 |
/images/archive/gallery/149/158.jpg חיים רמון.
צילום: יהונתן שאול  |
|
|
| "הליכוד בפירוק, המפה הפוליטית מתרסקת"
|
|
| חיים רמון מודל סוף 2004 במצב רוח של ניצחון, מוכן
לתפקד בלי בעיה כדובר הכי יעיל של שרון, לפרוש
לו שטיח של מחמאות ולעשות הכל כדי שברק ייכשל |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בן כספית
11/12/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
האוהד השרוף חיים רמון עדיין מאמין שהפועל תל אביב תיקח אליפות לפני שהוא עצמו יהיה ראש ממשלה. בינתיים הוא מקדיש את עצמו לשני הדברים שהוא הכי אוהב: תמיכה בתוכנית ההתנתקות של שרון והצלת הקבוצה האהובה שלו מתהומות ליגת העל בכדורגל.
מה רצית לעשות אחרי הדרבי?
"כשהייתי ילד קטן, בשטח הגדול של יפו, הייתי חוזר הביתה ברגל אחרי הפסדים ובוכה. אבל לא בוכה סתם, כאן דמעה ופה דמעה, אלא בוכה-בוכה. בכי תמרורים של ילד. מתייפח. ואנשים היו שואלים אותי מה קרה לך, ילד, ואני הייתי בוכה כל הדרך. וזה, תאמין לי, מה שרציתי לעשות אחרי הדרבי האחרון, אבל התביישתי".
הוא אוהד הפועל תל אביב כבר 50 שנה. מאז שהיה בן חמש. הוא אחד הפוליטיקאים המוזרים ביותר שגדלו כאן. מצד אחד כריזמטי, מלא קסם אישי, פוטוגני, מוכשר, ערמומי, כוחני. מצד שני, מאוס על פני ציבורים רחבים במפלגתו, נחשב ל"בלתי בחיר", נתפש בציבור כמי שלא יכול להגיע. חיים רמון הוא אהוד אולמרט של מפלגת העבודה. פעם הם עמדו בשני הקטבים של המפה הפוליטית. זה בשמאל, השני בימין. היום הם ניצבים שכם אל שכם. אותן תכונות, אותה זחיחות, אותו מצב.
מעניין ששניהם באו אליו בחודשים פברואר-מרס. ראשון היה דובי, השני סמי. דובי, הלוא הוא דב וייסגלס, בא בפברואר ואמר לו, "חיים, אריק רוצה לרדת מההתנתקות. אין לו יכולת פוליטית לבצע את זה, הוא לא יכול לסמוך עליכם, צריך לעשות משהו". סמי, הלוא הוא סמי סגול (הבעלים של כתר פלסטיק ומבעלי הפועל תל אביב) בא אליו
במרס ואמר לו, "חיים, אני מפסיק להזרים כסף, יש מאה מיליון שקל גירעון. אם אתה לא בא לסדר את העניינים כאן, אני מכריז על פירוק. אני אשלם מה שאני חייב. שכל אחד ידאג לשם הטוב שלו, ואני אפרק".
מאז, כבר למעלה מחצי שנה, הוא מקדיש את עצמו להציל את שני הדברים שהוא הכי אוהב בעולם. ההתנתקות, והפועל תל אביב. בין לבין, על הדרך, הוא משקיע לא מעט אנרגיה כדי לעצור את הסכנה שממנה הוא הכי חושש, את האיש שאותו הוא הכי שונא (בפוליטיקה). אהוד ברק.
בסך הכל, הוא נהנה. "אף פעם לא נהניתי ככה", הוא מתוודה, "מה חסר לי. הליכוד בפירוק, המפה הפוליטית מתרסקת, שרון מבצע את המדיניות שלנו, את המצע שלנו. ניצחנו". מצד שני, הוא סובל. "הפועל, תשמע, כזה דבר לא האמנתי. מאז שאני בקבוצה, אני פשוט בהלם".
אז זה המצב של חיים רמון. עין אחת בוכה, שנייה צוחקת, אבל החיוך לא מש מהפנים והפעלתנות הפוליטית לא נפסקת לרגע. אורי (שני) ודובי (וייסגלס) ויורם (ראב"ד) ועמרי (שרון) ואריאל (שרון), כולם היו בניו, אחיו ושותפיו. חלום ממשלת האחדות, שתוציא את ישראל מעזה ותשלים את בניית הגדר, שאליה חותר רמון כבר ארבע שנים, קורם עור וגידים מול עיניו.
לא נעים להבין שרק הימין יכול לבצע את מדיניות השמאל. אתם מיותרים.
"תראה, שאיפת השמאל להגיע לשלום, ואני אומר את זה בצער, לא היתה ריאלית. הרבה מאוד שנים היה לנו, גם לי, סדר עדיפויות הפוך. קודם שלום, אחר כך סיום הכיבוש. זו היתה הסיבה להתנתקות שלנו מהציבור שמסכים לוותר על שטחים, אבל לא מאמין בשלום. ואני מוכרח להגיד שבצדק. המדינה יכולה לחיות ללא שלום, אבל לא יכולה להמשיך להתקיים עם הכיבוש. אם לא נשים קץ לכיבוש, הכיבוש ישים קץ לנו.
"ב-92' הלכתי לרבין ואמרתי לו ששיחות השלום המגוחכות בוושינגטון לא רציניות, צריך ללכת על מהלך חד צדדי בעזה. רבין שלח אותי לרמטכ"ל, שהיה אז אהוד ברק, לבדוק את הרעיון. ברק אמר לי שצבאית זה רעיון טוב, מדינית זה רע. חזרתי לרבין, נתתי לו את אישור הרמטכ"ל מבחינה בטחונית. מדינית, אמרתי לו, זה לא העניין של ברק. זו ההחלטה שלך. רבין הלך לאוסלו. ואז באה התקווה, אבל אחרי רבין באו שני ראשי ממשלה שהתנגדו לאוסלו, ביבי וברק, וטרפדו את זה. הרי ברק התנגד לאוסלו כרמטכ"ל, וגם כשר אצל רבין. בכלל, ההשוואה שלו לרבין היא הזויה לחלוטין, מופרכת לגמרי. רבין התפטר מראשות הממשלה, התייבש שבע שנים באופוזיציה, חי חיים מפלגתיים 15 שנה ולא הלך לעשות לביתו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"ההצלחה שלו אדירה". אריאל שרון. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
התאהב בתהליך
|
|
|
 |
|
|
|
בשנים האחרונות התמקד רמון במאבק למען הקמת גדר ההפרדה ובתכנון מהלך חד צדדי (יחד עם שלמה בן-עמי) מול הפלשתינים. היה הראשון שהטיף לגדר, כנגד כל הסיכויים והפוליטיקאים (כולל שרון, פואד, וילנאי, סנה, לפיד. כולם לעגו לו, אבל הוא ניצח). " אי הקמת הגדר בזמן היא המחדל הבטחוני הכי גדול מאז יום כיפור", אומר רמון, "בין 400 ל-500 בני אדם שיכולים היו לחיות עכשיו בינינו, נהרגו בגללו. צריך להקים ועדת חקירה". עם שרון היה לו עימות חריף בוועדת החוץ והביטחון סביב הטפתו לנסיגה חד צדדית, חודש וחצי לפני "נאום הרצליה". שרון צחק ממנו.
מה קרה לשרון, לדעתך?
"הוא הבין שהעולם לא יישב בחיבוק ידיים. הוא ראה את קבלת הפנים המרשימה ליוזמת ז'נבה. הוא חשש מפתרון כפוי, הבין שתפסת מרובה לא תפסת והחליט לבצע את הסדר הביניים שלו באופן חד צדדי. זה הכל. כדי לשבור את הקיפאון ולתפוס את היוזמה. ובסך הכל, ההצלחה שלו אדירה. ההישגים עצומים. ההתנתקות היא המשחק היחיד. לא בעיר, אלא בעולם כולו. הישג מדיני שמעטים כמוהו ואת הקרדיט צריך לתת לו ולדובי. אפילו הם לא האמינו שזה יצליח כל כך. ואז, הוא התאהב בתהליך. הרי תהליכים חזקים מאנשים. ראיתי את זה אצל רבין, אצל פרס. שמע, הנאום שלו בכנסת היה מדהים. שאריאל שרון יישא נאום מוסרי, ידבר על הפליטים, על סבל הכיבוש, ישתמש בטרמינולוגיה של דמוגרפיה של השמאל. הרי אני מתבייש להגיד את הדברים האלה, כדי לא להיראות יפה נפש, והוא אמר. זה פשוט מדהים".
ועכשיו נשאל עליך. מה קרה לך? איך נסחפת אתה פנימה?
"כשדובי אמר לי שאריק רוצה לרדת מההתנתקות, לא מסוגל להיפרד מהימין, אמרתי לו, שמע, אם הוא רוצה לרדת שיירד, אבל לא על הגב שלנו. הלכתי לשמעון פרס, הלכתי לכל הח"כים, חזרתי אליו עם תמיכה של 16 ח"כים שילכו איתו, מבפנים או מבחוץ, ולא ייתנו לו ליפול. ואז, בחודשים מרס-אפריל, החלו המגעים השוטפים לממשלת אחדות".
מתי התחלת להאמין לו?
"אני לא האמנתי לו. ידעתי שהוא יכול לשקר אותנו בקלות. בישראל, אין בעיה לשקר. לא שומרים כאן טינה. להפך. יצביעו בשבילך ביתר שאת. ידעתי שלאמריקנים הוא לא יעז לשקר. כשהוא נסע באפריל לוושינגטון ונתן את ההבטחה לבוש, ידעתי שזהו זה. מאותו רגע, אני מאחוריו. אני רואה בכל ניסיון להפיל את שרון סתימת גולל על המהלך ההיסטורי הכי גדול מאז67'".
הפכת לגרופי של אריאל שרון. מי היה מאמין. בלשכתו אומרים שאתה הדובר הכי יעיל שלו, הנשק הסודי, האיש שמגן על שרון בחירוף נפש, עם הכי הרבה כישרון.
"הוא הרוויח את זה ביושר. הוא, ראש הליכוד, שיכול היה לשבת לבטח בממשלה יציבה עד סוף 2006, הרי לא יכולנו לדגדג אותו בכלל, והוא מסכן הכל, ותוך כמה חודשים מאבד כמעט הכל, וממשיך ללכת קדימה, ואומר שלא יזוז, וחוטף מהמפלגה, ומהשרים, והולך למשאל ומפסיד, ומאבד את הקואליציה, והכל מתפרק, והוא נתון לחסדי מפלגת העבודה, והדבר האחרון שאני מאחל למישהו זה להיות נתון לחסדי מפלגת העבודה, והוא, שרון, לא רק שלא דוחה את הקץ אלא מקדם ומקרב אותו.
"אז אני חושב שהאופוזיציה היום זה לא אנחנו אלא עוזי לנדאו, ואפי איתם, ואביגדור ליברמן, וגם נתניהו מאחורי הקלעים. הם אלה שרוצים להפיל אותו, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה יותר חשוב. לדבר כל היום על 'עתיד המפלגה', כמו אהוד ברק, שהוא האיש שהקים את 'ישראל אחת', או לפעול למען עתיד המדינה ועתיד הילדים שלנו. צריך לצאת מעזה ולעשות הכל כדי שזה יקרה. כי אם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה אף פעם. ומהרגע שזה עבר בממשלה, אני אומר שצריך לתמוך בו עכשיו, אחר כך, כל הזמן, מכל מקום, מבפנים, מבחוץ, עם תיקים, בלי תיקים. כי הוא יוציא את ישראל מעזה, וזה המצע שלנו בעצם. ואני לא מכיר שום צעד כלכלי או חברתי, שהוא חשוב מיציאה מעזה. אם אני צריך לבחור בין כל ההצעות של עמיר פרץ לבין יציאה מעזה, אני לא מתלבט לרגע אחד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חוטף כל הזמן". אהוד ברק. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
מכת ברק
|
|
|
|
|
|
|
ההתבטלות העצמית שלך מוזרה קצת.
"זה כמו משפט שלמה. אנחנו האמא האמיתית של התינוק הזה, של ההתנתקות. וכשעומדים לחתוך את הילד, רק האמא האמיתית תעשה הכל כדי להציל אותו. האמא הלא אמיתית תסכים לחתוך אותו. במשפט גירושים הצד החלש הוא זה שחושב על טובת הילדים. ולכן הוא מתפשר. והילד הזה הוא שלנו. ולכן אנחנו באים למשא ומתן מתוך חולשה,אבל לדעתי זו עוצמה. חבל שלא אימצנו את הקו הזה מההתחלה. אני אומר דבר פשוט. בואו, לשם שינוי, נעשה משהו נכון. הציבור יבין את זה ויפצה אותנו. מה לעשות, נגזר עלינו להיות שחקן משנה. אבל גם שחקן משנה זוכה באוסקר. ואנחנו, בלעדינו אין סרט".
הסרט היחיד שלכם, כאופוזיציה, זה לחתור להפלת הממשלה ולנצח בבחירות.
"רק שיכור לא יבין מה קורה כאן. הרי האדמה רועדת. הכל זז. הימין נזרק החוצה, הליכוד מפורק, חצוי לשתי מפלגות, תראה מה קרה לשינוי, תראה מה קורה ליחד. ומה, עכשיו נלך לבחירות? ומה נגיד? שרון לא מצליח לפנות 7,000 מתנחלים ואנחנו נפנה 150 אלף? אנחנו אלטרנטיבה? למה בדיוק? מה בוער, חברים. בואו נתקדם. הרי קמפיין עכשיו יהרוס כאן הכל, וצריך יהיה להשחיר את שרון, ולהקצין, ולהמציא אלטרנטיבה, ואג'נדה חדשה. ואני אומר, תעזבו את זה. בואו נלך איתו, נבדוק אותו, נפסיק לזגזג. יש התנתקות וצריך לבצע אותה".
אתה מאמין שאתם יכולים לחזור לשלטון אחרי שתהיו הפודל של שרון בממשלה?
"אני מאמין שאם תהיה התנתקות, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. שום דבר שאמרנו בעבר לא יהיה נכון. הכל יעלה בעשן. יש כאן רעידת אדמה חסרת תקדים. הליכוד מחולק בכלל לשניים. הוועידה של הליכוד היום היא עימות בין שתי מפלגות שונות לגמרי. ההתנתקות היא לא המילה האחרונה. שרון, בפגישה הראשונה שלו עם פרס אחרי נאום הרצליה, הראה לו תוכנית לפינוי עזה ו-17 התנחלויות ביו"ש. אני הייתי נגד. בשלב הראשון אני חושב שצריך ללכת רק על מה שבקונצנזוס. בדיוק התוכנית הנוכחית".
בוא נדבר קצת על התוכניות של אהוד ברק. מה אתה רוצה ממנו? עושה רושם שיש לך אובססיה בעניין הזה. ויתרת על חלומך להיות ראש ממשלה ועכשיו מה שנשאר לך זה למנוע את זה ממנו.
"ראשית, לא ויתרתי על כלום. אף פעם לא היה לי חלום להיות ראש ממשלה. זו לא אובססיה אצלי, זו אופציה. ברק פשוט נכשל כישלון טוטאלי מהדהד. הוא חי בתוך מציאות וירטואלית. הוא מאמין שכולם משחקים במשחק מחשב שלו. חוץ מזה, יש את ההתנהלות האישית שלו. הרי הוא עצמו אומר שהפוליטיקה זה איגרוף. הוא חושב שיש צימאון למנהיגות כזו. ואני חושב שפוליטיקה זה הכל,חוץ מאיגרוף.זה משא ומתן יומיומי עם בני אדם, עם דעותיהם, אופיים, מצוקותיהם, שגיונותיהם. זה דו שיח. לפעמים צריך להיות תקיף, לפעמים צריך ללכד, לאחד, לרפא. להאמין בדרך הפשרה. והוא, אהוד, אצלו זה רק בכוח. זה יסוד היסודות".
הוא לא מאמין בפשרה?
"צלצלתי לאנשים שלו ביום רביעי, ערב המרכז, והצעתי להם הצעה שבסופו של דבר תביא אותם למטרה, לקיום פריימריס במרס-אפריל. והוא אמר לא, כי לא עניינה אותו פשרה, שכללה דחיית המרכז, עניין אותו לבוא ולהכריע. להתאגרף. לבוא בכוח. הרי אז, לפני שהפך לראש ממשלה, כשפיטר את עובדי מפלגת העבודה ועמיר פרץ לחץ עליו לחזור בו, הוא אמר לו 'אם אני אוותר לעובדי המפלגה שפיטרתי, מה יחשוב עלי אסד?'. ככה עובד ההיגיון של האיש הזה. הרי בזמנו, כראש ממשלה, הוא רצה למנות את דוד קליין לנגיד הבנק. ואנחנו התנגדנו, ואני הובלתי את ההתנגדות. והיו דיונים, והיה ברור שאין לו רוב, וברק נסע ללשכת ראש הממשלה וצלצלו אלי משם נסערים ואמרו לי שאם קליין לא עובר, ברק לא נוסע לשפרדסטאון כי הוא לא יוכל לעמוד מול פארוק א-שרע כשבארץ הוא לא הצליח להעביר נגיד בנק. אז בעצם אמרו לי, עכשיו על ההתנגדות שלך לקליין מונח כל השלום עם סוריה".
מה אתה בעצם מנסה להגיד, שהוא כוחני? טוב. אז מה? יש גם פוליטיקאים כאלה.
"תראה, הרי בסך הכל אין לו מושג בזירה שהוא מנסה להתאגרף בה. ולכן הוא חוטף כל הזמן סנוקרות. חטף מסוריה, חטף מהפלשתינים, חטף מכל חלקי החברה הישראלית. הוא רב עם כולם. תבדוק את זה. עם הערבים, עם היהודים, עם יהדות התורה, עם ש"ס, עם ישראל בעלייה, עם המפד"ל, עם המפלגה שלו. עם כולם הוא הגיע לאלימות, לקרע, לשנאה תהומית. מילא מתאגרף, אבל מאוד לא מיומן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני אנטי פוליטיקאי
|
|
|
|
|
|
|
מה הצבעת ב-99'?
"ברק".
מה הצבעת ב-2001?
"עזוב".
לא עוזב.
"תראה, אלמלא הייתי חבר מפלגה, הייתי שם פתק לבן. ושיקרתי אותך עכשיו שקר לבן".
ואם תצטרך ב-2006 לבחור בין ברק לביבי?
"זו שאלה היפותטית".
בכלל לא. זו שאלה רצינית לגמרי.
"אני לא אבחר באף אחד מהם. כל אחד מהם, בדרכו, יכול להמיט עלינו אסונות".
אבל אתה מודע לזה שברק יכול בכל זאת לקחת לך את המפלגה.
"תראה, יש גבול גם לנטיות האובדניות של מפלגת העבודה. גם לנו יש קו אדום. באים אלי אנשים ואומרים לי שאני צודק בקשר אליו, אבל הוא יביא שלטון. ואני אומר להם שזה לא נכון, הרי צריך לקרוא סקרים ולראות כמה הוא שנוא, אבל גם אם זה נכון, אני לא בעסק. אני מוותר על השלטון שהוא יביא. כישלון כמו ברק עוד לא היה כאן".
מה איתך? גם אתה לא ממש הצלחה גדולה. אתה מסוגל להודות בשגיאות?
"הטעות הכי גדולה שלי בדיעבד היא שלא התמודדתי נגד אהוד ב-97', הטעות השנייה היא שלא תמכתי באברום בורג כשהתמודד מול פואד. לו תמכתי בו, היה מנצח והדברים היו אחרים לגמרי. דבר נוסף, שהוא לא טעות, אלא בעיה באופי: אני לא יכול לעשות מה שמתן וילנאי עושה, למשל. בשש השנים של מתן בפוליטיקה הוא היה בסניפים ודיבר עם חברים הרבה יותר ממה שאני עשיתי ב-30 שנה . ואני מעריך אותו על זה. אני לא הולך לחתונות ולבר מצוות, והקשר האישי הזה הוא קריטי למי שרוצה להיות מנהיג. מהבחינה הזו אני אנטי פוליטיקאי. ואם אני לא אשנה את זה, תהיה לי בעיה קשה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אני בנוי אחרת". חיים רמון. צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
אהבה לנצח
|
|
|
|
|
|
|
"תראה, יש במפלגה 20, אולי 25 אלף גימלאים. ככל שהגיל עולה, כך התמיכה בי יורדת. אני יכול לעבור אותם אחד אחד, להוכיח להם כמה פעלתי ואני פועל למען הקשישים. ואני יכול תוך שנתיים להפוך את זה. אבל אני בנוי אחרת. אני מתקשר למישהו, הוא אומר לי שהוא לא תומך בי, אני מכבד את זה. אני לא מסוגל לנדנד. מישהו אחר יטחן לו את השכל. וזו טעות שלי. ניגשו אלי תומכי פואד ואמרו לי שהם יודעים שאני מועמד טוב יותר, אבל הם לא יכולים להצביע נגד פואד, כי פואד היה איתם, או עם האישה שלהם שהיתה חולה, בשעות הקשות. ואני לא אומר את זה לגנותו של פואד אלא לגנותי.
"מתן וילנאי סיפר לי שלפעמים הוא יורד בשבת אחר הצהריים לסניף רמז של המפלגה בתל אביב, יושבים שם עשרה גימלאים והוא יושב איתם ומדבר. אני מצטער, יש לי חיים גם מחוץ לפוליטיקה. יש לי סדר עדיפויות. המחיר הזה הוא מחיר אישי מטורף. אני לא בטוח שאני רוצה ויכול לשלם אותו. ולכן בשלב הזה אני לא מתמודד, כי אני חושב שזה הזוי ומנותק. כשרעידת האדמה הזו תסתיים, אני אשקול מחדש".
אז איך הסתבכת עם הפועל תל אביב? בשביל מה לך הצרות האלה?
"אין אחד שלא יעץ לי, כולל אני לעצמי, לא להיכנס לזה. הרי טוב לא ייצא מזה. ואז בא אלי סמי סגול וסיפר לי על המצב הכלכלי. ואני נדהמתי. מאה מיליון שקל גירעון. משכורות לא משולמות. הבעלים הפסיקו להזרים כסף. כל השם הטוב של הפועל, שבנו בעמל רב, ירד לטמיון. סמי אמר לי שאם אני לא בא להציל את זה, הוא סוגר את העסק. אני אוהד הפועל כבר 50 שנה, ושיחקתי בילדים של הפועל, ויחזקאל חזום היה אליל השכונה שלנו. אף אהבה לא החזיקה אצלי כל כך הרבה זמן. זו אהבה לנצח. והייתי בהלם מהמצב. וסמי אמר לי שצריך לשנות את הניהול, ולקבוע כללים חדשים, ואת זה הוא ביקש ממני לעשות. ואמרתי לו שאני בא. כדי לעצור את המפולת ולמנוע פירוק. ובאתי".
הצבת תנאים?
"התנאי היחיד שלי היה שהתקציב לעונה הנוכחית יאפשר להפועל מקום בצמרת. אולי לא מקום ראשון, אבל אחרי חיפה ומכבי תל אביב. סמי שאל אותי מאיפה נביא את הכסף, ואני אמרתי לו שקודם נסכם את סעיף ההוצאות, אחר כך נחשוב מהיכן להביא הכנסות. וכך היה. אני אמרתי שאסור שהפועל תהיה מתחת למקום שישי. ושחייבים לחזור לאירופה. והתקציב שלנו מסתובב סביב 22 מיליון שקל, והוא השלישי בליגה. ובניתי דירקטוריון של אנשים עם קבלות, עם ניסיון, שניהול 22 מיליון שקל לא זר להם, דירקטוריון שמייצר הכנסות. ואת המשימה הזו, לבנות הנהלה ודירקטוריון ולהביא תקציב תחרותי ולמנוע פירוק, ולהביא מאמן סביר, את כל זה השלמנו".
ותראה מה קרה. לנדאו מאמן סביר לדעתך?
"היו בעדו, היו נגדו, אבל אף אחד לא אמר שזו בחירה הזויה או מופרכת. אני מאוד תמכתי בו ואני עד היום חושב שהוא אדם חיובי. תראה, בליגה שרוני לוי, וקלינגר, וגיא לוזון, וניצן שירזי מאמנים, גם לנדאו יכול. יש לו רקורד טוב והפועל, כמיטב המסורת הלא טובה שלה, נתנה לו יד חופשית".
וכאן התחילו הצרות?
"הוא הביא שמונה שחקנים שבחר בעצמו. שמונה. תקציב שחקני החיזוק שהוא קיבל גדול יותר מכל התקציב של הפועל חיפה. ואנחנו ראינו את התפקיד שלנו בלתת לו לעבוד בשקט, לבנות קבוצה ולתכנן את העונה הבאה שבה תכננו לרוץ חזק".
ואז מה קרה?
"ואז זה לא עבד".
מה לא עבד. זה פשוט קרס. ועוד עם 22 מיליון שקל.
"לא חשבתי שניראה ככה. תפקיד הדירקטוריון הוא לבחור את המאמן, תפקיד המאמן הוא לבנות את הקבוצה. דיברנו איתו השנה על שילוב שחקני נוער צעירים. זה הרעיון. וזה לא קרה ולא התחבר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חיים רמון ומושיק תאומים. צילום: אלן שיבר
|
|
|
|
|
|
|
נורות אדומות
|
|
|
|
|
|
|
מה שבר אותך אצל לנדאו?
"עזוב, זה לא נכון ללכת לכיוון הזה. הוא היה, ניסה כמיטב יכולתו, נפרדנו, ואני מקווה שנפרדנו כידידים. היה ברור שזה לא מתחבר, שהקבוצה לא מתפקדת, זה לא ששיחקנו טוב והפסדנו, או שהשתפרנו ממשחק למשחק. זה פשוט לא קרה. השחקנים לא התאמצו. משחק שלם כל הקבוצה לא עשתה פאולים שגאבור הלמאי היה עושה במחצית".
עשו לו את זה בכוונה?
"לא יודע. אני לא איש מקצוע עד כדי כך. אבל עזוב, תראה איך הכדורגל מנוהל כאן. זה הרי מחפיר. פרטאץ' אחד גדול. באתי ושאלתי איפה הסקאוט. יש סקאוט? מישהו שעוקב אחרי שחקנים, שמביא דוח למאמן? אמרו שאין. ותסתכל על התקשורת. אני נדהמתי. את הפועל תל אביב מסקרים 20 עיתונאים ועוד עשרה בעלי טורים, וכל אחד צריך לכתוב כל יום".
אתה מגזים.
"אני לא. תראה, במספר האוהדים בין העיתונאים, הפועל מובילה את הליגה".
רק בזה.
"ואני לא יכול לבזבז כל יום שעתיים-שלוש על שיחות עם עיתונאים, כמו שמושיק עשה, על חשבון הזמן שלו והמשרד שלו. והדבר האחרון שרציתי זה להתחיל לייצר כותרות ספורט. זה לא מעניין אותי. יש מאמן, יש דובר, יש מנכ"ל. ושואלים, מה אני מבין. ואני מסתכל על העיתונאים, ושואל את עצמי אם מישהו מהם היה שחקן, או מאמן, או משהו. והתשובה שלילית. ואני ראיתי בחיי הרבה יותר כדורגל מהם. באחריות אני אומר לך את זה''.
אז איך באמת בוחרים מאמן?
"תראה, ניסינו לעבוד לפי קריטריונים אובייקטיביים, וגיליתי שלכל מאמן יש כאן ארבעה כתבי חצר ולכל מאמן יש ארבעה כתבים שמחפשים אותו כל הזמן. ואם פיטרת את גילי, אוטומטית כתבי החצר שלו מחפשים אותך. ואתה אשם בכל דבר. ומבקשים תגובה, אבל לא מפרסמים אותה. שמע, זה פשוט סיפור מדהים עיתונות הספורט. מדהים".
מבחינתי הסיפור המדהים באמת זה איך לנדאו העיף את אשרף סולימאן לפני שהחלו האימונים עם כדור, בגלל שהוא אמר מילה טובה על ג'ימי טורק. הייתם צריכים לעצור את זה כבר אז.
"אתה צודק. בדירקטוריון אמרתי שהטעות הגדולה שלנו היתה שקיבלנו את זה כתורת גילי מסיני. ביום שהוא זרק אותו, ואמר לנו 'טעיתי', היינו צריכים לבדוק אותו. במקום זה היו חברי דירקטוריון שנתנו לגילי נקודות כי הודה כביכול בטעות. זה היה צריך להדליק לנו נורה אדומה, וזה לא הדליק. אז אם אתה שואל, אין כאן שום קריטריונים לבחירת מאמן. לכל מאמן יש לוביסט ויחצן, ולכולם יש דעות קדומות. אמרתי בתמימות, למה שלא נשלח מועמדים למכון 'אדם', שיעברו מבדקים וגרפולוגיה, וצחקו ממני. אף מאמן, אמרו לי, לא ילך לזה. הניהול כאן בארץ פשוט מזעזע".
אתה גם פותח פה על התקשורת.
"נכון. תראה את סמי סגול. איש צדיק. אם היה לוקח את עשרות המיליונים ששפך בהפועל ומשקיע, נגיד, בגמילות חסדים, באוניברסיטה, בבית תמחוי, בבית חולים, כל הארץ היתה מלאה בתהילתו. הוא שפך בהפועל את הכסף ותראה איך מקללים אותו. זה פשוט לא ייאמן. איזה איש עסקים ירצה לבוא בצורה כזאת? ואומרים עלי שמועמד לראשות ממשלה לא יכול לעסוק בכדורגל. למה? באופרה כן ובכדורגל לא? הרי הפועל תל אביב מטפלת ב-12 אלף ילדים שמקבלים חינוך ומשמעת ומסגרת בלי שקל אחד מהממשלה. זה מפעל חינוכי אדיר, ואני מאמין גדול בכדורגל לקידום אנשים משולי החברה למרכז. אין טוב ממנו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"באו והתחננו". אוהדי הפועל ת''א. צילום: דני מרון
|
|
|
|
|
|
|
הכל מהיד לפה
|
|
|
|
|
|
|
מה אתה אומר לאוהדים?
"מה אני יכול להגיד. תראה, הם באו והתחננו בפני לפני הדרבי, העיקר שהשחקנים יתאמצו בשביל הסמל, ייתנו את הנשמה".
ולא התאמצו.
"שמע, הם רצו 60 דקות. אין היום בהפועל כושר ליותר מזה. הכושר לקוי, וזו בעיה מקצועית לא פשוטה".
הפועל תל אביב יכולה לרדת ליגה?
"הפועל לא תרד. ההנהלה מחויבת לעשות הכל, כולל חיזוק מאוד משמעותי, כדי שהפועל לא תרד. ההנהלה העמידה סכום כסף משמעותי לצורך זה. ושוב, אין את מי לקנות, ואין סקאוט, והכל מהיד לפה, שחקן פה, סוכן שם, ג'ונגל של העברות שחקנים לא ברורות".
ביום שני, אחרי עוד הפסד מכאיב, הפעם נגד הפועל פתח תקווה, התפטר המאמן השני של הפועל תל אביב העונה, שמואל חנין. עכשיו צריך למצוא מאמן חדש. שוב. רמון יביא כנראה את שייע פייגנבוים, אולי גם את שלום תקוה לידו. ואולי יחזיר את דרור קשטן. יביאו מה שצריך, ואת מי שצריך, כדי להישאר בליגה.
למה לא הבאתם את יצחק שום?
"גם אם היה לי כסף בלי הגבלה, אין היום שום מאמן בכדורגל הישראלי שראוי לקבל 200 אלף שקל בחודש עלות מועדון. עם כל הכבוד לשום, ושום מאמן גדול, אם הייתי מחליט החלטה כזו, לבי היה גס בכסף שצריך ללכת לספורט. אני מבין את שום, הוא יכול להרוויח את הכסף הזה בחוץ, ואין סיבה שלא יעשה את זה".
קשטן קיבל כאלה סכומים.
"קשטן קיבל יותר. עלות מועדון של 300 אלף שקל בחודש. אבל זה כבר לא יקרה".
ומה עם אורי מלמיליאן?
"היו חילוקי דעות קשים, אורי אמר שהוא חופשי והתברר שזה לא ממש ככה. עזוב, זה כבר לא רלוונטי. שמע, בכדורגל אתה צריך לקבל החלטות רציונליות בתחום שכולו אמוציונלי. זה מאוד קשה. וכל ההתייחסות למה שקורה אמוציונלית לגמרי. והכל, בסוף, תלוי בשפיץ של הנעל. וזה גם הכי נפלא בכדורגל".
תגיד, הפועל תהיה אלופה או חיים רמון יהיה ראש ממשלה. מה יקרה קודם?
"הפועל תהיה אלופה. זו הבחירה שלי. אל תשכח שאני אוהד הפועל. לגבי הבחירה של המדינה, אני לא מתערב".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
