 |
ספטמבר 1997, צה "ל מתבוסס בבוץ הלבנוני. קבוצה של בני 21, לוחמים מורעלים שרק סיימו מסלול בקומנדו הימי, ממתינה בבסיס היחידה בעתלית למבצעים חודרים, רצוי בעומק שטח האויב. בסופו של דבר נשלחו שלושה מהם ליטול חלק במבצע "שירת הצפצפה". המשימה : חדירה שקטה מהים, 60 קילומטר מהגבול, והנחת מטענים ליד הכפר אנצריה. איש לא שיער כי המבצע הזה, בשונה מיתר המבצעים, יסתיים בכישלון צורב, שיהדהד עוד שנים רבות ביחידת העילית ויותיר בה צלקות עמוקות.
המבצע, שיצא לדרך בחמישי בבוקר בפיקודו של סגן-אלוף יוסי קורקין ז"ל, קיבל אחרי חצות תפנית טרגית: בשעה שהחיילים חצו כביש המוביל לכפר, אירעו שלושה פיצוצים שמהם נהרגו 11 לוחמים. רופא כוח החילוץ, שהוזעק למקום, נהרג גם הוא מאש מחבלים. מתוך שלושת חברי הצוות שיצאו לפעולה, רק לוחם אחד, נ', נותר בחיים ונפצע באורח אנוש.
"אחרי שלושה קילומטרים של הליכה", נזכר נ', " היה בום גדול וכולם נשכבו על הרצפה. שמעתי צעקות 'אמא, אמא' ואז שקט. לקח לי חמש שניות להתעשת. לא יכולתי לזוז, היד והרגל היו משותקות, נפגעתי גם קשה בבטן. מכשיר הקשר עף מהראש, הנשק לא היה עליי, רק הסכין על החזה. הוצאתי אותה וידעתי שאני לא אפול בשבי. אחרי עשר שניות אני קולט שאני לבד, ניסיתי לקרוא לאנשים שלידי לפי סדר התנועה, ואתה רואה שאף אחד לא מגיב, כולם מסביב נהרגו, זו המכה הקשה, חוסר אונים מטורף. אחרי רבע שעה אני שומע מסוקים באוויר. אני שומע את המסוק נוחת ואת אחד הלוחמים צועק. אני צועק בחזרה ומעלים אותי למסוק".
א', חברו לצוות שהגיע יחד עם כוח החילוץ, חילץ את נ' מהתופת. "נחתנו בשטח",
משחזר א', " היה כאוס לא נורמלי, יורים לכל הכיוונים, רעש, אש, אתה בטוח שאתה במלחמה. בהתחלה אתה בטוח שאתה נוחת, יורד עם אלונקה, מחלץ פצוע ונעלם גג חמש דקות. היינו בשטח ארבע שעות. ארבע שעות מטורפות. אתה קולט את גודל האסון. אין לך זמן לתפוס את הראש, אנחנו באוטומט, אתה עושה את העבודה שלמדת לעשות, אתה בלחץ, בשיא האמוק, בשיא האטרף, ותחושת נקמה בוערת בך. בחזרה משם, במסוק, אתה מתחיל להבין מה קרה שם. כשאתה למעלה, כביכול בטוח, אתה מוריד את האפוד, לוקח נשימה, המדים שלך מלאים דם, אתה מסתכל על החברים שלך, נותן חיבוק, ואז אתה מבין שהיית באירוע מטורף שייכנס לתולדות צה"ל, ושהחיים שלך משתנים מאז".
הקשר שנרקם אז בין נ' הפצוע וא' המחלץ, הלך והתחזק עם השנים. היום א' ונ' משרתים באותו הצוות במילואים. לפני כחודש הם פתחו יחד בית קפה במרכז תל-אביב, שהפך למקום מפגש ללוחמי השייטת. השבוע נפגשנו שם עם לוחמים מהצוות ומפקדם לשיחה על המשבר שפקד את היחידה עם האסון, המעבר ללחימה בשטחים, אובדן החברים, הפרשות המעיבות על היחידה, וההחלטה לחדש את פעילות עמותת העטלף של יוצאי היחידה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מחפשים מחדש את האמון
|
|
|
 |
|
|
|
הם בסך הכל בני 27. כבר במסלול, שמונה חודשים לפני אסון השייטת, הם איבדו שני חברים מהצוות - מתן פוליבודה ויאיר אנגל ז"ל - במהלך אימון צלילה. א' היה אמור לחבור אליהם בצלילה, אבל ברגע האחרון צלל עם בן זוג אחר. עד היום הוא עונד את המיתר המאבטח של שעון הצלילה שקנה לו יאיר. את סיבת המוות מתן ויאיר לקחו איתם למצולות.
אובדן החברים הקרובים היה הטראומה הראשונה שעיצבה אותם כלוחמים. אסון השייטת היה עבורם עוד "סיבוב" בשינוי הזה. "מעולם לא נהרגו 12 לוחמים במכה", אומר נ', " זו מכה לכל יחידה, בטח שלשייטת". השאלה איך נהרגו 12 לוחמים בפעולה של היחידה מנקרת במוחם עד היום, לא נותנת מנוח. פיצוץ של מטענים? מארב מתוכנן? סוכן כפול? "בניגוד לאחרים, לי לא נראה שהיה שם מחדל", אומר נ', " פשוט חוסר מזל, כשחוטבים עצים עפים שבבים".
האסון גרם להלם ולמשבר עמוק ביחידה. הילת הלוחמים הכל יכולים, שאפפה מאז ומתמיד את שייטת 13, החלה להתפורר. "לרגע לא חשבנו שיזעיקו אותנו", מספר י' שהיה בצוות החילוץ. "זה לא קרה מעולם, אף פעם לא ירו עלינו. עד אז להיות בצוות חילוץ של השייטת היה שביזות. ישבנו בכוננות, לא בשאננות, אבל שיחקנו שש-בש, בלי חולצה, בכיף, שתינו קפה. ואז אנחנו יושבים ומצלצל הטלפון האדום. קצין עונה לטלפון האדום ונותן צעקה,'יורים עליהם', ומפה פתאום הכל משתנה".
ל': " הכי קשה היה לזכות מחדש באמון של הצבא. לבוא ולהציג מבצעים אחרי שקורה לך דבר כזה, ושאנשים יאמינו בתוכנית המבצעית שאתה מציג, זה היה האתגר הכי קשה של השייטת. והשייטת השכילה להתחיל בקטן. המבצעים שהתחילו אחר כך היו במורכבות ממש פשוטה".
להם , כלוחמים צעירים בשייטת, לא היתה את הפריווילגיה להתעסק במה שהיה. "הלוחם הקטן מתעסק במה יהיה", מסביר נ', " איך יוצאים מזה ואיך חוזרים לפעילות מבצעית". מיד לאחר האסון החל ביחידה תהליך של בדק בית והפקת לקחים. "עלו שם הרבה לקחים של'שלב הים' ו' שלב שאחרי הים'", מספר ג', מפקד הצוות במילואים. "אחד הדברים החשובים שנלמדו היה שבשלב שאחרי הים צריך לתפקד כמו כל יחידת חי"ר אחרת. פעם לוחם היה גם קלע, גם צלף, גם אר-פי ג'י, גם לאו וגם חובש, היום הלוחמים הרבה יותר מקצוענים, נחושים תמיד היו. הפעילות מקצועית יותר, הולכים יותר לאט, מסתכלים יותר".
בעקבות האסון הושם ביחידה דגש על עבודה צוותית יותר, "צוות הפך לדבר קדוש", מסביר נ', " אין יותר אני, יש אנחנו, אין שלי, יש שלנו". לצד זה חלו רפורמות גם בתחומים נוספים. "עד אז עבדו יותר על בסיס'אנחנו מטורפים'", מוסיף נ', " מאז מלמדים את הלוחמים לחשוב יותר. היום אם אתה עושה טעות, מסבירים לך לפני שנותנים לך לרוץ לים. בנוסף, חיזקו גם את כל הקטע הערכי והאהבה למולדת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לוחמי השייטת. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
היחידה הושעתה
|
|
|
|
|
|
|
לא' היה ברור שיחזור לשרת ביחידה אחרי הפציעה באנצריה. "חלק מההחלמה הנפשית שלי היתה שלא מעניין אותי כלום ואני חוזר ליחידה, לשרת יחד עם החברים, בדיוק לתפקיד שעשיתי קודם", הוא אומר. מאז שפרצה האינתיפאדה לפני כארבע שנים וחצי, נוטלת השייטת חלק פעיל בלחימה בשטחים. על אף שהייעוד המקורי של היחידה הוא לוחמה זעירה בזירה הימית, ללוחמים היה ברור כי ברגע שהלחימה העיקרית מתבצעת בשטחים, הם רוצים להיות שם.
"המיומנות של לוחם שייטת מביאה אותו למצב שהלמידה שלו היא מהירה מאוד", מסביר י', " אם מקפיצים אותך למתחם שאתה לא מכיר, רמת המוכנות שלך כבר גבוהה, ואתה לומד את השטח תוך כדי נסיעה ליעד".
באוגוסט האחרון הם עשו מילואים בחברון. "היתה אינדיקציה מהשב"כ על מבוקש", מספר א', " מרגע שקיבלנו את ההודעה על המיקום שלו, תוך שעה היינו על הרכבים, אחרי תדריך ומודיעין רלוונטי, בדרך סגרנו את כל הפינות והקצוות של המבצע, והגענו לשטח תוך שעתיים, יודעים מצוין את המפה". המיומנות של הלוחמים, ויכולת הלמידה המהירה שלהם זיכתה אותם בשני צל"שי רמטכ"ל על הלחימה בשטחים. הם עצמם מסתייגים מקשירת הכתרים. "זה לא מעניין אותנו", אומר ל'. " אנחנו לא באים לקבל צל"שים. אנחנו לא עובדים בשביל ההערכה. לא מחפשים הילה, הצלחה, רוצים להגן על המדינה".
גם במבצע חומת מגן נטלו חלק פעיל בלחימה במחנה הפליטים בג'נין. "היו הרבה האשמות כלפינו, שגנבנו מקיוסקים וכל מיני דברים כאלה", נזכר ג', " אבל אף אחד לא דיבר איתנו. אנחנו לקחנו איתנו 40 נשים וילדים וטיפלנו בהם, דאגנו שלא יחסר להם כלום. נתנו להם חיתולים ואוכל משיירות האספקה שהגיעו אלינו". ל': " לילה אחד מצאתי עצמי מכין קפה ל-40 איש . כל זה תוך כדי שיורים עלינו כל הזמן והם שוכבים על הרצפה. מצאנו עצמנו עושים בייביסיטר".
א': "במגע הראשוני האינסטינקט הראשון שלך שאתה מתייחס באובר-אגרסיביות, אתה חושד, כי אתה לא יודע מי עומד מולך. אבל ברגע שעומד מולך תמים, הוא בצד שלך ואתה מגן עליו. מולנו אף אחד לא ירצה להיות בקרב, אבל מרגע שהוא נמצא תחת חסותנו הוא בטוח. זה לא שאנחנו יפי נפש, אבל חשוב להבין מי שולט במצב. אם אתה רך, אירוע יכול להתפתח בשניות לכיוונים שלא התכוונת אליהם בכלל. אתה צריך מהתחלה להיות אגרסיבי ומשם לרדת".
לפני שלושה חודשים הושעתה היחידה לזמן מה מפעילות בשטחים, בעקבות טענות של ארגון"'בצלם" על וידוא הריגה של אדם שכבר היה מוטל על הקרקע, במהלך פשיטה שערכו הלוחמים על הכפר ראבה סמוך לג'נין, לאיתור פעיל הג'יהאד האיסלאמי, מחמוד כמיל דיבעי.
"וידוא הריגה זה שמישהו שוכב מנוטרל על הרצפה, אתה מצמיד לו אקדח לרקה, ויורה לו בראש", אומר ל', "ממה שאני שמעתי, לא היה שם שום דבר שדומה לווידוא הריגה. היה בן אדם שיצא עם נשק מהבית, ואין מה לעשות, אדם שיוצא עם נשק מהבית, מול חיילי צה"ל, צריך לקחת בחשבון שהוא ייהרג. וחיילי צה"ל, לא משנה אם הם מהשייטת או לא, לא ינוחו עד שהם יהרגו את האויב שלהם".
בסופה של בדיקה הוחזרה היחידה לפעילות אחרי ימים אחדים. הרמטכ"ל רב-אלוף משה יעלון קבע כי לא היה כשל ערכי או מוסרי בפעילות הצוות, אבל למפקד השייטת נ' נרשמה הערה פיקודית בשל ליקויים מבצעיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סמל השייטת. עיבוד מחשב: אודי יונש
|
|
|
|
|
|
|
"קרדיט לאינסטינקט"
|
|
|
|
|
|
|
"צריך להבין שלחייל בשטח ולמפקדים בחפ"קים אין את תמונת הקרב שיש ביום שאחרי, בלי לחץ של קרב, ובלי תחושת סכנה, באור יום", אומר ל', " כשאדם פועל מתוך תחושת סכנה הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי לנטרל את האיום שמופעל עליו. השורה התחתונה של כל העליהום הזה שחיילים בסוף יהססו לפתוח באש, וזה ייתן לאויב שלהם את היתרון כי הוא יפתח באש ראשון, וצריך לגבות חיילים על החלטות מקצועיות שהם לוקחים בשטח".
א': " במצב שאני רואה מחבל בעין, אני זה שאירה ראשון. אפילו אם אני אחשוב שאני רואה נשק אני אירה, אם זה היה בזנט, או אם אני חושב שמה שמבצבץ לו מהמעיל זה אקדח, לא מעניין אותי, כי אני יודע שאם חבר שלי קיבל כדור בגלל שהיססתי, אז אוי ואבוי. כל נושא הבלבול ועריפת ראשים וחוסר גיבוי ללוחם, פוגע בי, באינסטינקט שלי כלוחם בשטח".
י': " אתה חייב לתת קרדיט לאינסטינקט של הלוחם בשטח. ברגע שאתה מתחיל להכניס לו רעשים בראש, לפחדים ולפאניקות, זה פוגע בו. ברגע שאני לא בטוח אם ראיתי נשק או לא, ויש לי על הראש את כל מה שיגידו עליי בתקשורת, זה מה שמפחיד את ההורים. אנחנו בתור מילואימניקים, לא ממש סופרים את הקטע התקשורתי, אנחנו יותר חזקים". ל': " אני לא מבין את כל המתחסדים. אם מישהו חושב שהוא יכול לעשות את העבודה טוב יותר - שיעשה".
הלחימה בשטחים גבתה מהם מחיר דמים יקר, לעתים, הם אומרים, בשל יתר הרגישות והזהירות שהפגינו הלוחמים בשטח. בספטמבר 2003 נהרג רענן קוממי במהלך ניסיון לתפיסת מבוקש בכיר. הצוות של קוממי נשלח אז לסרוק בניין שבו הסתתר המחבל וקוממי נהרג מאש שירה לעברו המבוקש, בשעה שבדק אם זה מסתתר בפיר המעלית. אמו של קוממי האשימה אז את צה"ל במות בנה בשל הומניות יתר. שבעה חללים ספגה היחידה באינתיפאדה, האחרון שבהם סרן מורן ורדי, שנהרג לפני כחצי שנה, במהלך מבצע ללכידת מפקדי טרור בכירים בשכם.
מורן נהרג שנתיים לאחר שחברו לצוות ניר קריצ'מן, נהרג במבצע חומת מגן. א היה מפקד הצוות שלהם במסלול. "זה לא קל לאבד חניך", הוא אומר, "באיזשהו מקום אתה מרגיש אחראי, למה לא לימדתי אותם לשמור עוד קצת על עצמם? בכל ההצלחות שלהם הרגשתי טוב, ראיתי את האובר-אגרסיביות שהם משדרים, שאני לימדתי אותם וגם פה כשהם נהרגו, לקחתי אחריות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"היינו מופרעים"
|
|
|
|
|
|
|
והיתה גם פרשת הסרטן בקישון. היא ממשיכה להעיב על היחידה כצל, גם בקרב הלוחמים הצעירים. "אני, אישית", מודה ל' "התביישתי בפרשה. אני חושב שהיחידה לא קיבלה גב מחיל הים ולא היה קורה כלום אם היו מגבים את האנשים שחלו בסרטן, הם לא באו להתבכיין או לסחוט מהצבא אחוזי נכות. הצבא, לצערי, לא היה ערוך מספיק לטפל באנשים האלה".
פרשה עגומה אחרת, שהעלתה לאחרונה את היחידה לכותרות והכעיסה את הלוחמים, התפתחה סביב צילום מהחרמון שבו נראה צוות לוחמים בעירום. בעקבות פרסום התמונה הושעו הלוחמים מהיחידה לזמן קצר. "אנחנו כלוחמים היינו פי 22 מופרעים מהילדים הטובים שגדלים היום ביחידה", מגיב א' על האירוע, שהוא עצמו תופש רק כקוריוז. "אז הם עשו איזו פלברה של לוחמים,'אנחנו עירומים בחרמון'. התגובה היתה כמו שהיא רק בגלל התקשורת. בגדול זה היה הומור וחבל שלא קיבלו את זה בצחוק ולקחו את זה לקצה השני".
כחלק מתהליך שיקום היחידה מאז אסון השייטת, חודשה בחודשים האחרונים פעילותה של עמותת העטלף, שהוקמה בשנות השבעים. פעילות העמותה דעכה עם חשיפת פרשת הקישון. חבריה לא ידעו אז באיזו עמדה לנקוט - מצד אחד היו לוחמים שדרשו שהעמותה תילחם את מלחמתם, מצד שני, המלחמה היתה מול היחידה, שהיא החמצן של העמותה - והתפרקה.
הרעיון להפיח בעמותה רוח חדשה צמח אצל מפקדי השייטת במהלך מבצע חומת מגן, בעקבות ההיענות הגבוהה בקרב הבוגרים להתגייס למילואים והרצון לחזק את הקשר בינם לבין היחידה. מנכ"ל העמותה היום הוא שי ברייטנר, בוגר היחידה, בן 27. העמותה אמורה לדאוג לרווחת הלוחמים והפלגות תומכות הלחימה של היחידה, ולהעמיק את הקשר עם הבוגרים ועם המשפחות השכולות. כעת פועלת העמותה להקמת יער בחוף הכרמל, שישמש את היחידה לאימונים ולהקמת אתר הנצחה ממוחשב לנופלים.
| | | | | |
|
