 |
/images/archive/gallery/205/684.jpg הזמנתם שגריר?
איור: גיא מורד  |
|
|
|
|
| "כיף" להיות שגריר ישראל במדינה אקזוטית. חמישה
משגרירינו באפריקה ומזרח אירופה מנערים התדמית זוהרת, ומתגעגעים לסבון, לפסטה ולחלב טרי
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אילאיל שחר
20/11/2004 16:05 |
|
|
|
|
|
|
|
שני אירועים התחרו בימים האחרונים על אותו נתח אינצ'ים בעיתונים. מצד אחד, נציגותנו הדיפלומטית באביג'ן, בירת חוף השנהב, שם שרקו כדורים מחוץ לחלונות תוך כדי מבצע חילוץ דרמטי של ישראלים מפוחדים. מצד שני, ברעש וצלצולים, אבל לא של כדורי רובה, התנהלו יחסי הציבור המשומנים להשקתה של "השגריר" בערוץ 2 (קשת). עוד תחרות ריאליטי טלוויזיונית, שבה מתמודדים 14 צעירים על משרת הסברה נחשקת בניו יורק. לא ממש בחירת שגריר, אבל גם כך אי אפשר לעצור את יעקב פרי וחבר השופטים בפרויקט הנוצץ.
אלא שבניגוד לחיי הזוהר המובטחים למנצח בסדרה, רבים מהשגרירים האמיתיים של משרד החוץ לא נהנים משמפניה ו/או סלמון מעושן, ולא מתהלכים בנינוחות אלגנטית על מדרכות פריז או ניו יורק. דגם חוף השנהב יותר תפור למידותיהם. הם יוצאים על הבוקר לעבר הערבות הנודדות ומדבריות הכלום של העולם. משרתים שנים רבות במחוזות רפאים, בניסיון לסייע למדינות נחשלות לפתח חקלאות פורה, לשפר את התשתית הרפואית
הפרימיטיבית, ועל הדרך, גם לאהוב יותר את ישראל.
בין לבין מתמודדים שגרירי הדחק עם קשיים שאינם מוכרים לתושבי החברה המודרנית. למשל, מחלות מקראיות (מי אמר צרעת ולא קיבל). ובעיקר , נאלצים להתמודד עם בני המשפחה, שלא תמיד מסכימים לעזוב קריירה משגשגת, בית ספר אהוב וחברים, לטובת מדינה נחשלת. במסיבות של השגרירים האלה לא מגישים פררו רושה. לפעמים אפילו אין שם מים זורמים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הטלה בכה מאוד
|
|
|
 |
|
|
|
"הגעתי לכאן לפני שלושה חודשים. העיר עצמה יפה, המון ירוק, ומסביב הרים שעכשיו הם מושלגים, אבל הפערים התרבותיים עצומים". כך מיכאל לוטם, שגריר ישראל בקזחסטן, בדיווח מיוחד מאלמה אטה.
לוטם זכה לקבל תחת אחריותו, בתור בונוס, גם את המדינה השכנה, קירגיסטן, אליה הוא מקפץ לעתים. "זו דרך של 200 קילומטר שלוקח חמש שעות לעבור אותה. כשעצרנו בדרך לאכול משהו, הגישו לנו אוכל עם השיירים שהותיר הסועד הקודם. לא חוויה גדולה".
לוטם אף סייר בחבל אוש שבדרום קירגיסטן, "אזור מאוד נחשל. נסענו במכונית רוסית מקרטעת שכל עשר דקות כבה לה המנוע. הנהג מילא בכל פעם כמה ליטרים דלק, כי עבורם הדלק שם מאוד יקר. הם אוספים כותנה בידיים ומתפרנסים מחקלאות פרימיטיבית", הוא מעדכן. כשהגיע השגריר למחוז חפצו, הוא שוכן, כיאות, בבית ההארחה המיוחד של הנשיא. "לא היה שם ברז וכדי לשטוף ידיים היית צריך למשוך צינור לכיור. את החשמל כיבו בשעה תשע בערב מטעמי חיסכון, וישנו בקור של שתי מעלות ללא תנור. אבל מתרגלים. עובדה, שרדנו".
בתי החולים באזור מצטיינים בעליבותם. "באמבולנס ישראלי אחד יש יותר ציוד מאשר בבית חולים שלם פה. אין מוניטורים או ציוד רפואי אלקטרוני. חדר התאוששות זה פשוט חדר עם מיטה. אני זוכר שבאחד הסיורים בבית חולים מקומי, אחד הרופאים הסביר לנו בצורה מעמיקה על סוגי מחלות כבד שנפוצות באזור. כאשר שאלנו אותו כיצד נדבקים במחלות, הוא הסביר שהן עוברות בבשר למאכל. אני וקצין הביטחון שלי מיד החוורנו. שעה קודם לכן אכלנו שישליק על האש".
אפרופו שישליק, החוויה הקשה ביותר (בינתיים, כמובן) שעבר השגריר במהלך הקדנציה אירעה דווקא בארוחה רשמית. על צלחתו הונח ראש של כבש. שלם. "יש כאן מנהג, שכאשר מכבדים אותך שמים ראש של טלה בצלחתך, ואתה צריך לפרוס אותו לפרוסות", מתחלחל השגריר. "הבחור הצעיר ביותר סביב השולחן מקבל את האוזן, כדי שילמד להקשיב, וכן הלאה. אני זוכר את הרגע שהמלצר נכנס עם הראש והניח לי אותו על הצלחת. אני ממש לא צמחוני, אבל זו היתה חוויה קשה לבצוע את פדחתו, נתח אחר נתח".
ומה אומרת האישה? לוטם יצא לשליחות לבדו. "אני גרוש. זוגתי לשעבר והילדים נשארו בחיפה, ופעם בחודש אני טס לפגוש אותם. זו הוצאה כספית לא קטנה וזה כרוך ביום שלם של טיסות, אבל קשה לחיות פה לבד, מבודד מהמשפחה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קוברה, מלריה וארטיק ב-50 שקל
|
|
|
|
|
|
|
נועם כץ, 40, מכהן זה למעלה משנתיים כשגריר ישראל בניגריה. הוא נסע לשם עם אשתו עינת ושלושת ילדיהם, אופיר בת ה-12, איתי בן התשע וטליה בת השלוש. לפני פחות מחודש חלו כץ והבת הקטנה במלריה. "מלריה כאן זה כמו שפעת בישראל", מספר כץ. "המקומיים מטפלים וזה עובר. יש כדורים נגד המחלה, אבל החלטנו לא לקחת, מכיוון שיש להם תופעות לוואי והרופאים ממליצים לא להשתמש בהם. לכן מנסים להתמרח בתכשיר דוחה יתושים, לא פותחים חלונות בבית ומקווים שזה לא יתפוס אותך. אבל אתה לא חסין במאה אחוז. עובדה, חלינו".
לדברי כץ, כל שגריר שמשרת באפריקה, חולה במלריה בממוצע בין פעם אחת לפעמיים במהלך הקדנציה. "שירות בניגריה זה בעצם שירות של כל המשפחה. כולם צריכים להקריב. יש בו צדדים מעניינים ומאתגרים ולצדם לא מעט קשיים. ניגריה היא המדינה הכי גדולה באפריקה, יצואנית הנפט מספר שש בעולם, יש בה פעילות עסקית גבוהה, ומצד שני היא מדינה עם מורכבות אתנית ודתית, וכל זה לצד תנאי שירות לא קלים. אין תשתיות יסוד, אבל יש פשיעה ומחלות. אין שירותי רפואה שאפשר לסמוך עליהם, בתי הספר מוגבלים, אין בתי קולנוע או מרכזי קניות ואפילו מוצרי יסוד קשה להשיג. הקשיים לפעמים גורמים לחשוב האם כל זה היה כדאי. בדרך כלל, כשיוצא לנו לדבר על זה, אנחנו מגיעים למסקנה שזו חוויה, אבל לא תמיד קל להתגבר על הקשיים היומיומיים".
הנה אחד לדוגמה. לשגריר כץ ומשפחתו אין מים זורמים בבית. "השירות העירוני פסק לספק מים לפני למעלה משנה. חפרנו בחצר באר, שממנה שאבנו מים, אבל גם היא נסתמה לאחרונה. עכשיו אנחנו מביאים מים במכליות. כל ערב צריך לקוות שאף אחד מהשכנים לא הפריז בשימוש, ושבבוקר נתעורר ועוד יישארו מים לשטוף פנים ולהכין קפה. מים מהברז כמובן אסור לשתות, מרתיחים את המים ואז מעבירים אותם דרך פילטר מיוחד שמטהר אותם".
במהלך השיחה הטלפונית עם השגריר, החלו להישמע שיבושים קשים בעברו השני של הקו. "התחילה הפסקת חשמל", מתנצל כץ, "יש לנו 30-20 כאלו ביום".
באבוג'ה, הבירה החדשה של ניגריה, יש ארבע חנויות מרכול לשלושת מיליון התושבים. "ההיצע בסופרים כאן הוא בקושי כמו במינימרקט שכונתי ממוצע בישראל", אומר כץ. "כדי לעודד ייצור מקומי, חוקק חוק שאוסר ייבוא של פסטות, מוצרי ביגוד, פרחים, משחות שיניים, סבונים ועוד הרבה מוצרים בסיסיים למדי. בפועל, הייצור המקומי לא הגיע עדיין לכמות הנדרשת, בוודאי שלא לאיכות המערבית, כך שיש מחסור בהרבה מוצרים. פירות וירקות יש כאן, ויש הרבה שווקים מקומיים שבהם ניתן להשיג משרוך נעליים ועד מקלטי טלוויזיה.
"שם המשחק זה פשוט ללמוד להסתדר עם מה שיש. חלק גדול מניהול משק הבית הוא מרדף אחרי מוצרים. הרבה פעמים אנחנו מבקשים שישלחו לנו מהארץ, וכאשר מגיע שליח חדש אנחנו עושים הזמנה גדולה, והוא מביא לנו ציוד במכולה שלו. נייר הטואלט הוא באיכות מאוד ירודה, ופרחים אפשר להשיג רק בחנות אחת שפתוחה יום אחד בשבוע. היא נפתחת בשעות הבוקר ותוך שעות ספורות הפרחים נגמרים, מי שמגיע ראשון זוכה. אין ספק, זה הופך את החיים למעניינים. ארטיק, למשל, ניתן להשיג כאן מיובא, אבל הוא עולה יותר מ-50 שקל ".
ילדי השגריר לומדים בבית הספר האמריקני הקטן בעיר, לצד בני דיפלומטים אחרים וילדים של עובדים בחברות בינלאומיות, בתוספת נציגות מקומית. כץ: "המורים הם בעיקר ניגרים, אך יש גם כמה אמריקנים, וגם בני זוג של דיפלומטים. הרכב בינלאומי מעניין. בית הספר הוא מרכז החיים של הילדים, ולאחר שעות הלימודים הם הולכים לחברים".
כץ מספר כי ילדיו התרגלו, בסופו של דבר, לאורח החיים בניגריה. "הבעיה מתחילה כאשר יוצאים לחופשות, ואז הם רואים מקומות אחרים. בחופשה האחרונה הבן שלי התרוצץ כמו שיכור בדיוטי פרי בין חנות לחנות. כבר הרבה זמן שהוא לא ראה עושר כזה, זה ממש סינוור אותו". צורת החיים הזו לא מותירה ברירה למשפחה אלא להישאר קרוב קרוב. "השירות מסייע להידוק היחסים ולתא המשפחתי. אנחנו מבלים הרבה זמן ביחד. בגלל בעיות בטחוניות אנחנו די מוגבלים בתנועה, כמעט שאי אפשר לצאת לרחוב וללכת, הליכות רגליות מותר לבצע רק במתחמים ספציפיים. נסיעה מחוץ לעיר היא מבצע לוגיסטי מסובך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סוונה ויערות
|
|
|
|
|
|
|
בשנת 95' נרצחה עובדת בשגרירות ומאז הוגבלה מאוד תנועת הדיפלומטים. "יש כאן אירועים פליליים שאנחנו לא רגילים להם בארץ. גם ברחוב שלנו, שהוא אחד השמורים בעיר, כי יש בו שתי שגרירויות והרבה בתים של אזרחים מערביים, תקפה לפני שבוע חבורה בת 15 שודדים את אחד הבתים. התנהל שם קרב יריות עם המשטרה המקומית, ממש כמו קרב בין שני צבאות, חילו פי ירי מאוד מסיביים. באמצע היום היה כאן ברחוב הסמוך שוד בנק שבו נהרגו עשרה שוטרים".
אבוג'ה נמצאת באזור סוונה ויערות, על גבול האזור היבש, ומדי פעם ניתן להיתקל בנחשים ארסיים כמו ממבות ירוקות ונחשי קוברה. "לפני פחות מחודש היו לנו שתי קוברות בבית", מדווח כץ, "אחת מצאנו בחצר והשנייה בפיר האוורור. הזמנו לוכד נחשים והוא לכד אותן, ובמקרים אחרים העובדים המקומיים הרגו אותן".
גם האקלים באבוג'ה איננו אידאלי. בתקופה היבשה עוטף את העיר ענן אבק ומכסה אותה בערפל במשך ארבעה חודשים. ומי שסבור שניגריה היא תחנה הכרחית בדרך הלאה, כדאי שיתפכח. מסתבר שזה הסיבוב השני של כץ ובני משפחתו במדינה. עוד לפני תשע שנים שירת כץ כדובר שגרירות ישראל. "אי אפשר לומר שלא ידעתי לאן אני הולך, אבל החלטתי לעשות את זה בגלל האתגר ולמרות הקשיים הפיזיים". כץ , מטבע הדברים, לא עוסק הרבה בהסברה או בייזום מדיניות לאזור, כמו עמיתיו השגרירים האירופים, אלא פועל למימוש שיתופי פעולה בין גורמים ישראלים לניגרים, במטרה להקים בתי חולים, ספריות ציבוריות ופרויקטים חקלאיים.
אשת השגריר, עינת, עוסקת בפעילות התנדבותית במסגרת הקהילה הדיפלומטית. נשות הקהילה היהודית באבוג' ה הקימו ארגון שאימץ בית יתומים שהיה על סף סגירה. הן תמכו בו כספית, מה שאיפשר לשכור עבורו מבנה חדש. ניגריה היא מדינה שבה רמת העוני היא מהגבוהות בעולם, המלריה היא גורם התמותה מספר אחד, הכולרה, האיידס ודלקת קרום המוח הן מחלות נפוצות. בבית היתומים נמצאים ילדים שהוריהם נפטרו ממגוון המחלות ונותרו ללא הורים. הנשים תרמו להם בגדים וציוד והן מעבירות לילדים שיעורים.
"זה אתגר, אנחנו נהנים, אבל יש הרבה קשיים", אומר כץ, "למשל לאחד מאנשי הצוות בשגרירות, שהיה עד לאחרונה רווק". החיים כאן ללא בן זוג או משפחה הם מאוד בודדים. במקומות כאלה הסגל הדיפלומטי מגובש מאוד, הרבה יותר מאשר בקהילות מסודרות. בשל בעיות ביטחון כולם גרים באותו מתחם, למעשה חיים בתנאי קיבוץ והרבה פעמים זה הופך לסיר לחץ חברתי. יש כאן שליח שהגיע מהארץ לפני חצי שנה והמכולה עם הציוד שלו עדיין לא הגיעה. בהתחלה היא נתקעה בארץ בגלל השביתה בנמלים ואחר כך היא נתקעה כאן, וצריך לתמרן ולחיות חודשים על בגדים שיש בכמה מזוודות. בסך הכל המשרד מבין את התנאים כאן ותומך בנו, כשאנחנו מבקשים משהו הם מאד משתדלים לעזור, אבל לפעמים בגלל המרחק נראה שהכל מטופל לאט מדי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ניפגש בחמש לפני הצהריים
|
|
|
|
|
|
|
דורון גרוסמן הוא שגריר ישראל באתיופיה כבר למעלה משנתיים. אחד ממיטיבי הלכת ביבשת השחורה, שבעבר אף שירת כשגריר ישראל בסנגל (ירים יד מי שיודע איפה זה בכלל). בפרק הזמן לשהותו באתיופיה, הספיק למסד שיתוף פעולה בין טכנולוגיות ישראליות למגדלי הפרחים האתיופים.
"הצלחנו להביא את הממשלה המקומית להכרה שאתיופיה היא גן עדן לתעשיית הפרחים מבחינת תנאים ואקלים. לאתיופיה אין הרבה ענפי ייצוא, ושיתוף הפעולה עם ישראל הגדיל את היקף הסחר בין שתי המדינות, סיפק מקומות עבודה חדשים כאן באתיופיה, ובתהליך הזה רוכשים ידידים חדשים לישראל".
אבל לא הכל, כמו שניחשתם, הוא גן של ורדים. "הפסקות החשמל והמים קיימות", נאנח השגריר בהשלמה, "אך בסוף היום, לאחר שירות של שלוש שנים במדינה אפריקנית, לא זה מה שזוכרים. הסיפוק האישי מהעבודה כאן הוא עצום. שירתתי בוינה בתקופה משמעותית ליחסים בין אוסטריה לישראל, וזה לא משתווה לסיפוק מהעבודה באפריקה. כשאנחנו מסיימים את השליחות נשארים איתנו החיוך של הילד שהצלנו את חייו, או מכתבי התודה שאספנו לאורך השנים, והם הרבה יותר חשובים עבורנו מאשר מסמכים מדיניים רשמיים. אנחנו עושים כאן פרויקטים שמשנים בצורה משמעותית חיים של אנשים. גרוסמן מספר, למשל, על צוותים של רופאי עיניים, שבעזרת ניתוחי קטרקט פשוטים מצליחים להשיב את הראייה לתושבים מקומיים. "אין מתנה יפה יותר מלהחזיר לאדם את מאור עיניו, ולאחר פרויקט כזה התגובות, גם של הפציינטים וגם של הרופאים, מאוד מרגשות".
אבל לצד העבודה יש גם תחושת הקרבה, מאמץ גדול שמושקע והרבה תסכול. "אנחנו הישראלים באים עם דינמיקה מסוימת שלא מתאימה לכל מקום בעולם, ולא תמיד הדברים מתבצעים בקצב שהיינו רוצים לראות. יש כאן מדינות שאם היו לנו עשירית ממשאבי הטבע שיש להם,הכלכלה הישראלית היתה נראית לגמרי אחרת. אתיופיה היא אחת המדינות היפות בעולם, נופים עוצרי נשימה, ואילו היו כאן יזמי תיירות כמו אצלנו, היא היתה המדינה המתוירת בעולם. אבל כאן קצב העשייה והמוטיבציות אחרים. המדינה חייבת להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות אחרת, וזה לא תהליך קל. הסיפור של ישראל, מדינה קטנה ללא משאבים, שהגיעה להישגים כל כך מרשימים מרתק אותם".
חיי היומיום באתיופיה מתמקדים בעיקר בעבודה. "דיפלומטים הם אנשים עם אמביציה להתפתח ולהתקדם במישור האישי, וכאן לא תמיד יש אפשרויות לעשות את זה. לא בכל מקום יש אוניברסיטה, הרצאות או תערוכות, ובשבילי זה מקור לתסכול. יש מחיר אישי כבד שמשלמים, ולעתים התחושה היא שהמערכת לא מכירה ומוקירה את ההקרבה הזו".
גרוסמן , 48, רווק ללא ילדים, מתאר את אפריקה כמקום שדווקא כדאי לגדל בו דור צעיר. "מההסתכלות סביבי אני רואה שזה אחד המקומות החוויתיים ביותר עבור ילדים. זה נותן לילדים פרספקטיבה נכונה על החיים. אנחנו מגיעים ממדינה שהכל מוכן בה, הכל עובד, התשתיות פועלות, אבל ברוב העולם זה לא כך. החיים בישראל מאוד נוחים, ויש מדינות שרחוקות שנות אור מרמת החיים הזו. ילדים לומדים להעריך את מה שיש להם, זה שיעור מצוין בצניעות".
אדיס אבבה ממוקמת על רמה שגובהה 2,500 מטר , ועבור חלק מהשליחים ובני משפחותיהם, את החיים באדיס אבבה מלווה קושי בסיסי: רמת חמצן דלילה, שמקשה לעתים על פעילות גופנית מאומצת. גם כמה מוסכמות טיפוסיות אינן מתעכלות בקלות. האתיופים לא חיים על פי השעון ולוח השנה המערביים, אלא על פי לוחות משלהם. "עכשיו השנה באתיופיה היא97' ולא 2004, והשעון האתיופי מתחיל בשש בבוקר שלנו. כלומר, אם מישהו אומר לך שיאסוף אותך בחמש בבוקר, כוונתו ל-11 לפני הצהריים על פי שעוננו", מבאר גרוסמן. "לוקח זמן להתרגל לזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החברים של חאלד משעל
|
|
|
|
|
|
|
שגריר אחר שנאלץ לגור בנפרד מבני משפחתו, הוא האיש שלנו בממלכה ההאשמית, יעקב הדס. בעקבות שני פיגועים שבוצעו נגד נציגי ישראל בירדן לפני כשלוש שנים, באחד נפצע שליח ובשני בעל של שליחה, הוחלט במשרד החוץ שהשירות בירדן יהיה נטול בני משפחה.
השגרירות נסגרת בחמישי בערב, ולמעט תורן אחד, נוסעים השליחים לארץ לסופשבוע רגוע בחברת יקיריהם.בנוסף מוטלות על השליחים מגבלות בטחוניות חמורות. כל פגישה מחייבת תיאום והיערכות, על מנת שצוות המאבטחים המצומצם יוכל לתת מענה לכולם.
"המתח הבטחוני מאוד גבוה", מתאר הדס, "פעם, כאשר אמרו שהדיפלומט הישראלי נמצא בחזית, התכוונו בדרך כלל לחזית ההסברה. והיום אנחנו ממש בחזית הבטחונית. אנחנו נעים כאן רק ברכבים משוריינים, איש לא יכול להסתובב ברכב פרטי. כשקובעים פגישה צריך ללכת להירשם, על מנת שאף אחד אחר לא יקבע פגישה באותה שעה".
למרות הכל, הדס מציין שהסיפוק והעניין בעבודה עולים על הקשיים הפיזיים. "אני מרגיש שאני משרת באחד המקומות החשובים ביותר. מדינה ערבית שכנה, שעד לפני עשר שנים היתה אויב. היחסים בינינו לבינם חשובים ברמה האסטרטגית".
הדס הצטרף לשורות משרד החוץ לפני 20 שנה. עשר מתוכן בילה בשליחויות ברחבי העולם, בין היתר בטורקיה, אוסטריה, לונדון וקטאר. "יש קשיים שאי אפשר להתעלם מהם. הילדים של השליח ששירת לפני בקטאר היו מאוד מסכנים. בבית הספר האמריקני הם סבלו מהצקות ומהקנטות בגלל היותם ישראלים, מילדים מוסלמים מקומיים, ואפילו מצד בני דיפלומטים אחרים. אין מה לומר, מצבנו בעולם לא פשוט, והפוליטיקה חודרת לבתי הספר, במיוחד במקומות כל כך טעונים כמו מדינות ערב. אחרי אותו מקרה התקבלה החלטה לא לשלוח לקטאר ילדים בגיל בית ספר, אלא רק בגיל הגן. אולי בגיל הרך הילדים עדיין לא מתעסקים בפוליטיקה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חולמים על חלב
|
|
|
|
|
|
|
אי אפשר לטעות בשם: רודיקה רדיאן-גורדון היא שגרירת ישראל ברומניה כבר למעלה משנה. רדיאן, ילידת בוקרשט, חזרה למעשה לעיר הולדתה, ומתגוררת היום רחובות ספורים בלבד מביתה עד גיל שש, כשהחליטו הוריה לעלות ארצה. "בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאני אחזור לכאן כשגרירה, אבל העובדה שנולדתי ברומניה מקלה עלי ליצור כאן קשרים. אני דוברת את השפה ואנשים תופשים אותי כאחת משלהם,ואולי אני גם מסוגלת להבין אותם טוב יותר".
בתקופה האחרונה הקדישה רדיאן את מרבית זמנה לעיסוק באספקטים של השואה ברומניה,ובשבוע שעבר נחלה הצלחה כאשר ועדת היסטוריונים הגישה לנשיא רומניה, יון אילייסקו, דוח שקובע שעל אדמת רומניה נרצחו בין 280 ל-380 יהודים, ומנים ואוקראינים,ובכך נוצר פתח להתמודדות של רומניה עם עברה.
במישור האישי הצליחה השגרירה, לאחר קשיים לא מבוטלים, לנתק את שלושת בניה מהחיים בישראל ולשכנע אותם להצטרף אליה לשליחות ברומניה. עם הבעל זה לא הסתדר. אלכס החליט להישאר בארץ, משיקולי קריירה אישית, והוא מגיע לבקר בסופי שבוע. "להיות שגריר או שליח מחייב הקרבה מצד המשפחה כולה", אומרת הרעיה. "עד העשור האחרון מרבית הדיפלומטים היו גברים. הנשים היו מתלוות לבעליהן לשליחויות והיה להן תפקיד מוגדר,לעזור באירוח ולטפל בכל הצד החברתי. בשנים האחרונות גם נשים מפתחות קריירה דיפלומטית, אבל הגברים לא תמיד מסכימים לעזוב את הקריירה הפרטית ולהצטרף".
ילדיה של רדיאן, בני 15, 13 ותשע , אינם דוברים את השפה הרומנית, אך הצליחו להשתלב בבית הספר האמריקני בעיר. "היה קשה לקרוע אותם מהחברים בתל אביב. היה להם מאוד טוב בארץ, הם היו עצמאיים, בנוסף לגיל ההתבגרות. לא קל להתאקלם בסביבה חדשה, אבל בסך הכל הם הצליחו".
רדיאן מציינת כי רומניה עדיין נמצאת בתהליך שחרור מכבלי השלטון הקומוניסטי. "רמת החיים כאן נמוכה יחסית. ההכנסה הלאומית היא 3,000 דולר לנפש לשנה, הפערים החברתיים והכלכליים גדולים, ושכבת הביניים עדיין בשלבי בנייה. יש כאן שכבה גדולה של אנשים שחסר להם. את הפערים והמחסור אפשר לראות בעיקר באזורים הכפריים. הרופאים הם רופאים טובים ובעלי השכלה, אבל אין ציוד רפואי. וכשכבר יש ציוד, אין כסף להפעיל אותו".
המנטליות , בעיקר בפרובינציה, נותרה בהרבה מובנים קומוניסטית. "אנשים מחכים שהמדינה תעשה הכל בשבילם, ומגלים חוסר אונים כאשר הם צריכים לדאוג לעצמם. מחוץ לערים אין אוטוסטרדות ונסיעה של עשרות קילומטרים אורכת שעות. בכפרים אפשר לראות עגלות עם סוסים ושוורים שנוסעות ברחובות לצד כלי הרכב. בהרבה אזורים אין עדיין צינורות, אנשים משקים את השדות בדליים ושואבים מים במשאבה ידנית מהבאר. יש כאן כפרים שנשכחו אי שם מאחור והם צריכים להדביק פער של מאה שנה לפחות".
ומצד שני בוקרשט, שכפי שיעידו גם התיירים, היא עיר מודרנית. לקראת הצטרפותה של רומניה ב-2007 לאיחוד האירופי, ניכרת בה התמערבות מואצת. רדיאן: "יש בתי קולנוע וסרטים וגם חנויות של רשתות מערביות, החנויות מלאות ואין מחסור. אבל יש דבר אחד שמאוד חסר לנו: חלב טרי. אנחנו שותים פה רק חלב עמיד בעל טעם תפל ומתגעגעים מאוד לחלב הטרי בישראל. יש עכשיו ניסיון של תנובה לחדור עם חלב טרי לשוק הרומני ואנחנו מחזיקים לו אצבעות".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
