 |
/images/archive/gallery/208/941.jpg עפרה מאירסון ורפול. צילום:
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| אלמנתו של רפול לא חשבה שהוא יכול למות, אבל אם כבר - אז ככה. ראיון פרידה מאהוב |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
11/12/2004 16:21 |
|
|
|
|
|
|
|
בשעה עשר בבוקר, שעתיים לערך אחרי שרפול לחם בגלים והפסיד,הגיעה עפרה מאירסון-איתן, אשתו, אהובתו, אל שובר הגלים בנמל אשדוד. גופתו של רפאל איתן כבר נמשתה מן המים. הוא היה מונח באמבולנס. המהומה מסביב שככה. מאירסון באה להיפרד. "
נגעתי בו," היא אומרת, "בכוח שלו. נגעתי ומיששתי. הוא היה כל כך חזק. הכרס שלו היתה כמו איל ניגוח. אבן. הכתפיים שלו, כפות הידיים עם האצבעות הקטועות, שידעו להרים משא, את המשא של החיים, ידיים עושות. היה לו המון כוח. פעם, אני זוכרת, לחץ יד לאישה עדינה ועשה לה סדק. ראיתי את השריטות על הידיים וכפות הידיים, שהיו מכווצות, כנראה בגלל שניסה להיאחז בסלעים. ונגעתי בו. רק נגעתי. בפנים, בידיים, בצוואר. בין כל הדברים שכל כך מנוגדים לרפול ולי, אני אוהבת שמש ורפול אהב חורף וקור. בגשם של תל עדשים הוא היה יוצא עם מגפיים, מכנסיים קצרים וזהו, עירום לגמרי. היה לו תמיד חם, וכשבאתי להיפגש עם הגופה שלו, הוא היה קר נורא. וחשבתי 'איך זה יכול להיות, רפול, איך יכול להיות שקר לך.'?
"הפראמדיק הרים
את הראש של רפול, והיד שלו התחילה לרעוד. בגלל שזה רפול. טעיתי וחשבתי שהראש של רפול רועד. צעקתי 'תעשה לו החייאה.' חשבתי שהנה, רפול מתעורר. כל הזמן היה לי בראש רק 'רפול, הייתי הורגת אותך עכשיו, היית חוטף ממני סטירת לחי כזאת אם היית קם.' היו לי עוד כל כך הרבה דברים לדבר איתו,כל כך הרבה תוכניות.לא חשבתי שהוא יכול למות.לא רפול."
שבועיים חלפו מאז טבע רפול. עפרה מאירסון לא מצליחה עדיין לבכות. גם לא בהלוויה, שעה שהורידו את גופת אהובה לקבר. גם לא בימי השבעה על מותו, מה שהיא מכנה בציניות "שבעת ההתשה." במקום זה, היא מרבה ללכת לשירותים. ככה זה אצלה, היא אומרת, במצבי טראומה. "נאטמתי, אני לא בוכה. לא יכולה לבכות. יכולה להיות לי לחלוחית בעיניים, לא בכי. אני שומעת הכל ממרחק. מוציאה הודעות מהטלפון ונדמה לי, הנה, הוא השאיר הודעה. או שהטלפון מצלצל ואני אומרת 'רפול.' אני פוחדת לגעת בכאב. הכל סגור אצלי בפנים. אני לא מבינה את המוות, את הסופיות."
את כועסת?
"יש לי כעס על הים. עברתי במחלף קיסריה, בשבעה, כשחזרתי בלילה מתל עדשים להרצליה. הים היה סוער ושנאתי אותו כל כך. אבל יש לי גם כעס על רפול. בגלל שהלך. הנחמה שלי היא הדרך שבה מת, הוא כל כך אהב את הים, את העבודה שלו. אני יודעת שאם היה יודע שככה ימות, היה שמח. היה לו יותר קל. כשהיינו באים לאירועים והוא היה רואה איך החברים שלו מזדקנים, זה הפך לו את הקישקעס. היה לו קשה לדבר על זה ולהתחבר לעובדה שזה מה שמצפה לו בעוד שנה, חמש, עשר שנים. רפול היה איש כל כך חזק, פיזי. אני לא רואה איך הייתי חיה עם רפול נדחף על ידי פיליפינים בכיסא גלגלים. קיוויתי תמיד שאם יגיע למצב כזה, והוא יגיד לי לתקוע לו כדור בראש, יהיה לי הכוח לעשות את זה."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה עושה שם למעלה?
|
|
|
 |
|
|
|
יום שישי בצהריים, דירת הגג של רפול ועפרה במרכז הרצליה. עד לכאן הוא הסכים ללכת אחרי אהבתו. פעמיים בשבוע היה נוסע להריח את אדמת העמק בתל עדשים, אבל מרכז חייו בארבע השנים האחרונות היה בהרצליה. מחדר השינה בקומה השמינית רואים את הים. קיר שנשבר הפך לחלון גדול ביוזמת דיירי הבית. היו שוכבים במיטה ומביטים בים, אומרת מאירסון. על השולחן, בפינת האוכל, הדסקית של רפול, שנמצאה באוטו שלו. מאירסון מכינה מרק במטבח. המרק שרפול אהב, כל הירקות ועוף. זמן קצר קודם לכן שבה מקניות. בפעם הראשונה יצאה החוצה לרחוב, מאז תמו ימי השבעה.
"יצאתי מהבית והאור היה פתאום כל כך חזק," היא אומרת, "והקולות היו חזקים. רציתי לרוץ לקונכייה, לרחם שלי, לבית, לא להיות שם. הרי לא מכינים אותנו למוות. זה פתאום מגיע ואתה לא יודע מה לעשות. מגיעים אלי מתקשרים. יש לי חברה מתקשרת. היא תמיד ניסתה לדבר על לבי בהקשר הזה, ודחיתי אותה. עכשיו מספרים לי דברים, וזה מעניין אותי. אני לא יודעת אם לא אנסה את זה."
מה תבדקי?
"בתקשור? נורא מעניין אותי את מי רפול פוגש. בטח את הבנים שלו ואת דני וולף, חבר שנפטר לפני חצי שנה. או שאולי הוא יושב עם ערפאת, משחק איתו ב'להפיל,' מי יותר חזק. אולי הוא מחפש את צ'רצ'יל, את נפוליאון. אני נורא רוצה לדעת. אני מתגעגעת אליו."
את חולמת עליו?
"ניסיתי ביום הראשון, אחרי שמת, והוא לא בא. אמרתי, 'רפול, תבוא, תבוא.' המתקשרת אומרת שהוא כנראה משקיע את האנרגיות שלו בהסתגלות לסביבה החדשה. אומרים שבסוף השלושים הוא יגיע, אבל אני מנסה כל יום."
רפאל איתן (רפול) ז"ל ועפרה מאירסון הכירו לפני 18 שנה באולפן התוכנית "ערב חדש." מאירסון, ,68 היתה אז מנהלת "אהבה," בית ילדים ונוער בקריית ביאליק. אישה דעתנית, ג'ינג'ית. בוגרת לימודי פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וחינוך מיוחד. מאז הספיקה לעשות תואר נוסף, במינהל עסקים. שמאלנית, מהראשונות שהפגינו נגד שהיית צה"ל בלבנון. גדלה בבית קומוניסטי, אחייניתה של גולדה מאיר ז"ל. מספרים שכשנודע לאחותה שהיא מנהלת רומן עם רפול, האשימה אותה שהיא מכניסה למיטה פאשיסט. ל"ערב חדש" הגיעה מתוקף היותה יושבת ראש ועד מנהלי כפרי הנוער, שפעל להשבתת המוסדות על מנת לשפר את תנאיהם.
רפול, אז חבר כנסת, ראש סיעת צומת, בעל קו פוליטי שונה לחלוטין משלה, בא לדבר על פרויקט "נערי רפול." הוא היה אז נשוי למרים, אשת נעוריו, אם חמשת ילדיו. שני בניהם, יוחנן ויורם, מתו. יורם, טייס, נהרג בתאונת אימונים ב.'81- יוחנן נפטר ממחלה ב.'66- "רפול עד אז לא היה בקונצנזוס שלי," אומרת מאירסון. "באיזשהו שלב, כשניהלתי את אהבה, חיפשנו יושב ראש ועד ואחת המפקחות הציעה לקחת אותו. אמרתי, 'אם אתם רוצים קחו אותו, אבל אני מתפטרת.' הדעות שלו לא מצאו חן בעיני. הוא גם הצטייר לי כאיש גס. פתאום נפגשנו בתוכנית והוא ראה אותי, עם השיער האדום, ואמר 'וואו, איזה תספורת.' במשפחה שלו, חלק ג'ינג'ים. אמרתי לו, 'הצבע מוצא חן בעיניך."'
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלוך לא נורמלי
|
|
|
|
|
|
|
למחרת כבר נסע רפול לאהבה.הוא אימץ את המוסד,אבל גם את המנהלת מאירסון. לימים הושמעו נגדו טענות קשות, כאילו תרומות שאושרו על ידי צומת למוסד היו רק בגלל הקשר שלו למאירסון.רפול,יחד איתה,דחה את הטענות על הסף.לדברי מאירסון, הכסף הועבר בהסכמת כל חברי הכנסת של צומת.
נשמעה ביקורת גם על הפומביות היחסית שבה ניהלו את הרומן. "יכול להיות שרפול התאהב בי ממבט ראשון," אומרת עכשיו מאירסון, "לא שאלתי אותו. אני יכולה להגיד שהיתה משיכה מיידית, אבל שנינו ידענו שזה אסור. רפול היה אז אדם נשוי. באופיו הוא גם מאופק. מה שקרה בסופו של דבר, היה תהליכי. הוא התחיל לשלוח לי קריקטורות על דברים שקורים בכנסת. היתה לנו שפה משותפת, רפול התגלה כאדם רגיש, מבין. היינו מסתכלים אחד על השני וזה היה מספיק לפעמים כדי להתפוצץ מצחוק, שעות. היו לנו שיחות נפש ארוכות. הילדים שלי היו חוזרים מבילוי בארבע בבוקר, ואני עוד הייתי יושבת ומדברת עם רפול."
מה מצאת בו?
"אל"ף, זה אבא שלי, הידיים של אבא שלי והבדיחות של אבא שלי. לאבא שלי רק היה עוד מטר בקומה. חוץ מזה, תשמעי, מה שמושך אותנו לגברים אלה דברים שאי אפשר להגיד, אני לא יכולה לשים אצבע. הסיפור הזה, למשל, שרפול היה נועל סנדלים, משך אותי נורא. אדם קם, לא אכפת לו איך הוא נראה, נכנס לסנדלים, שלוך לא נורמלי. מצד שני, הרבה פעמים זה פוצץ אותי. חיים כאלה, של משיכה-דחייה. רפול לא היה יפה. בכל זאת, בשבילי הוא היה מאוד גברי. בהחלטיות שלו, בחוסר הפקפוק."
הוא היה נמוך ממך, לא?
"הייתי אומרת לו, 'אני יותר גבוהה ממך,' והוא ענה, 'אולי אני יותר קצר, אבל אנחנו באותו הגובה,' אמירה שלא ירדתי לפשרה. תמיד אהבתי גברים גדולים. בעלי הראשון היה גדול והיו לי מחזרים גבוהים. רפול היה נמוך, אבל גדול. בדיוק כמו שהוא היה נהג נוראי, לנסוע איתו היה כמו לנסוע בזלדה, אבל תמיד הרגשתי איתו מאוד בטוחה. ידעתי שהוא ישנו שם בשבילי, שכל מה שאעשה, הוא יתגאה בי."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איתן ומאירסון בחתונתם. צילום: דוד גרונשפן
|
|
|
|
|
|
|
ימים של חיבוטי נפש
|
|
|
|
|
|
|
לא היתה בעיה עם העובדה שרפול אז היה אדם נשוי?
"בטח שהיתה. מעבר לזה שהיה נשוי, בשבילי היה הסיפור שמדובר באם שכולה. זה היה ללכת על קצות אצבעות. זה היה נורא בעיני, שאחרי כל מה שעברה בחיים, היא עוד צריכה אותי. הרבה פעמים אמרתי גם: 'רפול,תשלם על זה מחיר יקר.'לילדים שלי זה היה בסדר, אבל חששתי איך יגיבו הילדים של רפול. חששתי מפני המחיר שיצטרך לשלם, ואין לי ספק ששילם."
מאירסון זוכרת את הימים שלה ושל רפול, עוד בטרם פורסם דבר הרומן שלהם, כימים מתוקים. שנים גנובות, היא קוראת לפרק זמן הזה. שבע שנים או יותר, מאירסון לא זוכרת. את מה שגנוב, היא אומרת, לא סופרים. "אלה היו ימים עם המון חיבוטי נפש," היא אומרת. "מצאתי עכשיו מכתבים שרפול כתב לי אז: 'אני יודע שיש לי מטרה ונשיג את המטרה ונחיה ביחד.' אבל הוא חיפש דרך לעשות את זה במינימום פגיעה. הוא היה נאיבי. אמר תמיד, 'כשייוודע למרים, היא כזאת אישה נהדרת, שתסכים אפילו לקבל אותך.' וחשבתי 'אין אישה בעולם שתסכים לחיות בשלישייה."'
חשבתם לסיים את הקשר?
"הרבה פעמים רציתי לסיים את הקשר, כן. ידעתי שאם נמשיך זה יביא כאבים גדולים. אף פעם גם לא אמרתי לו או-או, או שתעזוב אותה, או שכלום. האופציה של להיות נשואה לו ממילא לא קרצה לי. אני אישה עצמאית ולחיות בשלישייה לא הפריע לי, כי ידעתי שכשיהיה פיצוץ יהיו כאבים נוראיים. זה גם היה קשר עצום, ביני לבינו, שלא חשבתי שיוכל להיות תמידי. היינו נפגשים המון. הוא היה מגיע אלי כמעט כל יום. אפילו בחגים הוא היה אצלי, חגים לא היו נחגגים שם. רק בשבתות לא היינו יחד."
מה קרה כשזה נודע בסופו של דבר לאשתו?
"כשנודע לה והוא היה צריך לעשות את ההחלטות, הוא הגיע אלי. אני זוכרת שאמרתי לו, 'רפול, ככה לא עוזבים.' למחרת היה בר מצווה לנכד שלו. אמרתי, 'אתה תלך לבר מצווה של הנכד שלך. יש הרבה דברים בצד השני. זה העמק שלך, זאת המשפחה שלך.' אמרתי, 'לך הביתה, לך למרים, תדברו, תחשבו על הכל, תראה מה קורה, ותחליטו.' עד היום אני חושבת שהיא הרבה יותר התאימה לו ממני. הם עברו כל כך הרבה דברים ביחד.
"מה שמשך אותו אלי זה דווקא העולם האחר שלי, הוויטליות, הדברים החדשים, סרטים, קונצרטים, תערוכות. רפול התחתן מאוד צעיר. הוא לא טעם את השובבות של קציני הצבא. הוא היה מאוד נאמן, עד שפגש אותי. היה משהו של בוסר אפילו בחיזורים שלו אחרי. הוא היה כמו ילד קטן. היה כותב לי על אבנים, על קרשים שמביאים בגיל .17-16 נורא היה חשוב לו מה חברים שלו יגידו.אני זוכרת,לפני שפגשנו את טליק (האלוף מיל' ישראל טל) בפעם הראשונה, הוא רעד כמו ילד קטן, מה טליק יגיד עלי. טליק חיבק אותי, אז זה היה בסדר.
"כששלחתי אותו בחזרה למרים, אולי גם אני נבהלתי. יכול להיות. מעבר לזה שידעתי שאנחנו כל כך אחרים, לא הבנתי איך אפשר יהיה להסתדר יחד ביומיום של מסגרת. אבל רפול הלך למרים ועשה בירורים ואז הוא חזר."
לתמיד?
"לתמיד. את רואה. אין דברים תמידיים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עזר לסחוב פלקטים
|
|
|
|
|
|
|
עפרה מאירסון ורפאל איתן נישאו בטקס דתי בחוות סוסיא, במאי .'96 מאוחר מדי, אומרת הכלה, נודע לה שמדובר במקום מעבר לקו הירוק. למרות שרפול חיזר אחריה במרץ, היתה זו היא שהציעה לו בסופו של דבר נישואים. אחת מבנותיו של רפול חזרה בתשובה וילדיה היו מעירים לו שהוא חי בחטא. למאירסון זה הפריע. לטקס הופיע רפול בכובע קאובויים ומכנסי ג'ינס. מאירסון שמה על ראשה זר פרחים שהביאו לה ילדיה. התרגשה כנערה בת ,19 היא אומרת.
מאירסון היא שמאלנית פעילה, בין השאר חברה בתנועת ארבע אמהות. נישואיה לרפול, אז כמעט סמן ימני במפה הפוליטית, עוררו רעש גדול. "הדעות הפוליטיות שלו לא התאימו לי והפוך," היא אומרת. "לא היתה ארוחה שלא הייתי מתגרה בו עם סברה ושתילה, עד מותו. כעסתי עליו על מלחמת לבנון. אני כועסת על אריק, אבל לא יכולה להגיד לו, וכן יכולה להגיד לרפול. כשאריק נבחר לראשות הממשלה, עשו לו מסיבה והלכנו. לא ניגשתי אליו כל המסיבה. בסוף הערב רפול אמר לי',לפחות תני לו יד לפני שהולכים.'ניגשתי,אמרתי לו, 'אני לא שמחה שנבחרת. לא אותך רציתי לראות כראש ממשלה.' לבנון זה משהו שנשאר בתוכי, עד היום. עובדה שזה יצא כל הזמן מול רפול.אם הוא התנצל?הוא היה כל פעם, בהקשר של סברה ושתילה, מספר לי מה בדיוק הם עשו. הוא נתן את החלק העובדתי. זה לא הרגיע אותי."
מה עם דעותיו ביחס לערבים?
"ערבים היה בשבילו משהו מופשט. השותף שלו בבית הבד היה ערבי. לי יש חברים ערבים, שהיו במעגל החברתי שלנו. כשנסעתי לעזור במסיק, בשטחים, הוא מאוד התרשם. כשהנכדה שלו הלכה ללמוד בבית ספר יהודי-ערבי הוא אמר שזה חשוב. הגיעו אליו גם המון מכתבים לבקשת עזרה מערבים. הייתי משתגעת. אומרת לו, 'איך אתה חי עם זה, להגיד "ג'וקים מסוממים בבקבוק," שהוא טען שזאת אמירה שהוצאה מהקשרה, ולרוץ לעזור לכל ערבי שפונה אליך,'? אבל הוא היה איש מורכב, נטול פוזה. לא היו לו בגדים של כריסטיאן דיור, לא מותגים, עפולה היתה בעיניו העיר הכי יפה בעולם, כי אפשר לקנות בה הכל, חולצה, וסנדלים, ופטיש."
איך הוא התמודד עם זה שחברתו לחיים, אחר כך אשתו, מפגינה נגד הממשלה?
"הוא אפילו עזר לי לסחוב פלקטים להפגנות. פעם אחת הפגנו מול ישיבת הממשלה, והוא בדיוק נכנס לישיבה הזאת. כל הגוף רעד לי. בפעם הראשונה היה לי מאוד מוחשי שאני בעצם מפגינה נגדו. אבל הוא השאיר לי המון מרחב." לפני כחמש שנים פרש איתן מהחיים הפוליטיים. באותם ימים פרשה מאירסון ממוסד אהבה והחלה את דרכה בעולם הפוליטי. היא היתה אז חברת מועצת העיר ירושלים. כעבור כהונה קצרה, החליטה גם היא לפרוש ולעבור עם רפול לתל עדשים.
"רפול לא עבר תקופה קשה,"היא אומרת".הוא פנה למפעל 'עץ ועצה' והתחיל לעבוד, לעשות שולחנות. מהר מאוד נכנס לסיפור הזה של להיות פועל. קנה לעצמו צידנית, הכין כל בוקר בצל,כמה פרוסות לחם,בדיוק כמו שהכין עכשיו לנמל.אחר כך נכנס כמעורב בפרויקטים של בניית הארץ. הוא הרגיש שעשה את שלו ולא ציפה לכלום. הדבר היחיד שרצה קשור לקטע של כביש בוואדי ערה. הוא דאג, מה יקרה אם תהיה מלחמה והכביש הזה ייחסם וביקש שייתנו לו להיות אחראי על הכביש הזה בשעת מלחמה. כמובן שאיש לא נתן לו את המינוי."
איך הרגיש כשפרצה האינתיפאדה?
"את החלק של הפוליטיקה הוא סגר. פעמיים בחודש היה שומר על שדות תל עדשים ועל בתי הספר. ככה, אמר, הוא תורם. הוא לא חיפש כיבודים. חוץ מזה שהפוליטיקה הפרידה בינינו מאוד. לזוגיות, אני חושבת, הפרידה שלו מהכנסת רק עשתה טוב."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זרה בתל-עדשים
|
|
|
|
|
|
|
והוא לא רצה לחזור לפוליטיקה, לו היו מתקשרים וקוראים לו?
"בשלב הזה? דיברנו על זה, ואני לא בטוחה שהיה הולך. הוא הרגיש שהוא את שלו בקטע הזה עשה. הנמל שבנה היה הלבנון שלו עכשיו. הוא כן התעניין. הוא גם לא התמתן עם הזמן. למשל ההתנתקות. לפעמים הייתי שואלת אותו 'אם אתה כל כך בעד המתנחלים, למה אתה לא עובר לגור שם? לך.' הוא לא היה עונה. אולי לא עבר גם בגללי. אני חושבת שלמרות הכל מיתנתי אותו קצת. אם לא אני, הוא היה עוד יותר קיצוני." אישה מלאת חיים, מאירסון. בקלות אפשר להבין כיצד התאהב בה רפול. אפילו עכשיו, בתוך ימי האבל, הדברים שלה מתובלים בהרבה הומור וציניות. מלאת אנרגיות, חסרת מנוחה, רהוטה. מהשבעה, היא אומרת, כשלא התנועעה ורק ישבה וקיבלה אורחים, כמעט חטפה טרומבוזה. הבית שלה ושל רפול מעוצב בטוב טעם. טעמה שלה. לכישוריו שלו כנגר אין כמעט סימן, להוציא שרפרפול קטן, שהחביאה בצד הספה בסלון.
היא מבטלת את הדימוי שיצא לרפול כאומן עץ מוכשר. גם ככותב חמשירים, שידו קלה על העט. "הוא חשב שהוא נגר נהדר," היא אומרת, "אבל כמו שבדברים אחרים לא הסכמנו, כך גם בזה. אצל רפול, לא היו מוכרחים למדוד. מספיק שהדברים היו בערך. כשרהיט לא הסתדר, היה נותן לו מכה עם פטיש, זבנג וגמרנו, והיה מרוצה. כך גם בכתיבת חמשירים. לי הם נראו איומים. כמו הנגרות. אמרתי לו. מאוד אהבתי להקניט אותו והוא נהנה מזה. הייתי מכנה אותו בכינוי חיבה, רפאל. בתל עדשים קראו לו ככה. אז כשהייתי כועסת עליו או רוצה להצחיק, הייתי קוראת רפאל. הוא לא היה נגר מוכשר ולא כותב מוכשר, אבל לא היה כמוהו בהכנת שמן זית. הוא גם זכה בפרס על זה."
חלק מהביקורת שנמתחה היתה על כך שבנה לך בית סמוך לביתה של מרים, אשתו הראשונה, בתל עדשים.
"אמרו שבנה לי בית בחצר של אשתו. זה כל כך לא נכון. הוא חשב איפה הכי פחות תיפגע, בתוך כל הפגיעה הנוראית שכבר היתה. הוא עשה חישובים, מפה היא עוברת לצרכנייה, מפה לאחיה, ובנה את הבית בקצה השני. חוץ מזה שזה לא היה בית בשבילי. אמרתי לו לפני שהתחתנו, 'אתה צריך לבנות לך בית בתל עדשים. אני רוצה שתהיה לך פינה.' זה נאמר גם מתוך זה שלא חשבתי שנתחתן."
ובסופו של דבר גרתם שם יחד?
"שנה, אולי שנתיים. אבל הבית אף פעם לא היה לטעמי. עם הקרשים הרגשתי שם ממש תפוזינה בתוך ארגז תפוזים. נתתי קצת צביון נשי, קישטתי קצת, הבאתי כמה רהיטים, אבל לא ניסיתי באמת לשנות אותו."
כשהתגוררתם שם, פגשת את מרים?
"לא הצטלבנו, משך כל השנים. לא הרגשתי שם שום שייכות. גם בלמתי את עצמי, אני חושבת. זה לא הרגיש נכון. זה היה החיים שלהם שם, שלו ושלה, וזה לא היה נכון ליצור אופוזיציות וקואליציות, מקומות שבאים אליהם כי אני לא מגיעה או כי מרים לא באה. היה לי יותר נכון להגיד שאני לא מתחברת לשם. הייתי אומרת לרפול, בצחוק, 'הכפר היחידי שאני מוכנה לגור בו, זה כפר שמריהו."'
חשבתם מה היה קורה לו נפגשתם בפרק א' של שניכם?
"זה לא היה הולך. מצד שני, אולי כן. מי יודע."?
ילדים משותפים?
עפרה מחייכת. לראשונה היא מספרת על רצונה להביא עם רפול ילד לעולם. "נפגשנו בגיל מאוד מבוגר, השתעשעתי בזה, ואפילו התייעצתי עם רופא שרצה כי בשבילו זה היה עניין. אבל מהר מאד התפכחתי ואמרתי 'איזה חוסר אחריות.' רפול ידע שאני משתעשעת בזה. הוא די נדהם מכל הסיפור, אבל לא אמר לא."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נעלי ההתעמלות הראשונות
|
|
|
|
|
|
|
בארבע השנים האחרונות גרו בהרצליה. כל הזמן הזה המשיכו לחפש בית עם אדמה. רפול התרחק מהפוליטיקה, אבל היה נתון כל כולו בפרויקט הנמל. אחרי הסיום המתוכנן, בעוד שנה וחצי, התכוון להצטרף לפרויקט מנהרות הכרמל. הבטיח לעפרה שייסעו לטייל באוסטרליה. היא, בינתיים, ניסתה כוחה בהקמת פרויקט בגבול ישראל-ירדן, אוניברסיטה משותפת לשני העמים. הפרויקט לא יצא לדרך. עכשיו, היא אומרת, אולי תנסה להניעו. עסקה גם בפרויקטים של נדל"ן בצפון הארץ. בעוד ארבעה חודשים היתה אמורה להוציא ספר חדש, על בתי בד. בכתיבת הספר נעזרה ברפול. בגלל שלא היה להם כמעט דבר במשותף, היא אומרת, חיפשה משהו שיוכלו לעשות יחד. חודשים ארוכים נסעו בארץ, עברו בין בתי בד, טיילו. "לא זוג פנסיונרים קלאסי," אומרת מאירסון. "אפילו שנכנסנו לשגרה. זה החלק הרע בנישואים. כשזה גנוב, זה אחר. אני שנאתי לראות אותו מגיע עם סלים מקניות, למשל. הוא אהב את זה נורא. היה צריך את הקביעות."
הייתם רבים?
"הייתי צורחת. הג'ינג'ים שלי היו מתרתחים. הוא היה נשאר רגוע. אני גם אלופה בברוגזים. הוא ידע לכבד את זה, היה נותן לי מרחב צינון. אבל לא היה אצלו דבר כזה לקום בבוקר בלי לדבר, בלי לצלצל ולשאול 'מה נשמע."'
מה היה מרגיז אותו?
"כשהיה רואה חיילים עם לבוש לא תקני, הוא עדיין היה מקלל, קללות רוסיות. או שהיה אומר לצנחנים 'שימו את הכומתה על הראש, כל כך יפה לכם.' הייתי אומרת לו, 'תפסיק, שלא תהפוך זקן נודניק.' היו לו גם כעסים גדולים. יש שני אנשים שאני לא רוצה עכשיו לבוא איתם חשבון, אבל הוא לא סלח להם אף פעם. והיו גם כמה חשבונות שלא אהב לגמור ואני גמרתי. במקומו. זהו. נשאיר את זה כך."
גונן שגב?
"עם גונן שגב הוא הרגיש את אחד מכשלונות חייו. מה עוד שמרים, שהכירה את גונן, אמרה לו 'אל תיקח אותו,' ואני אמרתי 'האיש פסיכופת."'
מה שימח אותו?
"אני זוכרת שקניתי לו נעלי התעמלות, בגיל .70 הוא כל כך שמח. פתאום התברר שאלה נעלי ההתעמלות הראשונות שלו. קניתי לו חולצות והמון ספרים, כל ביוגרפיה שיצאה. הוא גם היה קונה המון ספרים וכל מיני מתנות שתמיד אמרתי 'איזה מתנות אלה, נורא.' שרשראות שמתאימות לגיל שש, טבעות של כיתה אל"ף, והוא היה חושב שרק לנסיכה דיאנה יש משהו כזה. אהב להבהיל את כולם. הייתי שומעת אותו מגיע הביתה, כביכול נכנס בשקט, לא חשוב שבגלל שלא שמע, עשה רעש עצום, והייתי עושה את עצמי כאילו אני לא שומעת. היה בא ועושה 'בו,' שאבהל. היה בו משהו מהילד השובב שמגיל צעיר עבד נורא קשה ונשאר ילד."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חלם על הבנים
|
|
|
|
|
|
|
אובדן שני בניו היה פצע פתוח עבור רפול".כשהכרנו,היה לי נורא חשוב לדבר על זה," אומרת מאירסון. "בפעם הראשונה שהעליתי את זה, רפול קם והלך. הוא אמר, 'אני נורא ממהר.' אמרתי לו, 'אין בעיה, אבל אני אמשיך לדבר על זה.' אחר כך הבנתי שזה לא נכון.אז לא ממש דיברנו,אבל רפול חלם המון על הבנים,במיוחד על הבן שמת ראשון,יוחנן.היה קם בבוקר ואומר, 'יוחנן בא לקחת את הצעצועים והספרים שלו.' עכשיו באה מתקשרת, אמרה לי שקלטה שרפול נפגש עם יוחנן."
הוא השתנה עם השנים?
"הוא דיבר יותר. המעבר למקום שבו אני דיברתי על הכל שינה אותו.לפעמים דיברנו והוא אמר 'אני לא מאמין שאני אומר דברים כאלה,' על רגשות, אהבה. הוא גם התרכך מאוד. פתאום היו לו דמעות בעיניים מכל מיני דברים, מסרטים, מאמירות של ילדים.זה מה שהגיל עושה.בדעות הבסיסיות שלו לא חל שינוי."
זה הקל?
"לא יודעת. לא אהבתי את הרכות הזאת. המשיכה שלי, למרות השוני, היתה לכוח ולהחלטיות. גם עם אבא שלי היה לי קשה כשהתחיל להיות רך. הייתי צריכה את האבא הקשה והייתי צריכה את הבעל הקשה."
דיברתם על זה, על הגיל, הזקנה?
"תראי, הוא היה נורא חזק. הוא לא חשב שהגיל הולך להפסיק לו דברים. הוא לא שמר, אפילו לא עשה דיאטה. אהב לחם בצורה בלתי רגילה. יש כאן מאפייה, קרוב. היתה תקופה ארוכה שהיינו רואים טלוויזיה, והוא היה קם, נעלם במטבח לכמה דקות. לקח זמן עד שגיליתי שהוא מחביא לחם ובייגלך מאחורי המקרר, ומספר לי שהוא בדיאטה. לא היתה לו שום מחלה. לא היתה לו אף סתימה בפה למנוול הזה. עכשיו הוא התחיל, קצת, להיעזר במשקפיים. השמיעה היתה בעייתית אצלו. היו לו שלושה מכשירי שמיעה בתיק. התיק שמע נהדר. הוא לא השתמש בזה. לאחרונה התחלתי לנדנד לו. אמרתי, 'נו, אולי תשים.'? הוא אמר, 'למה.'? אמרתי, 'כי אתה לא שומע.' הוא צחק, 'נו, עפרה, דבר חדש.' היתה בו קב
לה לכל."
על המוות דיברתם?
"כן. אני חברה בעמותת 'ליל"ך,' למות בכבוד. אז תמיד דיברתי. אם היה מישהו שהתאבד, הייתי אומרת שאני מעריכה אנשים שלוקחים אחריות על חייהם ומחליטים מתי למות. ביקשתי ממנו שאם אדע שאני חולה ומאבדת צלם אנוש, אני מקווה שיעזור לי להחליט מתי למות. זה זיעזע אותו, היה לו קשה לשמוע. ללוויות כמעט ולא הלך. היה אומר 'מחר נלך לשבעה,' וגם לזה לא היה בא."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קשר עם האשה הראשונה
|
|
|
|
|
|
|
ביום שלישי, בבוקר ה23- בנובמבר, יצא רפול מהבית בהרצליה אל שובר הגלים. מאירסון עדיין ישנה. הם היו אמורים להיפגש לצהריים, בשעה ,12:00 במסעדה של אידי באשדוד. עוד קודם לכן היתה אמורה עפרה לפגוש בתחנת הרכבת של תל אביב צלם שאיתו היא עובדת על ספרה. בדרך, במכונית, שמעה על האסון. "קלטתי ברדיו שאומרים משהו על 'אישיות בכירה,"' היא אומרת, "ופעם הפליטו 'רפול.'חשבתי 'נו,בטח הוא אמר עוד משהו על ערבים.' אבל אז התחילו לצלצל חברים. שאלו, 'מה שלומך, מה שלום רפול,' וסגרו. דחיפות כזאת, שצלצלתי בסוף למי שהתקשרה ראשונה ושאלתי, 'מה קרה לרפול,'? היא אמרה, 'עפרה, רפול טבע.'
צלצלתי למזכירה שלו. היא היתה היסטרית. ביקשתי שתיתן לי מישהו אחר. ראיתי שאני לא יוצאת מזה. התקשרתי למד"א ולמשטרה.כולם העבירו אותי מאחד לשני,התחמקו,אף אחד לא רצה לענות. עד היום, בעצם, אני לא באמת יודעת מה היה שם. מנהל העבודה בא וקישט את הבית שלי 20 דקות, אבל לא מעבר לזה.ואני שומעת הכל,בנהיגה,ואחר כך בתחנת הרכבת, ובראש עובר לי 'רק שלא יישאר דפוק בראש.' לא עלה בדעתי שמת. הוא הרי איש עם ידע עצום במזג אוויר ובגאוגרפיה. הרופא שניתח את הגופה הסביר לי שרפול כנראה עף מעוצמת הגלים וניסה להיאחז בסלעים.גל גדול חבט בו,המיתרים נסגרו, ולכן הוא גם לא היה נפוח ממים. הוא מת מהחבטה."
מה הרגשת?
"התחלתי להיאטם. ההיאטמות, זה היה הדבר הכי חזק. לילה קודם היתה סערה וענפים על הגג שלנו נשברו. אספתי הכל באותו בוקר בשתי שקיות גדולות. חשבתי 'אני אזרוק לפח,' ואז אמרתי 'לא, רפול לא ניקה, אני אשאיר לו את זה, שיראה.' היום נגמר, ואני באתי הביתה בלעדיו וחשבתי 'סידר אותי, רפול.' לא הבנתי מה באמת קרה."
רפאל איתן,הרמטכ"ל לשעבר,שר לשעבר,בעלה של עפרה מאירסון ואבי חמשת ילדיו שנולדו לו מאשתו הראשונה מרים, נקבר במושב תל עדשים. "לא היתה שאלה," אומרת מאירסון. "ככה רפול ביקש. פעם אחת הלכתי איתו לבית הקברות בתל עדשים, הוא הלך לנקות את הקברים של הילדים שלו המתים, יוחנן ויורם. הוא אמר לי, 'כשאמות, אני רוצה לשכב על הבנים שלי, לחבק אותם.' אני באמת לא יודעת להסביר, האם בגלל שהיינו זוג 'צעיר,' היה לו קשה לדבר על המוות והסופיות בהקשר שלו. אבל עם הבנים, בבית הקברות, זה היה אחרת."
את תיקברי לידו?
"לי אין מקום בתל עדשים. אני לא שייכת לשם. שם המשפחה שלו, הראשונית, הבסיסית. ממילא מגיל צעיר אמרתי שאת גופתי אתרום למדע. רפול לא יכול היה לשמוע את זה."
דווקא המוות של רפול חיבר בין מאירסון לבין משפחתו, בנותיו רות, גליה ונורית, ואשתו הראשונה מרים. "עד שמת, לא היה לי איתן שום קשר," היא אומרת. "לו היה קשר הדוק, והיה לו נוח שיש הפרדה. רק בשבת האחרונה, לפני שמת, היה במסיבת יום הולדת לנכדים אצל מרים. לא הפריע, לא להם ולא לו. אני ידעתי שהם לא אוהבים אותי. עשיתי להם כאב גדול. הרגשתי מיותרת בחיים שלהם. אבל הוא חיבר אותנו, עכשיו, אחרי מותו. אנחנו מחוברים, גם עם הצוואות."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הביחד חשוב מאוד
|
|
|
|
|
|
|
איך נוצר הקשר?
"הייתי בדרך לאשדוד וצלצלתי, או שהן צלצלו, הבנות שלו. אמרתי שאני רוצה שתהיה נתיחה לאחר המוות, כי היו הרבה התרעות והיה לי חשוב לדעת שאף אחד לא דחף אותו, אבל אמרתי שלא אעשה דבר בלעדיהן. כי הוא יותר שלהן משלי. ילדים זה בשר מבשרך, אי אפשר להשוות את זה לקשר של אהבת בן זוג. אותו דבר בנוגע להלוויה, הצבא אירגן אותה. ביקשתי מהן שיבואו ונחליט ביחד, והן באו. כמו שעכשיו את הכנת המצבה הן לקחו על עצמן. ביקשו מצבה צבאית. אני לא כל כך בראש, אבל חשוב להן שליד יורם תהיה מצבה צבאית ולי זה לא מאוד שינה. עשיתי להן מספיק כאבים. הצעתי שיהיה כתוב 'רפול, שנה זאת וזאת.' הן קיבלו את זה."
תארי לי את הפגישה, כאן, בבית.
"היה מפגש חם. חיבוק והמון אמפתיה. הן אפילו הציעו לי לעשות את השבעה בבית, אצל מרים. ואני הייתי שם כמה שעות, אבל עזבתי. לא חיינו יחד, אין סיבה שנשב יחד שבעה. זה היה מאולץ."
נסיבות לא פשוטות לפגישה.
"הנסיבות היחידות האפשריות. לי היה איזה צורך שיכעסו עלי, זה קצת ניקה אותי, שירגישו כעס, אולי גם איבה. אני לא עשיתי להן שום דבר, אבל הבאתי את אבא שלהן לעשות."
את מרים איתן פגשה מאירסון לראשונה בטקס בתל עדשים, לפני ההלוויה. "הפעם הראשונה שראיתי אותה ממש," היא אומרת, "פנים אל פנים, והמת מונח בינינו. נתנו ידיים, עם המון חום. אני חושבת שכל אחת מאיתנו ידעה שהשנייה נתנה הרבה מאוד לרפול. הוא מאוד העריך את מרים. נשאר לו המון חום אליה. גם אני, אין בלבי עליה. סך הכל, מי עשה פה למי? היא לא לקחה לי דבר. אני הבאתי בקיעים לתוך משפחתה."
מה הרגשת בהלוויה, איתן יחד?
"הרגשתי מאוד מחוברת. כשיצאנו במסע ההלוויה, מאוד רציתי שיהיו כמה שיותר קדימה. הן היו פלח משמעותי מחייו. מרים ילדה איתו חמישה ילדים, והם עברו אובדן של שניים שאין מעבר לזה, אין. הייתי מוכנה להזדנב מאחוריה בהלוויה שלו."
אבל היא לא נתנה לך.
"כן, כי כנראה היה פה משהו הדדי. להן היה נורא חשוב הביחד, וגם לי."
חשבת 'לו רפול היה רואה מה קורה כאן?'
"אמרתי לך, בהתחלה רפול חשב שנוכל לחיות יחד, שלושתנו, אבל לא היה לו את הכוח לעשות את זה. בבוסר שלו, הוא לא הכיר מה נשים יכולות לעולל אחת לשנייה. הוא חשב שאפשר למצוא מודל כזה, עם שתי נשים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הריח של הסנדלים
|
|
|
|
|
|
|
מה עם הילדים שלך, להם היה קשר עם רפול?
"קשר הדוק. הבת הקטנה שלי, כשהורידו אותו, בכתה 'אני מרגישה שקוברים את האבא שלי.' גם הוא הרגיש כך כלפיהם. יש לי נכדה, היום בת עשר, עם סי-פי, שיתוק מוחין. כשהתחילה ללכת, הרגליים שלה התנגשו זו בזו. הוא ראה את הבעיה, נסע לתל עדשים בבוקר ובערב חזר עם מתקן שבנה ועזר לה ללכת. היה לו אכפת מהם מאוד."
הם התראיינו אחרי מותו. בנותיו של רפול לא.
"עשיתי הכל לא לפגוע במשפחתו של רפול, אבל כיבדתי גם את רצון ילדי לספר עליו."
רפול השאיר צוואה?
"יש צוואה מסודרת. לא צוואה איתי. צוואה שהשאיר למרים, כשגמרו את הקשר ועשו חלוקה. ההסדר התייחס גם להמשך."
תישארי בקשר עם משפחתו?
"לא יודעת. אם יבוא לי להתקשר למרים, בוודאי אתקשר. רק היום דיברתי עם נורית, הבת, ובהחלט שאלתי איך עובר עליהם הזמן."
עפרה מאירסון עדיין לא יודעת מה יביא איתו העתיד. בעוד ארבעה חודשים היא אמורה להוציא את הספר שלה ושל רפול, על בתי בד. עכשיו, היא אומרת, תצטרך להוציא את הספר בלעדיו. את הדסקית של רפול תתלה ליד המיטה שלהם. גם את סמל הפלמ"ח. "פתאום הכל נראה לי חשוב," היא אומרת. "מצאתי את המעיל שלו, מימיו כרמטכ"ל, בתל עדשים. זה נראה לי חלק ממנו. רציתי לקחת אותו. אחר כך אמרתי 'אבל לא הכרתי אותו אז.' אפילו הסנדלים שלו, המגפיים, אני לא יכולה להיפרד מהם. יש בזה עוד את הריחות שלו. בשבילי, זה כאילו שהוא פה, כאילו זה עניין של זמן, והוא תכף יגיע, רק כמה דקות. אז אני מחכה."
לו היתה נפתחת הדלת והוא באמת היה מופיע, מה היית אומרת לו?
"בטח הייתי רבה איתו. בטוח. הייתי תוקעת לו משהו מעצבן."
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
