 | | | | גברת אינתיפאדה | |
| | | פדוואה ברגותי, עורכת הדין שהתייצבה השבוע לצד אבו מאזן, מבטיחה שהאינתיפאדה תימשך, וכך גם המלחמה על שחרור בעלה. ראיון עם אשת ראיס בפוטנציה, שמתעקשת כי היא בקושי מכירה את אשת הראיס הקודם | |
| | | | | | אף אחד לא ישכנע את פדוואה ברגותי שבעלה אינו רודף שלום: "הוא מאמין בשלום הרבה יותר מאלה שמדברים על זה אצלכם", אומרת אשתו של מי שנידון לחמישה מאסרי עולם.
תמונה: רמאללה. בניין מגורים. קומה שנייה. סלון. רצפת שיש אדמדמה. רהיטים מוזהבים קלות. כוננית מצופה בפורמייקה מבהיקה. מדף ספרים. מימין: כתבי קרל מרקס. לנין. מקסים גורקי. משמאל: "אריה דרעי" / יואל שר. "מלחמה בטרור" / בנימין נתניהו. "מקום לכולם" / שלמה בן-עמי. "ימי נתניהו" / נחום ברנע. "שב"כ בין הקרעים" / כרמי גילון. "שיחות עם יצחק שמיר, בחירות 99". " האינתיפאדה" / אריה שליו. זאת שורת הספרים בעברית שבחר מרואן ברגותי, המועמד שכמעט ירש את ערפאת, להציב במרכז סלון ביתו.
חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנה היה גזר דינו של ברגותי במשפט שהחל להתנהל באוגוסט 2002. מכתב האישום עלה כי ברגותי, שהנהיג את אינתיפאדת אל-אקצה, ניהל במישרין ובעקיפין לפחות עשר פעולות טרור, בהן הפיגוע במסעדת "סי פוד מרקט" בתל אביב, פיגוע ירי שבו נהרגו בנימין וטליה כהנא, פיגוע ירי בכביש 443 שבו נהרגו שלושה ישראלים, פיגוע ירי סמוך לגבעת זאב שבו נהרג אדם אחד, פיגוע ירי באולם האירועים "ארמון דוד" בחדרה, שם נהרגו שישה בני אדם, ופיגועים נוספים.
חליפה שחורה לבשה פדוואה ברגותי לכבוד הפגישה. חליפה מחויטת של עורכות דין, מגפיים שחורים, שחרטומם המרובע העיד ברשעות על התמהמהות אופנתית, פסי בלונד קלים בתספורת קארה אירופית, שעון יד מעוטר באבני חן, שלא לומר חלילה בלי לבדוק, יהלומים קטנים. מאז נעצר בעלה באפריל 2002, בילתה עשרה חודשים בחו"ל, 26 מדינות, אלפי הרצאות, דיונים, ראיונות לתקשורת זרה, תכתובות. כל חייה הוסטו בבת אחת ונשאבו למאבק לשחרור בעלה, שמהרצאה להרצאה ומראיון לראיון, הופקע באורח טבעי כל כך מדמותו מחוררת הפגמים האנושיים, לטובת סמל ההרואיקה הפלשתינית.
הקפת הגלובוס של פדוואה נבלמה מיד עם מותו של ערפאת והעלאת שם בעלה כיורש פוטנציאלי של הראיס. לפני שבועות ספורים עוד היה נדמה שאי אפשר יהיה לעצור את ברגותי, חביב העם הפלשתיני, "האסיר מספר אחת", " מנהיג האינתיפאדה", מליטול את המנהיגות בבחירות ב-9 בינואר . הסקרים, האווירה ברחוב הפלשתיני, השמועות, רק העצימו את האפשרות והפכו את ברגותי למנהיג הפלשתיני הממשמש ובא.
פדוואה, 40, אם לארבעה ילדים, עורכת דין שכבר נושאת גינונים של אשת מנהיג פוטנציאלית, הופיעה אז מול המצלמות ובישרה על מועמדותו של בעלה לתפקיד הנשגב: יורשו של ערפאת. בלי היסוס עמדה שם, בלי מבוכה, מיישירה מבט, קוטפת את פרי עמל השפשוף התקשורתי שקדם לזה. כמה עוצמה היתה, בוודאי, ברגע הזה. כמה ריגוש. כמה סיפוק. אלא שאז באה ההכרזה השנייה. הפעם לא פדוואה נשאה אותה. השר פארס כדורה, חברו של ברגותי, עמד מול אותן מצלמות, באותו מעמד, והכריז כי "מרואן ברגותי לא יתמודד בבחירות. ברגותי תומך באבו מאזן".
זה היה השיעור הראשון של פדוואה בפוליטיקה הפלשתינית. שיעור בזק היא קיבלה מאבו מאזן ואנשיו, שלא רק הכניעו את רצונו העז של בעלה להתמודד, גם הצליחו לדקור את לבו. "האינתיפאדה", חזר ואמר אבו מאזן לקול תרועות הרחוב הישראלי, "היתה טעות". עבור ברגותי, שהוכרז כמנהיג העממי של האינתיפאדה, זאת היתה סטירה מצלצלת.
"טעות? מה פתאום טעות", אומרת פדוואה, שמגנה על האינתיפאדה באותו להט שבו היא מגנה על בעלה, "אז אבו מאזן חושב ככה. זאת הדעה שלו. האינתיפאדה תימשך כל זמן שיש כיבוש, כי היא תנועת העצמאות הפלשתינית. וגם אם היא עולה או יורדת, זה לא אומר שהיא נכשלה או נגמרה. השיטות אולי יתחלפו, אבל היא תישמר". בשבת האחרונה מצאה עצמה פאדווה מגויסת לקמפיין הבחירות של אבו מאזן. היא עמדה על במה אחת עם יריבו הפוליטי של בעלה, בכנס רב משתתפים, והניפה עימו ידיים אל על. זה המחיר החדש שנדרשה לשלם עבור המאמצים לשחרר את בעלה מהכלא.
| |  | |  |
| |  | | הזוג ברגותי עם שלושה מילדיהם. צילום: פלאש 90 | /images/archive/gallery/232/576.jpg |
|
| |  | |  | ולרשטיין? מי זה?
| |  | | | יום מוצף שמש היה. נסענו במכונית של אחיה. בן אחיה נהג. "הילדה לקחה את האוטו", אמרה בבדל חיוך. בכלל, החיוכים שלה לעולם לא מסתיימים. הם רק צצים. היה פקק ברחוב הראשי. דחפתי את האף לחלון. בגדים, נעליים, בתי מסחר, אנשים הולכים מפה לשם, אנשים עומדים. צפירות. רעש. חיים. ואני בחללית מוגנת. לולא החללית, מראות הלינץ' בישראלים שקובעו בנו היו מקצרים את נשימתי מפחד המוות הזה, שהיא לעולם לא תבין. שלא חוצה עכשיו את מחשבתה אפילו לרגע. שני מושגי פחד שונים. שני עולמות זרים. ואיפה ניפגש?
ולרשטיין, פנחס ולרשטיין. מכירה אותו?
"ולרשטיין. . . ולרשטיין . . .". לא , היא לא מכירה. אפילו לא שמעה. בגדים. נדבר על בגדים. מביאים אותם מתל אביב, היא אומרת, הם גם לא זולים. וכן, היא קונה ברמאללה. תל אביב של פלשתין. הכרך המודרני שבאותו רגע נראה כמו סתם עיר זרה וחביבה, חפה מגוויות, שאפשר לקנות בה פיתה עם חומוס ופחית קולה בשישה שקלים.
"עניין המועמדות של מרואן התחיל בכלי התקשורת", מספרת פדוואה. "הוא ראה בטלוויזיה שמדברים על זה. כשפארס כדורה הלך לדבר איתו בכלא, מרואן לא היה מוכן לזה. היה מאוד מופתע. הוא עקב אחרי החדשות, שמע מה אומרים ורק אז החליט להתמודד. הוא שלח לי דרך עורך הדין מכתב מיוחד וביקש שאלך לרשום אותו ברשימת המועמדים. מאז שנעצר אני מתחננת לראות אותו, אבל לא נותנים לי. הפעם האחרונה היתה לפני יותר משנתיים. פתאום נתנו לכולם אישורים לבקר אותו, כי ממשלת ישראל רצתה שישכנעו אותו לא להתמודד. ישבתי איתו שלוש שעות בחדר קטן. רק אני והוא. הוא היה בלי אזיקים כי השר כדורה ביקש שלא יביאו אותו קשור.
"זה היה מוזר. זה לא היה ביקור של אישה שפוגשת את בעלה. הרגשתי שאני בתפקיד. שזאת פגישה פוליטית. לא דיברנו אפילו על הילדים. הוא היה מאוד עייף, כאילו הוא התבגר. וגם ירד במשקל. אבל הרוח שלו היתה חזקה. הוא הסביר לי כל הזמן איך הוא מבין את השלב הזה ואמר שלדעתו הוא חייב להתמודד דווקא עכשיו, כדי לפתוח פתח למהלך דמוקרטי בחברה הפלשתינית. הוא הסביר לי שצריך לבצע פריימריז בשטח וכך לבחור את המועמד. הוא התנגד לזה שהמועמד ייבחר בוועדה המרכזית, כי הוא רואה בזה תהליך לא דמוקרטי. הוא גם אמר לי,'אני רוצה למסור מסר לכל העולם, שהבחירות האלה מתקיימות תחת כיבוש, והמועמד נמצא בכלא. זה יהיה הסמל של מצב העם הפלשתיני, ואולי גם לעם הפלשתיני יהיה מנהיג שיושב בכלא'".
אז איך קרה שעם מסרים חזקים כאלה הוא החליט לשנות את דעתו?
"שני השרים שהיו איתי נכנסו אחרי וניסו לשכנע אותו שהם מבינים את המסר, אבל למרות זה הם מבקשים ממנו לא להתמודד בזמן הזה. הם אמרו לו שכל הפתח תומך בו, אבל בהתמודדות שלו יש סכנה לפילוג בתנועה".
והוא השתכנע?
"לא. כשיצאו הוא אמר לי ללכת לרשום אותו. ואז עשיתי מסיבת עיתונאים והכרזתי על המועמדות שלו".
מה היתה עמדתך לגבי ההתמודדות?
"אני לא אגיד לך מה אמרתי לו, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי שאני אהיה חלק מהלחצים עליו. שנתיים וחצי הוא לא ראה אנשים, רוב הזמן היה בבידוד, ואני סירבתי להיות אחד מכלי הלחץ עליו. הוא מנהיג פוליטי אהוב מאוד ויש לי את כל המכתבים ממוסדות ומאנשים שתומכים בו. אולי רק הבהרתי לו שזה לא יהיה פשוט, לא לי ולא לילדים". במשך 12 יום החליפו מרואן ופדוואה מכתבים בנושא. במכתבים, יש להניח, סיפרה לו פדוואה את כל מה שהיא מסתירה עכשיו. את מסכת הלחצים של ההנהגה הוותיקה שהופעלה נגד התמודדותו, את העובדה שגם חלק מהדור הצעיר של חברי פתח, וחלק מחברי ארגון "גדודי חללי אל-אקצה", שהוגדרו כאנשיו, התנגדו למועמדותו ועברו לתמוך באבו מאזן.
"בביקור השני הוא ביקש ממני לברר אם המכתב שלו הגיע לאבו מאזן ושלח אותי להתייעץ עם אנשים בשטח. כשהלכתי לברר, הם אמרו לי שהשלב הזה מאוד קשה והוא לא מתאים לו. "זה לא הזמן של ברגותי", הם אמרו. הם העמידו אותו כמכשול לאפשרות של שלום. "היו גם הרבה לחצים מבחוץ. זה נראה לנו מאוד מוזר שקולין פאוול אמר שההתמודדות של ברגותי היא מאוד בעייתית. באיזו מדינה יש התערבות כזאת בבחירות פנימיות? גם בבריטניה אמרו שלא יעזרו לתהליך אם מרואן יצליח, וגם חלק מהישראלים התערבו ויצאו נגד המועמדות שלו. בסוף יצא שגם ממשלת ישראל וגם ממשלות ערב, וארצות הברית ובריטניה והמועצה המרכזית היו נגד מרואן. לכן היה לו חשש להזיק לעם שלו. הוא לא רצה להיות מכשול.'שאבו מאזן יביא שלום, נראה', אמר לי".
| | | | |
| | | | | אללה יוסתור ממה שבא
| | | | | שפת הגוף שלה זועמת, למרות שהטון שקט ואחיד. אישה מודעת, זהירה מאוד, דיפלומטית להחריד. ההתרחשות הפוליטית האחרונה לא היתה קלה עבור אשתו-של-הכמעט-מועמד. "בסוף יצא שאלה שרצו שיתמודד כעסו עלי כי חשבו שאני השפעתי עליו שלא להתמודד. ואלה שלא רצו כעסו כי חשבו שאני השפעתי עליו כן להתמודד".
תמונה: פדוואה מימין, ברגותי משמאל. שניהם יושבים על כר דשא. בתנוחה אלכסונית. רגועה. השיער שלה ארוך יותר והמבט מופנה מטה. הוא מסתכל ישר לעדשה, עם חיוך של נחת גדולה. רגע קפוא מאיזה פיקניק, שלא מעלה על דעתו שום צרה ממשמשת ובאה.
טיול לטוניס. חודש לפני שהאינתיפאדה פרצה נסעה כל המשפחה לטייל בטוניס ובקהיר. פדוואה זוכרת שלא היתה יכולה להיכנס לחנויות בגדים, כי מרואן לא הפסיק להיכנס לחנויות ספרים. שום דבר בקומפוזיציה ההרמונית הזאת לא רומז על נחילי הדם שאו-טו-טו יציפו את הארץ. כשאני שואלת אותה על מראות הזוועה של הפיגועים, היא מדברת על הכיבוש. על הטנקים. על ההרוגים הפלשתינים. דבקה בזוועות הצד שלה, מסרבת בתוקף לגלות בדל סימפטיה לזוועות הצד השני. רק בסוף תגיד, באופן עקרוני כמובן, שאינה יכולה לראות דם.
"הוא נעצר ב-15 באפריל 2002, היה אז עוצר של 18 יום ברמאללה, ואני זוכרת שהצבא נתן לאנשים שעתיים כדי שיוכלו לצאת ולקנות אוכל. הילדים שלי התחננו לצאת מרמאללה. כל הימים האלה מול הטלוויזיה. רצו לנסוע לסבתא, לאמא של מרואן בכפר כובר. זה חמש דקות מפה. גם נורא דאגנו למרואן, שכבר שנה לא ישן בבית וארבעה חודשים לא ראינו אותו בכלל. הילדים היו בלחץ נורא.
"באותו זמן מרואן דאג מאוד. יום לפני שהישראלים נכנסו לרמאללה, הלכתי למקום שהוא הסתתר בו, וראינו בטלוויזיה פיגוע בתל אביב. הוא אמר לי שהוא חושש שהישראלים ייכנסו ואז מצבו יהיה קשה.'אם יהיה משהו רע נגדי', הוא אמר,'תשמעי בחדשות'. הוא היה מאוד מודאג מהילדים ואמר לי,'זה מצבנו, יש הרבה ילדים שהתרחקו מההורים שלהם ואני סומך עלייך. תשמרי עליהם'. באותו יום הוא גם בא אלי למשרד במרכז רמאללה, נכנס מהדלת האחורית. פעמיים ראיתי אותו באותו יום, כאילו הוא הרגיש שהמפגש הזה הוא האחרון".
שבועיים אחר כך שלחה את הילדים לסבתא וקיבלה טלפון. "העוזר שלו התקשר ואמר לי'פדוואה, יש חיילים מסביב לבית שמרואן נמצא בו'. הם שמו פצצות מסביב לבית ואיימו לפוצץ אותו. התושבים התחילו לצעוק למרואן'רחמנות ','רחמנות'. הם פחדו שיפוצצו גם את הבתים שלהם".
והוא יצא?
"לא. החיילים נכנסו".
העיניים של ברגותי, בזמן המעצר שתועד במצלמות הטלווזייה, נחרתו בזיכרון. המבט שלו היה פעור, מתרוצץ, מבוהל. שום גבורה לא היתה אז ביציאה שלו מוקפת החיילים, כבולת האזיקים, חסרת היציבות. "ראיתי אותו בטלוויזיה והייתי בשוק", אומרת פדוואה, "פחדתי. הרגשתי שהמעצר הזה הוא לא כמו הקודמים. הם הפכו את מרואן ברגותי לסמל הסבל של כל העם הישראלי, ורצו להגיד, הנה, אם נעצור אותו נביא גם סוף לסבל שלכם".
את יודעת מה קרה בסוף ליחסים של וויני ונלסון מנדלה?
לרגע שוב צץ רמז לחיוך והולך כלעומת שבא. "אני פדוואה ברגותי ואני אשאר פדוואה ברגותי, אשתו של מרואן", היא אומרת בטון סוגר עניין. אפשר לראות עליה שהיא מחבבת מאוד את ההשוואה לוויני מנדלה, האישה שהקדישה את חייה למאבק לשחרור בעלה. השוואות היסטוריות כאלה הניעו את מסעה בעולם והפיחו בה רוח לחימה, אם כי היא הרבה פחות כריזמטית ממקבילתה הדרום אפריקנית.
בגיל 14 קיבלה ממנו מכתב אהבה ראשון מהכלא. תחכי לי, ביקש הנער שבגיל 15 נידון לארבע שנות מאסר על חברות בפתח. "מצא חן בעיני שהוא בכלא עשה בגרות, למד עברית וצרפתית וקרא מאות ספרים. את האידאולוגיה לא הבנתי אז כילדה". הם נולדו באותו כפר, כפר כובר, מצפון לרמאללה, בני אותה משפחה. "הסבא הרביעי שלנו הוא משותף". אביה היה שוטר בזמן הבריטים והירדנים, ובעל נכסים, אדמות ומטעים. שבעה ילדים היו בבית. אמה נפטרה לפני שנתיים מהתקף לב. אביו של מרואן היה פועל שנאבק על פרנסת משפחתו בת תשע הנפשות.
אביה של פדוואה לא התלהב מהרומן הנרקם בין בתו לבן המשפחה. הכלא בחברה הפלשתינית אמנם היה שווה סטטוס לקצונה בכירה בצה"ל, אבל האב הריח את הקשיים המצפים לזוג הצעיר בדרך. "אם את רוצה לקחת את האחריות", אמר האב לבתו, "אל תחזרי הביתה ותגידי איזה קשיים יש לי".
| | | | |
| | | | | קמתי ולא ראיתי אותו
| | | | | ב-83' השתחרר ברגותי מהכלא. הוא הלך ללמוד באוניברסיטת ביר זית ותוך זמן קצר הפך ראש מועצת הסטודנטים. פדוואה למדה מתמטיקה בקולג'. " הוא סיפר לי על מה ישב בכלא. הוא דיבר על הכיבוש, על הרצון שלו לשחרר את עמו ושאל אותי אם אני יכולה להתחבר אליו". החתונה נערכה בכפר באוקטובר84'. את מוזיקת השמחות החליפו שירים לאומניים ושרר מתח ממעצר שעלול לבוא כל רגע. שבוע אחרי החתונה נעצר שוב וקיבל עונש של שישה חודשי מעצר בית. פדוואה היתה הפעם מאושרת מהעונש, אבל ברגותי סירב להישאר בבית. אחרי שלושה חודשים יצא העירה, נתפס וריצה שלושה חודשים בכלא.
ב-87' גורש ברגותי לירדן. הוא סיים שם את לימודי מדע המדינה ודחף את פדוואה ללמוד משפטים. "בירדן היה רגוע יותר, אבל למרואן היה קשה נפשית להיות רחוק כל כך. הוא כל הזמן רץ לפעילויות של אש"ף בירדן ובטוניס ואני הייתי שם לבד עם ארבעה ילדים קטנים, רחוקה מהמשפחה".
ב-94', בעקבות הסכם אוסלו, הורשה ברגותי לחזור לארץ. עם חזרתו עשה תואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ביר זית ופאדווה השלימה תואר שני במשפטים. "הוא דחף אותי ללמוד כאילו ניבא שאני אהיה עורכת הדין שלו". הסכם אוסלו, שברגותי תמך בו באופן פומבי, היה קרש הקפיצה שלו למודעות הישראלית. הוא היה זן פלשתיני חדש, שאיפשר לרחוב הישראלי אפילו לחוש אליו חיבה. בעברית מצוינת והיכרות משובחת עם הניואנסים התרבותיים של "האויב הישראלי", הפך ברגותי למנהיג פלשתיני שרבים מהישראלים היו מחליפים אותו עם ערפאת בעיניים עצומות. אבל אז פרצה האינתיפאדה.
ספטמבר 2000. יום חמישי. חמש בבוקר. "קמתי ולא ראיתי אותו לידי במיטה", נזכרת פדוואה. התקשרתי אליו והוא סיפר לי שהוא בדרך לירושלים כי יש שם ביקור של שרון. כשחזר הביתה היה מתוח מאוד. למחרת קמנו עם החדשות על ירי ישראלי על מתפללים. הוא יצא ובטלפון אמר לי,'אללה יוסתור ממה שבא'. הוא נסע לבתי החולים בירושלים לבקר פצועים, ומאז הכל התחיל להתגלגל. בחודשים הראשונים של האינתיפאדה נהרגו 160 פלשתינים ואף לא ישראלי אחד. מרואן היה נגד שימוש בנשק חם. הוא חשב שאינתיפאדה עממית בלי נשק תביא תוצאות טובות. לא היה שום תכנון להביא את האינתיפאדה למקום שאליו היא הגיעה. אבל כל יום היו עוד ועוד הרוגים, וזה מה שדחף את השבאב למקום של נקמה אלימה בנשק. מרוואן כל הזמן היה מתוח ועמד תחת לחצים כבדים מאוד של הצעירים שרצו תגובה אלימה. לדעתי המצב יצא משליטה כשהחלו החיסולים.
החיסול של ראאד אל-כרמי היה נקודת מפנה. באותה תקופה דיבר מרואן עם ראאד אל-כרמי, שהיה מנהיג'חללי אל אקצה' בטול כרם, ושיכנע אותו לעשות הודנה למשך חודש. ראאד הסכים. ביום ה-21 של הפסקת האש חיסלו אותו הישראלים. מאותו רגע מרואן כבר לא יכול היה לשלוט יותר באנשים. הכעס על החיסול היה נורא. אז מרואן חשש כבר גם לחייו והחל להסתתר. אני זוכרת שכל פעם שהיה מבזק חדשות באל-ג'זירה, הייתי מתיישבת על הרצפה מול הטלוויזיה בפחד נורא שיגידו שחיסלו את מרואן".
אבל לא חיסלו. היה ויכוח גדול האם לחסל אותו או לא. מסרים מאירופה, המוחים על אפשרות החיסול, הועברו בשפה נוקשה לממשלת ישראל. לאחר מצוד ארוך אחר ברגותי שהחל לדבר בפומבי על הצורך במאבק מזוין, הוא נעצר. המשפט, שיירשם בתולדות היסטוריית הסכסוך כ"משפט ברגותי", העלה שאלות נוקבות לגבי טשטוש הגבולות בין הדרג הפוליטי לדרג המבצע טרור בשטח. ישראל בחרה להתעלם מהצד הפוליטי, באותה מידה שהפלשתינים בחרו להתעלם מהאחריות המעשית.
לטענת התביעה, הוא עמד בראש ארגוני הטרור, פתח, תנזים וגדודי אל-אקצה בגדה המערבית. האדם ששנים ספורות לפני כן היה על תקן פרטנר מועדף, הפך לארכי טרוריסט, "מהנדס הטרור" שנגזרו עליו מאות שנות מאסר. פדוואה הצטרפה מיד לצוות עורכי הדין שהגנו עליו, בהם העו"ד הישראלי, שמאי ליבוביץ, נכדו של פרופ' ליבוביץ, אבל השלטונות הישראלים סירבו בכל תוקף לאשר לה לייצגו.
"כל המשפט וגזר הדין הזה הם בלתי חוקיים ובלתי לגיטימיים. הוא לא נעצר אלא נלקח כבן ערובה ואין חוק שמאפשר להם לשפוט אותו. גזר הדין שלו הוא בסתירה לאמנת ז'נבה, ולכן הוא לא מעניין אותי ואין לו שום בסיס חוקי".
| | | | |
| | | | | קאסם, רובא, שארף וערב
| | | | | בית המשפט דחה את הטענה והרשיע את ברגותי. בגזר הדין נכתב: "מן הדין שמרואן ברגותי ייענש בגין כל נפש ונפש שנרצחה בהוראתו. אחריותו כמנהיג אינה יכולה להיות קלה מזו של מבצעי הפיגועים. . . הטלת מאסר עולם בגין כל קורבן מתחייבת מן האמונה בקדושת חיי אדם ועל מנת לתת ביטוי נאות לעומק הזוועה שבמעשהו של אדם אשר רצח רבים. . .".
"ברור שזאת שנאה אישית של הממשלה הישראלית לעם הפלשתיני", אומרת עו"ד ברגותי, "כי אחרת איך אפשר להבין את ההגזמה הזאת בגזר הדין? זה כאילו להגיד שהכיבוש יישאר פה לנצח. מאות שנים. אבל זה לא יקרה. ביום שמרואן גורש לירדן, כולם חשבו שהוא לא יוכל לחזור יותר. ואז הוא אמר לי,'זה גירוש פוליטי ולכן הוא לא יחזיק מעמד'. הוא היה משוכנע שהוא יחזור, והוא צדק. כל מה שפוליטי אינו קבוע".
את לא רואה את השינוי בעמדתו של אריק שרון?
"איזה שינוי? אם יש דבר אחד ברור זה שהאויב של שרון זה השלום.כל עניין ההתנתקות החד צדדית זה בגלל האינתיפאדה ולא בגלל שהוא רוצה שלום. הלחץ עליו הוא הסיבה לכך. עזה היא טרגדיה. הוא הרס שם הכל ועכשיו רוצה לעזוב כמו גיבור".
שרון אמר במפורש ש"כיבוש זה רע".
"אחרי מה הוא אמר את זה? אחרי ארבע שנים של אינתיפאדה? אני לא שמעתי אותו אומר את זה בתקופת אוסלו, אלא רק אחרי כל כך הרבה קורבנות. זה לא שאני לא שמחה בכל סנטימטר פלשתיני שישוחרר, אבל אני לא מאמינה בשרון ובממשלה שלו".
יש מישהו בפוליטיקה הישראלית שאת כן מאמינה לו?
"מי שמחליט בישראל זה לא הפוליטיקאים אלא השלטון, והשלטון לא רוצה שלום. בישראל טועים כשהם חושבים שכל החיים שלהם מבוססים על ביטחון. הם חשבו שביטחון יביא שלום וכל ההסכמים שלהם היו מבוססים על זה, ולכן נכשלו. הם לא מבינים שרק ההפך הוא נכון. שלום יביא ביטחון".
בחדר של בנה הצעיר, ערב, תלוי על התקרה פוסטר של אבא. כששאלה אותו למה לא תלה על הקיר, אמר לה שהוא רוצה לראות את אבא דבר ראשון כשהוא פותח את העיניים בבוקר. את התמונה של זינאדין זידאן תלה נמוך יותר, על מסעד המיטה, ממש ליד הראש. לכל ארבעת ילדיהם יש שמות בעלי משמעות לאומנית. קאסם, 19, סטודנט באוניברסיטה בקהיר שעצור כבר למעלה משנה. רובא, 18, סטודנטית בביר זית. שארף בן 16 וערב בן ה-14 תלמידי תיכון. "קאסם נולד כשמרואן היה בכלא. רובא נולדה כשמרואן היה מבוקש ולא יכול היה לבוא לראות אותי. שארף נולד כשמרואן היה בירדן ולא יכול היה לבוא לארץ, וגם את ערב לא ראה כשנולד".
הילדים שלכם השתתפו באינתיפאדה?
"הם קטנים מדי. אני שמרתי עליהם. מצד שני, ילדים הולכים לבית הספר וחוזרים. אפשר לעצור אותם כל הזמן? הנה, שלחתי את קאסם ללמוד בקהיר, וכשחזר לארץ לביקור עצרו אותו בגשר אלנבי ועכשיו הוא כבר שנה בכלא. נו, זה עזר לי?
"19 שנה אני רק שומרת עליהם. כשהיו חוזרים מבית ספר הייתי ישר בודקת מה למדו וקוראת איתם שוב את כל החומר. מרואן היה צוחק עלי כשהייתי בוכה כשקיבלו ציון לא טוב. כמו כל אמא חלמתי שהילדים שלי יגדלו וילכו לאוניברסיטה, ועכשיו הבן שלי בכלא עופר".
למה הוא נעצר?
"הם אומרים שיש להם עד שסיפר שבשנת 2001 קאסם זרק אבנים ובקבוקי תבערה על הג'יפים שנכנסו לרמאללה. כשהביאו את הבנאדם הזה לבית המשפט, הוא אמר שבחיים לא ראה אותו. למרות זאת שפטו אותו ל-15 חודשי מאסר על הפרת הסדר הציבורי. עכשיו יש לו משפט חדש, כי הביאו עד אחר שאמר שקאסם היה ברכב שירו ממנו על ג'יפ צבאי. אין לי ספק בכלל שזה נקמה,עונש בשביל מרואן.גם העורך דין אמר במשפט, שאם זה היה נגד מישהו אחר, היו משחררים אותו. זה ברור".
אבל באותה מידה זה ברור שהבן של ברגותי ייקח חלק בלחימה.
"כל צעיר פלשתיני בגיל הזה השתתף בהפגנות. קאסם היה בן 16 ולא יוצא דופן. כל הדור הזה נלחם. אבל הוא מעולם לא ירה על אף אחד. אני, כל השנים מאוד דאגתי ואמרתי למרואן שצריך ללכת לשמור עליו. ומרואן אמר לי,'את אמא, תעשי מה שאת חושבת, אבל אני לא יכול להגיד לו אל תיאבק'".
| | | | |
| | | | | אני הסתדרתי
| | | | | מה הוא אמר על מעצר בנו?
"זה היה מצב קשה מאוד. משבר. כשעורך הדין סיפר לו את זה, הוא בכה. הוא אמר לו,'אני עשיתי את כל זה כדי שהילדים שלי ושל העם שלי לא יסבלו כמונו, ועכשיו גם אני וגם הילדים סובלים. אותו גורל'. אבל אחר כך הוא אמר,'הבן שלי נעצר בדיוק בגיל שאני נעצרתי בפעם הראשונה. אני הסתדרתי ואני מקווה שגם הוא יידע להסתדר'".
והוא מסתדר?
"אני לא יודעת. אסור לי לבקר אותו. רק בבית המשפט ראיתי אותו. ביקשתי כמובן להיות עורכת הדין שלו, אבל הם שוב סירבו. לא רצו שתהיה לי הזדמנות לחבק ולנשק את הילד. לא רצו לתת לי את הפרס הזה. אבל הוא חזק. הוא אמר לי,'אמא, אני משלם את המחיר על זה שאני הבן של מרואן ברגותי ואני גאה שהוא אבא שלי'".
מה היה יותר קשה לך, מעצר הבעל או מעצר הבן?
"רחמנות של אמא הולכת קודם כל לילד שלה. זה טבעי. אבל לכל אחד מהם יש לי אהבה".
הכי רציתי לרכל עם פדוואה קצת על סוהא. לשמוע מבפנים אי אלו עובדות פיקנטיות על האישה שנטשה לה עם בתה הקטנה לפריז, לחיות שם חיי מותרות, עם חשבון של מיליוני דולרים בבנק. מי היא הדמות הבלונדינית הזאת, שדבקה בתיק הרפואי של ערפאת בציפורניה המטופחות, וביכתה אותו מעיר האורות?
אבל לא פדואה תשתף אותי בפרטים שכאלה. היא אפילו לא הכירה אותה טוב, היא אומרת, מרוצה קצת מכך שהמציאות זימנה לה חרך התחמקות נוח שכזה. "פעם אחת ראיתי אותה מרחוק וזהו", היא מסכמת. קצת מוזר, בהתחשב ביחסים האישיים הדי קרובים שפיתחו בטוניס מרואן ברגותי והיושב ראש שהלך לעולמו. "ברמה האישית הם התייחסו זה לזה כמו אב ובן", היא אומרת. "אבל ברמה הפוליטית אי אפשר היה להסתיר את המתח, במיוחד כשברגותי יצא להילחם בשחיתות הפיננסית של בכירי הרשות".
המתח בין ערפאת לברגותי היה בעל נפח קצת יותר משמעותי ממה שהיא מוכנה להודות. כשהפופולריות של ברגותי הרקיעה שחקים, בחר יושב הראש להדיחו מתפקידו כראש הפתח בגדה ולמנות אחר תחתיו. מאוחר יותר, לפי מקורות בטחוניים ישראליים, פנה ערפאת לחיזבאללה וביקש לא לדרוש את שחרור ברגותי בעסקת השבויים שהתנהלה אז.
נפגשת עם ערפאת?
"בטח שנפגשתי. בשנה האחרונה הייתי אצלו הרבה מאוד. אלה לא היו ביקורים אישיים. הייתי הולכת אליו כדי לדבר איתו על בעיות של אנשים שהיו פונים אלי. במיוחד על בעיות של אסירים והמשפחות שלהם, אבל גם על אנשים עניים שהיו זקוקים לתרופות או לטיפול רפואי".
מה דעתך על הידיעות שהתפרסמו לגבי הכספים של הרשות המפוזרים בעולם?
"אני לא חלק מהמוסדות ואני לא יודעת בדיוק מה האינפורמציה הנכונה. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד, זה שאנחנו התחלנו להעביר את השלטון, וזה נותן תקווה שהדברים עכשיו יהיו מסודרים הרבה יותר ותהיה לנו מדינת חוק".
לא מעצבן אותך לשמוע מה קרה עם כל הכספים?
"מעצבן אותי ש-70 אחוז מהעם הפלשתיני חי בעוני נורא, ובאחריות המוסדות שלנו לפתור את הבעיה הזאת".
על הדרישות הכספיות של סוהא ערפאת גם אין לך מה להגיד?
"אני יכולה להגיד רק שמנהיגים צריכים לחיות בכבוד, אבל לגבי כל שקל נוסף זאת גניבה מהעם הפלשתיני".
| | | | |
| | | | | לוחם גדול למען הנשים
| | | | | בסוף הראיון בבית שבשכונת טירה האליטיסטית, אנחנו נוסעים למשרד שלה במרכז העיר. כיום, אומרת פדוואה, היא מתפרנסת מייעוץ לחברות ולארגונים כמו משרד החקלאות הפלשתיני, ארגוני זכויות אדם, ארגוני נשים וכו'. " מרואן ברגותי היה לוחם גדול למען הנשים", היא אומרת. "בבחירות לרשויות המקומיות יש מקום גם לנשים. וזה בזכותו".
כשאני שואלת אותה אם הרשות עוזרת לה גם מבחינה כלכלית, היא אומרת שכל העם הפלשתיני עוזר לה, שזאת תשובה די חמקנית, אפילו לעורכת דין. לכל אורך השיחה כמעט סירבה לדבר אנגלית. התעקשה על שפת האם שלה, מחשש שחלילה תטעה במילה המדויקת, זאת שיודעת לדלג על המהמורות. עדנאן דמירי, חברו הטוב של ברגותי מהכלא והיום פקיד במשרד הפנים הפלשתיני, היה המתרגם. פעם עבד גם כעיתונאי בסוכנות איי-פי והעברית שלו מצוינת.
כשפדוואה יוצאת מהמכונית ראשה מושפל קצת, כאילו היא מבקשת לא לפגוש את עיני ההולכים ושבים. כשהצלם מבקש לצלם אותה באמצע הרחוב הראשי של רמאללה, רגע לפני שנכנסים לפסז' הקטן ועולים למשרדה, היא מסרבת בתוקף. התקופה רגישה, והיא אומרת שאינה מעוניינת שיחשבו שהיא עוסקת עדיין במועמדות של בעלה לבחירות. איש מההולכים ושבים, בכל אופן, לא עצר אותה או הנהן לה לשלום.
במעלית אנחנו שותקים. נכנסים למשרד עריכת הדין שלה שמעוצב כמו כל משרד אחר בתל אביב. שולחן עץ גדול, ספות עור, שטיח. על הדלת יש פוסטר של מרואן ברגותי, כמובן. מרים את ידיו עם האזיקים לשמים. רק שם, כשהיא נעה קצת בחוסר נוחות, אני שואלת אותה על אותה הפרת שביתת רעב של בעלה, מנהיג האסירים, עת נתפס על ידי מצלמות הכלא שנשתלו בתאו, נוגס ולועס.
"זה היה מגעיל, מגעיל מה שעשו לו", היא אומרת, ובפעם הראשונה הוורידים שלה ברקות קצת מתנפחים. "זה הכל שקר. שקר. הצילום הזה בכלל נעשה לפני השביתה, אפילו היה עליו תאריך, 17.8, שזה יום אחד לפני שהשביתה התחילה. מה אתם הולכים למשחקים כאלה נגדו? מגעיל. ממש מגעיל".
אחר כך השתרר שוב שקט. היא סיפרה שרק פעם אחת היתה בתל אביב, במסגרת טיול של בית הספר. שאלתי אם לא מתחשק לה לבקר שוב בתל אביב. היא היתה מזועזעת מהשאלה. "זה נורא שהחיים בתל אביב ממשיכים כאילו כלום לא קורה. דיסקוטקים, קניות, מסעדות, והטנקים של הכיבוש הורסים לנו את החיים פה. זה מה שעורר את האנשים לפגוע דווקא שם, כי היה רצון שבתל אביב ירגישו קצת ממה שאנחנו מרגישים כאן. גם מרואן וגם אני בטוחים שלכל העם הישראלי יש זכות לחיות במדינה שלו בשקט ובשלום, אבל איך אתם רוצים לחיות בשלום כשעם אחר כבוש תחתיכם, סובל כל כך. איך? איך אתם לא מבינים את זה? ". אבל אולי לא צריך היה את כל הדם הזה, אני שואלת. אולי אפשר היה להביא לשינוי המצב אחרת. והיא, שאין בה ספק, שאין בה חרטה, שאין בה מחשבה שנייה, אומרת: "הכי הכעיס אותי שאמרו על מרואן שהוא טרוריסט ורוצח. אני משוכנעת שמרואן מאמין בשלום הרבה יותר מכל אלה שמדברים אצלכם על שלום".
נפרדנו . ירדנו עם עדנאן למטה, לרחוב. הלכנו לקנות פיתה עם חומוס וסיכמנו שנדבר אנגלית. אבל דווקא עדנאן היה זה שהתחיל לצעוק בעברית, ש'פה אין חומוס, יש רק פלאפל, וצריך ללכת למקום השני'. אמרנו לו שששש. הלכנו. קנינו חומוס. וחזרנו מהר מהר הביתה. למחסום.
| | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| | |
|
