 |
/images/archive/gallery/217/423.jpg יהודים פולנים מגורשים למחנות ההשמדה על ידי חיילי אס אס במהלך הריסת גטו ורשה עי הנאצים. צילום:
אי פי  |
|
|
|
|
| צעירה יהודיה כתבה יומן במהלך
המרד ב-1943. "אנחנו חיים את
היום, את השעה והרגע", כתבה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אי-פי
7/12/2004 22:09 |
|
|
|
|
|
|
|
יומן חדש עשוי לשפוך אור על אחד מסיפורי הגבורה בשואה – מרד גטו ורשה. היומן, שבו שישה עמודים ושנכתב על ידי צעירה יהודייה במהלך המרד ב-1943, מוצג במוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות.
המחברת, שלא ציינה את שמה, תיארה את תקופה של תשעה ימים במהלך המרד. היא סיפרה שהסתפקה מדי יום בקערת מרק ובספל קפה בזמן שבחוץ שרפו הנאצים בתים.
"הגטו בוער זה היום הרביעי", כתבה ביומן. "אפשר לראות רק ארובות עומדות ושרידים של בתים שרופים. ברגע הראשון, המראות גורמים לצמרמורת קשה".
היומן נכתב בפולנית על גבי דפים משובצים. המחברת חשפה רק שהיא היתה חברה בארגון נוער יהודי, ומכך נובע שהיא היתה נערה או בשנות העשרים
המקודמות שלה.
דפי היומן נאספו יחד מכתבים ודפים נוספים על ידי אדולף-אברהם ברמן, ניצול הגטו ומנהיג של מחתרת יהודית שהיגע לישראל אחרי המלחמה. ברמן תרם את המסמכים בשנות השבעים למוזיאון לוחמי הגטאות, אולם רק לאחרונה שמו לב החוקרים לחשיבותם.
"הייחודיות של היומן הוא בכך שזהו היומן היחיד מסוגו בעולם שנכתב בזמן הלחימה", אמר יוסי שביט, מנהל הארכיון במוזיאון שהוסיף: "היומנים האחרים נכתבו רק לאחר המרד".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דף מתוך היומן. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
גורל המחברת לא ידוע
|
|
|
 |
|
|
|
היום הראשון ביומן הוא ב-24 באפריל 1943, יומו השישי של המרד. המחברת כתבה שהיא מתגוררת עם עוד כמה אנשים במרתף של בית. הגרמנים שרפו את הבית כמה פעמים ועשן נכנס לתוך המסתור והקשה על הנשימה.
היהודים ניסו לכבות את האש, אך התייאשו במהרה תוך החלטה שהאש דווקא תסייע להם להסתיר את מקום מחבואם.
בשלב מסוים מחבוא בבית סמוך נשרף, והיהודים שהתגוררו בו הגיעו למרתף שבו הסתתרה הצעירה. היא כתבה כי הדיירים החדשים היו בלי אוכל ורעשנים, ובכך סיכנו המסתתרים. בשל הצפיפות נאלצה המחברת לישון עם ילד שהסתובב כל העת והפריע למנוחתה.
היומן לא מגלה מה היה גורלה של המחברת. "אנחנו לא בטוחים שהיא נהרגה", אמר שביט. "יכול להיות שהיא נמצאת בבית חולים סיעודי בארצות-הברית".
העמוד האחרון, שנכתב ב-2 במאי, הוא הארוך ביותר ונותן הרגשה כי המחברת הבינה שלא יהיו לה יותר הזדמנויות לכתוב. "נותרנו רק עם מקום המחבוא", כתבה. "כמובן שזה לא יהיה מקום בטוח לזמן רב".
המילים האחרונות מלמדות שגם הצעירה הבינה כי הסוף קרוב: "אנחנו חיים את היום, את השעה, את הרגע".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
