 |
/images/archive/gallery/126/382.jpg יובל שטייניץ ובוגי יעלון
ארכיון מעריב  |
|
|
| חיסול פוליטי הוא לא פחות חמור מרצח |
|
| איפה שלא מסתכלים לאחרונה, מקבלים אותו לפרצוף. עדיין בייבי של ביבי, אבל כבר לוטש את עיניו לכורסת
שר הביטחון. ח"כ יובל שטייניץ, הזמנה לפילוסופיה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מיכל קפרא
13/11/2004 14:07 |
|
|
|
|
|
|
|
לח"כ יובל שטייניץ יש שתי ידיים שמאליות. כשלקחנו את כוסות הקפה ממקום למקום, נשפך לו החלב על רצפת בית הקפה. שטייניץ היה קצת נבוך מהשלומפריות המוטורית הזאת, אבל מצד שני הוא גילה התמודדות מרשימה עם צדדיו הבלתי יציבים.
שטייניץ, 46, חיפאי לשעבר, שמאלן לשעבר, פילוסוף לשעבר, מכהן היום באחת מעמדות הכוח היותר משמעותיות בפרלמנט הישראלי, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, והפך את עצמו ללוחם ללא חת במערכת הביטחון כולה. שום דבר בעברו, סמל ראשון בגולני ודוקטור לפילוסופיה שעבודתו התרכזה בהוכחות לוגיות נחרצות לקיומו של אלוהים, לא רמז על ההתגוששות שיערוך עם האוטוריטה הבטחוניסטית הראשונה במעלה, הרמטכ"ל בוגי יעלון, ועוד ייצא ממנה גבר גבר. הנופך הבטחוניסטי שמרחף עליו מאז מונה לתפקידו הרם, מיטיב עם פניו החיוורות מעודף תארים אקדמיים ומעניק לו זיק לוחמני, שמץ של גבריות קשוחה, עד כמה שניתן, ותחושת כוחנות שהוא מתכחש לה מכל וכל.
"ניטשה אמר על הפילוסופיה שהיא אינה אלא רצון לעוצמה. הפילוסוף רוצה לכפות על העולם את תורתו שלו, לברוא את העולם בצלמו, להפוך את עצמו לאלוהים, סיבת העולם, עילת הבריאה. המגלומניה בפילוסופיה היא עצם הניסיון 'לתפוס את אלוהים בזנב', להתחרות עם האל על הבנת הכל על ידי השכל הטהור. זה שגעון גדלות
ממש. יומרנות איומה. זאת אומרת, שאם ניטשה צדק, עברתי ממקצוע עם הרבה כוח למקצוע עם מעט כוח".
ואני דווקא חשבתי שהמגלמוניה שורה על הפוליטיקה והפוליטיקאים.
"מה זה פוליטיקה? אתה משפיע על כאן ועכשיו, מקסימום על מאה השנים הבאות. ומה כל זה לעומת ההתעסקות בשמים, בארץ ובכל צבאם. פוליטיקה, תאמיני לי, זאת ירידה ברמה".
למרות הפערים ברמות, מוצא שטייניץ גם מקום להשוואות. אריק שרון, כמה מפתיע, מזכיר לו את הפילוסוף היווני אפלטון. "ראש הממשלה הופיע אצלנו כמה פעמים בישיבות הוועדה וחלקן היו ישיבות קשות מאוד. הוא הותקף בבוטות גם על ידי השמאל ואחר כך גם על ידי הימין, ותמיד נדהמתי לראות שבמקומות שבהם אחרים נעלבים, מתגוננים, כועסים, הוא ניהל את זה בקור רוח, נכנס לדיאלוג עם הביקורת בהמון הומור, סרקזם ותחכום. זה היה ממש מאסטרפיס. זה הזכיר לי את הדיאלוגים של אפלטון. אם היינו יכולים להוציא את הפרוטוקולים של הישיבות שהשתתף בהן, זה יכול היה להיות יצירת מופת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אירוע מביך
|
|
|
 |
|
|
|
הרעפת המחמאות הזאת על שרון-אפלטון יכולה להטעות את הקורא התמים, שיחשוב לתומו ששטייניץ הוא מחסידיו הפוליטיים של אריאל שרון. טעות גדולה. שטייניץ נצרב בתודעה כאסוציאציה הכי מיידית לביבי נתניהו. ניסיון לחלץ ממנו מילת ביקורת אחת על נתניהו דומה לסיכויי סיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני ברגע זה.
כביביסט נלהב כל כך, הראה לו הפילוסוף המבריק שרון גם את צדו הפוליטי האפל. "יש בשרון צד של אכזריות, רצון להשפיל את יריביו. כשתמכתי בנתניהו הוא גמל לי בזה שדילג עלי פעמיים במינוי השרים, למרות שאני לא מרגיש נחות משרים צעירים אחרים בממשלה. הפעם האחרונה היתה הכי כואבת, אז דולגתי באופן מפורש".
לפני שבועיים וקצת מצא את עצמו שטייניץ במרכזה של פארסה שהתנהלה באחד מחדרי הכנסת, זמן קצר לפני ההצבעה על ההתנתקות. נתניהו רקח שם מזימות עם השרים לבנת, נוה וכץ, ואיכשהו התברג לשם גם ח"כ יובל שטייניץ.
תגיד, מה עשית שם?
"כמה שעות לפני ההצבעה מישהו הציע לי להצטרף למהלך".
מישהו?
"לא, זה לא היה ביבי. כל מטרת הפגישה היתה לגשר בין המפד"ל לראש הממשלה. היה רצון ליצור לחץ קולקטיבי למשאל עם בתנאי שהמפד"ל תכבד את תוצאותיו ולא תעזוב את הממשלה, כי אף אחד לא רוצה בחירות".
תעשה לי טובה, זה נשמע כאילו נתניהו והשרים יצאו להגנת ממשלת שרון.
"זאת היתה הכוונה. ככה אני הבנתי את זה".
ומתי הכוונה השתנתה והפכה לאולטימטום?
"הטקטיקה השתנתה והפכה למשהו אחר. זה היה שעה לפני ההצבעה. הכל נכנס ללחץ ובסוף תפס תדמית של כאילו הפיכה. היה לא טוב, לא טוב. לא היה זמן לחשוב. לא יצא מוצלח. למיטב הבנתי הכוונה היתה טובה".
לא שאני רוצה לסכסך, אבל אולי הסתירו ממך את הכוונות האמיתיות?
"אני לא חושב. אבל אין ספק שיש לי עוד מה ללמוד בפוליטיקה ולחדד את החושים. זה היה אירוע מביך מאוד. שיעור בפוליטיקה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ביביסט נלהב. ח"כ שטייניץ והשר בנימין נתניהו. צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
"חורים שחורים במודיעין הישראלי"
|
|
|
|
|
|
|
הצדדים הטרחניים והעקשניים של שטייניץ, לצד חביבותו ונימוסיו המופלגים, הם שם דבר. עוד בהיותו תלמיד תיכון החל למרר באופן אובססיבי את חיי מוריו בשאלות "למה" ו"מדוע" על כל משפט שהוציאו מפיהם. מהלך השיעורים נפגע באופן כל כך קיצוני עד שהורי התלמידים האחרים בכיתה הגיעו למנהל בית הספר להתלונן על הנודניק שטייניץ, שמקשה על ילדיהם ללמוד את החומר לבגרות. שטייניץ הובהל מיד לחדר המנהל ונדרש להפסיק עם שאלותיו הבלתי נגמרות. הוא סירב וסולק מהלימודים. בעודו יושב בביתו הגיעו כמה מורים והציעו לו לחזור לבית הספר בתנאי אחד: שיחתום על נייר שבו הוא מתחייב להפסיק להטריד את המורים בשאלות. שטייניץ, שעקשנותו היתה אז רק בת 17, סירב , כמובן. לבית הספר הוא לא חזר ואת הבגרות עשה לבדו בבית ספר אקסטרני.
הסיפור העיקש הזה הוא רמפה מצוינת להבין את כוח עמידותו במאבק שניהל מול הממסד הבטחוני, בשעה שהחליט כיו"ר ועדת חוץ וביטחון על הקמת ועדת החקירה שתבדוק את הכשלים במערך המודיעין לפני המלחמה בעיראק. "אחרי מלחמת עיראק חשבתי שיש תקלות חמורות, 'חורים שחורים' במודיעין הישראלי. הכישלון החלקי בזמן המלחמה היה סימפטום לדברים חמורים אחרים, במיוחד כשהצטרף לכך הסיפור הלובי" (שבו התברר שישראל כלל לא ידעה שלוב הגיעה קרוב מאוד לנשק גרעיני וליכולת שיגור שלו - מ.ק).
"היו גם שני תקדימים מסוכנים שחשבתי שצריך לשבור. הראשון הוא שמקימים ועדת חקירה רק אחרי אסון, ופה לא היה שום אסון. התקדים השני היה שחוקרים רק תקלות מקומיות, כמו נסיון ההתנקשות הכושל במשעל, רצח גנדי וכדומה.
במערכת הביטחון רתחו. ההתנגדות היתה אדירה.
"הם לא הבינו בכלל איך ועדה של הכנסת מעיזה לחקור אותם. היחס היה של 'מי הם שיבדקו את מערך המודיעין הכולל?'. ואז התחילו עם הלחצים. נפגשתי עם שר הביטחון שאול מופז וסגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי. נכנסתי לחדר ושמעתי מהם איום סמוי על שביתה איטלקית. תארי לך, אני יושב שם, ראש ועדה צעיר עם דרגות של סמל ראשון בגולני, וסגן הרמטכ"ל אומר לי שכולם יפסיקו לעבוד עכשיו בגללי, ילכו לחפש עורכי דין, וכל זאת בתקופה קריטית כל כך. ועוד הם אומרים לי, 'תחשוב איך הוועדה תיראה או איך אתה תיראה אם לא נבוא'. זה היה רגע דרמטי מאוד מבחינתי. כמעט להיות או לחדול. הרגשתי שאם אני לא מוותר אני עלול להתרסק. מה אני אעשה אם הם באמת לא יבואו? ישר יגידו שאי אפשר לתפקד איתי וצריך להחליף אותי. הרגשתי איום. והם משדרים לי מסר ברור: או שתתיישר ותפסיק לעשות הצגות שאתה מכתיב את הכללים, או שנגרום לך לברוח ולהתפטר. תהפוך לברווז צולע. אמרתי להם שמי שינהג בדרך הזאת הוא זה שייפגע, כי אני אהפוך את זה למאבק חוקתי.
"יצאתי משם חיוור, ירדתי במדרגות, ואני זוכר שהחזקתי חזק במעקה. רק אז קלטתי איזה מאבק אדירים זה. למחרת ברדיו התחלתי לשמוע כל מיני ידיעות, שדברים דולפים מוועדת המשנה של השירותים החשאיים, ודברים שהיושב ראש אמר, כלומר אני, גרמו נזק חמור. היה לי ברור שהחלה מלחמה שמטרתה לערער את הסמל הזה מגולני. דווקא שבתי שביט, שדיברתי איתו, תמך בי ואמר לי שאסור לי לוותר, כי ברגע שארים ידיים כל המטרות ששמתי לעצמי בשינוי ועדת חוץ וביטחון, ילכו לאיבוד.
"יום לפני תחילת דיוני הוועדה, בשעה שמונה בערב, הגיע הפרקליט הצבאי הראשי כדי לשכנע אותי שמה שאני עושה הוא לא חוקי. הוא טען שאין לי סמכות על פי חוק. נאלצתי להזעיק את היועץ המשפטי של הכנסת, שהפריך את טענות הפצ"ר. הודעתי לפצ"ר שאם הוועדה תשב ואף אחד לא יגיע, אני אשקול להסיר את הפיקוח מכל השירותים החשאיים בכלל, אמ"ן, שב"כ, המוסד ומלמ"ב, וזה יגרום לסערה ציבורית גדולה מאוד. ואז בעשר וחצי בלילה הודיע לי הפצ"ר, שהוא מבין ששום דבר לא ישנה את דעתי והוא הולך לחפש את הרמטכ"ל ושר הביטחון כדי למנוע את המשבר".
המשבר נמנע, הוועדה חקרה, אנשי כוחות הביטחון הגיעו לוועדה, אבל הרעשים שנלוו לעבודתה היו צורמים במיוחד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ח"כ שטייניץ עם ראש הממשלה, אריאל שרון. צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
"ציפיתי שיגידו תודה"
|
|
|
|
|
|
|
זה אומץ לב, עקשנות?
"אני מודה שיש בי סוג של אומץ לב וגם עקשנות עם מוטיב של 'דווקא'. מצד שני אני לא יכול לומר שהמאבק לא הוסיף לי שערות לבנות. להגיד לראש המוסד להגיע לוועדה אחרי 20 שנה שלא היה בה, זה לא פשוט. אבל מהר מאוד הוא הבין שאין פה ויכוח".
אבל דווקא העימות עם הרמטכ"ל היה הפיקנטי והמתוקשר ביותר.
"מעמד הרמטכ"ל בארץ, לפי דעת כל המומחים, הוא החזק ביותר מכל מדינות המערב. אין שום תקדים למעמד חזק כל כך, שנוטל לבדו החלטות הרות גורל והרות תקציב. ברוב המדינות הדמוקרטיות ההחלטות האלה מתקבלות במידה רבה על ידי הממשלה והפרלמנט. לכן היה פה עימות מובנה. אבל מה שציער אותי זה שהצטרף לכך גם נופך אישי. אני באופן אישי דווקא מחבב את בוגי ואני גם חושב שהוא רמטכ"ל טוב. אבל היו שלבים שממש נפגעתי ממנו. כשסיימנו את הדוח על המודיעין ציפיתי שיגידו תודה. במקום תודה קיבלנו התקפות בעיתונים על חוסר מקצועיות וחוסר הבנה. נוסף על כך אמרו שכל הוועדה הזאת הוקמה מתוך רדיפת כותרות, טענו שהיו הדלפות לא אחראיות ושהדוח הגלוי גרם נזק. שלא לדבר על המכתב של בוגי לחברי הוועדה, שם הוא קרא להתנהגות שלי 'התנהגות בריונית' ו'איום על הדמוקרטיה'. בין לבין היתה בינינו פגישה בארבע עיניים, שלא כל כך הצליחה. לאחרונה היה מאמץ להוריד את המתח. בכירי צה"ל הקפידו לבוא על פי הזימונים שלנו והזמינו את חברי הוועדה לתרגיל אש בדרום. גם ניואנסים ביחסים האישיים השתנו, כמו למשל, להרים טלפון אחד לשני".
מה עשה לך באופן אישי הניצחון המפואר הזה על הממסד הבטחוני?
"באופן אישי, כלום".
כלום?
"כלום".
ואם היה מתברר שהיתה הטעיה מכוונת בהערכות המודיעין, היית מפרסם את זה?
"כן. לא הייתי מסתיר. אבל אנחנו קבענו שהטעות לא היתה בהערכות מודיעין אלא באיסוף. הכישלון היה שהם לא השכילו לייצר בשנים האחרונות כלי מודיעין טובים מספיק, כמו סוכנים והאזנות, שיביאו למודיעין מדויק. הכשל היה בדיוק פה, באי בניית מערך הנתונים. לגבי ההערכות המודיעיניות שלהם, היתה בהן סבירות גדולה על סמך נתוני העבר והנחות העבודה. לציבור, למשל, אמרו שיש סבירות נמוכה לירי טילים בלתי קונבנציונליים. אבל לוועדת חוץ וביטחון נתנו הערכה בדיוק הפוכה, שאמרה שיש סבירות גבוהה. במובן הזה הם הטעו את הציבור".
מה זאת אומרת?
"במשך כמה חודשים האשימו את הממשלה שהיא יוצרת פאניקה כי זה משרת את צרכיה ולכן החליטו להרגיע וייפו את ההערכות של אמ"ן והמוסד. אני לא רואה בזה עבירה חמורה".
אבל אני רואה בזה עבירה חמורה. אני, כאזרחית, רוצה לדעת שהמידע שאני מקבלת הוא אמין.
"בואי נגיד שאני, כאזרח, כבר מזמן לא מניח שאני מקבל את כל האמת".
בצבא דוחים את טענתו של שטייניץ לפיה קבעו נציגי מערכת הביטחון בחדרי חדרים כי קיימת סבירות גבוהה שישראל תותקף בנשק בלתי קונבנציונלי. מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל ואמ"ן הציגו מלוא הדוחות והמסקנות בפני ועדת המשנה של ועדת חוץ ובטחון, וטענה מעין זו לא הועלתה בדוחות הוועדה וגם לא במהלך הדיונים. הערכות אמ"ן כפי שהוצגו בוועדה, וכפי שנכללו בהתייחסויות אמ"ן לסוגיות שהעלתה הוועדה, תואמות לחלוטין את המידע שנמסר לציבור על ידי אמ"ן במהלך אותם ימים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האזרח שטייניץ מתחלחל מסרבנות
|
|
|
|
|
|
|
פגישה שנייה. שלושה תקליטורים של באך הוא קנה. הוא הקדים למועד הפגישה, ראה חנות תקליטים ונכנס. יוהאן סבסטיאן באך הוא נקודה מצוינת להתחיל באפיקים תרבותיים של השיחה, אבל אפילו באך מזכיר לשטייניץ את אריק שרון.
"בישיבות ועדת חוץ וביטחון אריק תמיד מספר איך ההורים שלו לקחו אותו כילד להרצאות על מוזיקה קלאסית של ד"ר חנן שטייניץ. הוא גם נהג לספר איך כשהיה חוזר מהכרם, היה עובר ליד בית שטייניץ ועוצר לנוח מול חלונות הבית כדי לשמוע את המוזיקה הבוקעת ממנו".
סבא שטייניץ, רופא במקצועו ומוזיקאי מוכשר, עלה לארץ מגרמניה בשנות השלושים. בגלל עודף רופאים בארץ החליט לעבור עם אשתו לגור במושב רמות השבים ולגדל שם תרנגולות. עם השנים נטש את התרנגולות, חזר לנגן, ובמשך שנים רבות ערך את הקונצרטים המוסברים ברדיו ואלה שהקדימו את הופעות התזמורת הפילהרמונית.
"שרון הלך ללמוד כינור ואני ניגנתי פסנתר במשך שנה אחת. אם יש בי צער זה על שלא המשכתי בלימודי הנגינה. סתם טיפשות של גיל הנעורים".
תראה לאיפה הגיע אהוד ברק.
"סליחה, לנגן את הפרק הראשון של 'סונטת ליל ירח' של בטהובן עוד לא מצביע על כישרון גדול".
אי אפשר להוציא משטייניץ מילה אחת טובה על שמאלנים. הבית שגדל בו, אבא מהנדס מכונות בכיר בתעשייה האווירית ותעשיית החלל ואמא מורה לספרות ולפילוסופיה, היה רחוק מלהיות ימני. "למרות שגם את מפא"י לא כל כך אהבו", הוא ממהר לתקן את הרושם. בן בכור, שלוש אחיות, לימודי תואר ראשון בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים. שם פגש את פרופ' ליבוביץ'. "לקראת סוף התואר הראשון התיידדתי איתו והייתי מנהל איתו עשרות שיחות. כשלימדתי פילוסופיה בחוגים לנוער, הוא היה מגיע ונשאר עד שהסתיים החוג. כשהוצאתי את ספר הפילוסופיה הראשון שלי, הוא נתן לו המלצה חמה מאוד, שתרמה רבות למכירות. הוא גם סייע לי לקבל את עבודת ההוראה באוניברסיטת חיפה".
היום , יש להניח, הוא היה מתהפך בקברו. "לליבוביץ', שהוא אחד מענקי הרוח במאה ה-20, היתה ביקורת על שני הצדדים. את שניהם, גוש אמונים ושלום עכשיו, הוא תפש כבעלי אלמנטים משיחיים. כבר אז הוא ביקר את הסיסמה 'שטחים תמורת שלום'. מצד שני, הוא גם אמר ש'הכיבוש משחית', ועם הטענה הזאת מעולם לא הסכמתי. הכיבוש, על פי הבנתי, הוא פרובלמטי, אבל לא גורם להשחתה. הוא אינו בלתי מוסרי".
יש לי הרגשה שאתה מדחיק היום בכוונה מרובה את העובדה שפעם החזקת בדעות לחלוטין שמאלניות.
"לא נכון. כשנחתמו הסכמי אוסלו, אני חגגתי. הייתי גם פעיל בשלום עכשיו. הצטרפתי אליהם ב-83', אחרי שחזרתי ממלחמת לבנון. בשנים הראשונות השתתפתי בכל הפגנה, עצרת, חלוקת כרוזים. אפילו נפצעתי בהפגנה שאמיל גרינצוייג נהרג בה. עד היום יש לי רסיסים בברך מהרימון שזרק יונה אברושמי".
חוץ מהרסיס בברך מה עוד נותר בך מאותה הפגנה?
"זה היה מאוד טראומטי, כל האווירה האלימה שקדמה להפגנה, וכל האלימות כלפינו, בלי שתהיה הגנה של המשטרה. זה היה נורא. התחושה הקשה ביותר שנשארה לי היא כלפי המשטרה, שלא הגנה עלינו".
זה היה הכי קשה? לא הרצח?
"לא. כי זה מעשה של אחד".
ומה על ההסתה שקדמה לזריקת הרימון?
"ומה איתנו? נקיפות המצפון היחידות שיש לי היום הם כלפי שרון ובגין, שאותם כינינו 'רוצחים'. אז נשאנו שלטים כאלה. הטעות המוסרית היתה שלנו. אני זוכר שחזרתי לאוניברסיטה עם קביים והייתי גיבור לרגע. תקופה נאיבית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא יכולתי לשתוק"
|
|
|
|
|
|
|
באוניברסיטת חיפה הפך לאחד המרצים הפופולרים ביותר. הוא נחשב עילוי, קיבל מלגות יוקרתיות וכתב שלושה ספרי פילוסופיה. שום דבר לא רמז על שני המהפכים שיעשה בחייו, מעבר משמאל לימין ומאקדמיה לפוליטיקה.
"ב-94', חצי שנה אחרי הסכמי אוסלו וכל פרסי הנובל והחגיגות, ראיתי את הרטוריקה של ערפאת ואת ההסתה בחינוך שלהם ואת האיום שנולד, ונוצרה אצלי הבנת מציאות שונה. זה היה הרבה מעבר לשינוי אידאולוגי. ואז הגיע רצח רבין, וכל הדה לגיטימיציה שעשו לימין פשוט הרגיז אותי. חשבתי שזאת צביעות איומה במיוחד בהתייחסות לנתניהו שעמד בראש הליכוד. הרגשתי שחובתי לומר את דברי ולהגן עליו. אני ראיתי את המתקפות התקשורתיות הללו כנסיון חיסול של ביבי. אחרי הרצח פשוט לא יכולתי לשתוק".
תגיד לי, איזו הסתה יותר חמורה בעיניך, זאת של הימין שקדמה לרצח רבין או זאת של השמאל שהיתה לאחר הרצח?
"הסתה שיוצרת תחושה של משטמה לא יכולה להיות בלתי חוקית. לומר 'רבין בוגד' או 'שרון בוגד', זה קשה מאוד אבל לגיטימי. גם ההסתה שניסתה להדביק לנתניהו ולליכוד את האשמה ברצח רבין, היא עדיין לא פלילית. אבל בנושא המתנות, היה פה ניסיון של המשטרה והתקשורת להוציא לפועל חיסול פוליטי. והחיסול הפוליטי הזה לא פחות חמור מרצח".
נתניהו , למרות החשש הכבד של שטייניץ, לא חוסל. אבל מאז השתנו חייו של הפילוסוף מקצה לקצה. "קיבלתי מכתבי נאצה, שמו לי צלבי קרס בתיבת הדואר וסטודנטית שלי, שפגשתי במקרה בחנות ספרים, הודיעה לי שהרבה סטודנטים החליטו להחרים את השיעורים שלי. אמרתי לה שזאת התקדמות, כי פעם היו שורפים ספרים. "שנה אחר כך היה עוד סיפור. יש לי בן דוד עם אותו שם. יום אחד הוא קיבל מכתב בדואר שמצורף לספר שכתבתי. במכתב נכתב: 'שמעתי שאתה תומך בנתניהו והרי הוא אוויל משריש. מי שתומך במטומטמים אינו אלא מטומטם בעצמו. לכן אני שולח לך את הספר בטרם קראתיו, עם החשבונית מסטימצקי ואני תובע ממך להחזיר לי את כספי'".
שטייניץ , שהתעלם בקור רוח מדרישת ההחזר הכספי והלחצים הקשים שהופעלו עליו, רק הלך ופרח. תחושת הדווקא ונחת הפרובוקציה היו כשמן בעצמותיו. בעקבות הידוק היחסים עם נתניהו, שהתפעל מהפילוסוף הצעיר שיוצא להגנתו, הוא החליט לרוץ ב-99' לכנסת. זה היה חודש לפני הפריימריז בליכוד. מילה אחת מנתניהו, ושטייניץ היה בפנים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"שטחים לייט"
|
|
|
|
|
|
|
פגישה שלישית. חם בתל אביב. חבר הכנסת שטייניץ רוצה שניכנס למזגן, אבל אסור לעשן בפנים. נו טוב, הוא מתחשב. רחוק מענייני פרסטיז'ה, יושב ראש הוועדה. הוא נשוי פלוס שלושה. מתגורר כיום במבשרת.
דרך אגב, איך זה שאתה לא מתגורר בשטחים?
"האמת, שקלנו את זה כשעברנו מחיפה למבשרת. חשבנו על הר אדר, שזה שטחים לייט, אבל בסוף החלטנו שעדיף מבשרת".
שטייניץ מחזיק בדעות מיליטנטיות מאוד. למשל, תמיכה בלתי מסויגת בירי של צה"ל באזורים מאוכלסים אם מגיע משם ירי. או "דברי היועץ המשפטי על 'פשעי מלחמה' משקפים היווצרות תרבות קורבנות מסוכנת. . ." וכיוצא באלה.
מה לפילוסוף, שעיקר התעסקותו בהטלת הספק, עם דעות כל כך נחרצות ומיליטנטיות?
"הפילוסופיה אינה הטלת ספק. המתודה היא הטלת הספק, אבל המטרה היא להגיע לאמיתות. כל עשייה בחיים מחייבת נחרצות, לכן במובן הזה, החיים הם אנטי פילוסופיים. סוקרטס אפילו חשב שהפילוסופיה מנוגדת לחיים".
ואיך חברי הליכוד מתמודדים עם הנוכחות הפילוסופית בקרבם?
"נתתי במתנה ספר שלי, 'הזמנה לפילוסופיה', לחבר מרכז מאחת מעיירות הדרום. כמה חודשים אחר כך ישבתי בבית קפה בתל אביב ופגשתי אותו. הוא חיבק ונישק אותי ואמר לי שהספר שלי שינה את חייו. 'הלכתי אפילו לחנות באוניברסיטה', הוא אמר, 'וקניתי את כל הספרים שהמלצת עליהם. את דקארט ויום ואפלטון'. תאמיני או לא, אפילו אשתו נרשמה לקורס פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. את רואה? ועוד אחר כך אומרים שחברי המרכז לא קוראים ספרים. תדעי לך שבכל סניף יש תמיד אחד או שניים שקראו את הספר שלי".
הפופולריות של שטייניץ בין חברי הליכוד צמחה במקביל לגרף של נתניהו. אפילו את נושא ההתנתקות הם רואים עין בעין. קודם כל, מבחינתם זה טוב כי זה רע לפלשתינים. "מהלך ההתנתקות יוצר שתי אלטרנטיבות. אם לא יהיה פרטנר פלשתיני רציני בשנים הבאות, בלי עזה נצליח להחזיק ביו"ש שנים ארוכות בלי האיום של רוב ערבי. אם כן יהיה פרטנר, נוכל להתעקש על יותר אזורי ביטחון ביו"ש.
הפלשתינים, כמובן, מתנגדים להתנתקות כי הם מבינים שהתוכנית הזאת מחלישה את עמדתם.
"צריך להבין שהלחץ העיקרי עלינו הוא לא הטרור אלא האיום הדמוגרפי. תארי לך שהפלשתינים יבואו בדרישה למדינה דו לאומית, ואז אנחנו ניגרר לתביעה הבלתי רצויה של שתי מדינות. ברגע שעזה מחוץ למשוואה הם לא יוכלו לתבוע מדינה אחת, בלי עזה. לכן אני בעד התוכנית".
אם זה כל כך מצוין לעם ישראל, למה אתה מתעקש על משאל עם,שנתפש גם כתעלול פוליטי להכשיל את התוכנית?
"זה תעלול פוליטי הכרחי. כעיקרון אני נגד משאלי עם, במיוחד בנושאי ביטחון לאומי. גם המשאל הראשון בין מתפקדי הליכוד היה טעות. אבל תגובת ראש הממשלה לתוצאות המשאל היתה כל כך גסת רוח ומצפצפת, שהיא יצרה אווירה מאוד קשה בתוך התנועה. עכשיו אנחנו נזקקים למשאל עם כדי לא להתרסק ולמצוא את עצמנו בבחירות חדשות. תוצאות בחירות הן לעולם לא בטוחות, ואנחנו עוד עלולים למצוא את עצמנו חלילה תחת שלטון שמאל, שזה ממש חלום בלהות".
שטייניץ , האמת, נראה מוקסם לגמרי מעבודתו החדשה בפוליטיקה הישראלית. הוא אימץ במהירות את השפה הפוליטית, את המטאפורות הקיצוניות ואת הפגנת הביטחון חסרת הגבולות בעמדותיו. אבל אם מסתכלים אחורה, אל עברו הצבאי הלא ממש מפואר, לא ברור למה דווקא ועדת חוץ וביטחון הפכה לזירה הפרלמנטרית המועדפת עליו.
"הייתי חייל פשוט בגדוד 12 של גולני. אני זוכר טירונות קשה עם שברי הליכה ואחר כך עשיתי קורס מ"כים. בעשרת החודשים האחרונים של השירות עברתי לתפקיד מדריך ידיעת הארץ". במילואים שירת עד גיל 41 כסמל מודיעין בחטיבה. "השתתפתי במלחמת לבנון ואפילו נפצעתי ופוניתי במסוק. זה קרה במהלך הפגזה של הסורים. כשניסינו להתחמק, האוטו עלה על שרשרת של טנק והקפיץ אותה על הרגל שלי בעוצמה אדירה. הרופאים חשבו שזה שבר, אבל זאת היתה רק התנפחות. כשחזרתי, זה היה לפני הכניסה לביירות, אבל אז השתחררנו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ספקות כבדים"
|
|
|
|
|
|
|
מהיכן הגיעה הלהיטות הזאת לענייני ביטחון?
"תמיד חשבתי שדווקא בנושאים של ביטחון לאומי ראוי שיעסקו לא רק גנרלים בדימוס אלא גם אנשים שבאים מהאקדמיה, אנשים עם דיסציפלינה של מדע, פילוסופיה, חשיבה אקדמית. כמו בצמרת הפנטגון. לכן רציתי כל כך לעמוד בראש ועדת חוץ וביטחון. כשהגעתי לתפקיד רציתי לשבור מיד את חוקי המשחק. לעשות מהפכה. מה שהיה, אמרתי לעצמי, לא יהיה. הוועדה לא תקבל יותר יחס של'תהיי יפה ותשתקי'. בכירי הצמרת הבטחונית היו מגיעים, מדווחים על מבצעים נועזים, מספרים סודות, וכולם היו מאוד מרוצים. לי היתה אג'נדה ברורה שאמרה שאסור שמערכת הביטחון תתנהל לבד,בלי ביקורת אמיתית חיצונית.ובגישה הזאת היתה שבירת המונופול של צה"ל. הם ראו בזה שינוי של סדרי עולם. לשמחתי, כמעט כל חברי הוועדה, במיוחד חברי הכנסת חיים רמון ויוסי שריד, נתנו לי גיבוי רציני מאוד".
ובכל זאת, בנושא של אלחנן טננבוים, למשל, לא נותר כלום חוץ מביקורת.
"בפרשת טננבוים היה בוועדה חוסר אמון בחקירת השב"כ ובהתנהלות שלה. בואי נאמר בעדינות שלא השתכנענו שכל הסיפור היה עניין של סמים. לכולנו נשארו ספקות כבדים ביחס למסקנה שלא היה לפרשה הזאת פן בטחוני מובהק. על קצה המזלג אני יכול להגיד לך שמכל ההסברים ומכונות האמת, זה לא מתקבל על הדעת מבחינה לוגית שטננבוים ישב שם שלוש שנים וחצי, לא נחקר בצורה רצינית, לא הרימו עליו יד או קול ולא הוציאו ממנו את הסודות הכבדים. בשבי של החיזבאללה אתה נגיש לשירותי המודיעין של סוריה ועיראק. עכשיו מבקשים ממני כאדם רציונלי להאמין שהמודיעין האיראני והסורי לא מיצו את החקירה נגדו. אם זה כך, לו אני הייתי יושב ראש ועדת חקירה באיראן או בסוריה, הייתי מרשיע ומוציא להורג את שירותי הביטחון שלי".
אז מה אתה אומר בעצם, ששיקרו?
"אני אומר שהמבוכה והבושה היו כל כך גדולות, שהם העדיפו להדחיק ולהתעלם מהעובדות. הרשלנות הפושעת היתה שנתנו לו להמשיך לשרת, וזה לא נוח להם להכיר בזה. לכן מזערו את הנזק. כל הפרשה הזאת היא ליקוי מאורות אחד גדול".
שטייניץ לא רק שהתנגד לעסקת חילופי השבוי טננבוים והגופות אלא גם כינה את המהלך "נקרופיליה". "תשמעי, אני מתנגד לסחר בגופות. זה גם לא מקובל בעולם. בסוף זה יגיע לזה שמחבלים ילכו לבתי קברות ויוציאו עצמות למסחר. זה מסוכן מאוד". בסופו של דבר, למרות עמדתם החריפה של הוועדה ויושב ראשה, כל שנותר בידיהם לעשות הוא להילחם בחירוף נפש על הורדת דרגה לטננבוים. אחת האובססיות היותר ידועות של שטייניץ קשורה למצרים. בכל הזדמנות מרצה שטייניץ באריכות שאין כדוגמתה את דעתו על מצרים, שאינה אלא אויב פוטנציאלי, איום מבהיל על קיומה של מדינת ישראל. יוסי שריד אמר פעם שהוא שוקל לנסוע למובארק ולהגיד לו שלא ידאג, זה רק שטייניץ.
"מצרים היא מדינה שאין עליה שום איום צבאי קיומי, אין לה אפילו סכסוך גבול רציני, ולמרות זאת יש לה עליונות צבאית מכרעת על כל מדינה ערבית אחרת באזור. העובדה שיש להם בעיות רבות ולמרות זאת הם ממשיכים להשקיע רק בבנייה צבאית, צריכה לעורר תמיהות. צריך לזכור גם שההסתה שם נגד ישראל לא פחות חמורה מאשר בסוריה, ושרוב הנשק שמבריחים הפלשתינים מגיע משם. ולא מדובר בחמישה גמלים עם שקים".
אז כולם פה לוקים בעיוורון חוץ ממך?
"זה לא עיוורון, אלא זהירות יתר. ממשלות ישראל לא משיבות למצרים מאבק ולא שומרות על כבוד המדינה. אם הם מציקים לנו צריך להציק להם בחזרה".
היית פעם במצרים?
"כן, עשיתי שם טיול ב-82'. הייתי אז סטודנט וטיילתי במצרים עם תרמיל על הגב. הסתובבתי עם חבר במשך עשרה ימים. היתה אווירה טובה מאוד, אבל אז גנבו לי את הדרכון והייתי צריך להישאר עוד שבוע כדי לסדר את המסמכים".
נו , ואיך התרשמת?
"העם שם מאוד נחמד וידידותי. הסתובבתי בקהיר, במוזיאונים, ואפילו טיפסתי בלילה בריצה על אחת הפירמידות. 20 דקות זה לקח לי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סרבנות בלתי נסלחת
|
|
|
|
|
|
|
גם בנושא הסרבנות אין אצל שטייניץ ממד אפור. הכל מחולק לשחור ולבן. הכל ברור כשמש. יש טוב אבסולוטי, יש רע אבסולוטי. "מבחינתי, גם עבריינות אידאולוגית היא עבריינות. זה התחיל במכתב הטייסים. לדעתי, היה צריך לחקור אותם ולהעמיד אותם לדין. עכשיו מתחילה סרבנות מימין נגד הפינוי, וגם נגד זה לא פועל היועץ המשפטי לממשלה. כבר לפני שנה כינסתי במיוחד את ועדת חוץ וביטחון, וקיבלנו החלטה לטפל בכל חומרת הדין בסרבנות".
היועץ המשפטי לממשלה לא ממש שמע בקולך.
"לא. הוא לא שמע בקולי. עכשיו נעמוד בפני התפרקות של הצבא".
אתה לא מגזים קצת?
"לא".
אין מבחינתך מושג של "סרבנות מצפונית"?
"במדינה דמוקרטית יש לאזרח אפשרות להיאבק במסגרת הכללים הדמוקרטיים. אם המדינה מעוולת עד כדי כך שאתה לא מקבל את חוקי המשחק, אז אתה לא חלק יותר מהמדינה והחברה. אתה אויב וכך צריך לנהוג בך. חייל, למשל, שלא יכול לשאת את הכיבוש או את פינוי היישובים, ורואה בכך עוול בלתי נסבל, שייאבק נגד המדינה. מצדי, שיעבור לחיזבאללה ויתפוס נשק. כל סרבנות מאיימת על המבנה הדמוקרטי ולכן היא כל כך בלתי נסלחת".
סליחה על החטטנות, אבל אתה סרבן של משהו?
"לא".
שום דבר?
"אולי אני חונה מדי פעם במקום אסור או נוסע במהירות גדולה מהמותר".
זה הכל?
"כן ".
אתה הרבה פחות לוחמני כלפי נורמות ההתנהגות הדי בעייתיות של משפחת ראש הממשלה או חברי כנסת אחרים בליכוד.
"נכון. אני אומר לך ממה אני חרד. אני חרד מהמתקפה התקשורתית האובססיבית על נבחרי הציבור. לדעתי זה מה שיצר את ההידרדרות במערכת הפוליטית".
לא עלה על דעתך שזה יכול להיות הפוך?
"לא. את חושבת שממשלות העבר היו פחות מושחתות? כשבן-גוריון קיבל מכונית במתנה מבעל מפעל שהממשלה אישרה את הקמתו, אף אחד לא התייחס לזה כשחיתות. הסטנדרטים היום יותר חמורים ובצדק. אבל המערכת הרבה פחות מושחתת מאשר בעשורים קודמים. הבעיה עם הביקורת שהיא לא סלקטיבית, אחראית ורצינית. הורים שרק מבקרים את הילד, הורסים אותו. וגם אלה שרק משבחים מסוכנים".
עם כל הכבוד, לא מדובר פה בזאטוטים.
"נכון, אבל כל ההשחרה התקשורתית המכוונת של המערכת הפוליטית עלולה להביא לתוצאה הרסנית".
בסך הכל שנים ספורות בפוליטיקה, ושטייניץ כבר אימץ בחום את טקטיקת כוחות האופל התקשורתיים מול כוחות האור הנבחרים. כשהוא מציץ מזווית העין בוויטרינה עם העוגות, אני קופצת על ההזדמנות ומזמינה אותו לבחור עוגה מתוך אבירות תקשורתית נדירה כלפי נבחר ציבור. שטייניץ מתלבט קצת בין עוגת האוכמניות ללימון ולבסוף בוחר בזאת עם הקרם בטעם לימון, "שהיא בסדר גמור, אבל לא יוצאת מן הכלל". כך, במילים אלו, נגמר נסיון הפיוס הפאתטי בין התקשורת לנבחרי העם.
ועוד משהו. שטייניץ רוצה להיות שר ביטחון. אפשר גם שר חוץ. אבל עדיף ביטחון. את תפקיד ראש הממשלה, הוא, כמובן, לא דוחה על הסף.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
