 |
/images/archive/gallery/191/092.jpg יצחק רבין - 9 שנים להירצחו
עיבוד מחשב: ד. רפפורט  |
|
|
|
|
| עם כל הכבוד ליוזמה המדינית שלו, שרון הוא לא רבין
וההתנתקות איננה אוסלו. רון מיברג סבור שבישראל
של היום, הסיכוי לרצח פוליטי נוסף הוא קטן מאוד |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
רון מיברג ,
27/10/2004 6:00 |
|
|
|
|
|
|
|
באותו לילה דהרנו למערכת לחפש נחמה. כולם דהרו. הנביאים והשוטים. הפטפטנים והשתקנים. קלי הכתיבה והמתייסרים. אלה ש"אמרו לנו" ומי שסירבו להאמין שזה יכול לקרות. אחרי שאיתן הבר הודיע בקול מרוסק על מות יצחק רבין, התפזרנו בקומות השונות וחיפשנו מסופים. מעולם - לפני ואחרי אותו לילה - לא נראה המסך הירקרק עם הסמן המרצד בפינתו כה אילם ומאיים. איפה היינו ומה עשינו כאשר ראש ממשלה בישראל נרצח בידי יהודי.
החתך הראשון הוא העמוק ביותר. כעת אנו משוחררים מהלם ההפתעה. השבוע אומרים שזה יכול לקרות פעם נוספת. שהתנאים הבשילו. שהקרקע בוערת. שהעם שסוע. זה נכון כשם שזה שגוי. הקולות, הקללות ופסיקות הרבנים, שהיו כה זרות ומוזרות לאוזניים חילוניות ב-1995, מניעות עתה מנגנוני ביטחון שקטים. המחלקה היהודית בשב"כ עובדת שעות נוספות. אוספים נשק. מצותתים לשיחות. מעלימים קיצוניים למעצר מנהלי. זה לא אישי, אבל אבי דיכטר למד את לקחי כרמי גילון. בשנה האחרונה יש לו רקורד מרשים של סיכולים ועד
כמה שזה תלוי בו, הוא אינו מתכוון לאבד ראש ממשלה במשמרת שלו. הנחת העבודה היא שמתחת לסלע מסתתר המתנקש הבא. אבל רוצח יהודי הוא לא השליח ממנצ'וריה. לא מפעילים אותו עם חפיסת קלפים בטלפון. איפה שב-95' לקה המנגנון המשפטי בשיתוק מול דיני מוסר ורודף, כעת האוזניים כרויות. טומי לפיד ומני מזוז מבטיחים כי לא יהססו לעצור אידיאולוגים ודמגוגים שהשפעתם רעה. בימים שקדמו לרצח רבין, חלף זמן רב מדי עד שהמערכת המשפטית הבינה שהיא חלק מזרועות הביטחון. ההבנה הזאת היא הנחת עבודה אופרטיבית היום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הפגנות לא מגדלות רצח
|
|
|
 |
|
|
|
דברי שרון בשבוע שעבר, כי אין כנראה שכפ"ץ במידותיו, עוררו תחושה קשה של אי נחת. אם המצב בשל, כפי שמסבירים לנו, שכפ"ץ איננו עניין להלצה סביב שולחן הממשלה. גם רבין היה מוקף במאבטחים מהיחידה לאבטחת אישים, שמטרת קיומם היא להשליך את עצמם אל קו האש. אבל בימי רבין היה משהו סתמי ותיאורטי מדי באופן שבו תפש השב"כ את תפקידו. זה לא קורה עד שזה קורה. כשזה קרה, היו ההלם והטלטלה גדולים ומרעישים. ועדת החקירה הצביעה על הפרצות והליקויים ואנשים שילמו בתפקידיהם. שרון נע בטבעת הדוקה יותר של מאבטחים. אומרים שאין מי שאי-אפשר להרוג אותו. זה כנראה נכון אבל קשה בהרבה.
עם כל הכבוד ליוזמת ההתנתקות שלו, שיש לה רוב בעם ובכנסת, אריק שרון הוא לא יצחק רבין וההתנתקות היא לא הסכם אוסלו. רבין נשכב בגופו על הגדר; שרון בונה אותה. רבין הלך על כל הקופה; שרון פורט אותה למעות קטנות. ההתנתקות היא "אורנים קטן", התוכנית הקטנה למלחמת לבנון 82'; הסכם אוסלו היה "אורנים גדול". ההתנתקות , אם וכאשר, תעקור מאדמתם 10,000 מתנחלים ; הסכמי אוסלו עלו על תוואי שהיה מחלק את ירושלים.
מה שהפחיד וגם התממש ב-95' היה הדיבורים הנחרצים, פוסטר של רבין במדי קצין נאצי, הוויכוחים הפומביים הסוערים והחלחול השקט והמסוכן של פסיקות רבנים, שהאוזן החילונית לא השכילה להבין בזמן אמת. ב-95' היה השמאל בשלטון והוא התנהג באדנות ובהתנשאות, פילג ואיים ורקד על ראש יריביו האידיאולוגיים. יגאל עמיר, למרות היותו מתנקש בודד, היה חוד החנית של מאסה קריטית שכבודה נרמס. לא שהמאסה הזאת, חלילה, תמכה ברצח רבין וקידשה אותו, למרות שהיו גם כאלה. הימין הושפל מבחירות 92' ואילך , דרך לחיצת ידו הערמומית של ערפאת בבית הלבן ועד האשמה הקולקטיבית הגורפת שהוטלה בו אחרי הרצח.
טעות הניווט האומללה של השמאל, שקידש את נוער הנרות ושנא את נוער הגבעות, צילקה את הימין הקיצוני והמתון כאחד. לעתים נדמה שהימין הפנים את רצח רבין ולמד ממנו,למרות שלא נותרה לו מרצפת אחת לרפואה להתאבל עליה. המפד"ל של זבולון המר התאבלה, הבליגה ומחתה רפות. המפד"ל של איתם ואורלב נדחקה הרחק לימין ואיבדה את תפקידה ההיסטורי המפייס. גם לזה אחראי השמאל המתוסכל שאינו רואה כיצד יקום מהספסלים האחוריים וישוב לנהל את המדינה.
מאה הפגנות סימולטניות, שרשרת אנושית לירושלים, שדולה פעלתנית ומחאה שטרם חרגה מגבולות הלגיטימיות אינן קרקע הגידול הטבעית של רצח פוליטי. על הלא לגיטימיים אמור השב"כ לשבת. בכל הכוח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההיסטוריה התנקשה בטובים
|
|
|
|
|
|
|
מכל הפוליטיקאים, דווקא סילבן שלום אמר בשבוע שעבר שישראל אינה יכולה לעבור טראומה נוספת של רצח ראש ממשלה. שלום טועה ומטעה. מי שאינו יכול לשאת טראומה כזאת הוא הנרצח ולא נתיניו. אלה בוכים, מדליקים נרות ואחר כך כבים ומתרגלים לחיות במציאות חדשה. ההיסטוריה מיעטה להתנקש ברעים. היא התנקשה בטובים. לינקולן, גנדי, האחים קנדי, צ'ה גווארה, מרטין לותר קינג, יצחק רבין.
מדינאים כמו שרון אינם יעד טבעי ומועדף של מתנקשים. אנשים רבים, כולל חמומי מוח, מזהים את הקריצה רבת המשמעות המדינית המוטמעת בהתנתקות. לשרון אין את הזמן ואת הסיבולת הנפשית והפיזית להשלים מהלך גדול יותר מפינוי גוש קטיף וארבעה יישובים בצפון השומרון. אין לו גם את הרצון. גוש קטיף הוא כל הקרחון, לא רק קצהו. אילו היה שרון מתנהל בתבונה, היה אפשר לסגור עסקה עם המתנחלים. ההתנתקות ותו לא. יותר משהוא ראש ממשלה, שרון הוא שר ההיסטוריה. הוא מחכה שההיסטוריה תייצר פרטנר פלשתיני ודואג לפוצץ את מפעלי הייצור. את ערפאת הוא המית מבלי להרוג. הרשות מרוסקת. היורשים מסוכסכים. ההתנתקות היא תרומת שרון להיסטוריה. אין להקל בה ראש, מי היה מאמין, אבל את הוויתורים הכואבים באמת יעשו יורשיו.
רבין תמיד היה מועד לפורענות. ממלחמת השחרור דרך מלחמת ששת הימים וחשבון הדולרים ועד לחיצת היד עם ערפאת. שרון אינו מועד לפורענות. בחלק ניכר בחייו הוא חולל אותה. לרצוח את רבין היה לרצוח את הנסיך, מלך יפי הנפש, הקיבוצניקים והיאפים. הזיכרון מתעתע, אבל רבין אכל הרבה מאוד קש בתקשורת. במהות העמוקה באמת היה קשר חזק בין רבין ושרון. בימי מלחמת לבנון לקח שרון את רבין כיועץ. רבין יעץ לו להדק את המצור על ביירות. החלטתו הראשונה כראש ממשלה היתה לגרש כ-400 אנשי חמאס ללבנון. רבין זרק אותם בשלג כמו שסטלין שלח אנשים לגולאג. החמאס לא שכחו את הגירוש הזה. באינתיפאדה הראשונה הורה רבין לשבור "להם" את הידיים והרגליים. זאת היתה התגובה הפרופורציונית שלו למרי העממי. שרון שיכלל את התגובה, על פי גובה הלהבות והפיגועים, לסיכולים ממוקדים. בכל מה שקשור לכוח ולערבים, היה ביניהם חיבור חזק. חיבור שאינו יכול לעלות יפה בין שרון לפרס.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אופרה אחרת
|
|
|
|
|
|
|
להתנקש בשרון זה לרצוח את מלך ישראל. לא פחות. מלכים נרצחו בישראל, אבל חייליהם נקמו את דמם. יגאל עמיר לא היסס כשתקע שלושה כדורים בגבו של רבין, לירות בשרון זאת אופרה אחרת. לא שאין מי שיעשה את זה, אבל זו איננה ברירת מחדל טבעית. השטח סוער וגועש, אבל נדמה שטרם יצא משליטה. המתנחלים זועמים ונושאים בגאון את צריבת הבגידה האידיאולוגית שהם מייחסים לשרון. לא לזה הם פיללו כאשר שרון נבחר על מצע של ויתורים כואבים. נדמה היה להם שזיהו בשפת הגוף שלו קריצה גדולה לכיוונם. קודם הם קיוו ששרון יטבע בחופי האי היווני. אחר כך הם שמו יהבם על פרשת העמותות וסיריל קרן. הם רצו ששרון ילך הביתה במכונית שרד ולא באלונקה. עם נתניהו הם היו מגיעים להבנה. אכזבה, כעס ומרירות הם יועץ רע, אבל לא עד כדי רצח. ודאי לא מתוכנן וקונספירטיבי. גם כשהם כועסים עליו, במיוחד כאשר השמאל פורש מתחתיו רשת ביטחון, הם אינם מאמינים שבגידתו הערכית והמוסרית היא טוטאלית.
הצלילים הצורמים והרעשים הסטטיים שקדמו לרצח רבין לא פוענחו ולא נקלטו במלוא עוצמתם הרצחנית. זה היה המחדל הקונספטואלי. הזעם המלווה את ההצבעות על ההתנתקות אינו רצחני. ודאי לא ברמת הרוב. ברמת הפרט, תמיד יהיה מישהו שהרעיון להתערב במהלך ההיסטוריה יקסום לו. את הקסם הזה אמור השב"כ לעצור באיבו. נדמה שהדברים נעשים גם אם הם אינם נראים ואינם מסוקרים. ועדיין לא מומלץ להיות בנעלי שרון בימים האלה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
