 |
/images/archive/gallery/210/641.jpg פעילי ''שוברים שתיקה'', מימין לשמאל: ארנון דגני, שי שגיא, נעם חיות, זיו מעבר ויהודה שאול.
צילום: אלי דסה  |
|
|
|
|
| קצינים וחיילים במילואים הפעילים ב"שוברים
שתיקה" מספרים כיצד התעללו בפלשתינים בזמן
שירותם הצבאי בשטחים. "כולנו ר', המ"פ שווידא
הריגה", אומר אחד מהם. "אני מוכן שיעמידו אותי
לדין, אבל גם את החברה הישראלית", אומר אחר
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
26/11/2004 7:35 |
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע שבו הוגש כתב האישום נגד סרן ר' החשוד שירה בילדה בת 13 מרפיח לאחר שהתקרבה למוצב צה"ל, התכנסו כמה חיילים וקצינים במילואים מתנועת "שוברים שתיקה" כדי לדבר על השירות בשטחים ובעיקר על החיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינית.
סגן (מיל') זיו מעבר, בן 24, סיים בהצטיינות את בית הספר לקצינים. הוא היה מפקד מחלקה בפלוגה מבצעית בשריון, מפקד מחלקה בפלוגת מסלול וסגן ראש ענף במרכז לאימונים באש. שנה וחצי חלפה מאז השתחרר זיו מצה"ל, אבל מהזיכרונות הוא עדיין לא השתחרר. "כולנו ר', המ"פ שווידא הריגה", הוא אומר.
לדברי זיו, הוא היה צריך לשבת על ספסל הנאשמים יחד עם ר', המ"פ הדרוזי שמואשם בווידוא הריגה. "אני הפכתי מפלצת", אומר זיו, "ארבע שנים וחצי של שירות צבאי בתור קצין קרבי, גאה, אתה מרגיש שאתה ממצה את מה שחונכת עליו. אתה מאמין במה שאתה עושה, אבל אז אתה יוצא החוצה ומסתכל אחורה, ואתה מבין שאתה היית מפלצת, קלגס".
כיום זיו הוא אחד הפעילים המרכזיים בתנועת "שוברים שתיקה" - לשבירת מעגל האדישות והשקט בציבור הישראלי בכל הנוגע למה שקורה לחיילי צה"ל באינתיפאדה. מה שהחל ביוני האחרון בתערוכה "שוברים שתיקה - לוחמים מספרים על חברון" ביוזמת סמ"ר (מיל')
יהודה שאול, לוחם בנח"ל החרדי, נהפך בחודשים האחרונים לתופעה. גל שסוחף אחריו מאות חיילים משוחררים.
"אנחנו דור שלם של חיילים משוחררים", מוסיף זיו. "אנחנו באים ואומרים 'תראו מה קרה לנו'. השחתתם דור שלם של לוחמים, את החבר'ה הכי טובים בחברה הישראלית, הכי אידאולוגיים, מי שאמור להיות ראש החץ של החברה. כולנו עברנו השחתה מוסרית. לא היה לנו מקום, בבקו"ם, להזדכות לצד המדים על מה שעברנו שם. לקחנו הכל איתנו, וזה מה שהפכנו להיות עכשיו: אלימים בכביש, אדישים, לא רגישים לסביבה, ערך חיי אדם ירד אצלנו למינימום האפשרי. זאת החברה הישראלית, זה אנחנו.
"אנחנו לא יוצאים נגד הצבא ולא אומרים שהצבא הוא רע. אנחנו מדברים על סיטואציה. אנחנו היינו רעים. שולחים דור שלם למשימה, שזה המחיר המוסרי שלה. שתדע כל אם עברייה: אתה שולח ילד שלך לשלוש שנים ואין לך מושג מה עובר עליו. הוא אומר לך 'הכל בסדר', אבל הוא לא אותן בן אדם".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"כמו לשבת בעזריאלי עם מקלע"
|
|
|
 |
|
|
|
הפעילים ב"שוברים שתיקה" אומרים שההתעללויות, השחתת הרכוש, הפרת הוראות הפתיחה באש והביזה הן הנורמה. אלה לא חריגים. זה כבר לא קורה רק בשוליים, זו לא המחלה של לוחמי שמשון ומשמר הגבול. זה קיים בכל החילות, בסיירות, ביחידות המובחרות. פעם היינו צבא מוסרי. עכשיו - הם מעידים על עצמם בעצמם - לא.
חבר מביא חבר וכולם, בכל החילות והיחידות, מתארים את אותה שגרה נוראה; מכות, ביזה, התעללויות, ירי מתוך שעמום. מאות עדויות כבר נאספו. מאות חיילים משוחררים נוספים ממתינים שיראיינו אותם.
יהודה שאול מספר על חוויותיו מחברון: "זה היה המופע שלי. המופע של יהודה, לוחם ישראלי. אני הייתי חרא. אני, יהודה המוסרי, נהניתי לשלוט בפלשתינים, חייכתי כשאמרתי להם לא. היתה לי תחושה של היי.
"פישר מושתן בן 18, עם כל כך הרבה כוח. בא לך מישהו, אתה צריך להחליט אם הוא חולה, להעביר אותו או לא. הוא מביא לך צילום רנטגן, ואתה שם את הצילומים מול השמש, כאילו אתה מבין. אתה יודע בכלל איך נראות ריאות? אבל ברור לך שכולם רק מחכים שאתה תלחץ על הכפתורים, כי מה שאתה תגיד יקרה. אתה לא סתם שורד ימים בלי שינה. אתה מרגיש שאתה משהו, אתה גבר, חזק. המ"פ שלך הוא שריף והפלשתינים נתינים".
"הגענו לחברון בפעם הראשונה שבעה חדשים אחרי הגיוס", ממשיך שאול. "הביאו אותנו למוצב שפעם היה בו בית ספר. אני הייתי מוכשר על מקל"ר (מקלע רימונים) - להגיב עם כלים כבדים כשהפלשתינים יורים מאבו-סנינה לכיוון היישוב היהודי. המ"מ אמר בתדריך, 'כשהם יורים אנחנו יורים.' ירי תגובה. בשיעורי הבטיחות, מה עשו עד שנתנו לירות שלושה רימונים, ושם - ארגזי רימונים והמקל"ר תפוס ומוכן ואני תופס שמשהו לא בסדר, אבל אני יורה. אני יושב 700 ,600 ,500 מטר מעל המטרות, ומשחק עם הג'ויסטיק. מקלע זה כלי לא מדויק, ומדובר בעיר, אבל אני משתתף.
"אני מתייחס לזה כמו למשחק מחשב. היום אני מבין, זה כמו לשבת בעזריאלי עם מקלע בקומה ,23 ולירות. אני מתהלך עם התחושה שלחצתי על ההדק ואולי פגעתי במישהו, סתם. עדיף כבר היה לו הייתי מרביץ לזקנה במחסום. כי מה שאני עשיתי היה בעיניי כל כך יומיומי, טבעי. ירינו. אני ישבתי ופוצצתי רימונים. אני מה שנקרא 'השבתי אש למקורות הירי,' אבל אני אף פעם לא זיהיתי מקורות ירי. אף פעם. לא היה דבר כזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"המפקד אמר: 'אל תיגע בפצוע'"
|
|
|
|
|
|
|
שי שגיא, שסיים שירות של שלוש שנים בחטיבת הצנחנים, מתאר מציאות קשה לעיכול: "אני הייתי בשכם, חובש. דפקנו על דלת של בית, יוצא בן אדם, חוטף התקף אפילפסיה, מפרכס, משתין מולי וחוטף מכה בראש. באתי לטפל בו. המפקד אמר 'אל תיגע'. אמרתי 'רק נדאג שאמבולנס יגיע'. לא. המפקד אמר 'הולכים'. הלכנו משם. אין לי מושג מה קרה איתו".
נעם חיות, סגן במילואים, ששירת בחטיבת הנח"ל, מסביר למה צריך לשבור את השתיקה: "אחד הדברים שהיה לי חשוב ב'שוברים שתיקה' זה לגבות עדויות מחיילים אצלי בפלוגה. היו דברים שלא ידעתי; הם בזזו מכולת על כל תכולתה, כסף, סיגריות, ממתקים, חיילים ירו מעמדות כי שעמם להם, על דודי שמש, גלגלים. הקצינים שאומרים 'אצלנו אין דברים כאלה' - זה לא נכון. גם אני אמרתי ככה. הם פשוט לא יודעים. זו נורמה".
נעם לא חושש לקבל אחריות על המעשים: "אני בהחלט חושב שאני אחראי. לא באמת התעסקתי בלמנוע מהחיילים שלי להיות חיות. אני מוכן שיעמידו אותי לדין, אבל לידי, על אותו ספסל נאשמים, צריכים להיות המג"ד שלי והמח"ט שלי והחברה הישראלית".
לכתבה המלאה במוסף שבת שלמעריב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
