 |
/images/archive/gallery/184/871.jpg ד''ר אורי גדליה וד''ר ערן בר-מאיר
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
| ''אמרתי: אם אני מוותר להם, ויתרתי עליה'' |
|
| ערן בר-מאיר ואורי גדליה היו הרופאים היחידים בראס
א-שטן אחרי הפיגוע. כעת הם מספרים על המאבק על
חייה של ליאת כוהנים והתמודדות עם מצרים אטומים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
15/10/2004 6:00 |
|
|
|
|
|
|
|
את הרגעים מול הקצינים המצרים, אוחזים אקדח ורובי קלצ'ניקוב בתוך אמבולנס מצרי, כשלצדו ליאת כוהנים, מדממת, הכרתה מעורפלת והיא מפרפרת בין חיים למוות, ד"ר ערן בר-מאיר לא ישכח. זה היה במעבר הגבול בטאבה, כשעתיים אחרי הפיצוץ בראס א-שטן. השוטרים המצרים מיאנו לאפשר לבר-מאיר להעביר את הפצועה לבית חולים ישראלי. כוחות מד"א היו במרחק 20 מטר משם, מצבה של ליאת היה אנוש, אבל הקצינים המצרים התעקשו להחזירה אחורה.
"פתאום ראיתי שנהג האמבולנס, במקום לעצור, נותן גז ומתחיל לנסוע לכיוון ההפוך, לתוך מצרים", אומר בר-מאיר. "אמרתי לו 'לישראל'. הוא הסתובב אלי בשיא השלווה ועשה לי עם האצבע 'לא'. היתה זכוכית שהפרידה בינינו. לקחתי חפץ כבד שהיה שם, מתכתי, דפקתי לו על החלון, פשוט דפקתי, חזק. אמרתי לו 'ישראל'. הוא עצר, יצא, פתח דלת צדדית והתחיל לצעוק עלי בערבית כשאני ממשיך להגיד לו 'ישראל, עכשיו'. הוא עזב אותי ואז עלו שני קצינים מצרים עם נשק. הם אמרו לי בקול מאוד שקט 'כאן מצרים, אנחנו נגיד לך מה לעשות, היא נוסעת עכשיו לבית חולים מצרי', והצביעו על הפצועה. לא היה אכפת להם שהיא מדממת, שקשה לה לנשום, שזה עניין של דקות והיא מתה. הבחורה הלכה למות, והם היו אטומים.
"עמדתי מולם, הם היו במדים, קצינים, עם נשק. אני, את החולצה שלי נתתי קודם לפצוע, אז נשארתי עם בגד ים, לא לגמרי לבוש. גם ככה אני נראה כמו ילד. הבנתי שאסור לי לוותר. אמרתי לעצמי 'אם אני מוותר להם, פשוט ויתרתי עליה. נקודה. סוף'. היה לי ספק אם היא בכלל תצליח להגיע לבית החולים יוספטל. מצד שני, הם עמדו עם הנשקים שלהם.
לא נעים. לא ידעתי מה לעשות. בסוף נתתי עליהם צרחה כזאת, אמרתי להם 'לישראל, עכשיו' או ש. . . והראיתי להם איך אני אסחוב את הבחורה על הכתפיים, אם הם לא יעזרו לי. היה לי ברור שזה מה שאעשה. גם ליאת ביקשה. היא אמרה בשקט 'רק לישראל', ואז, לפני שהספיקו לענות לי,
עלה קצין, יותר בכיר מהם, והסתכל לי בעיניים. היה אפשר לחתוך את האוויר בסכין. אמרתי גם לו 'לישראל'. הוא הרים את היד, הדלתות האחוריות של האמבולנס נפתחו, ואז נשלחו ידיים מבחוץ למשוך את האלונקה. תפסתי אותה, חשבתי שחוטפים את ליאת. פחדתי. מיד הרגיעו אותי 'זה בסדר. אנחנו פרמדיקים מישראל'. סובבתי את התגים שלהם, לראות שהשם שלהם בעברית. לא האמנתי שזה נגמר".
ביום ראשון השבוע נסע ד"ר ערן בר-מאיר לבקר את ליאת כוהנים, הפצועה שהציל ממוות. היא נותחה עוד באותו לילה שבין חמישי לשישי, מיד כשהגיעה לארץ, בבית החולים יוספטל. אחר כך הועברה לבית החולים סורוקה. אחרי למעלה מיומיים במחלקה לטיפול נמרץ השתפר מצבה והיא הועברה לאחת המחלקות הרגילות. יחד עם בר-מאיר, נסע לבקר את כוהנים גם ד"ר אורי גדליה. בר-מאיר וגדליה היו הרופאים הראשונים שהגיעו לאזור הפיגוע בראס א-שטן שבסיני, ולקחו אחריות על הטיפול והחילוץ של 30 פצועים. הם הכירו במקרה, בבוקר הפיגוע. היו בחופשה בסיני, בחושות סמוכות. ד"ר בר-מאיר, 34, מתמחה בכירורגיה פלסטית בבית החולים שיבא תל השומר. ד"ר גדליה, 32, גם הוא מתמחה בכירורגיה פלסטית, בבית חולים סנט וינסנט בניו יורק. מה שיכולה היתה להיות עוד היכרות שטחית, פורמלית, נצרבה בן רגע, העמיקה והפכה לחברות ממש, בזמן האסון. עכשיו, כשהם מדברים, נדמה שהם מכירים זמן רב. לפעמים, הם אומרים, זה לא הזמן האמיתי שקובע. אלא מה שעוברים בתוכו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מכונית הרוסה ב"ראס-א-שטן". צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
תמונה פסיכית
|
|
|
 |
|
|
|
בראיון ראשון מספרים שני הרופאים על מה שעבר עליהם בשעות הקשות שבהן ניסו להחזיר את הפצועים הישראלים הביתה. כאב הפגועים, ההלם, אוטם הלב המצרי וחוסר האונים שלהם מול מערכת מצרית מקובעת. נוסף על האזרחים שנפצעו בפיגוע בראס א-שטן, נהרגו שם רועי אביסף ז"ל, עינת נאור ז"ל ומיכל אלכסנדר ז"ל. בר-מאיר: "זה היה כמו לשחות נגד זרם ענק של מים", וד"ר גדליה אומר: "מאבק. פשוט שעות של מאבק. על כל דבר הכי קטן. אתה עומד מול המצרים, אתה צריך עזרה, אתה רופא, יש לך פצועים, והם אומרים לך על כל דבר לא. אתה רוצה להדליק מדורה - 'לא'. אתה צריך פנס - 'לא'. רכב - 'לא'. לא היתה פה שום התחשבות, שום אמפתיה. רק להגיד 'לא', לשם ה'לא'".
יש תמונות שנחרתו?
גדליה: "בעיקר הגופות".
בר-מאיר: "התמונה של אחד ההרוגים חוזרת אלי כל הזמן, וגם תמונה אחרת, כששנינו, אורי ואני, יורדים לחוף, לאזור הפיגוע וכולם שם, הישראלים, רצים עם נרות ממקום למקום, חשמל הרי לא נתנו, לאורך החוף, בין החושות, כשאף אחד לא עושה כלום, לא מפנה, לא מטפל. תמונה פסיכית כזאת".
בר-מאיר ירד לסיני ביום רביעי, ערב שמחת תורה. קצת יותר משבוע קודם לכן נולד בנו הקטן, עידו. אח למאיה הבכורה ולגל. טקס הברית התעכב. מיד אחריו, הוא אומר, קיבל אישור מרעייתו, ענבל, לקח את מאיה, בת חמש וחצי, לגלושבסיני עם חברים. ד"ר גדליה הגיע לארץ לחופשה בת שבועיים. לסיני ירד עם זוג חברים כבר ביום שלישי. דילגו בין החופים עד שהתמקמו ב"בננה ביץ'". "אמרו לי 'יש התרעות'", הוא נזכר. "אמרתי 'תמיד יש'. אם הייתי מקשיב להתרעות, לא הייתי מגיע לישראל". בר-מאיר: "לא היה שום פחד. שום דבר".
לבר-מאיר קראו הבדואים בבננה ביץ' "הדוקטור". ידעו שהוא רופא. כך נוצר הקשר הראשוני בינו לבין גדליה ביום חמישי בבוקר. בערב הלכו לאכול ביחד עם חברים. ישבו בתוך אחת המסעדות בחושות. הם לא זוכרים את השעה. מדובר במה שקרוי "זמן סיני", נזיל , מעורפל, רגוע. אכלו, צחקו, הרימו כוסית לחיים. לחיי החופש, הים. חבורה של אנשים שמחים שביקשו לנוח. מאיה, בתו של בר-מאיר, נרדמה. ישנה ביניהם.
חוף הבננה ממוקם כשני קילומטרים מראסא-שטן. 45 קילומטר מהילטון טאבה. בשלב מסוים בערב הרגישו הסועדים רעידה קטנה. "מישהי אמרה 'זה רעש של פיגוע'", אומר בר-מאיר."צחקנו: 'פיגוע, בסיני?'. לא עברה חצי דקה, וראינו הבזק. כל השמים נהיו אור. שניות אחר כך שמענו גם את הבום. שאלנו את הבדואי האחראי 'מה זה?'. הוא התקשר, חזר ואמר 'מיכלית דלק התפוצצה'. נרגענו. פתאום, עוד הבזק ועוד בום. הבדואי אמר לנו 'תירגעו, זה כל יום ככה. כל יום יש פה כאלה דברים'".
המצרים בין הנופשים היו הראשונים לקבל דיווחים מהבית על הפיגוע בטאבה. אף מילה, באותו שלב, על ראס א-שטן. גדליה ובר-מאיר התקשרו להודיע למשפחות שהכל בסדר. אחר כך החליטו לבדוק. את מאיה השאירו בחוף עם חברים. הבדואי ניסה לשכנע אותם שאין להם מה לנסוע, אבל הם התעקשו. לקחו את הרכב של בר-מאיר והחלו לנסוע. "לא היה לנו שמץ מושג לאן ניקלע", אומר בר-מאיר. "אפילו לא חילקנו תפקידים בינינו למקרה שבאמת יהיה משהו רציני".
כשעה שוטטו בין החופים השונים, מחפשים היכן היה הפיצוץ, ואם יש נפגעים. הם נתקלו בקצינים מצרים, בנציגי משטרת מצרים. למרות שהציגו עצמם כרופאים שמבקשים להגיש סיוע, אלה הפנו אותם למקומות לא נכונים. בסופו של דבר, בעזרת שני טרמפיסטים ישראלים, הגיעו לראס א-שטן. שעה אחרי הפיצוץ. בשטח עדיין לא היה אף רופא. פצועים דיממו. את מרביתם איש לא טרח לפנות. אמבולנס שהיה בשטח, ללא צוות רפואי, נסע בדיוק כשגדליה ובר-מאיר הגיעו. נסעו בו דווקא כאלה שנפצעו קל, או לא נפגעו בכלל. רכבי פינוי אחרים לא היו. רק ג'יפ משטרה אחד וכבאית.
"היה שם ברדק היסטרי", אומר גדליה. "אנשים הלכו פצועים לחושות שלהם, קרוב למים. ישבו מדממים, עם רסיסים, כל אחד בחושה שלו, עם החברים שלו, עם התיקים. על הרמפה, מעל החוף, עמדו קצינים מצרים וכמה בדואים. הם הסתכלו כמו שמסתכלים על סרט. זה היה מחזה הזוי. פשוט עמדו ונעצו עיניים. הם התעניינו מאוד, אבל ברמה של סקרנות. לא עלה על דעתם להגיש עזרה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם לא היינו מגיעים
|
|
|
|
|
|
|
גדליה ובר-מאיר ירדו אל החוף, קרוב לפצועים. הם צעקו בעברית שהם רופאים. חיפשו מי, כך בשפתם, "מנהל את האירוע". מספר חובשים צעירים, חלקם עוד לפני צבא, ניגשו אליהם. כמעט רבו על הבכורה. כל אחד טיפל בפצוע אחר, באזור אחר של החוף. בר-מאיר וגדליה ביקשו מהם לסרוק את החוף, לרכז את הפצועים. ציוד רפואי לא היה להם, רק כמה תחבושות מהאוטו של בר-מאיר. את מרבית הטיפול שהעניקו לפצועים נאלצו לבצע בתת תנאים, על החוף לאור נרות. "ראינו את ליאת, שהיתה הפצועה הכי קשה בשטח", אומר גדליה. "מישהו ישב והחזיק לה את היד. היא לא צעקה שיעזרו לה,רק לחשה. היו לה פגיעות קשות בבטן וברגל. היא דיממה לתוך הבטן. היה ברור שצריך לפנות אותה לבית חולים הכי מהר שאפשר".
בר-מאיר: "אנשים התחילו להגיע, נתמכים על ידי חברים, עם תחבושות אישיות. אנחנו עבדנו לאור נרות, רצים, מחפשים פצועים, בודקים, ממיינים לפי דרגת פציעה, ומעלינו עומדים 15 איש, מדברים ביניהם, מסתכלים, כאילו יש בינינו מסך. ביקשנו אור. בשלב ראשון אמרו לנו אין. אמרנו לאנשי הכבאית 'תסובבו את הרכב, תאירו לנו עם הפנסים'. אמרו 'האור לא עובד'. ברקע היו צעקות, אנשים היו בהלם. ביקשתי ממישהו שיביא לי פנס. ישראלי. הוא לא הבין. ביקשתי עוד פעם. אולי שש פעמים. עד שהצבעתי על פנס של מישהו אחר. זאת היתה התמונה שם. היית מדבר עם בן אדם, הוא היה חוזר שש פעמים על מה שאמרת. כולם היו הלומים. המעבר מהחופש, משיא הסתלבט, לאימת הפיצוץ, היה נורא. זה היה כמו ענן שאי אפשר היה להוריד את האנשים ממנו, בועה שאי אפשר היה לנתץ. אנחנו היינו אנשי המקצוע שבאו מבחוץ".
מה היה מצבה של ליאת כל הזמן הזה?
"היא שכבה ודיממה. את הפצועים ריכזנו לידה. לא רציתי לעזוב אותה, שלא תיעלם. ידעתי שאין הרבה זמן. היה גם ברור שאם לא היינו מגיעים, הבחורה הזאת היתה מתה. כל מי שהיה יכול, דווקא פצועים קל, כאלה שלא קרה להם כלום, צעק, צרח, והצליח לתפוס מקום באוטו. רק היא שכבה, מצבה מידרדר. כמוה, גם הפצועים באורח בינוני האחרים. הם היו שישה. היה שם בחור אחד, עם רסיס בבית החזה וקשיי נשימה. גם מצבו יכול היה להידרדר. זה היה מסוכן. לקחנו את כל השישה והחלטנו לפנות אותם. לקחנו עוד כמה פצועים, קצת יותר קלים. העלינו אותם למעלה למגרש החניה. ראינו שאין לנו רכב פינוי. את הרכב שלי חסמו. היה שם ג'יפ ממשלתי, אבל הנהג שלו סירב לעזור. 'חכו', הוא אמר, 'עוד חצי שעה יגיע אמבולנס'. כאילו שאנשים לא ימותו בזמן הזה. ראינו רכב פז'ו סטיישן שהתחיל לנסוע. קפצתי עליו. היו שם כמה חבר'ה עם שריטות, לא פצועים. הם רצו לברוח החוצה. היו בשוק מוחלט. לא קלטו שאנשים הולכים למות. היתה שם מישהי עם שריטה קטנה באצבע, שום דבר, שפשוט נדבקה למכונית. היא רצתה החוצה, לברוח. זרקנו אותם החוצה והעמסנו פנימה את הפצועים בינוני. היה שם גם טנדר. עצרנו אותו. היתה לו קבינה פתוחה, ושמנו עליה את ליאת. ישבתי לידה. לבחור עם הרסיס בחזה כבר היה קשה לנשום. הוא יכול היה רק לשבת. הזמן הלך ואזל".
מה היה עם ההרוגים בזמן הזה?
"כשהגענו, ניגשה אלי בחורה, חברה של רועי אביסף, ואמרה לי 'אני רוצה שתראה את חבר שלי. אני חושבת שהוא הרוג'. היא לקחה אותי אליו. הוא היה מכוסה. הראש שלו היה לבן, קר. כבר לא היתה נשימה, לא דופק. הורדתי את השמיכה והסתכלתי. פתאום קלטתי שאני בודק אותו, בן אדם ששעה קודם היה הכי חי שיש, בחופש, עם נר, שמים, ירח, זה הכל. והוא מת. עם משקפיים. המשקפיים לא עפו לו בפיצוץ. אורי, אחר כך, ראה את ההרוגה השנייה, מיכל אלכסנדר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סימן לא טוב
|
|
|
|
|
|
|
צמד הדוקטורים החליט להתפצל. כחצי שעה אחרי שהגיעו לשטח, בר-מאיר נשלח עם הפצועים באורח בינוני למעבר הגבול בטאבה וגדליה נשאר בראס א-שטן. הסיכום היה שיאתר עוד פצועים, יבדוק אותם, ימיין וישלח לבר-מאיר, שכבר יהיה במעבר בטאבה. המלחמה הגדולה היתה על חיי ליאת כוהנים. קשר סלולרי לא היה. "תפסתי את הקצין המצרי שהיה שם ואמרתי לו 'אתה נוסע איתי'", משחזר בר-מאיר. "פחדתי שיעצרו אותי בדרך. נסענו, שני הרכבים מלאים פצועים. ביקשתי מהנהג שייסע מהר. ידעתי שהחיים של ליאת תלויים בזה. היה לו זמן. ארבע פעמים הוא עצר את האוטו. ארבע פעמים הקצין יצא. פעם אחת הוא אמר 'נחכה לאמבולנס'. הסברתי שחייבים לנסוע מהר, שאי אפשר לחכות. אחר כך הוא עצר לעשן סיגריה. הרגשתי איך הבחורה נגמרת לי בידיים, והוא עוצר לעשן. 'סע', אמרתי לו, 'חייבים בית חולים'. ככה עוד פעמיים הוא עצר, כל פעם למשהו אחר. בשלב מסוים הוא גם עצר טרנזיט שעבר ורצה שנעביר את ליאת לשם. משהו שאי אפשר להבין. במקביל, כל הזמן ניסיתי לחייג למנהל הטראומה בתל השומר, ד"ר דני סימון. אחרי 20 דקות היתה קליטה. הודעתי לו 'דני, אני בסיני, יש עוד אירוע, בראס א-שטן, אני בדרך לגבול עם פצועה קשה ויש עוד 30 פצועים חוץ ממנה. אני מבקש שתיידע את כוחות ההצלה'. ניסיתי לחמם את ליאת, שלא תאבד טמפרטורה. התקשרתי לאבא שלה ונתתי לה לדבר איתו. היא התחילה להתלונן על קשיי נשימה. גם הבחור השני, עם הרסיס בבית החזה, היה שקט. סימן לא טוב".
ממש ליד מעבר הגבול, כבר בטאבה, הודיעו המצרים לקצין שהיה עם בר-מאיר שעליהם להעביר את הפצועים קשה לאמבולנס אם הם רוצים לעבור. בר-מאיר התעקש תחילה, אבל אז נכנע. "היה ברור שהם לא מוכנים שיראו שה'פיק-אפ' הזה פינה פצוע. זה הרי נראה לא טוב. עזרו לי כל מיני אנשים, מפונים מהפיגוע בטאבה, להעביר את ליאת לאמבולנס. נכנסתי. היה שם ציוד רפואי, אבל אפילו לא איש צוות אחד. אם אני לא הייתי, לא היה לה סיכוי. שמתי לה חמצן, נתתי נוזלים. היא היתה כבר מעורפלת הכרה. לא ידעתי אם תגיע ליוספטל. היא לא הצליחה לנשום. אמרה לי 'תרים אותי, אני לא מצליחה לנשום', הרמתי אותה, היא לא שוקלת הרבה, והיא החזיקה אותי, החזיקה חזק כאילו היא נאחזת בחיים. הרגשתי איך לאט לאט האחיזה שלה יורדת. פתאום היא שקעה, פתאום התעוררה. ידעתי רק את השם הפרטי שלה, ליאת. דיברתי אליה. כל מה שעבר לי בראש היה להביא אותה לגבול, הביתה, לישראל, לבית חולים, למשפחה שלה".
ואז האמבולנס החליט לנסוע לתוך מצרים?
"כן. במקום לעשות פרסה ולהיכנס לצד הישראלי. הרי עברנו אליו רק במעבר הגבול. הרגשתי שהבחורה הולכת למות בידיים שלי, ואין לי מה לעשות. הייתי תקוע על הגבול, כשברור לי שכל דקה שעוברת יכולה לחרוץ את הגורל של ליאת. זאת היתה הרגשה נוראה. עניין של עשר דקות, והיא יכלה למות. כשהצלחתי להעביר אותה למד"א, זאת היתה הקלה. היא עברה, וכל הפצועים האחרים יצאו. חיפשתי מקום לפצוע עם קשיי הנשימה. לא היה. פתחתי את הדלת ליד הנהג וראיתי שם איש מד"א. הוצאתי אותו והכנסתי לשם את הפצוע. הסיוט נגמר".
ד"ר אורי גדליה, בראס א-שטן, המשיך לעבוד עם שני חובשים ישראלים. הם עברו בחוף ואיתרו פצועים: רסיסים בראש, בירך, בגב. הוא ניסה למצוא רכב פינוי. על גופות ההרוגים שמו שומרים. המצרים, הם חששו, ינסו לחטוף אותן. "בשלב מסוים, משום מקום, הגיע פתאום אמבולנס", אומר גדליה. "לא היה בו אפילו פלסטר. ירד ממנו בחור. העליתי את הפצועים ואמרתי לו 'טאבה'. הוא הוריד אותם. התחיל להתווכח. זה היה כמו ויכוח עם נהג מונית. הבאתי קצין מצרי. ניסיתי להסביר לו. בסוף הכנסתי לאמבולנס אולי 15 פצועים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צריך לשרוף חושה
|
|
|
|
|
|
|
ואז בעצם פונו כל הפצועים מהשטח?
"נשארו ארבעה, אחד מהם עם רסיס בראש. הגיע בחור ישראלי, היה לו פלאפון עם קליטה. הוא יצר קשר עם הארץ. במקביל הגיעו חמישה חיילים וקצין מצרי לשמור עלינו. התחושה היתה שניתקו אותנו מהעולם. הייתי תקוע עם פצועים, רציתי לפנות אותם ולא היה לי איך. היו שלושה ג'יפים ממשלתיים בשטח של חבר'ה עם קלצ'ניקובים, היתה שריונית, אבל אף אחד לא עזר. ביקשנו, שוב, שידליקו לנו אור. 'אג'יפשן אופיסר, איי ניד לייט', הדליקו לשלוש דקות וכיבו. כל פעם שביקשנו. מעלינו עמדו בדואים וצילמו כאילו אנחנו חיות בקרקס. הרכבים הרשמיים נעלמו. השריונית נעלמה. רציתי לקחת את הרכב שלנו, אבל אמרו שאוטוטו יגיע מסוק. רציתי להדליק מדורה לזיהוי. המצרים באו עם כלי נשק וזרקו את הקרשים למים. טענו שאם יש צלפים הם יירו בנו. בסביבות ארבע בבוקר הגיעו שלושה אמריקנים מבסיס בסביבה. ניסינו יחד לשכנע את המצרים להדליק מדורה. האמריקני הוציא מצית ואמר 'נדליק חושה'. הם התחננו שלא נעשה את זה".
בסביבות חמש וחצי בבוקר, אומר הד"ר גדליה, הגיעו הכוחות הישראלים. הם התחילו לצעוק 'איפה הפצועים?'. לקחו איתם את הבחור שנפגע מרסיס בראש. הוא כבר התחיל להקיא. גדליה עזב את הזירה. "הלכתי לאוטו של ערן, ישבתי במכונית וחיכיתי", הוא אומר. "רק כשנתנו לי להזיז את האוטו, נסעתי חזרה לבננה ביץ'". פניה לשגרירות מצרים, לצורך תגובה, לא נענתה עד סגירת הגיליון.
הפיגוע בראס א-שטן לא היה האירוע הקשה הראשון שבו נכחו ד"ר ערן בר-מאיר וד"ר אורי גדליה. ד"ר גדליה היה בין הרופאים שטיפלו בקורבנות פיגוע ה-11 בספטמבר בניו יורק. הוא היה בבית חולים שדה שהוקם בשטח ואחר כך בבית החולים שאליו פונו הפצועים. ד"ר ערן בר-מאיר טיפל בפצועים בלבנון בזמן שהיה הרופא של סיירת אגוז. בין השאר קיבל את צל"ש אלוף פיקוד הצפון על תפקודו בתקרית של היחידה באזור סוג'וד, ב-19 בספטמבר96'. שני חיילים נהרגו אז ושמונה נפצעו. בר-מאיר נפגע בארבע גפיו. את הצל"ש קיבל על כך שביצע שישה ניתוחי שדה תחת אש כבדה של החיזבאללה, כשהוא מסרב להתפנות במסוק לפני שווידא שכל חבריו פונו. ברמאיר לא שש לחזור לאירועי סוג'וד. "למה לפתוח פצעים? ", הוא אומר. "אני יכול להגיד רק שבשני המקרים, בסיני ובסוג'וד, היה לי פצוע שדימם כמו משוגע והיה חייב חדר ניתוח, והיתה בעיה לפנות. זאת תחושה נוראית, בעיקר לרופא".
אירועים כמו זה שהיה בראס א-שטן מעלים אצלך את מה שהיה שם, בסוג'וד?
"בטח שהם מעלים את זה. גם בזמן האירוע, כשטיפלתי בפצועים בראס א-שטן, גם בנסיעה לטאבה, גם אחרי. זה עולה, כי זה רע. פשוט רע. זה מעלה לי רק רע. אין משהו אחר. זה מעלה את השאלה הכל כך בסיסית, של 'למה אי אפשר לחיות את החיים סתם בצורה כייפית, בלי כל הדרעק הזה? למה המלחמה פה והטרור פה, והפיגועים?', זה פשוט מעלה את השאלה הנצחית של 'מאיפה כל הרוע הזה?', ואין לי תשובה".
ד"ר גדליה: "נכון, למרות שאני לא יכול להשוות את מה שקרה בסיני ל-11 בספטמבר . אז אפילו לא היו מראות. רק הרס. בקושי היו גופות. גם אי אפשר להשוות את האמריקנים למצרים. כן אפשר להשוות את ההיסטריה, הסיטואציה שאנשים לא יודעים מה קורה. אפילו שהממדים שונים. ב-11 בספטמבר אנשים פשוט ברחו, נפלו בגלל שקיבלו התקפי לב, נדרסו. יש גם את הקטע הזה, שקרה לכל מי שלא נפגע באסון התאומים, אבל היה בסביבה, וקרה גם עכשיו למי שהיה בסיני, ולא קרה לו כלום ולא ראה כלום, של רחמים עצמיים. כי אפילו שלא נפגעת, התחושה היא שכן עברת משהו טרגי. זה באסה. זה לא פשוט".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אף אחד כבר לא ברח
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שווידא שהפצועים עוברים לישראל, נשאר בר-מאיר במעבר הגבול בטאבה, בצד המצרי, בבגד ים. הוא ניסה לאתר מונית שתיקח אותו בחזרה פנימה אל בתו הקטנה. בסופו של דבר הצליח שוטר מצרי לעצור לו מונית במחיר מופקע. בר-מאיר חזר לחושה שלו, שם מצא את מאיה ישנה. עד היום, הוא אומר, היא לא יודעת דבר על מה שהיה. גדליה הגיע שעה אחריו בסביבות השעה שש בבוקר. יחד שתו תה. לאט לאט נאספו סביבם עוד ועוד ישראלים סקרנים. רצו לשמוע מה חוו.
עוד באותו בוקר ארז ד"ר גדליה את חפציו ועזב את סיני. בר-מאיר נשאר עד שעות אחר הצהריים. הרוח עלתה והוא יצא לגלוש. "לא פחדנו להישאר", הוא אומר. "התחושה היתה שנהרסה האווירה, החופש. אף אחד בשלב הזה כבר לא נס על נפשו".
הפיגוע הפך אותם לכמעט אחים. מילה גדולה. מדביקים פרטים אוטוביוגרפיים אחד של השני. מחפשים קווי דמיון. הם נפרדו בסיני ביום שישי בבוקר ושבו להיפגש כבר ביום שבת, הפעם גם עם רעייתו של בר-מאיר. ביום ראשון נסעו לבקר את ליאת כוהנים. בשבת הקרובה יטוס ד"ר גדליה חזרה לניו יורק. הוא מקווה שימצא מקום התמחות טוב ומתאים בארץ ויחזור לכאן. הוא ובר-מאיר ימשיכו לשמור על קשר. "כל אחד מאיתנו רצה לבקר את ליאת", אומר בר-מאיר. "זאת מישהי שהצלנו. באמת. זאת הרגשה מדהימה, לראות מישהי שהצלת לה חיים".
מה אתם מרגישים כלפי המצרים?
גדליה: "אני לא ציפיתי לכלום, אז אני גם לא כועס".
בר-מאיר: "אני לא יודע. זה טרי מדי. גם עוד לא לגמרי ברור לי מה זה היה. זה כמו איזה חלום מרוחק. אני חושב רק שהיה שם משהו מאוד גדול, שאנשים בישראל צריכים ללמוד ממנו. אנשים צריכים לדעת שבסיני אין שום טיפול רפואי".
אתם תחזרו לסיני?
גדליה: "כשדברים כאלה קורים, אתה לא חושב על זה. אלה דברים שאתה חושב עליהם הרבה אחר כך".
בר-מאיר: "מבחינתי עוד מוקדם לשאול".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
