/images/archive/gallery/210/641.jpgמימין: ארנון דגני, שי שגיא, נעם חיות, זיו מעבר ויהודה שאול
צילום: אלי דסה
אנחנו דור שלם של חיילים משוחררים
אנחנו באים ואומרים: תראו מה קרה לנו. השחתתם דור שלם, את החבר'ה הכי טובים, הכי אידאולוגיים. לא היה לנו מקום בבקו"ם להזדכות על מה שעברנו שם. לקחנו הכל איתנו, וזה מה שהפכנו להיות עכשיו; אלימים בכביש, אדישים, לא רגישים. זאת החברה הישראלית, זה אנחנו. שתדע כל אם עברייה; אתה שולח ילד שלך לשלוש שנים ואין לך מושג מה עובר עליו. הוא אומר לך 'הכל בסדר,' אבל הוא לא אותו בן אדם". בתחנות מרכזיות, על פסי רכבת בדרך מכאן ולשם, בבתים פרטיים, בבקו"ם ובטרמפיאדות - מאות לוחמים מוסרים עדויות ושוברים שתיקה. זיו, יהודה, נועם, שי וארנון כבר מזמן לא לבד
דפדף בחדשות
חן קוטס-בר 26/11/2004 7:19
"כולנו ר,' המ"פ שווידא הריגה," אומר סגן זיו מעבר. זיו, בן ,24 קצין מצטיין בשריון, מתקשה להביט בבוקר במראה. הוא חושב שהיה צריך לשבת על ספסל הנאשמים יחד עם ר,' המ"פ הדרוזי שמואשם בווידוא הריגה. שנה וחצי חלפה מאז השתחרר מעבר מצה"ל, אבל לא מהזיכרונות. הוא היה מפקד מחלקה בפלוגה מבצעית, מפקד מחלקה בפלוגת מסלול, סגן ראש ענף במרכז לאימונים באש. סיים בהצטיינות את בית הספר לקצינים, בה"ד .1
לכאורה, הוא אומר, מיטב הנוער. אלא שמשהו השתבש בדרך. "אני הפכתי מפלצת," אומר זיו, "ארבע שנים וחצי של שירות צבאי בתור קצין קרבי, גאה, אתה מרגיש שאתה ממצה את מה שחונכת עליו. 'מלח הארץ.' אתה מאמין במה שאתה עושה, אבל אז אתה יוצא החוצה ומסתכל אחורה, ואתה מבין שאתה היית מפלצת, קלגס.
"ר,' מה שהוא עשה? אני מבין אותו. אני יכול לחשוב עליי ועל חבריי הקצינים ולראות את כולנו באותה סיטואציה של ר.' אם יכולתי להרוג ילדה בת 12 מרחוק כי הייתי חושב שאולי היא מחבלת? כן. הוא קיבל הגדרה שכל מי שנכנס למרחב, צריך להרוג אותו. אז אני לא מזועזע. אני לא אומר 'אוי ואבוי.'
מעלים את ר' קורבן, בשביל ניקיון הכפיים של המערכת הצבאית שקציניה הבכירים לא מעיזים לקחת אחריות על הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת. מה שקרה עם ר,' זאת נורמה ושגרה. זה לא משנה שמי שנהרגה היתה ילדה בת .13 כמה אנשים נהרגו ועשו עליהם עשרות וידויי הריגה? אז מה, זה היה בסדר? למה, רק בגלל שהם היו בני ."?40
סגן זיו מעבר שובר שתיקה. מעבר הוא אחד הפעילים המרכזיים בתנועת "שוברים שתיקה" - לשבירת מעגל האדישות והשקט בציבור הישראלי בכל הנוגע למה שקורה לחיילי צה"ל באינתיפאדה. מה שהחל ביוני האחרון בתערוכה "שוברים שתיקה - לוחמים מספרים על חברון" ביוזמת יהודה שאול, חרדי, לוחם בנח"ל, הפך בחודשים האחרונים לתופעה. גל שסוחף אחריו מאות חיילים משוחררים. אלה, בוגרי אינתיפדאת אל-אקצה, רוצים לדבר. הם עושים חשבון נפש. הם יוצאים נגד מה שהם מכנים "תרגיל החריגים" של הצבא.
ההתעללויות, הם אומרים, השחתת הרכוש, הפרת הוראות הפתיחה באש, הביזה - זאת הנורמה. אלה לא חריגים. זה כבר לא קורה רק בשוליים, זו לא המחלה של לוחמי שמשון ומשמר הגבול. זה קיים בכל החילות, בסיירות, ביחידות המובחרות. פעם היינו צבא מוסרי. עכשיו - הם מעידים על עצמם בעצמם - לא.
"תראו מה קרה לנו"
בתחנות מרכזיות, על פסי רכבת בדרך מכאן ולשם, בבתים פרטיים, אבל גם ביציאה מן הבקו"ם בתל-השומר ובטרמפיאדות, נציגי "שוברים שתיקה" גובים עדויות. בשיטתיות, בהתמדה. תנועה א-פוליטית. מציגה בעיה, לא פתרון.
חבר מביא חבר וכולם, בכל החילות והיחידות, מתארים את אותה שגרה נוראה; מכות, ביזה, התעללויות, ירי מתוך שעמום. מאות עדויות כבר נאספו. מאות חיילים משוחררים נוספים ממתינים שיראיינו אותם. 15 חברים, הגרעין הקשה של התנועה, מעגל ראשון, עוסקים בגביית עדויות. עוד 20 אחרים מתמללים, עורכים, מייעצים. כולם, בהתנדבות. זה, המעגל השני. המעגל השלישי, אומרים ב"שוברים שתיקה," הוא דור שלם. כל העדויות נבדקות לפי קריטריונים מחמירים. מה שלא הוצלב - לא נעשה בו שימוש. לא מדובר בתרפיה עבור הלוחמים. זו עבודת תיעוד שיש לה חשיבות גדולה, היסטורית, אבל גם תקווה מרובה לעשות שינוי.
בשורות הבאות מובאות עדויות שגבו חברי "שוברים שתיקה," לצד פרופיל של חמישה ממנהיגי התנועה; יהודה שאול, זיו מעבר, נועם חיות, שי שגיא וארנון דגני. בגלל החשש מהפללה עצמית והפחד שיוכרזו פושעי מלחמה, שמות מוסרי העדויות לא מופיעים. גם מנהיגי "שוברים שתיקה," זהירים. זמן קצר אחרי שיצאו עם התערוכה, החליטו במצ"ח לפתוח נגדם בחקירה וביקשו להחרים את החומרים שאספו. עכשיו הם חוששים. לא מדובר בפרופיל אישי שלהם, הם מדגישים, אלא בפרופיל של דור.
"אנחנו דור שלם של חיילים משוחררים. אנחנו באים ואומרים, 'תראו מה קרה לנו,"' אומר זיו, "השחתתם דור שלם של לוחמים, את החבר'ה הכי טובים בחברה הישראלית, הכי אידאולוגיים, מי שאמור להיות ראש החץ של החברה. כולנו עברנו השחתה מוסרית. לא היה לנו מקום, בבקו"ם, להזדכות לצד המדים על מה שעברנו שם. לקחנו הכל איתנו, וזה מה שהפכנו להיות עכשיו; אלימים בכביש, אדישים, לא רגישים לסביבה, ערך חיי אדם ירד אצלנו למינימום האפשרי. זאת החברה הישראלית, זה אנחנו. אנחנו לא יוצאים נגד הצבא ולא אומרים שהצבא הוא רע. אנחנו מדברים על סיטואציה. אנחנו היינו רעים. שולחים דור שלם למשימה, שזה המחיר המוסרי שלה. שתדע כל אם עברייה; אתה שולח ילד שלך לשלוש שנים ואין לך מושג מה עובר עליו. הוא אומר לך 'הכל בסדר,' אבל הוא לא אותו בן אדם."
"כמו משחק מחשב"
לא קל לקרוא את העדויות שאספו אנשי שוברים שתיקה. שיחות עם נציגי התנועה, בעצמם עדים, גם הן מעוררות אי נוחות. לא נעים לשמוע. אבל הם לא מוכנים להמשיך לשתוק. הם רוצים לדבר. אלה הילדים שלנו והחברים שלנו והבנים של השכן ממול. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
יהודה שאול, בן ,22 סמל ראשון במילואים, שירות בנח"ל, חרדי מירושלים, מיוזמי התערוכה וממייסדי "שוברים שתיקה:" "זה היה המופע שלי. המופע של יהודה, לוחם ישראלי. אני הייתי חרא. אני, יהודה המוסרי, נהניתי לשלוט בפלשתינים, חייכתי כשאמרתי להם לא. היתה לי תחושה של 'היי.' פישר מושתן בן ,18 עם כל כך הרבה כוח.
"בא לך מישהו, אתה צריך להחליט אם הוא חולה, להעביר אותו או לא. הוא מביא לך צילום רנטגן, ואתה שם את הצילומים מול השמש, כאילו אתה מבין. אתה יודע בכלל איך נראות ריאות? אבל ברור לך שכולם רק מחכים שאתה תלחץ על הכפתורים, כי מה שאתה תגיד יקרה. אתה לא סתם שורד ימים בלי שינה. אתה מרגיש שאתה משהו, אתה גבר, חזק. המ"פ שלך הוא שריף והפלשתינים נתינים."
"הגענו לחברון בפעם הראשונה שבעה חדשים אחרי הגיוס. הביאו אותנו למוצב בית ספר; מוצב שפעם היה בו בית ספר. אני הייתי מוכשר על מקל"ר (מקלע רימונים) - להגיב עם כלים כבדים כשהפלשתינים יורים מאבו סנינה לכיוון היישוב היהודי. המ"מ אמר בתדריך, 'כשהם יורים אנחנו יורים.' ירי תגובה. בשיעורי הבטיחות, מה עשו עד שנתנו לירות שלושה רימונים, ושם - ארגזי רימונים והמקל"ר תפוס ומוכן ואני תופס שמשהו לא בסדר, אבל אני יורה. אני יושב 700 ,600 ,500 מטר מעל המטרות, ומשחק עם הג'וי סטיק. מקלע זה כלי לא מדויק, ומדובר בעיר, אבל אני משתתף."
"אני מתייחס לזה כמו למשחק מחשב. היום אני מבין, זה כמו לשבת בעזריאלי עם מקלע בקומה ,23 ולירות. אני מתהלך עם התחושה שלחצתי על ההדק ואולי פגעתי במישהו, סתם. עדיף כבר היה לו הייתי מרביץ לזקנה במחסום. כי מה שאני עשיתי היה בעיניי כל כך יומיומי, טבעי. ירינו. אני ישבתי ופוצצתי רימונים. אני מה שנקרא 'השבתי אש למקורות הירי,' אבל אני אף פעם לא זיהיתי מקורות ירי. אף פעם. לא היה דבר כזה.
"בקורס מ"כים הייתי בדהיישה, ילד אחד זרק עלינו חצץ. התחלנו מרדף. תפסנו את הילד, בן עשר, יחף. שמנו לו פלנלית על העיניים, אזיקים על הידיים. אחר כך האנשים בפלוגה זרקו אותו על כבש הנגמ"ש. אנשים התאספו סביבו בחצי גורן. אחד זרק לו: 'אתה לא חושב שאתה מפגר קצת, חבר'ה בגילך כבר מתפוצצים."...
"אתה מבין שאתה עלה שרץ עם הזרם. אתה לא באמת שואל שאלות. אנחנו עצרנו שני פלשתינים, שהפרו עוצר; ג'אבל וזיאד. הבאנו אותם למוצב. זה היה יום שישי, ולא היה לנו שום רעיון לערב תרבות. הפלוגה התחלקה לשתי קבוצות; אחת כתבה שיר לג'אבל והשנייה לזיאד. עשינו להם כאילו יום הולדת. הם כפותים, והפלוגה סביבם. שיחקנו פרה עיוורת. אני, במקרה, לא הייתי שם. ככה, שבת שלמה. וכל הזמן הזה אתה בטוח שאתה בסדר, שיש לך קווים אדומים.
"לאט לאט אתה מאבד את עצמך. דור שלם שנדפק לו המוח, ואף אחד לא אומר כלום. כי זה נוח. אנשים לא רוצים לדעת שהילדים שלהם דופקים מכות במחסום. אבל אין דרך אחרת. זה מדע מדויק. הגעת לשם, יצאת שרוט. מי שיגיד שלא - הוא שקרן."
"לפעמים אנשים היו עושים את זה בשביל הכיף, יורים בטלוויזיות. חברים שלי מצנחנים היו מספרים לי שהם היו שוכבים על גגות בשכם ויורים בדודי מים בשביל לראות איך הם מתפוצצים. או שאנשים היו גונבים דיסקים ודולרים... מתוך יותר קטע של שעשוע "... (סמ"ר, גולני, גדוד (51.
"היינו באיזה בית, כל הפלוגה. לבעלים של הבית, הוא היה נעול באיזה חדר, היו תרנגולות. מה שהחבר'ה עשו, פשוט הלכו והם רצו לעשות ארוחה, אז הם שחטו תרנגולות ועשו אותן על האש"...(סמ"ר, נח"ל)
"המחלקה נכנסה לתפוס בניין בן עשר קומות. אני ועוד חייל שפרצנו לכל הבתים, עשינו סיור בבתים. נכנסנו לבית אחד וראינו בו ריכוז גדול של מכשירי אלקטרוניקה יקרים. במהלך חיטוט בין החפצים מצאתי מיקרופון להקלטות. חמדתי את החפץ ולקחתי אותו הביתה" (סמ"ר, נח"ל).
"לך תספר את זה לערפאת"
זיו מעבר, ,24 סגן במילואים ממושב כפר יחזקאל. שירת בשריון. היום סטודנט לביולוגיה באוניברסיטת באר-שבע: "המשמרת הראשונה שלי בשטחים היתה עם סמל המחלקה שלי ועם חיילי מג"ב. לא היה עוצר. קראו לפלשתיני אחד, שרכב על אופניים. יש לך רישיון על אופניים,'? אמר כמובן שלא. זה התחיל בחיפוש אלים ונגמר במכות. בהיתי בהלם. לא עשיתי כלום.
"אחר כך כנראה התרגלתי. יש נוהל 'מגן אנושי;' יש גל אבנים על הדרך. מתייחסים לכל גל כזה כחשוד במלכוד. היה סופה אחד מימיני, אחד משמאלי, וגל אבנים כזה על הכביש. כביש צדי, שמכונית עברה בו אולי פעם ביום. עבר פלשתיני, קראתי לו שיפנה את האבנים. לא עלה בדעתי אפילו, לקרוא לחבלן, לD-9- זה היה נוהל צבאי הכי בנאלי, כל כך שגרתי.
"אני נזכר בפלשתינים שתפסתי אותם 'לך, תזיז את האבנים,' והוא 'זה ממולכד' ואני 'תספר את זה לעראפת.' לא עניין אותי. כבר הייתי קצין אז. אחר כך, בוועדת חוק ומשפט, החליטו שזה לא חוקי. אני עשיתי משהו שקבעו מאוחר יותר שהוא מנוגד לכל חוקי מלחמה, לכל מוסר - ולא עבר לי כלום בראש. הייתי אז אחרי שמונה חודשי הדרכה בבה"ד .1
לא עסקתי בשום דבר, חוץ מאשר להעביר ערכים. 'קצין הוא דמות ערכית, קצין חייב לשמור על מוסר,' והנה, מגיע לשטחים ונוהל מגן אנושי נראה לי בסדר גמור. אני אף פעם לא ירקתי על פלשתיני ולא נתתי סטירה, אבל שלחתי אדם לפנות גל אבנים חשוד, ואני התחבאתי מאחורי סופה, אז אולי הייתי יותר גרוע. מה יותר לזלזל בחיי אדם מזה? הוא לא היה בן אדם מבחינתי. אין לי שום דרך אחרת להבין את מה שעשיתי. את החיילים שלי סגרתי בסופה, נעלתי את הדלת, שאם יהיה פיצוץ, חס וחלילה לא יישרטו. בצלם כתבו שיש להם 11 עדויות על מקרים שבהם ביצעו נוהל מגן אנושי או נוהל שכן. אנחנו עשינו 30 כאלה. מה יש לדבר?
"היינו מחרימים מפתחות של רכבי פלשתינים במחסומים. בבקעה, בקיץ, 40 מעלות חום ואין טיפת צל. מייבשים אותם, לפעמים שמונה שעות. יום אחד ראיתי את הסמל מחזיר מפתח לאישה עם תינוק בן חודשיים אחרי שמונה שעות. הייתי בשוק. אחר כך אמרתי 'מה זה מפריע לי, בגלל התינוק.'? מי שפתח את הקו האדום הראשון ונתן לאחרים להתגלש עליו, הייתי אני."
"היינו באמצע סריקות במחנה פליטים. נכנסנו לאחד הבתים, פינינו את המשפחה לחדר אחר (לפי הנוהל) וביצענו סריקה. המשפחה היתה באמצע צפייה במשחקי המונדיאל. השאירו את הטלוויזיה דולקת. התיישבנו לראות את המשחק ולאט לאט הצטרפה כל המחלקה והצטופפו מול הטלוויזיה כולל הסמ"פ וראינו את המשחק. בינתיים המשפחה ישבה בחדר אליו הכנסנו אותה קודם" (גדוד 50 נח"ל).
"אמרנו לאחד המבוקשים שישב... הושבנו את הכלבים לידו... שניים מכל צד. וצילמנו אותו, מת מפחד, ושאלנו אותו 'מה, אתה מפחד'? סתם בשביל הצחוקים"... (סמ"ר, עוקץ).
"היינו בחרסינה והגופות של שלושת המחבלים עד שייקחו אותם לאבו כביר היו אצלנו, באחד האוהלים בפלוגה. והתמונה הראשונה שאני זוכר... זה פשוט אנשים עומדים על הגופות, בועטים בהן, יורקים"... (סמ"ר, נח"ל).
"באותו זמן היה נוהל... אם קבוצת ילדים זורקת אבנים, תופסים אחד מהילדים וקושרים לו את הידיים באזיקונים ומכסים לו את העיניים בפלנלית ומשאירים אותו לכמה שעות בש"ג. עליתי לשמירה בשמונה בלילה ומצאתי את אחד הילדים יושב... לפי הנהלים... עם עיניים חסומות וידיים קשורות... מכיוון שזה שמירה, מצאתי דרך להעביר את השעתיים הבאות בדיבור לילד... בסוף בטעות אמרתי לו שהוא 'יכול לקום וללכת... .' חשבתי שהוא לא מבין מה אני אומר, אבל הוא באמת קם... ברור שפחדתי מהמ"מ. אמרתי לו שאני לא יכול לשחרר אותו ויחזור לשבת, והוא פרץ בבכי."
