 |
/images/archive/gallery/217/570.jpg
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
| במערכת הביטחון מגבשים את התוכנית לפינוי גוש קטיף, וחברות האריזה וההובלה כבר בכוננות. אבל על רקע איומי המתנחלים המתלהטים ותרחישי האימה שוקלים בסביבת שרון את האפשרות הבאה: פינוי היישובים יבוטל, מדינת ישראל תצא מהרצועה ותשאיר מאחוריה את התושבים. לא יהיה חשמל, לא יהיו מים, קופות חולים, גנים ובתי ספר - התנתקות מוחלטת. עכשיו, צריך לבדוק מה מעמדו של אזרח שחדל להיות תושב המדינה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בן כספית
24/12/2004 6:00 |
|
|
|
|
|
|
|
ביום רביעי לפני הצהריים, באולם התקשורת הדחוס בלשכת ראש הממשלה, חגג אריאל שרון ניצחון נוסף. טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, תלה בו עיניים מעריצות. יותר מכל דבר אחר, בלייר נראה כמו נכדו הנזוף של שרון, שבא לבקש סליחה ולהבטיח שמעתה והלאה יתנהג יפה. בשנתיים וחצי האחרונות השלים שרון מהלך חובק עולם, מדהים, כמעט בלתי נתפש.
האיש שהוקצה מחמת מיאוס, שבהיותו שר שיכון (אצל שמיר) הסכים שר השיכון האמריקני לפגוש אותו בלובי של מלון בוושינגטון למשך רבע שעה, חבר הכנסת שישב לבדו במזנון הכנסת, רק הוא וכוס התה שלו, הפך לאחד המנהיגים
הפופולריים בתבל. אחרי אמריקה, רוסיה ומצרים, מגיעה עכשיו, בפנים נפולות, גם אירופה. כולם בעד ההתנתקות, כולם ידעו (בדיעבד) שערפאת מכשול לשלום.
ערפאת? שו הדא ערפאת? באמת, מצלצל מוכר. הראיס הפלשתיני התפוגג כאילו לא היה מעולם ושרון חזק מאי פעם. ממש סדאם חוסיין, אומרים עליו בחיבה אנשיו, כשהם מביטים בסקרי דעת הקהל האחרונים. מי היה מאמין. בציבור, מקפיד שרון בשבועות האחרונים לשמור על כובד ראש, פני פוקר. לא תתפסו אותו מחייך כשיש מצלמות מסביב. בתוך החדר, כולו חיוך אחד גדול, מדושן עונג. סוף סוף הוא גם נהנה, וגם מנצח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ישות ריבונית זרה
|
|
|
 |
|
|
|
המבחן האמיתי עוד לפניו. שרון יודע היטב שבסביבה שלנו מאחורי כל עלייה מסתתרת ירידה תלולה, כל זינוק מטאורי טומן בחובו נפילת ריסוק. הוא העביר את ההתנתקות בכנסת, בממשלה, בעולם. עכשיו, הוא צריך גם לבצע אותה. פשוט, זה לא יהיה. "יוזמת אפי איתם", שפורסמה אתמול במעריב, ממחישה את הבעיה. "תארו לעצמכם ש-75 אלף מתנחלים", אמר השבוע נתניהו בשיחה סגורה, "יחליטו לעלות פתאום מיו"ש לגוש קטיף. מה נעשה אז? איך צה"ל יתמודד עם זה בלי לאבד שליטה?".
כקונטרה למחשבה הזו, הוגים כמה ממקורבי ראש הממשלה את האפשרות הזו: תארו לעצמכם שמדינת ישראל תחליט שהיא לא מצליחה להשתלט על 7,500 המתנחלים , ועל עשרות האלפים שיצטרפו אליהם, ותצא מרצועת עזה. פשוט תצא בעצמה ותשאיר מאחוריה את כל אלה שרוצים להישאר. המדינה תתנתק, הם יישארו. לא יהיה חשמל, לא יהיו מים, לא יהיה גז, קופות חולים, בתי ספר, גני ילדים, טלקומוניקציה. הכל ייסגר ויימשך פנימה, לתוך גבולות ישראל. מה יקרה למחרת בבוקר? מה הם יעשו אז? יכריחו אותנו להישאר? אפילו נשאיר את צה"ל להגן עליהם מלינץ', אבל נסגור את כל שאר הצינורות. מה יקרה? איפה האנשים יעבדו? מה יאכלו? מי ישלם להם משכורת?
כתרגיל מחשבתי, משתעשעים עכשיו אותם מקורבים בבדיקה משפטית של האפשרות הזו. מעמד האזרחות, כשנפסקת התושבות. על מי הם מאיימים, שואלים בסביבת שרון, על מי הם מהלכים אימים במלחמת אחים. הם יחיו שם ללא מעמד משפטי. אנחנו נתפנה. עכשיו, צריך לבדוק מה מעמדו של אזרח ישראלי שחדל להיות תושב המדינה, שהרי ישראל יוצאת מהשטח (שאף פעם לא היה בריבונותה, אבל בשליטתה), ומכריזה עליו כעל ישות ריבונית זרה. התושבים שם יהפכו, בעצם, בן לילה, ליורדים. אפילו ביטוח לאומי לא יגיע להם. אכן, תרגיל מעניין. בשטח, זה לא יקרה. המדינה תצטרך לפנות את תושבי גוש קטיף ולהתמודד עם תרחישי האימים של נתניהו ושל אחרים.
המדינה נערכת. הנטל מוטל, רובו ככולו, על כתפיו של שר הביטחון שאול מופז. הנה עיקרי תוכנית הפינוי המתגבשת במשרד הביטחון: מוקמים עשרה צוותים לניהול משא ומתן במצבי משבר (לצה"ל מומחים בתחום הזה), כדי לקיים את הקשר עם המתנחלים שיסרבו להתפנות בשטח. מדובר במצבים רגישים, שיכולים גם להתפוצץ. יישכרו חברות הסעה רבות, חברות הובלה, חברות אריזה, כולל צוותי אריזה שיארזו את תכולות הבתים, לעיני יושביהם.
המדינה תיתן למתיישבים אפשרות להיות נוכחים בהליך האריזה, שייעשה על ידי אורזים מקצועיים. אם יסרבו, יוכל נציג מטעמם (שיחתום על טפסים מתאימים) להיות שם ולהשגיח. ויצטרכו למצוא אכסניות ובתי מלון כדי לקלוט את המפונים, שייאבקו עד הרגע האחרון ולא יכינו לעצמם אלטרנטיבה. הרי המשאיות לא יפרקו אותם בלב הנגב.
ההליך כולו, על פי הערכה, ייארך 12 שבועות. צה"ל יקיף אותו ויכיל אותו, נערך לכיבוש שטחים בעזה אם אכן תיפתח אש. ומה עושים עם הבתים שיתפנו בשלב הראשון, עוד טרם הפינוי בכוח שיתקיים ביולי? הועלתה הצעה לשכן בהם, בינתיים, חיילים בודדים. או להעביר לצד שלישי, או לבנק העולמי. הסבירות שהנכסים והבתים ייהרסו פוחתת ככל שמתברר שההתנתקות תהיה מתואמת עם הצד השני. במערכת הביטחון מעריכים שחלק גדול מהמתיישבים לא יעזבו מרצונם. להפך. יוסיפו מקורבים ובני משפחה. נשאלת השאלה מתי אפשר יהיה לסגור את השטח ולמנוע כניסה. בלשכת ראש הממשלה מעריכים שהרוב יעזבו. יונתן בשיא מעריך שפחות ממחצית יעזבו. אף אחד לא יודע מה יהיה באמת בשטח.
מופז עצמו, בניגוד לדאגתו והיסוסיו של הרמטכ"ל, נשמע נחרץ. "מערכת הביטחון תבצע את ההתנתקות עד תומה, לפי לוח הזמנים שנקבע. לא יהיו שום פשרות. זו משימה קשה, קורעת לב, ואני קורא למתיישבים לקבל על עצמם את הדמוקרטיה ולא לצאת נגד החיילים. אסור שהוויכוח הציבורי ייכנס לשדה מוקשים. עלולים להיות נפגעים בשדה הזה. אסור שההחלטה הזו תפלג אותנו. אחדות העם בסכנה. אפשר להתווכח, אבל אסור להיגרר להסתה. מערכת הביטחון שייכת לכל העם, אסור לסדוק אותה. היא מחויבת לבצע את החלטות הדרג המדיני, שהתקבלו בהליך דמוקרטי, לגיטימי ותקין, עד תומן, ללא היסוס".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ראב"ד משפשף
|
|
|
|
|
|
|
בינתיים, נמשך מעשה המרכבה המגוחך של הקואליציה החדשה. שאלת השאלות היא מה יהיו סמכויותיו של שמעון פרס. סילבן שלום, למשל, מתעניין בסמכויות הללו כמו באוצר אבוד. בין שרון לפרס יש סיכומים מפורטים ששלום לא יאהב לגלות. מצד שני, בין שרון לפרס היו סיכומים מפורטים כל כך הרבה פעמים בהיסטוריה הארוכה של שניהם, סיכומים ששרון מעולם לא טרח לקיים.
הפעם, עושה רושם, זה רציני. פרס יקבל את הסמכות לטיפול במגעים עם הבנק העולמי, עם קרן המטבע ועם ארגונים בינלאומיים והאיחוד האירופי בכל מה שקשור להתנתקות, ול"יום שאחרי" ההתנתקות. זה מה שפרס מספר על מה ששרון סיפר לו.
עכשיו נחכה לסיפור של סילבן שלום. סיפור פשוט זה לא יהיה. בסביבתו אומרים ששר החוץ ידרוש להכניס להסכם הקואליציוני התקנת גלאי של "איתוראן" (או "פוינטר" ) על שמעון פרס, כדי שאפשר יהיה תמיד לדעת איפה הוא. מצד שני, הרי פרס עצמו לא תמיד יודע איפה הוא, אז מה זה משנה. אם יקבל את הבנק העולמי, למשל, וייסע למטה הבנק בוושינגטון, איך יתאפק? הרי הבנק העולמי ממוקם חמישה בלוקים מהבית הלבן, ופרס אוהב ללכת ברגל.
ויש גם את יהדות התורה, אגודת ישראל, דגל התורה וכל מה שביניהם. יש הרבה מאוד ביניהם. את הלילה שבין יום ראשון לשני השבוע, לא ישכחו המעורבים במשא ומתן. לילה שחור-לבן מייגע-משעשע, עמוס עליות, ירידות, מריבות וקטטות. משרדו המפואר של ראב"ד הכיל את הגיבורים הבאים: עורך הדין ראב"ד עצמו, מזכיר הממשלה ישראל מימון, קובי הבר מהאוצר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן, לימור לבנת, ציפי לבני, רבקה פאלוך (יועצת ראש הממשלה לענייני חרדים והמומחית ל"מצבים מיוחדים" ) וגדעון סער, שהיה באירוע של חברי מרכז בקריית-שמונה, אבל קיבל זימון ממימון "לבוא בכל שעה". סער בא באחת בלילה, ושילם ביוקר.
מצד הדתיים היו כולם: גפני, רביץ, ליצמן, אייכלר ופורוש. מעליהם, ריחפו דמויות האדמו"רים השונים, האינטרסים המגוונים והתככים. "שיטת ההתשה", שבה נוקטים הדתיים במשא ומתן, פעלה לכל הכיוונים. גם מימון והחברים נכנסו לראש הזה. הישיבה החלה בשבע וחצי בערב, ונראה היה שאין לה סוף. "בבקשה", אמרו המימונים, "יש לכם סבלנות, גם לנו יש. נשב עד הבוקר".
וכך היה. ישבו ודיברו, וטחנו, וקשקשו, ושרבטו, על החינוך החרדי, ועל התקציבים, ועל מה לא. פאלוך הביאה רקיקים כשרים מבני-ברק, ואז הגיעה שעת חצות ואת החברים פקד רעב קל. שוב הפעילה פאלוך את קשריה בבני-ברק, והנהג של אייכלר יצא דחוף ובהול להביא מכל טוב הארץ. טשולנט, וקיגעל, ולביבות, ולטקעס, ומה לא. הכל גלאט כושר. ואז פרץ ויכוח על הכשרות, כי רביץ וגפני לא אוכלים את כל ההכשרים, וההכשר של הרב לנדו לא הספיק להם, אבל בסוף הם אכלו. ועוד איך אכלו, ורק ציפי לבני ציינה ש"הטשולנט של אמא שלי יותר טעים". כולם הנהנו. הטשולנט לא היה משהו.
ואז זה קרה. אחת מצלחות הפלסטיק שהכילה את הטשולנט החלה להתפורר. בעל הבית, עורך הדין ראב"ד, הביט בעיניים כלות על הפתיתים והשמן נשפכים ונספגים בעץ המהגוני של השולחן היקר והמהודר של משרדו. הוא פכר את ידיו בייאוש. מזכירותיו הוזעקו והבהילו כמויות של נייר סופג, שלא ממש הועיל. ראב"ד איבד באותו רגע את הריכוז, לצמיתות. רק עם שחר, כשכולם הלכו, התנפל ראב"ד על שולחנו השדוד עם ספריי ניקוי וניסה להציל את המצב. עד עכשיו הוא משפשף שם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"א-חוצפע, א-חרפע"
|
|
|
|
|
|
|
בחזרה לסער, שהגיע אחרי שכולם גמרו לאכול, ופניו נפלו. ככה עושים? אחר כך הוא קצת נרדם, כמו רבים אחרים, אבל כשהמשבר האמיתי פרץ הוא התעורר, כהרגלו, וניהל את העניינים ביד רמה. המשבר פרץ בשתיים וחצי, כשרביץ התעורר לרגע והציע הצעה. הס הושלך בחדר. "אולי", אמר רביץ, "אנחנו בינתיים לא ניקח תפקידים. נחכה ונבחן את הממשלה כמה חודשים, את הדרך שלה, ורק אחר כך נראה. נצביע עם הקואליציה והכל, אבל תפקידים לא צריך".
מימון, שהפך למומחה חרדים בחודשים האחרונים, ראה בזווית עינו איך ליצמן מחוויר, מחליף צבעים ומושך בעצבנות בזקנו. אילן כהן קפץ בינתיים, להכעיס, ואמר ש"מדובר ברעיון לא רע". מימון שלל אותו. כמו עם העבודה, כך עם החרדים: רוצים להיכנס, בבקשה. לא פרילאנסרים אלא בעלי תפקידים ומחויבות. בינתיים, התפוצץ ליצמן ברעש גדול והחל לצרוח על רביץ. באיזו זכות הוא מציע את זה, מי שמו?
סער, כהן ומימון הבינו את הפרינציפ והתפנו, חרש חרש, מהחדר. הם עברו לחדר הסמוך, אבל זה לא עזר להם. הצרחות מהחדר שבו נותרו חברי הכנסת הדתיים עלו השמיימה. צרחות עזות ביידיש, "א-חוצפע, א-בושע, א-חרפע", זעקו החברים אחד על השני. בחדר החילוני התפללו לשלומם. ראב"ד קיווה שלא מלכלכים לו את השולחן פעם נוספת. "אתם מקנאים בי", זעק בינתיים ליצמן על חבריו, "אתם עושים את כל התרגיל הזה כדי שלא אקבל את ועדת הכספים, כדי שחיים כהן יוכל לשלוט על המועצה הדתית בירושלים".
כך זה נמשך יותר מחצי שעה. רבקה פאלוך ניסתה לצנן את האווירה, חזי שניאולזון (יועצה של לימור לבנת לענייני חרדים) תיווך, בסוף התקררו הרוחות. המשא ומתן חודש במשנה מרץ. בשלוש בבוקר ביקשה לימור לבנת ללכת הביתה. אחריה ציפי לבני. אט אט זלגו החברים למעונם, ואז התעורר גדעון סער, חזר לעצמו ושב להצליף.
לקראת בוקר התפזרו כולם, עד הפעם הבאה, או עד שיורם ראב"ד יגמור לנקות את השולחן. מה שיבוא קודם. וחוץ מכל הצחוקים והדאחקות, הולך ומתברר שזה לא כל כך פשוט. כי מה שמסתתר מאחורי כל ענייני החינוך, והתפקידים, והתקציבים, זה חשש גדול מההתנתקות, ולחץ רבני (הרב אליהו מפעיל לחץ כבד על הרב אלישיב), ושום דבר עוד לא סגור בכלל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יעלון מעורר גיחוך
|
|
|
|
|
|
|
ברקע כל זה, נמשכת הדרמה מאחורי הקלעים בצה"ל: קרבות המינויים, המחלוקות בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, האלופים הממורמרים. גורמים מדיניים בכירים, בירושלים ובתל-אביב, עוקבים אחר קמפיין הארכת כהונת הרמטכ"ל בזעם כבוש. האולטימטום שהציג רב-אלוף יעלון בשבוע שעבר (בידיעה של עמיר רפפורט), שעל פיו יסכים להארכת כהונה רק בשנה מלאה, העלה גיחוך.
גם מסעותיו הנרחבים בתקשורת, מלווה תמיד בעיתונאי נרגש, לא מועילים במיוחד. אין לאף אחד ספק שיעלון הוא אדם ראוי, איש הגון ולוחם אמיץ. כרמטכ"ל, אומרים בדרגים הגבוהים ביותר, הוא לא השאיר חותם. בתחומים רבים נכשל. לא זיהה את הכשלים המוסריים בזמן. לא השפיע על ההתנתקות. לא השפיע על מה שקרה סביב אבו מאזן בכהונתו הראשונה. הצליח תמיד להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. לא זכה לגיבוי אלופיו. הסתבך באין סוף פרשיות מיותרות. עצירת הטרור נחשבת, במידה רבה, לפעילות השב"כ ולגדר של אבי דיכטר. יעלון נתפש כמי שהשתרך אחרי האירועים, השקיע בחשיבה במקום בעשיה ואיבד את השליטה על החיילים בשטח. האם יהיה לשרון ולמופז אומץ לא להאריך את כהונתו? כנראה שלא.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
