 |
/images/archive/gallery/227/201.jpg שי לוי
צילום: רועי בכרך  |
|
|
|
|
| עד תאונה הדרכים שהפרידה בינם, שי לוי ו-א' היו חברים טובים. כיום שי מאושפז בלווינשטיין, ו-א' מחכה לגזר דין בגין נהיגה בשכרות. אחרי כמה דקות של שתיקה שאל א': איזה עונש מגיע לי?".
שי, שהזהיר אותו לא לנסוע שיכור, השיב: "אני מקווה שתקבל את העונש המרבי" |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
איתן רבין
23/12/2004 14:04 |
|
|
|
|
|
|
|
עד לפני כמה חודשים הם היו חברים טובים שבילו וצחקו יחד, אך במפגש האחרון שלהם הם אפילו לא לחצו ידיים.
שי לוי השתחרר משירות בחיל התחזוקה ב-11 בפברואר. כעבור כשבועיים, ב-28 בפברואר 2004, הוא יצא עם חבריו לבלות בפאב בתל-אביב. חברו, א', שתה לשוכרה אך התעקש לנהוג. שי ניסה לדבר על לבו. "בוא, אני אנהג", הציע לו - אך א' דחה את ההצעה. שי ניסה למחות וסירב להיכנס למכונית, אך חבריו גררו אותו בכוח. ואז הגיע הרגע המכריע בחייו: המכונית נכנסה לצומת רוקח ושם התנגשה חזיתית עם אוטובוס. שי נפצע בכל חלקי הגוף, איבריו רוסקו והכרתו אבדה. א' ושני החברים הנוספים נפצעו אף הם באורח בינוני עד קשה.
הרופאים
בבית החולים איכילוב בתל-אביב, שם אושפז שי, היו פסימיים. ''אנחנו לא יודעים איך תחיי עם אחד כזה'', הם אמרו לאמו, ג'ולי. אך האם לא ויתרה. "היו לי כוחות", היא אומרת. "שי נולד לאחר טיפולים קשים לי ולבעלי איציק. לא ויתרנו, רצנו, תמכנו".
שי הועבר לשיקום בבית החולים לווינשטיין, ובתוך כמה חודשים השיג התקדמות שמוגדרת שם "נס רפואי". היום הוא כבר הולך בכוחות עצמו, צוחק ומתפקד כמעט ללא קושי. הדיבור שלו עדיין איטי אמנם, אך בצוות הרפואי לא מרפים ומבטיחים: "הוא ייצא מכאן כמו דוגמן".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שי לוי וא'. הפצעים יגלידו, החברות לא. העתק: רועי בכרך
|
|
|
 |
|
 |
|
"אני מקווה שתקבל את העונש המרבי כדי, שכולם יראו וייראו"
|
|
|
 |
|
|
|
באחרונה זכה שי לביקור מפתיע. א' אזר אומץ והגיע לבית החולים לווינשטיין. השניים, שהיו חברים טובים, בקושי הצליחו להוציא את המילים מפיהם. בסופו של דבר א' ושאל: "איזה עונש אתה חושב שאני צריך לקבל". שי השיב: "את העונש שלך כבר קיבלת". א' לא הרפה: "באמת, אני צריך לקבל עונש". שי הטיח בו: "אני מקווה שתקבל את העונש המרבי כדי, שכולם יראו וייראו".
א', שמתמודד עם תוצאות מעשיו גם בין כותלי בית המשפט, ממתין כעת לגזר הדין שלו. שי, שתכנן לטוס לתאילנד כמו חיילים משוחררים רבים, נשאר בינתיים בלווינשטיין, שם הוא מרצה לתלמידים שמסיירים במקום. "תסתכלו עליי ותראו מה עשוי לקרות", הוא אומר. "צריך להיזהר".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
