו לסיבוב? כל הסבר אחר פשוט נשמע כל כך לא הגיוני.
אז אנחנו מצטופפים בגרפיקה ומקווים לטוב או מתקהלים במשרד של מיכל ומעלים זיכרונות. תחליף משפחה? לא נכחיש. בכל זאת, את שעותינו היפות ביותר אנו מבלים פה כבתוך סיר לחץ, ומתפללים שביום רביעי אכן ייצא עיתון.
שאלנו אותו עם מי הוא נוסע. "עם הגיטרה, אלא מה", ענה בלי היסוס. שהרי העבודה הארצית בהפקת מודעות היא רק תחנה בדרך אל עשיית מוסיקה, העולם עוד ישמע על קפטן רמזי.
אירוני או לא, סיני היה המקום שאסף הכי אהב עלי אדמות, אחרי הבית של ההורים. כשהוא חזר מפאלמה דה-מיורקה לפני כמה שבועות המקום היחיד שרצה לנסוע אליו היה סיני.
עמית סיפר שהתחנן בפניו שלא ייסע, שיצטרף אליו ואל עופר לטיול בנגב, אבל בתחילת כל שבוע עבודה בחודש האחרון מה שהחזיק אותו היה הידיעה שאולי בסוף השבוע יוכל לרדת לשם. היה מפנטז על החופים והשקט, כשבעיניו מין מבט שלו, תמים.
קרינה יושבת במחלקה המסחרית ועונה לכל השיחות של האנשים שמתקשרים לאסף. בשלב מסוים היא נשברת. איך אפשר בכלל להוציא מהפה את המשפט הזה כל 10 דקות? אסף, אספי שלנו נהרג.
העולם, המשפחה שלו, החברים, הנשים, אנחנו, לא נוכל ליהנות יותר מהאיש הזה. מחוש ההומור, מהשלווה, מהנועם. התלבטנו אם להשתפך בלי סוף, שלא יחשבו שעכשיו פתאום כולם הופכים לנשמות טובות ואוהבות, אבל ההכרעה דווקא נפלה לצד האמוציונלי. שיקפצו לנו כולם, היינו אומרים את כל זה גם לפני חצי שנה ושנה, בנסיבות אחרות לגמרי, ועדיין מתכוונים.
יהי זכרו ברוך.
אוהבים עד אין קץ,
החברים ברייטינג.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
