 |
/images/archive/gallery/250/209.jpg גקי חוגי מצביע בירדן לבחירות בעיראק. צילום:
מ אבו-גוש  |
|
|
| "כך הצבעתי בבחירות בעיראק" |
|
| כתב מעריב ג'קי חוגי, בנו של יליד
עיראק, מימש זכותו ויצא לירדן כדי
להשתתף בבחירות ההיסטוריות |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ג'קי חוגי שליח מעריב לבחירות לפרלמנט העיראקי, עמאן
30/1/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
"אז מה, הצבעת לסיסתאני? ", צחקו מכריי הירדנים, לא ממש מאמינים שישראלי הצליח להצביע בבחירות לפרלמנט בעיראק. אני אמנם לא הצבעתי לאייתוללה עלי סיסתאני, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק שרשימתו הולכת לקחת את הבחירות בהליכה, אבל לפחות מימשתי את זכותי הדמוקרטית - זכות שהיא מצרך נדיר מזרחה מן הירדן, ואולי בעיקר בעיראק.
בסוף יתברר ששמעון פרס צדק. שיש מזרח-תיכון חדש. זו היתה הצבעה חוקית לגמרי, עם דרכוני הישראלי, באישור מלא של חברי ועדת הקלפי, כולם עיראקים. לבגדד לא נכנסתי, אבל את זכות ההצבעה שלי, כבן של יליד עיראק, מימשתי - בקלות יחסית - מעמאן שבירדן. ביום שלישי שעבר, כשהגעתי לעמאן כדי להירשם להצבעה, הם לא ממש ידעו איך להתמודד איתי: רשמת הבחירות פנתה לאחראי עליה, והוא פנה לאחראי עליו, שהתמהמה קצת. אבל אז הגיעה נראם, הגורם הבכיר ביותר בשטח, שבדקה את המסמכים שלי ובישרה שהכל בסדר, יש לי זכות לבחור. "אתה גר בירדן? ", שאלה. "לא, באתי מתל-אביב".
מעניין מה סדאם חוסיין היה אומר. יותר משנה אחרי שנתפס בתוך בור חשוך, מתנהלות במדינה שלו בחירות חופשיות בתמיכה בינלאומית, וכנראה גם בשיעור השתתפות משמעותי למדי. אחרי שגנבו לו את המדינה, מגיעים מארגני הבחירות ובשמה של אותה דמוקרטיה מאפשרים לישראלים לעזור בעיצוב המפה
הפוליטית אצלו בבית. לא פשוט, גם אם קיבל זכות בחירה, מתוך תאו בכלא.
חוק הבחירות העיראקי מאפשר לכל מי שנולד בעיראק, או בנו של כזה, להשתתף בבחירות. הפרשנות המיידית של הסעיף הזה ברורה: בישראל גרים כ-350 אלף יוצאי עיראק ובני משפחותיהם. אם תשאלו אותם, כל אחד מהם יגיד כי ביום פתיחת הגבולות, הוא הראשון שינחת בעיראק. אך במבחן הראשון לקשר שלהם עם המולדת הם נכשלו: כמעט איש מהם לא יצא להצביע.
יו"ר "מרכז מורשת יהודי בבל", מרדכי בן-פורת, מסביר זאת במאמץ שנדרש: תחילה צריך לנסוע להירשם בעמאן, ואחרי כמה ימים לחזור לבחור. אני, לעומתו, מאמין שיהודי עיראק משתוקקים לחזור לראות מה נשאר מהבית שלהם, אבל לא ממש אכפת להם מהבחירות. אבל לא רק הישראלים יוצאי עיראק לא טרחו, אלא גם הקהילה העיראקית בעמאן לא ממש הזדרזה להשתתף. בירדן גרים לפחות 200 אלף עיראקים, אבל רק עשירית מהם, פחות ממנדט אחד, נרשמו להצבעה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מצביעים גם מחוץ לעיראק
|
|
|
 |
|
|
|
ירדן היא אחת מ-14 מדינות שבהן נפתחו קלפיות לטובת מצביעים עיראקים. גם בשבדיה, הולנד, גרמניה, לונדון, ארצות-הברית, וכמובן איראן וסוריה, איפשרו לגולים עיראקים לתת את קולם. כמה ישראלים הצביעו, בעיקר בלונדון, אבל גם בוושינגטון, ובעמאן - לפחות אחד.
בית הספר התיכון לבנים בשכונת חאלדה בעמאן היה שקט מאוד ביום שלישי. שוטרים חמושים ברובים אוטומטיים הוצבו מסביב, כדי לאבטח זרם דליל של נרשמים. "אתה עיראקי? ", שאל המאבטח בשער, לפני שדרש ממני לעבור במכשיר השיקוף. "מה אני נראה לך? ", עניתי . הפקידה שבפנים ביקשה ממני לחכות רגע, אחרי ששמעה שאני ישראלי. נראם, מנהלת הקלפי, נקראה בדחיפות לחדר אחרי כמה דקות. "זה לא רגיל כאן, מצביע ישראלי", אמרה בחיוך, וביקשה לראות את המסמכים שלי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'קי חוגי עם הדרכון ופתק ההצבעה. צילום: מ' אבו-גוש
|
|
|
|
|
|
|
"אינו מורשה לחזור לעיראק סופית"
|
|
|
|
|
|
|
הוצאתי את הדרכון של סבי המנוח, שהונפק לפני 54 שנה בבגדד. זה מסמך היסטורי טעון מאוד, שרבים מיהודי עיראק שומרים עד היום. מדובר בתעודה מאוגוסט 1950, שניתנה לכל מהגר יהודי שביקש לעזוב. על הכריכה כתוב: "תעודת מסע - הממלכה העיראקית", ובתוכה : פרטים מלאים על אבי המשפחה, רעייתו, שמות ילדיו ותמונותיהם. "אינו מורשה לחזור לעיראק סופית", שרבט הפקיד העיראקי בכתב ידו. זו היתה שורה מיותרת - החותמת שהוטבעה ליד קבעה כי זהו מסע לכיוון אחד.
נראם ראתה את שמו של אבא שלי, סמי חוגי, מתנוסס בראש רשימת הילדים בדרכון, ואז שאלה אילו עוד מסמכים הבאתי. הראיתי לה את דרכונו הישראלי של אבי, שעליו נכתב כי נולד בעיראק, ואישור ממשרד הפנים בישראל שאני בנו החוקי. "טוב, הוא נולד בעיראק, ועל פי המסמכים האלה, גם אתה אזרח עיראקי. חכה בבקשה". היא יוצאת להתייעצות. שישה עיראקים עובדי הקלפי מגיעים כדי לצפות בתופעה החריגה. הם מבקשים ממני בנימוס את תעודת המסע ומדפדפים בה בעניין. נראם חוזרת תוך דקות. "אין בעיה, יש לך זכות לבחור". עכשיו רק נותר לי למצוא מפלגה. 111 רשימות משתתפות בבחירות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אתה אחי בעולם הזה"
|
|
|
|
|
|
|
ביום שישי, יום הבחירות הראשון מבין שלושה, הקלפי בשכונת חאלדה קצת יותר עמוסה. המאבטח בשער למד עוד כמה שאלות: "אתה משקיף בינלאומי? ", שאל אותי הפעם. בחדר ההצבעה כבר יש תור, למרות שזאת שעת התפילה. הפקידים מבקשים ממני לחכות בחדר סמוך, עד שאחרים יסיימו את ההצבעה. "יש כאן צלם עיתונות", מזהירה אותי אחת מעובדות הקלפי, "אם אתה לא רוצה שיצלם אותך, פשוט תגיד". על הקירות תלויים שלטים שמתריעים כי אסור לצלם פקיד או בוחר בלי רשות. איש מהעובדים אינו מוכן להצטלם. אימת הטרור בעיראק מגיעה עד כאן.
לבקשת הפקידה, הגשתי את הדרכון הישראלי, כדי שתאשר כי שמי ברשימה. פתאום הופיעה גם נראם בחדר, ביקשה לוודא שהכול בסדר, שאני מצליח למלא את חובתי האזרחית. בשולחן סמוך התבקשתי לטבול את האצבע בדיו סגול, קשה להסרה. "זה כדי שלא ירמו", מסבירה לי נראם, "אם מישהו ינסה להיכנס שוב, הוא יתגלה". 21 אלף עיראקים מסתובבים בימים אלה בעמאן עם אצבע סגולה.
הפקידה באגף הדיו מעניקה לי דף ענק עם רשימת כל הסיעות המתמודדות. "סמן' וי' ליד הרשימה שאתה בוחר", מסבירה נראם, ואני ניגשתי מאחורי הפרגוד - ובחרתי. קיפלתי את הדף, התקרבתי לקלפי שמוצבת בחדר ושלשלתי את הנייר המקופל פנימה. "אפשר להתחרט? ", שאלתי . הנוכחים חייכו.
נגמרה ההצבעה. בלי פתקים, ללא מעטפות. כמה שעות אחר כך פגשתי ליד הקלפי התוססת בוחרים בשכונת סוויפיה את נאזם עבאדי, מרצה לאמנות באוניברסיטת עמאן. עבאדי, בן 54, ברח מעיראק עם משפחתו לפני עשר שנים, אחרי ששליחי הבעת' ביקשו ממנו לעצב עם תלמידיו כרזת ענק של סדאם. הראינו אחד לשני את האצבע הסגולה. "אהלן וסהלן", אמר , ואני סיפרתי לו שהגעתי מתל-אביב. הוא הגיב: "מה זה חשוב מאיפה אתה? לפני שאתה ישראלי, אתה אחי בעולם הזה ". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
