ראשי > כוכבי מעריב > קובי אוז





מרוב דמעות הראייה מתערפלת
קאט. האהבה נגמרה. גם הנישואים. נשאר הלבד ולוקח זמן להתרגל אליו. זמן של וויסקי ועראק מעורבבים בפופקורן, זמן של הקאות ושינה ליד האסלה ובכי במכונית. קובי אוז מציג, בגוף ראשון, את כרוניקת הפרידה שלו. את החיים שאחרי, עם ערגליות תות שדה ופלייסטיישן, את אלבום הסולו שנולד תוך כדי, וגם את תחילתה של אהבה חדשה. מונולוג ובעקבותיו ראיון
10/12/2004
זה לא ילך בינינו.יעקב גלעד, המנהל האמנותי של האלבום החדש, מתמחה בלשים אותך במקום של הרגש. הוא מכניס אותך לאיזו התמודדות אישית שמעירה שירים. מתהום ההדחקה יוצאת האמת שלך והיא חדה וכואבת. בתחילת העבודה איתו כתבתי שיר פרידה שנקרא "זה לא ילך בינינו", שמתחיל את אלבום הסולו שלי. השיר הזה נכתב עוד כשהייתי נשוי. השמעתי לה אותו ושנינו היינו נסערים. המילים והלחן ביטאו משהו עצוב שהרגשנו ולא אמרנו. הרגשנו שאבוד לנו. כששרתי לה "זה לא ילך בינינו" על הפסנתר, הבנתי שאנחנו כנראה ניפרד, ידעתי שהאהבה שלנו גוססת. מדהים איך שיר שרק נולד אומר במילים את מה שלא העזנו להגיד. 
...
רובינזון קרוזו.החלטנו לנסות לחיות קצת בנפרד, לראות אם כל אחד מאיתנו יצליח לסדר לעצמו את הראש. שלושה חודשים בערך, זמן איכות עם עצמנו. איך עושים מבצע כזה בלי שהרכילות תקפוץ עלינו ותכריח אותנו לשתף, לאשר או להכחיש? חשבתי וחשבתי ועליתי על רעיון. אני אשכור דירת חדר בשדרות ואומר לכולם שבאתי לכתוב (בשביל שזה לא יהיה לגמרי שקר, אני אפילו אכתוב קצת). חיים אוליאל סידר לי יחידת מגורים של חייל (הבן של שופן הספר), וכך עברתי לגור בדירת חדר קטנה בחצר של שופן מאחורי המשטרה. רק הגעתי, רציתי למות. התביישתי להסתובב בשדרות, שלא ישאלו אותי למה אני לבד. הייתי נעול בצריף (בשבילי זה היה צריף ואני הייתי רובינזון קרוזו בלי ששת), הסתובבתי כמו אריה בכלוב ורק רציתי לראות מה שלומה, איך היא מסתדרת. אולי אני אחזור הביתה והכל יהיה כרגיל. הבטחתי לא להתקשר, אז לא התקשרתי ולא התקשרתי ולא התקשרתי. שתיתי ארגז יין בתקופה ההיא, והודיתי לקדוש ברוך הוא שהמציא את הסוני פלייסטיישן.
...
קניידלך.אני בשדרות וההורים שלי מנסים לברר איפה נהיה בליל הסדר. אני מסביר להם שאין שום סיכוי שאעשה את ליל הסדר שלי עם איזו נפש חיה שבעולם. כל כך פחדתי להסתכל להם בעיניים בליל הסדר, פחדתי מכל אלה שיגידו לי, 'מה קרה? תתעודד, יהיה בסדר, תחייך קצת'. כל המטיפים להדחקה, המטיפים לצביעות, 'תחייך, יהיה בסדר'. לא רוצה לחייך, לא רוצה להיות בסדר, רוצה רק להיות לבד. ביקשתי את המפתחות לדירה שלנו בתל אביב, היא הסכימה, היתה מוזמנת לאנשהו. גל (שהוא ממש ממש בדיוק כמו אח שלי עלי אדמות) הלך עם אשתו והם עשו לי קניות כבקשתי. מרק קניידלך, כבד קצוץ, גפילטע פיש, מצות ויין איטלקי. כשאני חולה או עצוב, הטעם שלי משתכנז באופן אוטומטי. אני מבצע רגרסיה לתבשילים פשוטים ולא מתובלים.
 
כמה ימים שאני מתענג על הבית התל אביבי שכל כך אהבתי, בית שקרוב לגן ילדים, בית עם חניה, כל כך הרבה תוכניות תכננתי על הבית הזה. אני שוכב על הספה, מריח את הבושם שלה, מוצא שערות ארוכות בכל מיני מקומות ורוצה כל כך לחזור לזמנים שאהבנו, לזמנים של פעם, כשהיה לנו עתיד ביחד. כשנגמר החג אני חוזר לשדרות, ליחידת המגורים הבודדה שלי. עכשיו הכל נהיה מוחשי, אני משתגע מגעגועים לחיים הישנים שלי.

קובי אוז. צילום: שרון דרעי
...
קסאם. חודש התחרפנתי בבקתה בשדרות. אפילו קסאם שנפל לא רחוק ממני לא הזיז לי, בכלל לא היה אכפת שייפול לי באמצע הראש. אני לא יכול יותר, רוצה לשמוע את הקול שלה, היא היתה ממש חלק מהגוף שלי, חלק מהמשפחה שלי. דואג לה ודואג לה, וחושב על עצמי. מה יהיה איתי? טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, פעמיים בשבוע, מדבר ומדבר וטס לשדרות לרצות את עונשי. אני מתקשר אליה, קבענו להיפגש. נוסע לתל אביב, אנחנו נפגשים בדירה וקולטים שהכל נגמר. אין כלום, קרח יבש, כל מה שהיה הלך. החיים שלנו כזוג הסתיימו. באמצע חיבוק שהתחיל כחיבוק רגיל והתברר כחיבוק האחרון, אנחנו בוכים שעה. אני בוכה על הרגעים הטובים, ריחות, תמונות וטעמים, בוכה על ההתאהבות המטורפת שבאה כמו רוח סערה, הסתלקה באוושה דקה והותירה אחריה שני זרים מקופלים. שנינו בכינו ושנינו ידענו: זה נגמר.
...
סרט רע.לא יכולתי יותר, הרגשתי בשדרות כמו שקרן, הולך למכולת לבד ומתחמק משאלות ומבטים. חזרתי לתל אביב, למלון סינמה היפה בדיזנגוף. חדר קטן עם נוף לכיכר, מרפסת זעירה. מהמלון הזה עשיתי את כל הסידורים לגירושים, עורכי דין, שמאים, שיחות טלפון מורטות עצבים. גירושים זה לרוב מכוער, אין שום דבר יפה באנשים שמצמצמים את הביחד שלהם לשני לבדים פגועים ואנוכיים. היא דואגת לעצמה, אתה דואג לעצמך, כל אדם לעצמו, איש הישר בעיניו יעשה, סרט רע במלון סינמה, אין גירושים יפים. אתה אוכל את עצמך חי. ההיפוך הזה מאוהב לאויב הוא מחריד אך מתבקש. כמה שהיית מחובר, ככה אתה צריך להתאמץ כדי להתנתק מבלי להתרסק, כמו להפריד תאומים סיאמים, וואחד ניתוח. החלטתי להתלבש בבגדים שחורים בלבד. קניתי נוזל לכביסה של בגדים שחורים, שמתי אותם באמבטיה ושפשפתי כהוגן. אחרי שסחטתי לקחתי כבל של מיקרופון שהיה לי ומתחתי אותו במרפסת כדי לתלות את הכביסה, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שכיבסתי בעצמי.
...
מכונת צילום. משרד עורכי דין בצפון תל אביב. הגענו להסכמה, כולם אמרו "בהצלחה" ו"שיהיה במזל טוב" ויצאנו כל אחד לדרכו. היא ליציאה, ואני לחדר קטן עם מכונת צילום. ניצלתי את החדר החשוך ומיררתי על מה יהיה איתי, אחר כך התייפחתי על מה יעלה בגורלי, מאוחר יותר נהיתי על המשפחה שחשבתי שאני מקים, ולבסוף בכיתי דמעות של הקלה על הסיוט המשפטי הזה שנגמר, הכיעור של תהליך הגירושים הסתלק מחיי, וכשאצא מהרבנות אהיה חופשי.
...
כתיבה תמה. התייחסו אלינו בכפפות של משי ברבנות. סידרו לנו דרך סודית מאחור להימנע מפפראצי, נתנו לנו להמתין בחדר מבודד, מחוץ למבטי האנשים המרכלים. אני הרגשתי ממש כאילו שהרבנים רואים בנו בני משפחה ומבינים את הצורך שלנו בפרטיות המעמד. הטקס עצוב. הם מנסים לתת לך כל הזדמנות לשנות את דעתך, הם כותבים את הגירושים לאט לאט, בכתיבה תמה, עם נוצה ודיו, כדי שתוכל לעצור אותם בכל רגע נתון ולהתחרט. ואז הם גורמים לך להסתכל בעיניים ולהגיד בקול את המילים הקשות, שלא יהיה מצב שהיה פתח לפיוס, אך הוא פוספס. מהרבנות יצאתי זקוף וחופשי, הלכתי לדרכי. דרך קשה, אבל שלי.
...
פופקורן ואלכוהול. למחרת הגירושים טיפקס טסים לאילת. אני מברר עם הדייל של ארקיע אם יש איזה חור במטוס שממנו אוכל להשליך משהו מאוד קטן למטה. הדייל הסביר לי שאין חורים במטוסים ושאסור לזרוק דברים למטה. לא אמרתי לו שרציתי לזרוק את טבעת הנישואים שלי למדבר, להיפטר ממנה במקום שהסיכויים קלושים למצוא אותה, כי אם אזרוק אותה בים, היא עוד עשויה להיסחף לחוף ומישהו עלול למצוא אותה ולקבל ממני את הנאחס. חבר שלי הציע להתיך אותה. רעיון טוב.
 
ההופעה עוברת כרגיל, אני לא יודע איך, אבל אני מצליח לעשות סוויץ' בין הבאסה לסבבה וכשאני שר עם טיפקס העולם זורם לי כאילו כלום. אחרי ההופעה אנחנו הולכים ל"ברדו", פאב אילתי עם מוזיקה עברית בלבד. אוהבים אותנו בברדו, מוזגים לנו בכיף, עראק, וויסקי וטקילה, ואני שותה הכל, מה שבא לשולחן. שותה ומכרסם זיתים, בייגלה ופופקורן. לרגע אני מרגיש בסדר ואז אני מתחיל להסתחרר. הולכים למלון, כרגיל נתנו לי סוויטה מלכותית, שזה החדר הכי מבאס להיות בו לגמרי לבד. אני מתגולל שיכור על המיטה ומתעורר רק כדי להקיא. רץ לאסלה פעם אחת, רץ לאסלה פעם שנייה, מתפלא איך הפופקורן ספג את כל האלכוהול, חוזר למיטה, רץ לאסלה. בסוף אני מתייאש. מתעורר בבוקר, גרוש בן יומו, בשכיבה על רצפת השיש מתחת לאסלה.
...
זן והעיר הגדולה.זהו, התגרשתי. חוזר הביתה לבית ריק. אני, מקרר ומרצפות. אני לא צריך שום דבר, אני לבדי והפלייסטיישן שלי. גל וענבל מסדרים לי מזרן, אני ישן על הרצפה בחדר העבודה שהיה שלה. גם ישן על הרצפה וגם לבוש שחורים. פתאום קלטתי שאני באבל. התגרשות היא קצת שכול, אתה מאבד את אשתך ואת כל החברים והמשפחה שלה. ממש פיגוע מרצון. הרגשתי נכון להתרסק על הרצפה. לא רציתי לבשל, לא רציתי לצאת, לא רציתי לרצות שום דבר, רק אני וההד שלי בחדר ריק. אני אמכור את הבית הזה, אני אמכור את המכונית המגונדרת הזאת. אני לא צריך שום דבר, שום דבר. מכל המסעדות שטעמתי, מכל האוכל שאכלתי כל החיים, לא בא לי כלום. כאילו הכל זה לא אני, כאילו התקלפו ממני החיים הישנים ונשאר איזה נזיר עירום ששוכב על מזרן. זן והעיר הגדולה. מה אני בכלל אוהב? מה בא לי?
 
ירדתי למינימרקט וקניתי ערגליות תות שדה. לא יודע למה, אבל החלטתי לאכול רק את זה. ירדתי עוד פעם וקניתי בירה מכבי. הרגשתי שאני בוחר מחדש את הטעם שלי. וכך מדי יום ביומו הצטרפו כל המאכלים אל הערגליות וחזרתי לאט לאט להשתוקק לאוכל טעים. חברים שלי תרמו לי טלוויזיה גדולה, קניתי ספה, חיברתי רגליים למזרן והתחלתי לאט לאט להיות איש חושני כמו שהייתי, משתוקק, טועם ורעב לעולם. אבל כל דבר חדש שנכנס לחיים שלי נבחר הפעם בקפידה רבה. כל דבר לוקח לי זמן, יותר אני לא מכניס לחיים שלי אלמנטים שלא התעכבתי עליהם טוב טוב לראות אם הם מתאימים.
...
רכות של בנים.אני והחברים בטיפקס עושים חזרות לאלבום. החומרים אישיים וחשופים. כל בוקר אני על אופניים בשדרות רוטשילד, נוסע לחדר חזרות בהרצל. נגמרת החזרה, אנחנו הולכים לפאב ושותים גינס אקסטרה קולד. האנשים בלהקה סופר רגישים אלי, הם מלווים את השירים בסגנון לגמרי אחר, כאילו לא טיפקס, מביאים רכות של בנים שידעו לא מעט פרידות. אני חושב לעצמי בלב שהמזל הגדול שלי הוא שיש לי שגרה, ושהמזל הגדול שלי הוא שאני אוהב לעשות את הדברים שאני עושה, ושהמזל הגדול שלי הוא שיש לי חברים כאלה. וחוץ מזה אני מאוד מודאג, אני יודע בלב שהתקליט המתהווה הוא לא תקליט של להקה, הוא תקליט של זמר, תקליט של גבר בן 34 שנשאר לבד.

קובי אוז. צילום: שרון דרעי
...
וישרים. אני מחזיר הביתה את ביג אם ונלי אחרי לילה של בילוי בנמל. הבילוי היה נחמד, דיברתי כל מיני שטויות שאני לא זוכר, אבל עבר בסדר. ופתאום בדרכי ליפו אני מרגיש מועקה בגרון, כאילו הצפה של רגש ישן. אומרים שכל פעם שאנחנו בוכים אנחנו למעשה נזכרים בבכי שבכינו כשהיינו קטנים. התחלתי לבכות תוך כדי נסיעה, בכי ארכיאולוגי עתיק, שבא כנראה מחוויית הלידה שלי בכבודה ובעצמה. הייתי צריך וישרים למשקפיים בשביל למחות את הגשם הפנימי הזה. גם כשאני מוקף חברים אני לבד בעולם. ביג אם ונלי יושבים נבוכים מאחורי, איש חזק שהם מכירים בוכה בקול כמו תינוק. מצד שני, אני נולדתי בקיסרי, אולי זה היה בכי לגמרי חדש, בכי של לידה אמיתית.
...
המלך ג'ורג'.פעם ראשונה שאני מעז לשיר מול קהל בלי הלהקה. עצרת הזיכרון לרבין, אני עולה אל הבמה, מולי מאות אלפים, אני שר בהתרגשות את "סתם". אני מודה בניד ראש לקהל, לאורות, לאבטחה, למצלמות ולהגברה, ויורד לבד מהכיכר, פוסע לבד עם עצמי ברחוב המלך ג'ורג' ומגיע לבית ריק. אף אחד לא טלפן אליי, הרגשתי הכי גלמוד שאפשר. המעבר הזה מתהילה ותשומת לב של מיליונים לבדידות קודרת, המעבר הזה מבעית.
...
עתיד לשעבר.כשאתה מתחתן, אתה מתחתן עם כל המשפחה וכל החברים של בחירת לבך. כל כך אהבתי את המשפחה שלה, הם הפכו להיות אשכרה אחים ואחיות שלי, אמא שלה ואבא שלה הטובים, סבא שלה בן 107 שהיה מברך לי את הראש וסבתא שלה שאהבה אותי כמו סבתא שלי. החברים והחברות שלה. כל האנשים האלה נעלמו מחיי והשאירו ריק גדול. אני לא אראה אותם יותר בחגים, אני לא אדע מה שלומם, אם יקרה להם חס ושלום משהו אף אחד לא יספר לי. כאילו שהתגרשתי מהעולם כולו, כאילו מת העולם. עכשיו יש לי אחים לשעבר וחמים לשעבר, סבא וסבתא לשעבר, חברים וחברות לשעבר, אחיינים לשעבר ועתיד לשעבר.
 

קובי ואביטל מתחתנים. צילום: אדי ישראל
...
כלנית ורקפת.החיים שלי חזרו להיות טובים, מתחיל להסתדר עם הלבד, יוצא קצת החוצה, מבשל לעצמי. כותב, מרגיש טוב, מתחזק. אני מוכר את האוטו, מכסה קצת חובות ומחליט שאני משאיר את הבית. כל מרצפת פה בחרתי, זה הבית שלי ואני נשאר בו לתמיד. מעניין אותי לראות אם אני עדיין יכול לתת אהבה. לקחתי שתי חתולות גורות מהרחוב, אני מטפל בהן יפה, נותן להן אוכל ומרחב לעשות כל מיאו שמתחשק. כלנית ורקפת ממלאות לי את החיים באור מצחיק, ואני לומד על עצמי שאני יכול להתרגל לאט לאט לאהוב מהתחלה.
...
קידוש.פיתחתי חתיכת אנטי לכל הדברים המשפחתיים. חודשים אחרי שהתגרשתי לא יכולתי להגיע לשום דבר שיש לו ניחוח משפחתי. אני, קובי, דמות די חביבה לכל המשפחה, מפתח אלרגיה לשמחות, קידוש וחגי ישראל. הייתי הולך להורים לשישי בצהריים ובורח מהר לפני שיתחיל הקידוש. כאילו שאני, כשאני לבד, טמא. כאילו שהבטחתי להקים משפחה ולא עמדתי במילה. כשהתגרשתי התחלתי לראות בעיניים של ההורים שלי פנים של נכדים שלא הבאתי. ההורים שלי, הטובים והמבוגרים, עדיין לא זכו לראות נכדים מהבן היחיד שלהם, רק תקליטי זהב ופלטינות. אי אפשר להיקשר באמת לתקליט פלטינה, אי אפשר לחבק אותו ולשחק איתו, פתאום כל ההישגים שהשגתי בחיי נראו כל כך עלובים, הייתי מחליף את כל ההצלחה הזאת בחיוך אחד של תינוק מאושר בבית מאושר.
...
קליפות של פצעים.שירים הם רק קליפות של פצעים. שירים הם לא הפצעים עצמם, הם רק קליפה קשה של פצע שנקרש. אני לא באמת נותן מהדם שלי, אולי קצת דם קרוש, רגש שהפך למסקנה, כאב שהפך למילים, חוויה שהפכה לסיפור. אני לא ממש יכול לכתוב את הדברים שאני לא מבין, ואני ממש לא מבין מה אני מרגיש כרגע. זה פשוט בצק, זה בתנור, רק עכשיו זה תופח להיות לחם. אני יכול לכתוב רק על דברים שהבנתי, פיסות שהתקלפו לי מהפצעים, את זה שמתי בתקליט הזה.
...
תורה מסיני.לא רק אני נפרדתי, שני חברים שלי מהלהקה גם עברו פרידה וביחד עם עוד שני חברים לקחנו את הפקלאות והלכנו להתרסק על איזו חושה בסיני. בסיני למדתי לאהוב את הפשוט, משהו שאין בסוויטות של מלון. למדתי שאלוהים מלטף לך את הראש עם הרוח, עושה לך מסז' עם החולות, מעביר לך מים נעימים על כפות הרגליים ומנגן לך צלילים מרגיעים של ים גם כשאתה לבד. אפילו הכוכבים קורצים לך. תורה מסיני: אלוהים אוהב אותך ומקבל אותך איך שאתה, נשוי, גרוש או רווק. על החוף הייתי ממש מאושר, למדתי לחיות את הרגע, לחוש את הכלומיות המלבבת. ישבנו, כנופיית הבנים המצחקקים על המחצלת והבטחנו שכשנחזור לסיני בשנה הבאה זה יהיה עם חברות.
...
והזמר הזה הוא אני.אני וחברי טיפקס שומעים את השירים ולא יודעים מה לעשות איתם. מצד אחד הם טובים ומצד שני זה לגמרי אחר. תגובות נרגשות ומיוחדות מכל מי ששמע את ההקלטות. רמי הגיטריסט אומר שזה לא כל כך טיפקס, איך נשיר את "למה את דואגת" ליד "ריקודי עמבה"? איך נבצע את "אם תעזבי אותי" ליד "מה עשית"? התקליט הזה יפה, אבל הוא לא טיפקס, ככה הבנו מעצמנו ומהתגובות שקיבלנו. מתברר שזמר חדש נולד מלהקה ותיקה, והזמר הזה הוא אני. הלהקה נותנת לי את האלבום הזה במתנה ואני מחליט להוציא אותו כאלבום סולו ולגבות אותו בסיבוב הופעות אינטימי. הקהל אוהב אותי באמת, והוא יאהב אותי גם בקטן, מקרוב, ממקום של רגש.
...
דמעות וים.לפני כמה חודשים נסעתי לסיני עם אהובתי הטרייה. היה מרגש. גירושים זה כמו אבל, לוקח זמן, אבל מתגברים ולפעמים ההתרסקות רק עוזרת לך למצוא את התנוחה הנכונה שלך בחיים. שכבתי מחובק עם בחירת לבי המהממת על ספת קש בחוף של ביר סוויר והבנתי שים הדמעות ששטף את לבי בשנה האחרונה נועד לעשות לי ספונג'ה יסודית בלב, לסלק את כל משקעי העבר ולפנות מקום לים חדש, ים של אהבה.
 
oz@maariv.co.il
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורוםכתוב לעורך


בן 35, תושב תל-אביב ויליד שדרות. מחבר הספרים "משה חוואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע". סולן להקת טיפקס, כותב ומלחין, מנהל הלייבל לבנטיני (שכולל בין השאר את הלהקות הדג נחש, מרסדס בנד וmc שירי). חובק אלבום בכורה "דמעות וים"
  
  
  
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה עבור לפורוםכתוב לעורך
אני מתקשר אליה, קבענו להיפגש. נוסע לתל אביב, אנחנו נפגשים בדירה וקולטים שהכל נגמר. אין כלום, קרח יבש, כל מה שהיה הלך. החיים שלנו כזוג הסתיימו. באמצע חיבוק שהתחיל כחיבוק רגיל והתברר כחיבוק האחרון, אנחנו בוכים שעה. אני בוכה על הרגעים הטובים, ריחות, תמונות וטעמים, בוכה על ההתאהבות המטורפת שבאה כמו רוח סערה, הסתלקה באוושה דקה והותירה אחריה שני זרים מקופלים. שנינו בכינו ושנינו ידענו: זה נגמר