 |
זהו תקציר מעובד מתוך הפרק המוקדש ליוסי גנוסר בספר חדש שלי: "מה נשמע בבית" (הוצאת דביר.( כבר ראיינתי אותו לאחר "אוטובוס ,"300 וכתבתי עליו הספד קצר לאחר מותו, לפני כשנה. אבל זהו פרק חדש לגמרי על גנוסר, וחלק מהדברים התרחשו לאחר מותו. היה לי קשה לתקצר את הפרק, ובפרט את העדויות של גנוסר עצמו.
סביר להניח שקוראי "מעריב" מכירים את גנוסר, ופיתחו כלפיו יחס. מי שיחסו שלילי, אולי ימתן
אותו לאחר קריאת הפרק כולו. אין "שחור לבן" אחד בחיי יוסי גנוסר. האם כולנו יוסי גנוסר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יוסי גנוסר. צילום ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
אקדח טעון
|
|
|
 |
|
|
|
יוסי גנוסר התכופף לפנים, הצביע על אברהם שלום, ואמר: "הם פשוט רצו לחסל אותו... הם אמרו לו להתפטר... הם הניחו אקדח טעון על השולחן, ויצאו מהחדר."
ב1984- אברהם שלום היה ראש השב"כ: אוטובוס ,300 ועדת זורע, החנינות, ועדת לנדוי. ועכשיו, סוף ,2003 בביתו של גנוסר בכוכב יאיר, כחודשיים לפני מות גנוסר ממחלה קשה, שלושתנו ככה מדברים על מסעדות, אלכוהול, אתרי נופש, ערים גדולות. אני לא מבין בזה, אז אני רק מקשיב. אבל מדי פעם, גנוסר בכל זאת מגיח אל הימים ההם: אוטובוס ,300 ועדות החקירה, "הרעים" ו"הטובים," החנינות. גנוסר, פרק לא פתור בהיסטוריה הישראלית. דיוקנו של גנוסר כמראה מושטת בפנינו.
אברהם שלום בן ,75 אז בכוכב יאיר, מיוגע מעט, מסכם לעצמו את ימיו. הוא מטיף לשלום עם הפלשתינים. בעוד כחצי שנה ייערך "כנס צובה," כנס פיוס של השב"כ: אברהם שלום יפתיע את המשתתפים, אפילו ירעיש אותם. גנוסר המת לא יהיה ב"כנס צובה:" האקדח הנ"ל יתאייד שם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יוסי גנוסר: פרטים
|
|
|
|
|
|
|
נולד ב1946- בוילנה. עלה לישראל בן .11התגורר ברמת גן. למד ב"הדסים." שירת בשלישות. ב1968- התגייס לשב"כ. למד ערבית. התחיל כחוקר בעזה. היה ראש מוקד ביטחון בצפון אמריקה. ראש האגף לסיכול, ריגול וחתרנות (האגף היהודי.( ראש מרחב צפון. לאחר פרשת "אוטובוס ,"300 לאחר החנינה, ניסה כוחו בעולם העסקים. התמנה על ידי אריאל שרון לתפקיד יושב ראש מכון הייצוא. לאחר מכן נכשל מינויו למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. מונה ליושב ראש חברת "עמידר." ב1991- שכל את בנו, שחר ז"ל, שנהרג במהלך סיור רגלי בעזה. בשנות התשעים פעל בשמם של רבין, פרס וברק בתחום הקשר עם הרשות הפלשתינית ובנושא שבויים ונעדרים. היה לו חלק בהקמת מפלגת "המרכז." היה חבר משלחת ישראל לקמפ דיוויד. היה בין מנהלי הכספים של הרשות הפלשתינית: נחקר על כך, ולא נמצא נגדו דבר בעניין זה. נפטר ב,2004- בן .58 לא כולנו יוסי גנוסר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
וידאו
|
|
|
|
|
|
|
ב2003- פגשתי בתכיפות את גנוסר, ובחלק ניכר מהפגישות, בעוד אנחנו יושבים פיזית זה מול זה, חשתי כאילו אנחנו צופים בווידאו המציג אותנו משוחחים. מדוע וידאו? אולי בגלל הממד התיעודי. אולי בגלל השימוש בווידאו למסירת עדות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוטובוס 300
|
|
|
|
|
|
|
על פי הוראת ראש השב"כ, אברהם שלום, בשנת 1984 הרגו אנשי שב"כ, במכות ובאבנים, שני מחבלים פלשתינים שהשתלטו על אוטובוס בקו תל אביב-אשקלון. "חדשות" (יומון) פרסם תצלום של השניים. הצלם, אלכס ליבק, לא ידע מה הוא מצלם בדיוק. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא היו מעלים אז על דעתם לפרסם תצלום כזה. "חדשות" הפר את החוזה שבין מערכת הביטחון לתקשורת. היה זה אחד מהישגיו. הרושם (והידיעה) שהמחבלים נרצחו, כשהם שבויים, הצטבר והצטבר, עד שהפך לתביעה ממשית, בלתי נהדפת עוד, לבירור העניין. הוקמו כמה ועדות בדיקה. היועץ המשפטי והפרקליטות (יצחק זמיר ודורית בייניש) יזמו הליך משפטי מלא. גנוסר, שחזר אז מתפקיד בצפון אמריקה, מונה כנציגו האישי של ראש השב"כ בוועדת זורע (האלוף מאיר זורע.( תוך כדי דיוני הוועדה: האלוף יצחק מרדכי סומן כמבצע רצח שני המחבלים. לבסוף הוחלט להעמיד לדין 13 מאנשי השב"כ, וביניהם גנוסר ואברהם שלום.
שמעון פרס ויצחק שמיר, וממשלת האחדות, פתרו את הדבר: חנינה למפרע. פתרון בעייתי מבחינה משפטית: חנינה קודם הרשעה, וללא כתב אישום.
גנוסר לא היה באוטובוס .300 גנוסר הואשם בהטיית ובתיאום עדויות בפני ועדת זורע לטובת השב"כ. החנינה לא פתרה את "הדבר הזה." היה צורך בוועדת לנדוי. גנוסר הבין שהוא רק מאבד זמן בשב"כ, והתפטר. לאחר עשרות שנים בטבע הבטחוני, גנוסר יצא לטבע האזרחי. היה לו שם רק את עצמו. המערכת הגיפה אחריו את התריס.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גנוסר בטבע האזרחי
|
|
|
|
|
|
|
ב,1988- עם הפרישה מהשב"כ,יוסי גנוסר החל את תנועתו בטבע האזרחי: תנועת חיה שהועתקה מאזור מחייתה הטבעי. גנוסר נע אז בערים הגדולות של ישראל, ובפרט בתל אביב, כשועל המסמיך את אפו לחלונות מכוסי אד ומביט ביושבים בבתיהם, מנסה ללמוד את דרכיהם ושפתם. מנחם דותן הכיר לי אז את גנוסר. הופתעתי מחזותו, מדיוקנו, משפתו ואף מקולו (רי"ש שולטת.( גנוסר נשא איתו תיק עור. הופתעתי מהתיק: "אנחנו" לא נשאנו תיקים. השפה שלו היתה טכנית, שואפת לדיוק עובדתי (מוגזם.( באותה שנה ובשנתיים שלאחריה, ראיתי את גנוסר נע בטבע האזרחי, נע בין עורכי דין, אנשי עסקים, אנשי תקשורת, עסקנים, פנטזיורים, מבלי להבין את שפתם במלואה, טועה לעתים קרובות ביכולות שלהם, נע, נע ונד, נע בתנועה לקראת מגע, לקראת מגע של חיים חדשים, חיים אזרחיים, נע וניתק מיד, נע ומשתהה, נע ומתחבר לשעה וניתק, או נהדף, או נהדף ונחבט. מי שיכול היה אז לרמות, להונות או לעשוק אותו, רימה, הונה או עשק אותו.
לבי יצא אז אליו. אנשי עסקים שונים הבטיחו לו עבודה, עמדה והכנסה, ונעלמו לו למחרת. הוא חבר לשני פולנים שהפכו למשל ולשנינה, וניתק מהם במהירות. הוא תעה בין אנשים, וטעה באנשים. מכשירי הזיהוי של השב"כ כוסו ערפל בטבע האזרחי. היה רע ומתיש. נפגשנו אז בתכיפות. בשנות הגאות שלו, בערך ממחצית שנות התשעים, נפגשנו פחות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יאסר ערפאת. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
ניהול כספי הרשות
|
|
|
|
|
|
|
ב,2003- "מעריב" חשף את פעולת גנוסר כאחד ממנהלי הכספים של הרשות הפלשתינית באירופה. עוזרד לב, שותף של גנוסר, מסר את עיקר הדברים לעיתון. החשיפה עוררה איבה כלפי גנוסר. איבה נמוכה, סמיכה, רבת משתתפים. גנוסר היה חולה ורוב נסיונות ריפויו נעשו אז בארצות הברית. החשיפה היממה אותו, אכזבה אותו, שאבה כוחות נדלים במהירות. וגם אז סירב לפרט מה ומי ואיך, בכל הנוגע לניהול כספי הרשות. לא הכסף שגנוסר הרוויח מכך הוא שעניין אותי, אלא עצם הדבר, הפסיכולוגיה של הדבר, האתיקה שלו. גם אז הייתי בעד גנוסר. חשתי כלפיו חברות רבה. מעולם לא הסתרתי את הקשר בינינו: גם בימים שבהם גנוסר כמעט הוקע.
השיחות שלנו על ערפאת היו עצלות מעט, כלליות. גנוסר תיאר ותיאר את ערפאת, מבלי לחרוג ממש מ"ערפאת" של פרשנים שונים לאורך השנים. את "זכות השיבה," גנוסר תיאר כמחסום בלתי עביר של ערפאת. על "ניהול כספי הרשות" גנוסר דיבר איתי דרך הדגמה: "כמעט כל מי שאתה מכיר בצמרת הבטחונית-צבאית, כולל הטהרנים והפטריוטים הנעלים ביותר, היה מתחלף איתי, וחלק מהם ינסו להחליף אותי מחר... זה נקי... אני נקי... זה חלק בלתי נפרד מהמורכבות של הסיטואציה, ומהפשטות שלה... ישראל הרוויחה מזה שאני הייתי שם באותו זמן."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גנוסר, ערפאת, לאה רבין
|
|
|
|
|
|
|
גנוסר ליווה את ערפאת לביקור תנחומים אצל לאה רבין האבלה. באותה תקופה הקשר שלי עם גנוסר מעט נסוג, כי פרסמתי הערות מסויגות בעניין "רבין," ובפרט בעניין נהייתו אחרי "חוג הכסף" הישראלי, שאחד משיאיה היה ביטול מיסוי הבורסה. לאחר הפרישה מהשב"כ, רבין, מבחינת גנוסר, היה הזדמנות כמעט חד פעמית. רבין היה לגיטימציה, כוח, לב העניין: חזרתו של גנוסר ללב העניין הישראלי, מבחינתו. ובאותה שעה, "רבין" היה גילומו של פטריוטיזם, של ציונות חילונית עמוקת שורשים, של התפכחות זהירה המניבה מהלכי שלום. וגנוסר האמין בכל לבו שדרך "רבין" הוא יממש רעיונות שהאמין בהם. בכל לבו, כלומר באמת ובתמים.מה גם שגנוסר היה איש שלום מובהק,פעיל. "תנאי ראשון לשלום: האנשה מלאה של הצד השני." השיחות שלנו על "רבין" ועל "חוג הכסף" שסביבו היו קצרות ומרות, אבל לא המיתו את הקשר בינינו. הצורך של גנוסר להשתייך לחוג הישראלי הפנימי מצא את ביטויו גם ביחסו לאהוד ברק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השיטה וסוכניה
|
|
|
|
|
|
|
"חוג רבין" התנשא על הישראלי, ולאחר הרצח אף פיתח במהירות והפיץ במהירות חבילה ארוזה ששמה: "מורשת רבין." גם גנוסר היה סוכן של "מורשת רבין," בפועל ובאופן משתמע. "מורשת רבין?" חבילה ארוזה, כולל הוראות שימוש. "חוג רבין" יצר מורשת בהבל פה, וגרם להמונים להאמין שזו מורשת קיימת, מתמשכת, שיטתית. גנוסר לא הבין מה אני מתרגש מהביטוי "מורשת רבין." הביטוי לא הפריע לו. הוא לא ראה את עורמת השפה שבזה. כמהגר הוא לא הבין עד הסוף את השפה. גנוסר הלך ונצמד לחוג הרביני. היצמדות מתוך ביקורת, אבל היצמדות. חוג החבר'ה הטובים, חוג הכסף, חוג הטכנוקרטים. גנוסר רצה להשתייך. גנוסר הנער המהגר השתוקק להשתייך. התשוקה להשתייך משתקת ריבונות אישית. והיה ברבין דבר מה מצודד. המשיכה אל המצודד. גנוסר קיווה להתניע מחדש מ"תחנת רבין." לדעתי, גנוסר האמין שבכוחו להשעות את האני המלא שלו למשך "תקופת רבין," כלומר לשמש שם ככלי, ולאחריה לחזור ולעטות את האני הזה. כאילו הוא, גנוסר, אכן קוצב את התקופות. לא כולנו יוסי גנוסר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פקיעת תוקף הרישיון
|
|
|
|
|
|
|
גנוסר האמין שריבונות אישית כרוכה בכסף פרטי גדול. והוא, לדעתי, הגיע לעסקים עם פלשתינים רק לאחר שעולם העסקים הישראלי נאטם בפניו. הוא חיפש אהבה גם אצל אנשים עקרים, חסרי לב. וביקש להתקבל גם אצל מי שגירשו אותו. להתקבל מחדש. באותן תקופות הקשר בינינו התכווץ. הוא אטם אוזניו מפני מה שאמרתי לו על "קהילת רבין," על ליפקין ומפלגת המרכז שלו, או על יוסי מימן מדהיר את יעקב פרי למפלגה חדשה. מה אמרתי לו? יוסי, אתה לא קורא את המפה: ליפקין ופרי (כמשל) הם סוכנים של השיטה הישנה; אהוד ברק משתמש בך כמכשיר, ופקיעת תוקף הרישיון שלך כ"שליח" כבר מתוארכת. ההתגייסות של גנוסר לטובת "העבודה" היתה בעיני גם ניסיון נוסף של גנוסר (הנער המהגר) להתערות בישראליות, כפי שהיא מיוצגת על ידי אהוד ברק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בחזרה לחנינה
|
|
|
|
|
|
|
"אוטובוס :"300 החנינות היו תקדים משפטי בישראל. חנינה קודם הרשעה, קודם כתב אישום. הארץ רעשה (פשוטו כמשמעו.( אבל האספקט המשפטי לא היה עיקר העניין, גם אם החנינות עקפו, השתיקו ודיכאו את המערכת המשפטית (היועץ המשפטי והפרקליטות,( שתבעה בירור משפטי מלא של הדברים. לאחר זמן: יצחק זמיר ודורית בייניש מונו כחברים בבית המשפט העליון. כלומר, למערכת יש מנגנוני תיקון משלה. עיקר העניין היה פוליטי ותרבותי: עצם מהותו של השב"כ בחיינו. עצם מהותו, לא רק אופני פעולתו. מהי מהות זו שבכוחה לייצר את החנינות האלה. חנינות הפורעות את הסדר המשפטי-תרבותי הקיים. האם אנחנו מדינת שב"כ, שאלו את עצמם אנשים שהתנגדו לחנינות, ובכל זאת מיתנו את התנגדותם מפחד הפגיעה בשב"כ הגלומה במשפט מלא ופומבי. גם השמאל הממוצע בסך הכל בלע במהירות את החנינות. הימין, המרכז והשמאל הממוצע שיתפו פעולה עם הממשלה בעניין זה: להחזיר במהירות את הסדר הישן על כנו. להגן על השב"כ. הפגיעה בסדרי המשפט? המערכת כבר תתקן את עצמה, איכשהו.
פרשת החנינות גיחכה את השב"כ ואת המערכת הפוליטית. גיחכה, הנמיכה והחלישה. גנוסר, אחד החנונים, לא חלם לסיים את השירות כחנון. נשיא המדינה (הרצוג) איבד את חנו הבריטי עם החנינות. שמעון פרס נראה כמחזיק גחלים בוערים בפיו. החנינות הנמיכו את הפרופיל של אנשי השב"כ. עם החנינות, גנוסר הבין שהוא רק מאבד זמן בשב"כ. ראש השירות היה אמור לקבל חנינה, בדרכו החוצה, ולא היה סביר שראש השירות החדש יהיה אחד החנונים. אברהם שלום, ראש השב"כ, אכן פרש מהשירות, ולפי השמועה נקלט בארגון של שאול אייזנברג, איש עסקים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החטא הקדמון
|
|
|
|
|
|
|
ב2003- נפגשתי לא מעט עם גנוסר. חלק מהשיחות שלנו ב2003- היו מרות. חלקן היו מאוד רכות. שיחות פרידה מוסוות כשיחות חולין. גנוסר חזר על דברים שאמר לי ב,1988- בעניין החנינה, כמעט במדויק, כהרצאה שנצרבה. החנינה כחטא קדמון. החנינה כראשית הסגרתו, הדחתו, נפילתו, מאבקו, שיקומו, רדיפתו. ובכל זאת, ההרצאה הזו התערערה עם השנים, פה ושם.
גרסת גנוסר בעניין החנינה: "באותו לילה מפורסם, 'ליל החנינות' והתצהירים והתהליכים לחיזוק בקשת החנינה שבאו בעקבותיו - אני התנגדתי באופן חריף ביותר לחנינות... מה קרה? שני מחבלים שחטפו אוטובוס והרגו בנוסעיו... על זה אתה מפיל עולם שלם... צביעות... במשך שנים ניקינו את הביוב של ישראל, וכולם שיערו פחות או יותר איך מנקים ביוב... היום, ב,2003- אני אולי מביט אחרת על החנינה... גם אז, מסיבות אחרות, לא סברתי שאני צריך את החנינה. לקחתי את החנינה הזאת משתיים-שלוש סיבות עיקריות... שני מחבלים שחטפו אוטובוס, אתה מבין...!?
סיבה אחת: הוצג לי, בלחץ חברתי כבד, שאם לא אקח את החנינה הזאת, אני עלול לפגוע בזכותם של האחרים לקבל את החנינה, שחלק מהם רצו בה. היה לי קשה לקחת על עצמי את האחריות לפגוע בזכות הזאת... כן, פגיעה בזכותו של זולת היתה אז בעיני שיקול כבד, וכך, אגב, גם היום... סיבה אחרת: נאמר לי, בצורה מפורשת ביותר, על ידי מי שהיו בעיני הכי מוסמכים לומר לי את זאת, שהחנינה הזאת לא תהווה כל כתם על עתידי... זה נראה היום כמו בדיחה רעה, לא...? סיבה נוספת: נאמר לנו, שהחנינה היא הדרך היחידה למנוע חקירה, אשר בה, לצורך הגנה על עצמם, עלול להיות שהאנשים יידרשו לחשיפת שיטות עבודה ופרשיות חשאיות ורגישות... כידוע, כמעט כל דבר מהדברים האלה לא התממשו... ואני אכן האמנתי לזה, למה שאמרו. ואגיד לך משהו, לא רק אני האמנתי לזה, גם אחרים האמינו לזה...
יום לפני רעיון החנינות, כאשר נאמר לנו שלא ניתן למנוע מהיועץ המשפטי לפתוח בחקירה משטרתית, הצטרפתי לכותבי המכתב לצוות שרים בראשות ראש הממשלה, בו ביקשנו הקמת ועדת חקירה ממלכתית... כן, העדפנו ועדת חקירה על המשטרה... בייניש וזמיר... היום, ב,2003- אני מביט אחרת על זמיר ובייניש, אבל אז לא יכולתי, רגשית ואינטלקטואלית, לא להבין ולא לאמוד את הלהט שלהם בעניין השב"כ... היום, ב,2003- אני מביט מחדש על עצמי באותו 'ליל חנינות,' ואני חש, אולי, לא בטוח עד הסוף, שהייתי צריך להתנגד לחנינה... אתה אולי צודק: החנינה הסגירה אותי... אם להשתמש בביטוי הקטלני שלך 'הסגרה...' אני מביט לאחור: הייתי חלק מחבורה, חלק משפה, חלק מארגון סגור, וקיבלתי על עצמי את המרות המוקרנת מחברה, ארגון ושפה... חשבתי לעצמי שאני אינדיבידואל אבל פעלתי כחלק מקולקטיב... בגדתי באינידיבידואל שהייתי אמור להיות: נבגדתי על ידי הקולקטיב."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני? קורבן"!?
|
|
|
|
|
|
|
ב1988- גם "השמאל הישראלי" לא היה באמת מעוניין בשבירת השב"כ על ידי העמדה לדין. אחדים מנציגיו היו מעוניינים בראשו של גנוסר. ראשו היה מספק אותם. גנוסר יכול היה להיות סמל נוח. והוא בנה עצמו לכך: ארוגנטי, אלים, נתפש כערמומי, מתנצח, שאפתן. לזכות גנוסר אולי תיזקף מעט תמימות. בעבר, מדי פעם, הצעתי לו את האפשרות שהוא עצמו היה קורבן המערכת (השב"כ) שלו. גנוסר: "אני? קורבן."!? אבל ערב מותו, המושג "קורבן" כבר התעבה והתרחב בעיני גנוסר. ב1988- ראשו של גנוסר היה משביע את הכל, את השמאל, את צמרת השב"כ. הרי "השמאל הישראלי" והשב"כ מנהלים ביניהם קשר פעיל והיסטורי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפואטיקה של השב"כ
|
|
|
|
|
|
|
ב1988- בקשתי מגנוסר את הפואטיקה של השב"כ, ואם לא אותה אזי את הנורמה, את ההגדרה הפנימית, את החוקה הלא כתובה. גם ב2003- חזר ואמר שהיתה זו "תרבות אחרת." גנוסר: "השב"כ? זאת דרך חיים וזאת תרבות חיים. אני מניח, שתרבות דומה קיימת במוסד. המידור ואי החשיפה כלפי חוץ, מאפיינים במידה רבה את התרבות הייחודית של השירות. לפחות אפיינו אותה ב19- השנה שהייתי בה, עד לאותם אירועים שהובילו לכרסום ולחשיפה."
יוסי, אולי "הרעים" בשב"כ לא היו רק רעים, ו"הטובים" לא היו רק טובים... ואם לא העיתונות, אולי הכל היה נשאר בתוך המשפחה. דברים כאלה. לא מי יודע מה. כלומר, המיסטיק הגדול של השב"כ התרסק כמו כל בשר ודם רגיל, מה?
גנוסר: "זה לא רחוק מהאמת, אבל זו לא כל האמת... והיה דבר נוסף: התקשורת, היחס התמים שלנו כארגון ביחס לתקשורת... לא הבנו שהסתיימה תקופה ביחסים בין מערכת הביטחון בכללותה לבין התקשורת, ובפרט לעיתונות הכתובה... לא העלינו על דעתנו שהעיתונות תספר את הסיפור, תפרוש את הכל, תעקוב, לא תרפה מאיתנו, מהפרשה, משני המחבלים, מהנורמות שהיו, ממערכת היחסים בינינו לממשלה... ואני, באופן אישי, נדהמתי לראות באיזה מהירות וקלות אנשים מתוך השב"כ מתמסרים לתקשורת, אנשים מבורזלים ושותקים במשך עשרות שנים, ופתאום, תחת לחץ בינוני, הכל נפרץ... נדהמתי מזה... איש מאיתנו לא היה ערוך לכך... אגב, כדאי שתדע: כל חברי בשירות, ללא יוצא מן הכלל, אמרו לאחר פרסום פרשת 'אוטובוס ,'300 שאם היו נדרשים למלא את התפקיד שלי ב'וועדת זורע,' היו עושים זאת. ובפועל, שישה אנשים במעמדי אכן היו מעורבים בפרשה, ומילאו הוראות של ראש השירות. וזה מבהיר לך באופן חד את רמת ההזדהות שהיתה לאנשינו עם משימות מסוג זה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תרופה חדשה
|
|
|
|
|
|
|
בחודשיים האחרונים לחייו, יוסי גנוסר חיכה לתרופה חדשה, שמלווה את הטיפול הכימותרפי. התרופה נולדה באמריקה, טרם אושרה לשימוש, הגיעה לשווייץ, אושרה שם לשימוש, והגיעה לישראל, לגנוסר, באיחור. היא כבר לא היתה משנה דבר, אבל בכל זאת היא נעה על מסך התודעה שלו כנקודה המתאמצת להוליד נקודה, וממנה עוד נקודה, וכן הלאה, עד שמהנקודות יתהווה קו חיים. גנוסר האמין בטכנולוגיה, בתרופות, בגאונות יצרני תרופות, במדע, בתוצרים, במכשירים, במבחני תוצאה. ותיעב טעויות אנוש. עד מחלתו נהג לחלק את הזמן לטווחים קצרים, בינוניים וארוכים. מאבק החיים שלו נגד המחלה היה מופע גבורה אחד שלם, שנמשך שנים אחדות, ומופע אמון ברפואה. רוב הבריות היו נואשים בדרך. הוא נפטר בן ,58 בתור "לשעבר מראשי השב"כ, והיום איש עסקים," לפי העיתונות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בינינו לאלוהינו
|
|
|
|
|
|
|
בשנה האחרונה, יוסי גנוסר ביקש לברר מה בינינו לאלוהינו. לא מטעמים דתיים. אלא מטעמים לאומיים ותרבותיים. אני מומחה קטן לאלוהינו. אבל אני כבר מומחה בינוני למה שבין אלוהינו ולנו. מי חייב למי כמה,ועד מתי.כחצי שנה לפני מותו,ביקש שארחיב בעניין ההסגרה: "אני הוסגרתי על ידי המערכת שלי? איך? מתי? בכוונה."? הוא היה באותה פגישה תובעני מתמיד, דחוס מתמיד, מכונת ירייה מולבשת על בוטן, או על אגוז. באוויר, ברקע, נעה מחלתו הקשה, וכן חקירת המשטרה, בהוראת היועץ המשפטי, את קשרי גנוסר עם ערפאת, ובפרט עם מוחמד ראשיד, בכל הנוגע לניהול כספי הרשות. דוח בדיקת המשטרה ניקה את גנוסר. ההודעה הפורמלית על הניקוי התמהמהה והקיזה את נשמת גנוסר. מה יכולתי לענות לו. הרי לא יכולתי לענות אותו. הרי היינו אז לקראת הסוף, גם אם נפלאות הרפואה התגייסו לעזרתו. מה, עכשיו נחזור ל"הסגרה!?" אבל גנוסר לא הירפה: הוא אולי ביקש הסבר כל-כולל לפרשת חייו. רציתי לחבק אותו. אבל גנוסר לא מקבל חיבוק בתור תשובה. לא כולנו יוסי גנוסר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למה זבת'ותי, וניה
|
|
|
|
|
|
|
גנוסר היה אחר. לא בגלל שאנחנו הגדרנו אותו כך, אלא משום שמעצמו היה כך. הוא התמרד בהגדרתי אותו כמהגר (נצחי.( הוא דחה מכל וכל את תיאורי אותו כמי שמבקש תמיד להתקבל, ויבקש תמיד להתקבל כחבר במועדון ישראלי ששמו: החבר'ה. במועדון הזה חברים, לדוגמה, יעקב פרי, אמנון ליפקין-שחק, או אנשי חוג רבין. כארבעה חודשים לפני מותו ראה הזמנה על שולחני: הזמנה למלאות 120 שנה למושבה "יסוד המעלה." ובהזמנה צוין שאורי שגיא, בני משפחת מוטי הוד, ואני, ועוד, מוזמנים למסיבה כבני משפחות המייסדים. גנוסר לקח את ההזמנה ביד, ושאל: "מותר,"? אמרתי שמותר, מבלי לדעת מה מותר. גנוסר קרע את ההזמנה. "מספיק כבר עם האליטיזם המגוחך הזה של המייסדים."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דורית בייניש. צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
דורית בייניש. בלי גנוסר
|
|
|
|
|
|
|
ביוני 2004 נערך כנס סגור של צמרת השב"כ. גנוסר המת לא היה שם, אבל "גנוסר" היה שם. בכנס השתתפה דורית בייניש, חברה בבית המשפט העליון, וב'84- פרקליטת המדינה. כנס סגור: כנס היטהרות. ואם לא היטהרות ממש, אזי פיוס. הכנס, שהתקיים בקיבוץ צובה, ליד ירושלים, עסק ב"אוטובוס ."300 השב"כ של 2004 שאל את השב"כ של :1984 מה היה, למה. ואלה ענו להם. כל אחד בתורו. כולל אברהם שלום, מי שהיה אז ראש השב"כ. שמעון פרס לא הגיע לכנס.
אברהם שלום היה ראשון הדוברים בכנס: הוא לקח עליו את כל האחריות ל"אוטובוס "300 ולנגזרותיו. כששמעתי על כך לא הופתעתי. גנוסר כבר רמז לי שאברהם שלום מתכנס להיטהרות, למחילה, לכפרה, ורואה עצמו כמי שניצח על טרגדיה של טעויות: החל מהטעות הראשונה והיא הריגת (רצח) שני המחבלים השבויים. גנוסר, בשיחה איתי, התנגד בכל מאודו לחרטה ולהיטהרות של אברהם שלום, אבל גנוסר היה חולה, מיוגע, והדברים האלה היו ממילא מחוץ לשליטתו: "להתחרט גם בשמי הוא לא יכול... בפני מי הוא מתנצל!? בפני אנשים ששמו לו אקדח טעון על השולחן!? שרצו לרשת אותו!? בפני צדקנים."!?
אברהם שלום אכן דיבר בכנס על מכניזם טועה ומתעה. על טרגדיה של טעויות: על נורמה שב"כית מתמשכת שהולידה טעויות. ואברהם שלום חזר שם על דברים (שגנוסר כבר סיפר לי) בעניין איציק מרדכי: "אם הייתי רואה שהוא מורשע, הייתי מפוצץ את העסק... לא הייתי מפקיר את מרדכי." אנשים דיברו בכנס על ההפרש המכריע בין נאמנות אמיתית לחיפוי אינטרסנטי ועקר. ודורית בייניש, בכנס הזה, הביטה לאחור נדהמת מכוחו אז של השב"כ, כוח שעלול היה לפנות גם נגד מוסדות המדינה עצמה, כוח לעצמו. טובת השב"כ מעל טובת המדינה. ונדהמה מהרטוריקה של השב"כ: רטוריקה משתקת ביקורת, מכסה, מתעתעת. בייניש ציינה במפורש את גנוסר כמפעיל כוח, כתככן. איש לא הגן שם על גנוסר. ליתר דיוק: לא ידוע לי שמישהו בכנס הזה הגן על גנוסר גם במעט. היה זה כנס פיוס.
| | | | | |
|
