 | | | | ''פתח-תקוה לא יודעת את חברון'' | |
| | | שוברים שתיקה עם יונה מהנח''ל - מפקד שתיעד חוויות מהשטחים: רועד מפחד בעמדה למרות המיגון, מסתיר רגשות מהחברה, משוטט כשיוצא הביתה. יומן | |
| | | |  | | | | חן קוטס-בר
15/3/2005 18:54 | | | | | |
| | | יונה, סמל (מיל') בנח"ל, כתב יומן. בסיורים, בסריקות, בתצפיות, בדרך מהעמדה בחברון לבית בפתח-תקוה - יונה הסתובב עם נייר ועט, וכתב. הוא תעד את מה שראה והרגיש. תיאור לכאורה בנאלי, בסיסי, בלי דרמות גדולות.
לפני למעלה משנה יונה השתחרר, והבין שהפאזל שעולה מהיומן השאיר בו פצע. דווקא בגלל הישירות, שלא באה להשיג שום מטרה אלא רק לתאר. במקום צילום, במקום תמונה, במקום עיניים. יונה הפך לאחד המקימים של תנועת 'שוברים שתיקה'.
| |  | |  |
| |  | |  | "למה אני מפחד?"
| | | | | מתוך היומן
"כשהגעתי לבית עוד לא ירד האסימון שזה בית של מישהו אחר, שמשפחה פעם גרה כאן. ריכזו את כל הרהיטים והתמונות, הספרים והנרגילות. חשבתי היום למה, למה בעצם הכנסנו את כל החפצים לחדר אחד ונעלנו. אולי כדי לשמור עליהם, אולי כדי לשמור עלינו מעצמנו. אולי כדי שנשכח שפעם גרה כאן משפחה. שבתוך כל היריות והצעקות של הקשר נשכח שזה בית. 31 יהפוך לסתם עמדה, עם שם של עמדה, ותדריך של עמדה, והנוף יהפוך למפה של איתורים ומטרות, ואנחנו נשכח שאנחנו גם בני אדם מתחת למדים, ונהפוך לסתם חיילים''.
''אני רואה מולי בצד הערבי שוטרים פלשתינים חמושים. הם נורא גדולים אצלי במשקפת. אם אני רק רואה אחד מרים את הנשק אני מקפיץ את הצלף. אבל הם בכלל לא מסתכלים לכיוון שלי, אני בלתי נראה. מאחורי שקי הפק"ל אני מרגיש בטוח ומוגן. מאחורי מחסות, אני גבוה מעליהם. לי יש צלף ומאג ומקלע רימונים. אני רובאי 08, ויש לי שלושה חיילים שקופצים לעמדות תוך שתי דקות, ויש כיתת כוננות במוצב, וחפ"ק, וכולם יקפצו לכאן תוך שבע דקות. אז למה אני מפחד? למה אני מת מפחד? ישן חרא בלילה, לא אוכל כלום כל היום, לא חולץ נעליים כבר שבוע, לא מתגלח אפילו. אולי כי הכל בולשיט. הקסדה לא תגן עלי וגם לא השכפ"צ הקרמי וגם לא כל החפ"קים וכיתות הכוננות שבעולם".
"בפעם הראשונה שיריתי על העיר חשבתי שאני משוגע שהסכמתי. 'כאן 3 ג' רות הישר', אני צועק, ורץ להביא את כולם לעמדות. תוקע אטמים באזניים, מחלק מטרות, וטוען את המקל"ר. מתפלל שלא להחטיא. בכל הגוף זיעה קרה והקשר שוב צורח 'למה אתם לא יורים, למה אתם לא יורים'. אני רועד, והצלף שואל אם רשאי. אני צורח לו 'רשאי רשאי' והוא מתחיל לירות כדור ועוד כדור. אני לא מצליח לטעון את הרימון כמו שצריך, הקשר ממשיך לצרוח. אני מנקה את הראש, טוען, דורך, יורה רימון שפוגע בשלד. איזה מזל. החיילים צועקים 'יש' ואני מתעלף עוד רגע. הצלף אומר לי 'סחתיין, יופי של פגיעה', אני טוען עוד אחד, ויורה ביתר בקלות, אומר לעצמי זה משחק, זה כמו במשחקי וידאו''.
''סוף סוף הקשר צועק 'חדל'. אני זורק כמה מילים לחיילים ושולח אותם לישון, העיקר שלא יראו שאני רועד. מתקשר לקרן, החברה, היא שואלת מה נשמע ואני עונה שהכל בסדר. לא רוצה לספר לה שהרגע יריתי על בית באמצע עיר".
| | | | |
| |  | | מראה חברון דרך הכלי הממוגן. צילום: שוברים שתיקה | /images/archive/gallery/274/399.jpg |
|
| | | | | "לצחוק או לבכות"
| | | | | ''צומת שוקק חיים. בבוקר, ילדים חוזרים מבית הספר, משאיות, מכוניות גנובות. כשמחשיך, הכל מתרוקן כמו בסרט, כאילו הודיעו להם ברמקול והם הניצבים. קולות ירי מכל מקום, על בתים ריקים, על חומות מתפוררות. אתמול התחילו היריות קצת יותר מוקדם. הבחנתי במשפחה ברחוב, והקשר צועק 'תנו אש, תנו אש'. אני מצליח לצעוק מעליו 'חדל ירי' ואז זועק בקול מטורף בערבית 'לכו הביתה'. האבא מתחיל לצעוק, והאמא מנסה לרוץ עם הגלביה ועם הילד ביד. רצים ורצים, ואני רק מקווה שהילד ישכח שכשהיה ילד הוא רץ וירו מעליו. בעצם אני יודע שהוא לא ישכח כי דברים כאלה לא שוכחים''.
''פתח-תקוה לא יודעת את חברון - שומעת הדים קלושים של רימונים - ולא מריחה את אבק השריפה
פוגשת בנו, הבנים - חוזרים הביתה משם - ורואה את פנינו - עייפות, עייפות נורא
אבא ואמא מחבקים - מכניסים אותנו, מחבקים - שואלים איך היה - ממששים מחבקים
ושומעים אצלנו הדים קלושים - ולא מריחים את הריח - ולא יודעים''
''אחרי שבועיים אני יורד מהבית, וצועד המום ברחובות שראיתי עד עכשיו מבעד למשקפת. הולך לאט עם הצלף שיוצא מחר הביתה. אני מגלה שהדרך מהבית למוצב לוקחת רק שבע דקות. שבע דקות מזוינות. בשבועיים האחרונים הרגשתי כאילו המוצב רחוק ממני עשרות קילומטרים. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. למחרת אני יוצא הביתה לחופשה. מתקלח, עולה על א' עם ריח אפטרשייב, ויורד למטה אל תחנת האוטובוס. איך זה שאני יורד ככה עם מדים מצוחצחים ועם תיק גדול ושק כביסה, ולידי עוברים החיילים שלי בפטרול, דרוכים ומכוונים את הנשק לכל מקום? כל כך מוזר. כאילו צלפים יורים רק בחיילים על ב'. כאילו יש איזה חוק לא כתוב שבחיילים בדרך הביתה לא יורים. הנה הגיע האוטובוס. קו 160. אני נדבק לחלונות ולא מצליח להירדם בדרך לירושלים''.
| | | | |
| | | | | "חלום רחוק"
| | | | | ''בשבועיים האחרונים הרגשתי כאילו הבית רחוק ממני מרחק של שנים. 31 נראה עכשיו כמו חלום רחוק. חלום שהולך ומתפוגג בין הרחובות המוכרים של השכונה שלי. לא הייתי אתמול בבית פלשתיני מסריח, לא חרבנתי בשקית ניילון, לא התעוררתי עשרים פעם בלילה, ולא פחדתי, ולא נלחצתי, ולא הייתי שם''.
''אני משוטט ברחובות תל-אביב. לא מאמין שבמרחק שעתיים אני אשב מחר מאחורי משקפת, בבית לא שלי. וזה אוכל אותי לדעת שמחר בבוקר אני אקום, אלבש מדי א', ואסע לשם שוב. אסור לקחת ללב. אסור לדאוג. אסור לפחד. קרן מפחדת מספיק בשביל שנינו. ואני חייב להראות לה שהכל בסדר. אחרי שאני עולה על האוטובוס לירושלים אני מיד נרדם. מתעורר שוב ואז כבר מאוחר מדי לחשוב או לבכות. רק הרגשה מחורבנת שלא עוזבת אותי. קו 160, התחנה ברחוב דוד בחברון, עליה למוצב, תדריך קצר, פטרול מלווה אותי. חזרתי לבית''.
| | | | |
| | | | | על "שוברים שתיקה"
| | | | | הם לא סרבנים. הם לא פוליטיקאים. הם אוהבים את המדינה. הם בסך הכל חיילים שהיו שם, ממש כאן, והחליטו שאי-אפשר יותר. שמישהו חייב לקום ולצעוק: תתעוררו ותראו מה קורה לנו. "שוברים שתיקה" - בכל יוםשלישי חן קוטס-בר מביאה עדויות מהמלחמה בשטחים, ועל מה שהיא עושה לנו.
| | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| | |
|
