 |
/images/archive/gallery/175/759.jpg שוטר מג''ב מתעלל. צילום: אי-פי-אי
 |
|
|
| מסמך: "כך התעללנו בפלשתינים" |
|
| שוטרי מג''ב שנאשמים בהתעללות
בפלשתינים, מדברים לראשונה.
גם הם לא מבינים מה קרה להם שם
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
עמרי אסנהיים ושרה ליבוביץ-דר,
22/10/2004 7:00 |
|
|
|
|
|
|
|
המעשה זוועתי. עוצמת אכזריותו כמעט בלתי נתפשת. "קיבלנו מין אטרף כזה ונהיינו לא אנושיים", הסביר אלכסנדר מירופולסקי, אחד הנאשמים, בחקירתו במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש).
אלכסנדר הוא אחד מבין חמשת לוחמי מג"ב הנאשמים שהתעללו בחודש שעבר בשני פלשתינים, פיראס אל-בכרי וסמיח רחאל. על פי כתב האישום, הם שפכו שתן על רחאל, השליכו את תעודת הזהות שלו לתוך שלולית שתן ואילצו אותו להוציאה בפיו. אחר כך דחפו אותו מחלון, שלושה מטרים גובהו. את אל-בכרי אילצו להסתבן ללא מים. "אתה מסריח", הטיחו בו. אחרי שהלמו בפניו, הורו לו להכות בסבון על החבורות שנוצרו. לקינוח היכו אותו באגרופים, בעטו בו ודחפו גם אותו מהחלון. השבוע החל משפטם.
חוקרי מח"ש אומרים שמדובר באחד המקרים החמורים שנתקלו בהם בשנים האחרונות. שופט בית משפט השלום בירושלים, חיים לי-רן, כתב בתום דיון בהארכת מעצר הנאשמים כי מעשיהם הם "בעלי אופי נלוז ומעוררים חלחלה. אסתפק בכך שאומר שיורדים הם לשפל המדרגה של התנהגות בן אנוש כלפי זולתו. שבעתיים נכונים הדברים לפי שהמעשים המכוערים הללו
נעשו בידי מי שאמורים לשמור מטעם המדינה ובשם הציבור על החוק ועל הסדר ולמנוע בעצמם מעשים מסוג זה".
מאז תחילת החקירה יושבים הנאשמים במעצר בית. מה המניע לרוע שהפגינו. איך הביאו את עצמם לפינות כל כך חשוכות. איפה חבוי המנגנון שהופך לוחמים שחונכו להתנהג כבני אדם, לכאלה שמאבדים צלם אנוש. השבוע ביקרנו בבתיהם ללא הודעה מראש. הם מדברים כאן על הפרשה לראשונה. שוחחנו גם עם בני משפחותיהם, מכריהם ועורכי דינם. ביקרנו בבית המלון הנטוש בשכונת אבו דיס בירושלים, שבו אירעה ההתעללות, ופגשנו את הקורבנות. חיפשנו אצל כולם תשובות לשאלות הקשות, בניסיון איכשהו להבין. במג"ב טוענים שמדובר בעשבים שוטים. החיילים ובני משפחותיהם, לעומת זאת, משוכנעים שהאכזריות שהשתלטה עליהם היתה פורצת אצל כל אחד מאיתנו, אם רק היה עובר את שהם חוו במלחמה בשטחים. והקורבנות, כצפוי, רוויי שנאה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אני לא עבריין
|
|
|
 |
|
|
|
נאשם מס' 1: ניר לוי, 25, נשוי 2+, מקיבוץ כפר המכבי
"נאשם 1 לקח את מתלונן 1 אל מטבח המלון, שם הורה לו לשטוף את ידיו ופניו בסבון, וזאת בטענה כי נודף ממנו ריח מסריח. מתלונן 1 אמר לנאשם 1 כי אין מים בברז, אולם נאשם 1 הורה לו להמשיך לסבן את עצמו, תוך שהוא מכה בצווארו. . . נאשם 1 הורה למתלונן 1 להכות את עצמו באמצעות הסבון שהיה ברשותו, מתלונן 1 הכה קלות במצחו אולם נאשם 1 לא הסתפק בכך והורה לו להכות בחוזקה על מצחו כשנאשמים 4-2 צוחקים סביבו. כשמתלונן 2 ישב על ברכיו הצמיד נאשם 1 את נשקו אל עבר ראשו והורה לו לפתוח את פיו ולעצום את עיניו. . . במצב זה שפכו נאשמים 2-1 את השתן לעבר פיו של מתלונן 2. . . לאחר מכן זרק נאשם 1 את תעודת הזהות ואת הכרטיס המגנטי של מתלונן 2 אל תוך שלולית השתן שנוצרה על הקרקע והורה לו להרים את הכרטיסים הספוגים בשתן באמצעות פיו, תוך שנאשמים 4-1 דורכים על גבו ויורקים על ראשו" (מתוך כתב האישום).
קשה היה להתעלם מהחיוך האדנותי המזלזל שהפגין ניר לוי בתצלומי העיתונות יום לאחר הגשת כתב האישום. דיוקנו המחייך של לוי, המבוגר מבין החמישה, הודגש בחזית התמונה במעין תקריב עדשת עין הדג. שניים מחבריו בספסל הקדמי חייכו איתו. "לחיוך לא היה קשר לאירוע", הוא מסביר בשני משפטים מה שאלף מילים לא יצליחו. "צחקנו כי עלתה בדיחה קטנה שלא היתה קשורה. הוציאו את החיוך הזה מההקשר. זה היה הדבר הכי לא יפה שאפשר לעשות". לפחות על פי כתב האישום, לוי היה מוביל המעשים. המנהיג השלילי. לאחר לבטים החליט להתראיין, אולי בגלל שאין לו מה להפסיד.
הוא מגיע ממעצר הבית בקיבוץ בצפון למשרד של עורך דינו גדי טל בירושלים, קילומטרים ספורים מהמקום שב-11 בספטמבר הוציא את החיה שבו. בגלל המבוכה, וגם בעצת עורך דינו, הוא ממעט להיכנס למסכת האירועים עצמם. התיאורים של לוי על התנהלות פלוגה נ"ה במשמר הגבול משרטטים סיפור עם סוף רע, ידוע מראש.
"אני עד היום יושב עם עצמי ומנסה להבין איך עשיתי דבר כזה ולא מצליח", הוא אומר. "היינו בסוף המשמרת והמתנו שיבואו לקפל אותנו לבסיס. אל המלון מנוקזות כל התפיסות של כל הצוותים שעובדים בגזרה. המתנו שם והתחלנו לדבר על כל האירועים והפיגועים שהיו שותפים בהם חברים, וכל הקושי בחיי היומיום בפלוגה, כל השחיקה, ואז נהייתה סערת רגשות. אני לא לוקח את כל אלה בתור תירוץ למה שעשינו. עשינו דבר שלא ייעשה, אני מצטער עליו ומביע חרטה, והלוואי שהיה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה".
מה אתה זוכר מהאירוע?
"מה שהיה".
את השתן ששפכתם על אחד המתלוננים?
"אני גם מנסה לחשוב איך עשינו כזה דבר. אם זה היה איזשהו דפוס התנהגות היו רואים את זה עלינו. אני לא עבריין ועובדה שזה אירוע חריג".
בכתב האישום אתה מתואר כמי שהוביל את המעשה.
"כי הייתי מפקד הצוות. אבל זה לא שאני הובלתי ואמרתי לעשות".
מה הוביל אותך, למשל, לומר לפלשתיני לרחוץ ידיים בברז ללא מים ולהכות בסבון על הפנים שלו?
"אמרתי לכם, טעיתי. אם הייתי בנאדם שהדברים האלו היו בבסיס ההתנהגות שלו אז באמת היתה לי תשובה לתת, אבל כנראה שאין לי, כי אלו דברים שרחוקים ממני. זה לא נמשך שעות אלא מספר דקות. לא תכננתי שהיום אני בא לבסיס ועושה במשמרת הזאת ככה וככה".
זאת אומרת שאתה עלול להתפרץ סתם כך בכל רגע, להכות למשל את ילדיך?
"אני חושב שאתם מגזימים. לא חושב, אני בטוח שאתם מגזימים".
זה דבר שהיה יכול לקרות לכל חייל בפלוגה נ"ה של משמר הגבול?
"אני מאמין שכן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צריך להגיע לתפוקה
|
|
|
|
|
|
|
לוי גדל במגדל העמק, בן זקונים למשפחה בת חמש נפשות. אביו עובד בחברת מקורות, אמו מנהלת חשבונות. אחיו הבכור רב סרן בקבע, אח נוסף משמש קצין ביטחון ראשי בחברה ממשלתית. "גדלתי בבית שתמיד לימדו בו לאהוב את המדינה ", הוא מספר. "אמא שלי אמרה תמיד שהמדינה תורמת בכל מה שרק אפשר, אז גם אנחנו צריכים להיות אזרחים הגונים".
כשהיה בן 16 יצא לפולין במסגרת משלחת מתיכון רוגוזין שבו למד. שם הכיר את שירי פישמן, בת קיבוץ כפר המכבי, שביקרה גם היא במקום. זמן קצר אחר כך עבר להתגורר איתה בקיבוץ. בחופשות עבד בחנות הדגים המקומית. כעבור שלוש שנים, כשהיה בן 19, התחתן . לוי, אשתו ושני ילדיו (בן חמש ובת שנתיים) מתגוררים בקיבוץ.
לצבא התגייס במרס98'. בעקבות שני אחיו ששירתו בצנחנים התנדב גם הוא לחטיבה, לגדוד 202. כשהשתחרר , והוא כבר אבא לילד, החל לעבוד כמאבטח ברפא"ל. אחד ממכריו, קצין במג"ב, התעניין אם ירצה להתנדב למשטרה. "הסכמתי", מספר לוי. "עשיתי את זה בגלל ערכים, אבל לא רק. גם בשביל העבודה המסודרת, בשביל הקביעות. צריך לדאוג למשפחה, שתוכל לישון בשקט ולדעת שלילדים יש מה לאכול".
באמצע יולי 2002 התגייס לפלוגה נ"ה ביחידת עוטף ירושלים של מג"ב, שהוקמה באותם ימים. לדבריו, כמו כל אותם שוטרים שהתגייסו אז כדי להילחם בפיגועים בירושלים, עבר גם הוא הכשרה מגוחכת של פחות משבוע, שכללה הדרכות עיוניות בנושא חוקי משטרה. מיד אחר כך נזרק לשטח. לוי: "הכל נעשה בצורה הכי חפיפניקית שיכולה להיות. תבוא, תעבוד וזהו".
השגרה היומיומית כללה מניעת חדירת שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) לירושלים. לפעמים במחסומים, לעתים בסיורים רגליים בכפרים.נשארים בבסיס שבת כן,שבת לא.דין אנשי הקבע כדין הסדירים. במשמרת רגילה עובדים שמונה שעות, בסופי שבוע מבצעים "שלדיות", משמרות של 12 שעות.השכר: 4,300 שקל נטו. לוי: "שומר בקניון עושה יותר. אחרי חודש התחיל גל עזיבה עצום. מי שלא היה שם לא יבין. יחידת עוטף ירושלים, מאז שקמה, עבדה ללא פיקוח. אצלנו הכל היה כמו במערבון פרוע. המ"פ הגדיר מושג שנקרא תפוקה. היינו אמורים להביא עד סוף המשמרת תפוקה מסוימת של שב"חים שהמ"פ דורש. לעבוד על פי מכסה. המספר תלוי במה שבא למ"פ. יש לו בשמונה בערב ישיבה עם ממ"ר ירושלים, והוא צריך להגיד לו:'אדוני הממ"ר,הפלוגה שלי הביאה היום 300 שב"חים'. לא מעניין אותו איך זה יבוא. אתה רץ כמו מטורף בג'בלאות מחמש בבוקר עד אחת בצהריים. מולך הר עם אלפים, ואני לא מגזים, של שב"חים שלאף אחד מהם אסור להיכנס לארץ ".
ואתה אמור להביא אותם בידיים?
"אני פשוט מאוד רץ אחריהם כמו חתול ועכבר על ההרים ותופס אותם. משחק איתם תופסת. על כל שב"ח כזה שאני תופס אני אמור למלא דוח עיכוב ודוח א"ת (אי תביעה). אתה ממלא והשב"ח חוזר לאיפה שהוא בא".
ואם מתקרבת השעה 13:00 ויש לך רק 20 שב"חים ביד?
"אז אני נשאר בשטח עוד שעתיים-שלוש אחרי המשמרת, כדי להגיע לתפוקה. ככה יצא שעבדנו משמרות של 17-16 שעות ביום. היה לנו מ"פ שחשב שהוא שריף. היו פעמים שהוא החליט שרירותית שיש עוצר יציאות. בשביל התפוקה. עם הזמן הבנו שיש דברים שהם לא בסדר". במג "ב העדיפו להגיב באופן כללי (ר' מסגרת) ונמנעו מלהתייחס לטענות כלפי המ"פ.
למה לא עזבת?
"בגלל הערכים ובשביל ביסוס כלכלי. חשבתי שאני תורם לבטחון המדינה. למרות שביסוס כלכלי מיד ראינו שאין".
לא ידעתם מראש מה התנאים?
"הבטיחו לנו ארמונות וגם עם זה לא נעשה כלום. הבטיחו רמת סיכון א' פלוס, שזה קרוב לעוד אלף ומשהו שקל בנטו, ושיחקו גם בזה. אחרי כמה חודשים ראינו שלא נכנסת משכורת. דיברנו עם המפקדים, פנינו לתקשורת. תמיד אמרו לנו שזה בטיפול, והנה עד היום, שנתיים וחצי אחרי שהפלוגה קמה, לא קיבלנו כלום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמעט ראיתי את הסוף
|
|
|
|
|
|
|
תנאי השכר המעליבים ומשמרות התפוקה ההולכות ומתארכות בהתאם לגחמות המפקדים הביאו לשחיקה, אותו מושג עמום שהשוטרים מתקשים להמחיש. לוי: "היינו'צוות פיגועים'. התפקיד שלנו היה לחפש בזירת הפיגוע מחבלים או עוד מטענים ולנטרל אותם ולהגיש טיפול לפצועים. למשל, הפיגוע במרכז כלל, אוטובוס קו 14. אתה רואה חלקי אדם, ראש, ידיים, רגליים. לפעמים בצורה הכי מזעזעת: ילד בן שנתיים מפורק לחתיכות, והכל ריח של דם, של שרוף. אלו דברים שגם אם תהיה הבנאדם הכי חזק באופי והכי מתאפק, גורמים לך זעזוע. מראות שגורמים לך לא לישון בלילות. התמונות שאתה רואה בשטח, הכל חוזר אליך. אני אישית הייתי בפיגוע האחרון בגבעה הצרפתית. אירוע שנהרגו לי בו שני שוטרים חברים שהיו בשבילי יותר מאחים. גם בפיגוע בקלנדיה נפגעו שלושה חברים שלי שהיו איתי באותו חדר. יומיים לפני האירוע ביקרתי אותם בבית חולים. חבר אחד לא שולט על הצרכים, לא יכול לדבר, מזיל ריר, וחבר שני קטוע רגל צורח מכאבים. ישבתי מולם בוכה. בביקור השני פשוט קמנו והלכנו כי לא יכולנו לשאת את המראות.
"היה גם אירוע שאני כמעט ראיתי בו את הסוף שלי. המשימה היתה לבצע חסימה במסגד באבו דיס. הגיע אלי אדם בריצה, תפס אותי בשכפ"ץ ומשך אותי לתוך ההמון, תוך כדי שהוא צועק בעברית:'אני עכשיו חוטף אותך ורוצח אותך'. נאבקתי והצלחתי להשתחרר. מיד תפסתי מחסה כי באותה שנייה פשוט התחילו לעוף עלינו בלוקים ובקבוקים מכל עבר. אלו אירועים שגורמים לשחיקה של שוטר".
לוי , לדבריו, הבין מיד אחרי זוועות מלון אבו דיס שנחצו קווים. למרות כל אלה לא חשב לדווח ביוזמתו וחיכה עד שהסיפור יתפוצץ ב"מעריב" ואחר כך בחקירת מח"ש. הוא וחבריו, לטענתו, לא שחזרו בינם לבין עצמם את האירוע לאחר מעשה.
איך הגיבה הסביבה?
"היחידים שקיבלו תשובות היו המשפחה והחברים. שאר האנשים לא שאלו ולא קיבלו תשובה".
ובנך בן החמש שאל? ראה בטלוויזיה?
"החלטנו לא לערב את הילדים".
ובקיבוץ ?
"כנראה שלא גרתם בקיבוץ, אז אתם לא יודעים איך זה. אלו דברים שלא יגידו בפנים. אני מאמין שאנשים בטח מדברים על זה. היו כמה שבאו ואמרו שאהיה חזק ושיהיה בסדר".
איזו תמיכה קיבלת ממג"ב אחרי האירוע?
"שום תמיכה".
מה זאת אומרת?
"גם אני שואל".
נפגעת מהדברים של מפקד מג"ב אחרי האירוע?
"זו מדינה דמוקרטית, כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה. היתה אמירה של מפקד החיל ועוד כמה גורמים שאנחנו עשבים שוטים שיש להוקיע וכל מיני גינויים כאלו. אבל אנחנו לא עבריינים, אנחנו רחוקים מלהיות עבריינים. אם הייתי עבריין לא הייתי שוטר עם תעודות הצטיינות והערכה".
ומה אם היית פוגש היום את אותם פלשתינים?
"כשאמרתי קודם שאני מביע חרטה התכוונתי לזה במלוא מובן המילה. הייתי רוצה לפגוש אותם ולהביע חרטה בפניהם. שאני מצטער על כל מה שעשיתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אריאל מצחיק, בדרן כזה
|
|
|
|
|
|
|
נאשם מס' 2: אריאל סימחייב, 19 וחצי, רווק, מירושלים
"נאשם 2 הכה את מתלונן 2 באגרופים לפנים ולבטן, בעט בו וכיבה סיגריות על ידו השמאלית. . . נאשמים 1 ו-2 שפכו את השתן אל עבר פיו ופניו של מתלונן 2" ( מתוך כתב האישום ).
ניר כהן, מנהל אירועים באולם היכלי השמחות בירושלים, מספר שפגש את אריאל סימחייב לראשונה לפני כשלוש שנים. סימחייב, אז נער משכונת נווה יעקב, ביקש עבודה כמלצר. למחרת הגיע עם עוד שני צעירים לעבודה. כהן אמר לאחד מהם שאינו מתאים. הנער המסולק שכנע את חבריו להצטרף אליו. כהן אמר לסימחייב שאם הוא עוזב, עדיף שלא יחזור. סימחייב עזב בכל זאת. "אחרי חודשיים הוא הגיע אלי לאירוע ואמר שהוא רוצה לדבר", נזכר כהן. "ישבנו, דיברנו, וראיתי נפש של ילד שאין לה שום כיוון. באותה מידה שהוא ילך לטוב, הוא יכול ללכת לרע. יום אחרי השיחה הוא התחיל שוב לעבוד. יכולתי לא להיות שם ולסמוך שהעבודה תתבצע.
"הילד הזה לפעמים לא עמיד", משוכנע כהן. "הוא בדרך כלל מחפש לזרוק את העוגן שלו בסירה אחרת. אם היא תיקלע לסערה, אריאל בבעיה". כהן יודע על מה הוא מדבר. בפרשת ההתעללות נקלע סימחייב למערבולת קשה במיוחד. "אמרנו לערבי לשטוף את הידיים", הוא הסביר בעדות במח"ש, "הערבי התחיל להגיד:'מה אתם רוצים ממני'. נתנו לו סטירות. כל זה קרה בגלל שחברים שלנו נפצעו בפיגועים".
ניסיון לקבל השבוע הסבר מסימחייב נתקל בסירוב כמעט אלים. גבוה ורזה, חובש כיפה ועם גשר על השיניים, הוא פותח את דלת דירת המשפחה הצפופה בנווה יעקב. בבית נמצאת אמו וכמה בני משפחה נוספים. תמונות של רבנים על הקירות. סימחייב אוסר על בני משפחתו לדבר. "תבואו לבית משפט, שם תשמעו הכל", צועקת אחת מבנות המשפחה. "מספיק ניפחתם לנו את כל הסיפור בעיתונים".
מכריו מספרים שבעבר היה שמו הפרטי "ארסן", שמשפחתו עלתה לארץ לפני 14 שנה, שהוא בן זקונים שהתייתם מאביו, השלים בגרות בתיכון, ובמקביל עזר לפרנסת הבית. "את כל הכסף שהיה מקבל היה זורק בבית", אומר מכר. "לא אופייני לילד בגילו". בדיוני הארכת המעצר של הנאשמים ביקשה עורכת דינו לאשר לו להמשיך לעבוד מדי שלישי בערב באולם האירועים, "מכיוון שההוצאות והבעיות רק גוברות". מכר : "הוא גדל בלי אבא, והאמא לא ממש יכלה לפרנס. אבל אריאל אף פעם לא התלונן על מצבו".
חבר לשירות במג"ב מספר ש"אריאל חייל טוב. הוא רצה לסיים שלוש שנים קרבי, שזה ייחשב לו ברקורד. הוא ידוע בפלוגה כמצחיק, בדרן כזה. תמיד תראה על הפרצוף שלו חיוך. המפקדים אהבו אותו כי מפקדים אוהבים כל אחד שטוחן בשטח ולא מדבר. הוא אחד כזה ".
"אריאל יכול היה שלא לשרת בצבא בשל נסיבותיו האישיות", אמרה עורכת דינו באחד הדיונים בבית המשפט. "הוא בחר לשרת כי האמין ביכולתו לתרום. אין ספק שהמעשים האלה היו גחמה של רגע. הוא הגיע אלי עם נציגים ממשפחתו והם מצטערים מאוד, בושים במעשים ומבכים עליהם. אני ספוגת התרשמות עזה כי צערו עז וחרטתו כנה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הוא פטריוט, חבל
|
|
|
|
|
|
|
נאשם מס' 3: אלכסנדר מירופולסקי, 19, רווק , מרמת גן
"נאשם 3 הורה למתלונן 1 לקפוץ מחלון המלון אשר גובהו כשלושה מטרים מעל פני הקרקע.מתלונן 1 סירב לקפוץ וביקש לצאת דרך הדלת, מאחר שהחלון היה גבוה. מחוסר ברירה ובהוראת נאשם 3 קפץ מתלונן 1 מהחלון" (מתוך כתב האישום).
" שפכנו עליו שתן אך לא יותר מזה ולא כפי שהוא טוען", הסביר אלכסנדר מירופולסקי בחקירתו במח"ש. "שניים ואולי גם שלושה השתינו לתוך קופסת הפלסטיק של האוכל, שפכו עליו את השתן, אחד פגע לו בפנים והשני בבגדים באזור החזה. . . זו היתה החלטה של שנייה. לא חשבנו עליה ולא חשבנו על התוצאות. עשיתי טעות. כאב לנו על החברים שלנו. היתה לנו טינה לערבים בגלל שעשו לנו את הפיגוע בקלנדיה".
בדירה קטנה וצפופה, מרוהטת באופן מינימלי, בסמטה שיוצאת מביאליק, רחוב הקניות הראשי של רמת גן, מתאספים אמו של מירופולסקי, אביו ואחותו פאולינה. הם עלו לארץ מאודסה לפני כתשע שנים, גרו שנה באשדוד, אחר כך עברו לרמת גן. האב מתקן מזגנים, האם מטפלת בקשישים. הם מדברים עברית בסיסית בלבד. פאולינה שולטת קצת יותר טוב. היא אלמנה בת 32, אם לילד בן 11, שעלתה לארץ כמה שנים אחרי הוריה. לפני שנתיים נסע בעלה לבקר קרובי משפחה באודסה ונהרג בתאונת דרכים.
אלכסנדר, נמוך קומה, רזה, פנים מחוטבות, למד בתיכון ניסויי חדש ברמת גן וסיים עם בגרות חלקית. רוב חבריו ישראלים, עם חבריו הרוסים הוא מדבר עברית. עד כדי כך התערה, הוא אומר, שאפילו חברים ערבים היו לו. "רק כשאתה מתגייס הדעות שלך משתנות. אתה רואה שכולם נגדך ושגם אתה יכול להיות קורבן. רק כי אף אחד לא התפוצץ עלי, אני החיה הרעה בסיפור הזה".
כשסיים את לימודיו החליט להתגייס למג"ב. ג' ובניק זה בזבוז זמן, הוא אומר. אפילו חלם על קריירה צבאית. "הוא פטריוט ישראלי", מסבירה פאולינה, "וחבל מאוד, בשביל מה הוא פטריוט, סתם בזבוז. תראה עכשיו מה קיבלנו".
המשפחה כולה רואה את מירופולסקי כקורבן. הוא זה שסבל עד שלא יכול היה יותר. העבודה הקשה, השמירה במחסום בלתי אפשרי, הפציעה שלו עצמו והפציעה של חברו הטוב, דוד בן-לולו,במחסום קלנדיה שברו אותו." אנחנו עובדים 17 שעות,לפעמים בחום של 40 מעלות, כל יום יש תקריות במגע עם הפלשתינים. אין מה לעשות, אנחנו במלחמה איתם. קורה שאנחנו נוסעים בג' יפ ומקבלים מטח של אבנים,ואם החלון לא ממוגן האבן פוגעת בי. במהלך פיזור הפגנה פגעה בי אבן במרפק".
בתקופה האחרונה איישו את מחסום א-זאים בירושלים, שמיועד למעבר כלי רכב." אתה עומד שם על הכביש,נושם את הגז של המכוניות ויכול להיתקע שעתיים בלי מים. לאף אחד לא אכפת ממך. המפקד מגיע עם ג'יפ, פותח את החלון, שואל מה קורה ונוסע. בזמן סגר מתאספים כמה עשרות פלשתינים שרוצים להיכנס לארץ, מתנפלים, חלק זורקים אבנים, ואתה לא יכול לעשות הכל, כי במחסום יש שלוש זקנות מארגון זכויות אדם עם מצלמה ולמחרת כל מה שאתה עושה יהיה בעיתון".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הייתי הורג את כולם
|
|
|
|
|
|
|
החלום הפרטי של מירופולסקי להיחלץ מהשירות הקשה נשבר כשמפקדו הודיע לו שהוא לא ייצא לקורס. ואז הגיע הפיגוע במחסום קלנדיה. פלשתיני אחד נהרג, ארבעה פלשתינים ושלושה שוטרי משמר הגבול נפצעו. "בן אדם שאתה משחק איתו סנוקר ויום למחרת אתה מבקר אותו בבית חולים ורואה חור שטוח איפה שפעם היו רגליים", הוא מספר על הפגישה עם בןלולו הפצוע." שני האחרים עם תפרים בפרצוף,רועדים,לא מבינים מה קורה. הביקור הסתיים לפני הזמן. לא יכולתי לראות את זה. הכל מתאסף במוח, כל הקשיים וכל מה שאתה רואה. זה כאילו הוצאת פיוז. אתה לא חושב על מה שאתה עושה, בראש שלך רק מה שראית בבית החולים, כל המרכיבים של שנאה וטינה. יכולתי לא לעשות את זה, אף אחד לא גרר אותי לזה".
בניגוד להודאתו במח"ש, מירופולסקי אומר שלא היה לו שום קשר לשתן. לטענתו הוא לא איים בנשק. "הרבצתי. מה, אין מכות בין גברים ברחוב? זה לא השפלה. הפלשתיני התחצף ודחף אחד מאיתנו. אם אני אתן לאדם נשק אחרי שהוא ראה מה שאני ראיתי בבית חולים, הוא היה נכנס לכפר ערבי והורג את כולם. אם אני הייתי האבא של הפצוע ממחסום קלנדיה והיו שמים אותי בשטחים, הייתי הורג את כולם".
אם כבר מישהו אשם באירוע, סבור מירופולסקי, אלה שני הפלשתינים שנכנסו לישראל ללא אישורי שהייה. "למה הם לא בכלא? ", הוא שואל. גם המחבלים המתאבדים אשמים. "הם צריכים להבין בעצמם שהפיגועים פוגעים בהם. לא בנו". לא רק הפלשתינים אשמים בעיניו, גם המערכת הפכה אותו לקורבן. "אף אחד מהמפקדים לא תמך, לא הסתכל עלי, לא התקשר. זהו? נהיינו ערבים אחרי המקרה? המדינה מנסה להראות לפלשתינים שהיא מטפלת בנו. אם הייתי מחזיר את הגלגל אחורה ויודע איך הם היו זורקים אותי, לא הייתי עושה את זה".
כעת הוא רוצה לעזוב את הארץ. "אם כחייל אני לא מעניין אף אחד, מה יהיה בתור אזרח? ". על הפלשתינים הוא לא מרחם. "לא הייתי מצטער בפניהם", הוא אומר. "אמרנו לעצמנו שהגזמנו קצת, פירקנו עצבים. אבל אין מה לעשות, הערבים הם סוג של אוכלוסייה קשה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו מכות בבית ספר
|
|
|
|
|
|
|
נאשם מס' 4: רוברט שניידר, 19, רווק , מרמת גן
"נאשמים 4-1 התאספו סביב מתלונן 1 והכו בו באמצעות סטירות, בעיטות ברגליו ואגרופים לראשו ולפניו. כמו כן הכו בו באמצעות הנשקים שנשאו עימם" (מתוך כתב האישום).
בשתיים בצהריים, באמצע השבוע, פתח רוברט שניידר את דלת ביתו בשכונת יד אליהו בתל אביב, לבוש תחתונים וחולצת טריקו אפורה,אפוף שינה.להתראייןהוא לא מוכן." אני לא מדבר עם אף אחד על מה שקרה, גם לא עם ההורים שלי", הוא אומר.
אתה מצטער?
"בטח. מה, נולדתי אתמול? ".
בערב , באותו מקום, הוריו, מיכאל ואוקסנה, יותר פתוחים. האב גבוה, נאה, שיער ארוך, מבט צחקני, כריזמטי, ילד פרחים. באוקראינה מכר גלידה והיה ברמן, בארץ עובד כנגר. האם היתה מורה להיסטוריה באוקראינה, בארץ מטפלת בקשישים. הם עלו לפני 14 שנה. "רצינו להתקדם בחיים", הם מסבירים. רוברט הוא בן הזקונים. בחודשים האחרונים לפני האירוע היו בטוחים שהם על הגל. אחרי שנות שכירות רבות, הצליחו לקנות דירה קטנה. במעון החדש והמטופח משוטטים שני חתולים וכלב. על הקירות תצלומים של החיפושיות.
שניידר התגייס בקיץ שעבר למג"ב,לגאוות ההורים והמשפחה באוקראינה. אוקסנה חלמה שיהיה קצין. "הוא נראה יופי, מסודר,אמר שטוב לו,היו לו חברים,הוא היה שמח", היא אומרת.
הבן המוצלח היה כרטיס הכניסה של המשפחה לחברה הישראלית. למרות שעלו די מזמן, העברית בפיהם רצוצה. בבחירות הצביעו שינוי. "אנחנו רוצים שלא יהיו פה דתיים", מסביר מיכאל. אוקסנה מרחמת על הפלשתינים. "כשאני רואה בית פלשתיני הרוס כואב לי עליהם". מיכאל רואה את הסכסוך בעיניים פחות רחומות. "פה זה באופנה להיות חבר של הערבים, אבל הערבים זה לא פינים. זה משהו אחר. צריך לא לפחד. להראות להם מי בעל הבית".
את השמאלנים הוא לא אוהב. "כשרוברט לא נתן לאנשים להיכנס במחסום הגיע השמאלני ושאל למה. השמאלנים לא רוצים את מג"ב בשטחים. הם רוצים שהכל יהיה פתוח". הם מבינים מדוע בנם עשה את מה שעשה. "במרס האחרון חתכו לו את היד עם סכין", אומרת האם. "לא אמרנו כלום. לא הלכנו לערבים ושאלנו למה". " יש מצב שהבן אדם עם עצבים", מסביר האב. "הוא ראה את החבר שלו פצוע. חשבנו שזה עבר לו, אבל מתברר שזה נשאר. הסיפור עם השתן, אני בטוח שלא היה. המוסלמים בצ' צ'ניה אמרו שהרוסים עשו להם דברים כאלה. כנראה המוסלמים כאן שמעו את זה ואימצו את הסיפור".
גם לחינוך הלקוי במג"ב יש חלק באירוע, הם אומרים. אוקסנה: "לוקחים ילד צעיר ומראים לו סרט על הלינץ' ברמאללה. זה כאילו שלימדו אותם מה לעשות במקרה הפוך". חלקו של שניידר באירועים, הם מסבירים, היה שולי. הוא רק נתן מכות. "זה כמו בבית ספר, אחד מרביץ לשני אז הולכים ומספרים לכל העולם? ", תוהה אוקסנה. "עשו מהם חיות", אומר מיכאל. "אני מיליון אחוז בטוח שהבן שלי לא עשה כלום. אני קורא לזה טעות מקצועית. אתה שומע על פיגוע, והוא שם, רואה את הערבים. אולי הוא רצה שהפלשתיני ירגיש מה זה".
כשהתקשרו אליהם ממח"ש והודיעו שבנם בחקירה, היתה אוקסנה משוכנעת שהוא עומד לקבל צל"ש על פעילות מבצעית. "הייתי בטוחה שהוא עשה מעשה טוב. אמרו לי שזה יהיה בטלוויזיה אז הכנתי את הווידאו והקלטתי. הבעל שלי היה בשוק. נעשה אילם, לא יכול היה לדבר".
העובדה שהגישו נגד בנם כתב אישום תמוהה מאוד בעיניהם. מיכאל: "איך אפשר בזמן מלחמה לעשות משפט נגד חייל? יכול להיות שהערבים עוד יבקשו פיצויים. לזה אני לא מסכים בשום פנים ואופן". אוקסנה : "לא עושים משפט נגד מי שהורס ערים שלמות של הפלשתינים. למה שיעשו לו משפט? ".
הם מקווים שאחרי שהמהומה תשכך רוברט יחזור לשרת במג"ב. "המג"בניקים בשבילי כולם גיבורים", אומר מיכאל, "רואים סכנה כל יום וגם יכולים לקבל על זה עונש". " רוברט בכה כשראה את הפלשתיני בטלוויזיה", אומרת אוקסנה. מיכאל פחות התרשם. "ראיתי בטלוויזיה שהפלשתיני בריא ושלם. אני רוצה לראות ערבי אחד שיגיד סליחה על מה שהוא עושה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו כלב, שלוש שנים
|
|
|
|
|
|
|
נאשם מס' 5: יוסי מושיאשווילי, 18 וחצי, רווק, מרמלה
"במהלך כל האירועים נכח נאשם 5 במקום והיה עד להתעללות הקשה. . . סמוך לאחר מכן ניגש נאשם 1 לנאשם 5 ואיים עליו לבל יספר דבר על האירועים הנ"ל באומרו'אל תספר, לא כדאי לספר'" ( מתוך כתב האישום).
יוסי מושיאשווילי, ג' ינג' י עם פני תם, לא מבין מה רוצים ממנו. הוא, לטענתו, היה אמנם בחדר הסמוך, אבל יכול היה רק לשמוע את הצעקות. בקושי חצי שנה בצבא וכבר נמצא בחופשה מאונס, מי יודע מתי יהיה סופה. באחד מערבי השבוע בילה עם חברתו בדירת הוריו ברמלה. אביו קרא לו לסלון, ויוסי, חברתו לצדו, התחיל לשפוך.
"איימו עלי", הוא מסביר מדוע שתק. "לא דיווחתי בגלל הפחד ממה שיעשו לי". לדבריו היה באותו בוקר במשימת אבטחה במלון. תפקידו היה לבדוק את השוהים הבלתי חוקיים שהובאו למקום. שניידר שימש מפקד הצוות. "הוא ישן מיטה מעלי בבסיס", אומר מושיאשווילי. "באמת בחור טוב, איך יכולתי להלשין עליו? הבעיה איתו שהוא נסחף עם הזרם.
"הייתי בקצה הימני של המלון, והשאר בקצה השמאלי. לא היה מצב שאני אראה מה קורה שם.אין לי ראייה של סופרמן.לא התקרבתי כי פחדתי. שמעתי צעקות, אבל לא ידעתי מה זה".
מה ציפו שתדווח?
"המלון זה מקום סגור. אסור לאף אחד להיכנס, גם לא לשב"חים. יכולתי לדווח שנכנסו שב"חים. לא דיווחתי כי איימו עלי. אני ישן שני חדרים לידם. אם הייתי מספר הייתי סובל. אני אומר לך באחריות שלא סתם פחדתי".
על מי אתה כועס?
"אם כבר, על עצמי שלא העזתי לספר. לעצור את זה. להגיד להם לפחות להפסיק, שלא יעזו לגעת בפלשתינים. שייתנו להם את התעודות. אבל עכשיו 20 שנה אני אסבול בכלא בגלל שפחדתי לדווח על החברים שלי? תראה לאיפה הגעתי עם הסיפור הזה. לא האמנתי שאהיה ככה אחרי שישה חודשים בצבא. עד גיל 18 לא התקרבתי לתחנת משטרה. איך שנכנסתי למשטרה וקיבלתי את תעודת השוטר נכנסתי למעצר. אתה מתגייס לשרת את המדינה ותראה מה המדינה עושה לך. לקרבי אני לא אחזור לשרת, גם לא בתור ג'ובניק".
מושיאשווילי הוא בן שלישי מבין ארבעה בנים. הוריו, ילידי גרוזיה, הכירו בארץ אחרי שעלו בתחילת שנות השבעים. שני אחיו הגדולים קרביים. אחרי 12 שנות לימוד ובגרות חלקית בתיכון מקיף רמלה-לוד, רצה מושיאשווילי לצנחנים. בגלל בעיות רפואיות ויתר על הרעיון לטובת מג"ב.
הוא התגייס בסוף מרס השנה. אחרי טירונות הגיע לפלוגה. למעשה הספיק להיות בה חודש וחצי בלבד עד שנעצר." אין שם חיים", הוא מספר. "חצי מהשוטרים עולים ל-12 שעות משמרת והשאר נחים. בקושי יוצא לך לראות חיילים שאיתך בחדר. 11 ימים אתה עם עצמך שם. רואה אנשים שיורדים משמירה, יושב איתם חצי שעה, שותה קפה והולך לישון. בוא נראה אותך מחליט שעה שעה אם ילד בן 18 שסוחב תינוק על הידיים יעבור או לא. יש גם מנהג קבוע של השמאלנים לעמוד בשבע-שמונה בבוקר, כשאנחנו עוד עם עיניים אדומות מהשינה, ולבלבל את המוח. לך תסביר להם שלאנשים אין אישורים. כשבאתי למג"ב ראיתי שזה לא קרבי.זה פשוט לעמוד כמו כלב מחמש בבוקר 12 שעות בכביש מהיר. ככה צריך למשוך שלוש שנים".
ביום ראשון, אחרי חופשת יום כיפור, הגיע מושיאשווילי לבסיס. באחת בצהריים נכנס המ"פ לחדרו עם שוטרי מח"ש, ביקש ממנו ללבוש מדי א' ולהצטרף לחוקרים. הוא התבייש מהוריו ולא התקשר לספר על המעצר. "בכל זאת הם ילדים", אומר האב משה. "לפעמים הם לא שולטים בעצבים. הזהרתי אותו לא לעשות דברים אסורים. חששתי מזה שאתה כל הזמן בחיכוך עם האוכלוסייה וכל הזמן דרוך ומתוח. בחלומות הכי שחורים לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לילד שלי. הייתי מוכן שהוא ייפצע ושלא נגיע למצב כזה".
sofash@maariv.co.il | | | | | |
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
