 |
/images/archive/gallery/210/205.jpg
צילום הדמיה: אריק סולטן  |
|
|
| "אבא, אני רוצה לדעת למה התעללת בי" |
|
| 15 שנה אחרי גילתה א.י. את סודה: אביה התעלל בה
מינית. בראיון ראשון ל-NRG מעריב, היא מדברת על הכול: על האונס, המשפחה וההחלטה הקשה להיחשף |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ענת שיחור-אהרונסון
7/12/2004 15:53 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שבועיים, בעקבות טיפול פסיכולוגי, אזרה א.י. אומץ והתייצבה במשטרה כדי להגיש תלונה נגד אביה שאנס אותה כשהיתה ילדה.
גם בגיל 29, 15 שנה לאחר שאביה הפסיק לאנוס אותה, מחיר הגשת התלונה היה כבד. המחיר החיצוני היה הופעתן המחודשת של שלפוחיות מגרדות על כל גופה - בדיוק כפי שהופיעו אז וכולם חשבו שזו אלרגיה. היום א.י. יודעת שמדובר באות מצוקה פסיכוסומטי, שנקרא "אורטוקריה כרונית". היא מקבלת זריקות קורטיזון ומקווה שבסוף המשפט זה יעבור לה. כפי שעבר בגיל 14, כאשר ההתעללות המינית בה הפסיקה.
אבל היא שלמה עם עצמה. פגשתי אותה בביתה, בדירת שיכון בשכונה של אנשים קשי יום ליד תל אביב. אישה צנומה, קטנה, שברירית. לא קשה לדמיין אותה כילדה. בעלה פתח לי את הדלת. בחור צעיר ואוהב, חרד לה ומגונן עליה. רק אחרי שהבטחתי לו ששמה לא יוזכר, כדי לא לפגוע בילדים, הוא עזב אותנו לבד.
אבל בעצם, למה לפרסם את השם? למרות ייחודו של כל סיפור כזה, הרי יש קווי דימיון שעוברים בין כולם: ילדה קטנה חסרת אונים. אב מתעלל שמשביע אותה לא לגלות
את הסוד, אותות מצוקה שלא נענים. פגיעה נפשית בלתי הפיכה. רק הסוף משתנה: לפי נתונים סטטיסטיים של של המרכז לנפגעות תקיפה מינית, רק אחוז קטן מאוד חושפות את סודן ומתלוננות, גם אם אחרי הרבה שנים. החוק מאפשר זאת ולאחרונה הוחלט כי יחלו לספור את תקופת ההתיישנות על עבירות מין במשפחה רק אחרי שהילד יגיע לגיל 18. יש שמספרות רק לאחר שהאב המתעלל מת, ואחרות לא מגלות לעולם.
א.י. בחרה לספר. היא זוכרת את התקופה שבה זה התחיל. בגיל 11 היא שכבה לצידו של אביה במיטת הוריה. הוא לקח את ידה, שם על איבר מינו ואמר לה: 'כשתהיה גדולה תלמדי לנהוג. בואי בינתיים נעשה תרגילים של העברת מהלכים'.
לפעמים, היא מספרת, היה נכנס למיטתה בלילה. הוא היה מתפשט ומבקש ממנה למצוץ את פיטמותיו עד שהיה מגיע לפורקן, תוך שהוא אומר לה "את יותר מאשתי". "היום", היא אומרת, "אני יודעת איך גבר מתחמם. אז לא הבנתי מה הקשר בין הדברים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"חשבתי שאם אבא עושה - זה בסדר"
|
|
|
 |
|
|
|
בתור ילדה הבנת שמשהו לא בסדר?
"לא. חשבתי שאם אבא עושה, זה בסדר. הרי הוא אבא שלי, תפקידו להגן עלי והוא לא יעשה לי משהו רע".
מתי הבנת שזה לא בסדר?
"בגיל 14, כשהיה לי חבר. בפתאום חדר להכרתי שדברים כאלה לא עושים עם אבא, רק עם חבר. בגיל 14 גם היה לי כוח פיזי להתגונן ולדחות אותו מעלי בתקיפות, והוא פשוט הפסיק לנסות. לא היתה אלימות".
א.י. בטוחה שאמא שלה לא ידעה. "הוא היה תחמן. הוא ידע לעשות לי את זה כשאין אף אחד בבית או כשכולם ישנים. לפעמים הוא היה אורב לי במטבח, מצמיד אותי לקיר, מתחכך בי עד שהיה גומר. אם היה שומע שמישהו מתקרב, היה מתחיל להזיז כוסות כאילו הוא עושה קפה וכל מיני רעשים של בישול, או מכחכח בגרונו".
חוץ מזה, היא מוסיפה, היה קשה לסביבה לדעת, כי בשאר התחומים הוא תפקד בצורה טובה: דאג למחסורה, לקח אותה לרופאים כשהיה צריך והיה אב מסור.
למה לא סיפרת למישהו?
"הוא אמר לי שזה סוד שלי ושלו ואסור לאיש לדעת. הייתי ממושמעת. גם פחדתי שאם אמי תדע, היא תשנא אותי ותגעל ממני ותזרוק אותי מהבית. הרגשתי אשמה. הייתי מסתכלת על שניהם ופוחדת שהמשפחה תתפרק".
במשך השנים נצרה את הסוד הנורא בליבה. איש לא ידע. גם לא החברות הטובות. "כיסיתי את כל הגוף שלי בפלסטרים. כאילו זה לא הגוף שלי", היא אומרת.
א.י. התחתנה ולא התגייסה לצבא. במשך שבע שנים לא היתה מסוגלת לקיים יחסי מין מלאים עם בעלה. להריון נכנסה לא דרך יחסי מין. היא עברה טיפולים משפילים, בין היתר ביתוק קרום הבתולים בניתוח בהרדמה מלאה בבית חולים. אולם טיפולים אלה עסקו רק בסימפטום ולא בבעיה, ולכן לא החלימה.
גם הלידות היו טראומה. "בבית החולים לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. בכיתי והשתוללתי", היא מספרת. "לא נתתי לרופאים לבדוק את מצב הפתיחה שלי. בכל פעם שהתקרבו למקום הזה למטה, נזכרתי בכאב שאבא היה גורם לי ולא יכולתי לעבור את זה שוב". היא לא היתה מסוגלת נפשית להניק.
לדבריה, עד היום היא מסבה את ראשה כשהיא רואה אב מחזיק את בתו. זה מעורר בה זכרונות רעים. "במשך שנים אבי היה ממשיך להגיע לביתי, אוכל, שותה, כאילו כלום. היינו יוצאים לנופשים, כל המשפחה ביחד, ואני, כל פעם שהייתי רואה אותו הייתי נזכרת במה שעשה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא יודעת מה זה סוד אמיתי"
|
|
|
|
|
|
|
מה קרה עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, שגרם לא.י. לספר את הסיפור ולהתלונן במשטרה? המניע לחשוף את הסוד היה מקרי לגמרי. זה היה כשאימה התקשרה אליה ואמרה: "אני רוצה לספר לך משהו נורא. סוד גדול". א.י. נדרכה כולה. "את יודעת", המשיכה האם, "האחיות שלי אמרו לי שכבר כמה שנים הן חושבות שאני מרשעת".
לדברי א.י, זה שבר אותה. "זה סוד?!" אמרה לעצמה, "היא לא יודעת מה זה סוד אמיתי". באותו רגע היא קיבלה התקפת חרדה. "התחלתי להסתובב בבית כמו סהרורית", היא מספרת, "הכל חזר לי. התחלתי להסתובב סביב עצמי. היו לי גלי חום, הרגשתי שאני נחנקת וחייבת לעוף החוצה לנשום אוויר. כל הזמן בכיתי. החזקתי את הראש בשתי ידי ודפקתי אותו בקיר. התחננתי שהתמונות הזוועתיות יפסיקו, שהסרט יגמר".
אחר כך בכתה, והבכי לא הפסיק במשך כמה שעות. הוא לא הפסיק עד שבעלה תפס אותה ביד, לקח אותה לחדר השינה, סגר אחריו את הדלת ואמר לה שהוא לא יוצא עד שספר לו מה קרה. בתחילה סירבה. כל כך הרבה שנים שמרה את הסוד גם מפניו. לבסוף, כשנוכחה שהוא לא מוותר, נשברה וסיפרה לו: "הייתי קורבן".
"של מי?" שאל, "בחוץ?"
"לא. של אבא".
"סיפרתי לו את כל הסיפור בלי להתיר דבר", היא אומרת. "הוא נכנס ללחץ. מיד טילפן לאבא שלי לטלפון הנייד. הוא לא ענה. בעלי השאיר לו הודעה: 'אל תתקרב יותר למשפחה שלי ולבית שלי'".
לאחר מכן הוא חיבק אותה ועטף אותה באהבה. "לולא הוא לא הייתי מצליחה לעמוד בזה".
השלב הבא היה לספר למשפחה. "אני הייתי בהיסטריה. נסענו מיד לאחותי לספר לה מה קרה. היא היתה בשוק. אחר כך התחילה לבכות בהיסטריה גם היא ואי אפשר היה להרגיע אותה. היא לא הצליחה לדבר כמה ימים. היתה בהלם. מאוחר יותר אמרה לי שהיה לה קשה להאמין איך לא שמה לב, הרי ישנו באותו חדר. אמרתי לה שהיא היתה ילדה עם שינה חזקה. כמו הבת שלי היום. תפילי לידה כסא והיא לא תתעורר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"היום, בתור אישה, מגיעה לי תשובה"
|
|
|
|
|
|
|
לדברי א.י., הרעיון לחשוף את סיפורה הבשיל אצלה כבר לפני זמן-מה, בעקבות גלישה באינטרנט. היא נכנסה לפורום "לשבור את קשר השתיקה" וראתה שהיא לא לבד. "אם כולם מספרים. למה שגם אני לא אספר", אמרה לעצמה.
בפורום הפנו את הקורבנות למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית. היא החליטה לפנות, ומאז היא לא לבד. לפני שבועיים, ביחד עם מתנדבת מהמרכז, הלכה למשטרה והגישה תלונה. אביה נעצר ב-15 בנובמבר. השוטרים הגיעו אליו לעבודה וביקשו ממנו להתלוות אליהם. אחר כך ערכו ביניהם עימות.
"רק אני דיברתי", היא זזה בחוסר נוחות, "הוא הכחיש ורק אמר שלא היה ולא נברא ושאני מעלילה עליו. הוא כל הזמן הרכין את ראשו. לא יכול היה להסתכל לי בפנים. אני אמרתי לו: 'אבא, אני רוצה לדעת למה התעללת בי. אני רוצה תשובה. היום, בתור אישה מגיעה לי תשובה. אם לא אדע, לא אוכל להבריא'".
כתב האישום נגד האב הוגש כמה ימים אחר כך. במקרים כאלה, בדרך כלל, ההליך המשפטי הוא פשוט יחסית. אין הרבה עדים, אם בכלל. זו המילה שלו מול המילה שלה.
עכשיו א.י. עוקבת אחרי המשפט. האב עצור עד תום ההליכים, והיא מפחדת שישוחרר למעצר בית. היא גם מפחדת מהעדות: מפחדת לעמוד מולו ולשחזר את הכל, מפחדת מהשאלות המרגיזות של הסניגורית.
לדבריה, אימה היום מכה על חטא. "היא בעצמה צריכה טיפול", מספרת א.י. "היא לא מבינה איך לא ראתה. היא מאשימה את עצמה והרוסה לגמרי. אחרי שסיפרתי לה היא לא הפסיקה לבכות שלושה ימים. היא שאלה אותי אם גם אחותי הקטנה נפגעה. אמרתי לה שלא. אני שמרתי על אחותי. בכל פעם שהייתי רואה אותו לבד אתה. הייתי מתייצבת ולא עוזבת עד שהיה הולך".
בסוף השיחה, היא מבקשת להעביר מסר לאמהות "שימו לב לסימני מצוקה. גם אם הם נסתרים ונראים לא קשורים לשום דבר", היא אומרת. "גם אם הכל נראה בסדר - תשאלו. תגידו לילדות שלכן שאפילו אם הן יגלו לכן את הסוד הנורא ביותר, תמשיכו לאהוב אותן ולתמוך בהן אותו דבר. לא משנה מה יקרה".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
