 | | | | עוד שבת: 25.2.05 | |
| | | קובי אוז נפרד מהטור
שלו כדי לכתוב ספר.
אולי הוא עוד ישוב
25/2/2005 | |
| | | | | | | זה הטור ה-99 שלי . אני מאוד שמח על ההזדמנות שניתנה לי לספר לכם מה שלומי ומה עובר לי בראש. עברתי איתכם תקופה בשדרות בצל הקסאמים, עברתי איתכם תקופה בחדרי מלונות בצל גירושי, הייתי איתכם בארצות הברית, באילת, ברומא ובסיני.
הייתי איתכם בדירה שלי בתל אביב ולמדתי איתכם להמתיק את המרירות בהומור. ליוויתם אותי כשלמדתי להעניק מחדש אהבה בעזרת החתולות שלי, כלנית ורקפת. ראיתם אותי עשרות פעמים הופך לדמות מצוירת בעזרת העט הדיגיטלי הבוטח של המאיירת הנהדרת אלית אבני, הייתם איתי בדמעות ובים. ליוויתם אותי כשחזרתי להיות מאוהב ומאושר. הייתם חברים בשבילי. תודה.
| |  | |  |
| |  | |  | הרבה או מעט, שתי אופציות
| |  | | | הוויכוח הגדול של חיי הוא הוויכוח בין הרבה למעט. אני חי על המתח שבין לעשות הרבה דברים לבין התרכזות בדבר אחד. כאיש שנחשב לאיש אשכולות, אמן שמייצר סוגים שונים של אמירות בסוגי אמנות שונים, פזמונאות, ספרות, רדיו, טלוויזיה, כתיבת טור בעיתון וכו', אני חי תמיד בתחושה שאם הייתי מתרכז בפחות דברים, הייתי משתפר, שאם הייתי יולד בייסורים יצירה אחת כל עשור, היתה זו יצירה מדהימה שתיחקק לנצח נצחים בהיסטוריה של האמנות, או שהייתי משעמם את עצמי ואת קוראי אל תוך פיהוק רחב.
מצד שני, מה עם הזרם והשטף של הדברים, האם אמן שעובד שנים בהקפדה על יצירה אחת עולה באיכותו על אמן שמייצר את יצירותיו בפס ייצור משומן ומנוסה, בתהליך ניסוי וטעייה שכל הזמן משבח את היצירה? אלוהים יודע.
| | | | |
| | | | | אנשי המעט
| | | | | כאשר אתה עושה דבר אחד בלבד, אתה יכול להעמיק בו, להתבונן בו מכל צדיו, לחקור בו, לחפור בו, לנוח, לחשוב שוב, להתייאש ולחזור בכוחות מחודשים. סבל הלידה של היצירה מוליד את היוצר כאדם בקי וספץ ביצירתו, יצירה שהוא עמל קשות כדי להגשים. המאמץ המושקע ביצירה האחת גורם לאמן להיות מורעל על היצירה שלו. האמן העביר את עצמו טירונות קשוחה שתוביל אותו להתקבל ליחידה היחידה בשבילו בעולם, היחידה של עצמו. כשזכה סוף סוף בכומתה המיוחלת, אין לו ברירה אלא להיות בעל גאווה בלתי רגילה בנוסח: "קרעתי את התחת ולכן הכל מגיע לי". ברור שיוצר ששם את עצמו באמת בסבל הגדול של היצירה שם את עצמו בעמדה גדולה של צדק. "אתה לא תגיד לי שאני טועה, כבר חמש שנים שאני הופך בנושא הזה". עריצות הזמן והמאמץ. "השקעתי זמן ומאמץ ולכן אני צודק". כשסובלים כל כך לכבוד האמנות, ההקשבה מתוקה מדבש והיצירה מתגמלת אותך ברגעים נדירים של חסד טהור השמור לאנשי המעט.
מצד שני, מי רוצה לאכול פלאפל בדוכן שמטגן חמישה כדורים בשלוש שעות? פלאפל עושים בכמויות, כשהשמן חם והריח מהביל, ואם נשרף כדור, זורקים לשמן כדור חדש. כשמדברים על אוכל, אנחנו רוצים לאכול במטבח שמורגל לייצר כמויות של אוכל, אנחנו רוצים לאכול בכיף, בלי שהשף יבצע חרקירי אם משהו לא בדיוק טעים לנו. אנחנו רוצים אוכל שיוצא בחן מהמטבח ואם יוצאת מנה פחות מוצלחת, נרגיש נוח להחזיר אותה ולקבל בקלילות משהו אחר. יוצרים המחזיקים בהילה של יצירה אחת בטווח של שנים רבות מלחיצים את הקהל שלהם, שלא יכול להתייחס ליצירה ברצינות שמתקרבת למאית מהרצינות שהשקיע היוצר.
להתרכז בדבר אחד נראה לי הדבר הקשה ביותר בעולם. אם יוצר רוצה להשקיע זמן אמיתי ביצירה שלו עליו להיות משוחרר מכבלי פרנסה, הוא לא צריך לחשוב על לשרוד בעולם הזה וגם אז, תמיד "נדחפים" לתהליך הזה שלו החיים עצמם, ילדים, היומיום, בריאות, דאגות, בריחות מריכוז להרגלים רעים: טלוויזיה, מחשב, אלכוהול, סמים וכו'. רוב אנשי המעט מציגים לנו מצגת שווא שכל השנים הם שקדו רק על דבר אחד, אבל מי שמכיר את החיים יודע שהרבה פעמים הם בילו זמנים תמוהים בשבילי החיים הפתלתלים והמעושנים. מי שרוצה ללכת בדרך המעט חייב לפעמים להמציא לעצמו צרות ועיכובים, להסתבך עם עצמו, להתמודד עם חוסר ביטחון ופחדים. דרך המעט גורמת לנו לפעמים לסרס את כל האמת ביצירה בגלל שכל הפחדים ומשחקי האגו שלנו עלו אט אט על גדותיהם כדי להרעיל את האמנות הנקייה שנוצרה. יוצרי המעט רוויים באמנות, אך לא פעם הם רעבים ללחם.
| | | | |
| |  | | איור: אלית אבני | /images/archive/gallery/264/564.jpg |
|
| | | | | פסוקובי
| | | | | | נועדתי לאישה אחת בלבד. בכל השאר אני מעדיף לגוון. | | | | |
| | | | | אנשי ההרבה
| | | | | כשבן אדם עושה המון דברים, הוא מתאמן והופך למבצע טוב יותר. אם אתה רוצה שמשימה תתבצע תן אותה לאדם עסוק, ובאמת, אנשים עסוקים מייצרים הרבה יותר תוכן מאנשים המרוכזים בדבר אחד. רוב המחזאים, הציירים, הסופרים והמלחינים הגדולים בעולם היו אנשים עסוקים מאוד. לאונרדו דה וינצ'י היה איש אשכולות מדהים, גם המציא את רעיון המסוק וגם צייר את המונה ליזה. אנשי אשכולות מצליחים לראות שכל העולם מתנהל בצורה דומה, אמנות המוסיקה דומה לא מעט לאמנות הכתיבה, אמנות הבישול דומה לא מעט לאמנות התאטרון וכו'. אנשים שעושים הרבה מקיפים אותך מכל הכיוונים ברבגוניות יצירתם. היוצרים הרבגוניים רעבים לתהליך היצירה, אבל בדרך כלל אינם רעבים ללחם, הרצון האמנותי שלהם הוא רצון לשחק, כמו ילדים.
מצד שני כשאתה, איש אשכולות, אתה עשוי לאבד פוקוס, אתה לא יודע מה זה מה, אתה מאבד יוקרה. כשאתה עושה הרבה דברים, יש יותר סיכוי שלטובים שלך יצטרפו גם דברים פחות טובים. כשכמויות של יצירותיך מציפות את העולם, לפעמים נוצרת נטייה לזלזל ולחוש שיצירותיך זולות מיצירותיהם של יוצרי המעט.
אנשי האשכולות מעוררים קנאה בעיני עמיתיהם מוכי העצירות, פתאום יש איזה דוכן פלאפל עם תור ענק, ואנשים באים ובאים והוא זורק לשמן עוד ועוד כדורים. אנשי הדוכנים האחרים מתחילים להגיד שמשהו חייב להיות מקולקל שם. עבדתי עם מישהו שייצר בשנתיים האחרונות ים בקליפים, זו השליחות שהוא לקח על עצמו, הוא בנה צוות מוכשר שהצליח להרים עשרות קליפים בלי פוזות ופלצנות, בלי לנפח מחירים, רק לטובת היצירה.
יוצר הקליפים הזה הציף את ערוצי הטלוויזיה בקליפים טובים ואפקטיביים. כשהגיע הטקס של ערוץ 24, הוא גילה שאף קליפ שלו אינו מועמד. אני לא אתפלא אם עמיתיו, שעושים קליפ או שניים בשנה, עשו לו סיכול מנומק. איך יכול להיות, גם שובר את השוק, גם מצליח אמנותית, גם מבוקש וגם לא מתלונן? בסוף נתנו לו מין פרס מומצא של במאי השנה בקליפים. אנשי ההרבה סובלים הרבה גם מהתנכלות מועטה של אנשי המעט.
| | | | |
| | | | | אולי עוד קיץ
| | | | | הבנתי שעכשיו זה זמן טוב בשבילי לצאת לחופשה מהמדור הזה. אני לוקח את זה כהזדמנות להתרכז בכתיבת הספר השלישי שלי. אסור להרבות מילים בביצה שלא נולדה, אבל אני מתכוון לכתוב ספר על אהבה. הגיבור שלי יתמודד עם האהבה כנושא, אולי יצליח ואולי ייכשל. אני יוצא אל החופש, זה כרטיס הלוך לעולם הרומנים, ואם ירצה השם אני עוד אשוב.
oz@maariv.co.il | | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| | | | | בן 35, תושב תל-אביב ויליד שדרות. מחבר הספרים "משה חוואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע". סולן להקת טיפקס, כותב ומלחין, מנהל הלייבל לבנטיני (שכולל בין השאר את הלהקות הדג נחש, מרסדס בנד וmc שירי). חובק אלבום בכורה "דמעות וים" | | | | |
| | | | | | | | | |
| |
| |
|
