 |
/images/archive/gallery/275/733.jpg סופיה לליק.
צילום: ראובן קסטרו  |
|
|
|
|
| סופיה לליק מנסה להבין איך לרי בעלה, המחזר העדין, הפך לשיכור המודה שגרם למות בתם מיכל |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אלי ברדנשטיין
19/3/2005 7:00 |
|
|
|
|
|
|
|
לרי לליק, בן גאה של הקווקז, עמד ליד מיטת אשתו סופיה וסעד אותה ביומיים שקדמו ללידת בתם הבכורה. בשעת הלידה התרוצץ, החזיק יד, ליטף רגל. כשצרחה מכאבים היסה אותה. "אל תביישי אותנו", לחש ברוסית באוזנה.ואז ביצבץ הראש. לליק נדחף, רצה לראות גם. כשיצאה התינוקת שכח את הבושה ופרץ בבכי. "זאת הילדה שלי, כמה שהיא דומה לי", געה בהתרגשות. ובאמת, מלבד שיער הראש שקיבלה מאמה, מיכל הקטנה היתה העתק מיניאטורי של אביה, אפילו בתנועות. "איך שהיא ישנה עם היד מתחת לראש", היה מציין לליק בגאווה, "ממש כמוני".
כשהכירו , שנתיים לפני הלידה, גם אז הצטייר לליק בעיני סופיה כבחור רגיש. היה קונה לה ורדים בצבע בורדו, ממתין לה מדי ערב שתסיים את העבודה ומסיע אותה לביתה, לוקח אותה לתאטרון, לקולנוע ולבתי קפה. מחזר בעדינות. אבל האידיליה הפכה לסיוט. לליק יושב עכשיו בתא המעצר. האב הנרגש, שפילל וייחל לבת צברית, מואשם ברצח בתו מיכל, כשהיתה בסך הכל בת חודשיים.
האופן שבו מתה הילדה היה נורא. מדוח הנתיחה שלאחר המוות עולה כי הוא נגרם כתוצאה מ"נזק חמור למוח בעקבות לחיצת ראש בין שני מישורים נוקשים עם יצירת שברים דו צדדיים". פרט לשברים בגולגולת ולדימומים במוח, נמצאו גם שברים בצלעות ובירכיים, כוויות וכן קרע בכבד. כל אלו נגרמו למיכל בעודה בחיים. על פי הדוח, קרעים שנתגלו באיבר המין ובפי
הטבעת נגרמו לאחר המוות.
כמו בתה התינוקת, גם סופיה היתה קורבן של בעלה. "אני לא יודעת איך הכל התגלגל, איך הוא השתנה. לרי הפך לאדם אחר לגמרי בארץ", היא אומרת על האיש שהיה מכה אותה, משאיר סימנים כחולים על גופה. הסיפור שלה ושל לליק קיצוני, חולני, אבל שורשיו נטועים בחוויות שהיו מנת חלקם של כמיליון ישראלים שהגיעו לכאן מברית המועצות לשעבר. צעירים משכילים, שנחתו בארץ זרה, בלי תמיכה רגשית.
למרות שבלבה כבר גמלה ההחלטה לעזוב את לליק סופית,להתנתק, להתגרש, היא עדיין לא מסוגלת לטרוק את הטלפון כשהוא מתקשר מבית המעצר. לליק מבקש שתסלח לו, מסביר שלא רצה להרוג את מיכל. סופיה מתנשפת, על סף בכי. "הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. אני מאוד מבולבלת, אם להאמין לו או לא".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
לרי לליק. ''איך יכולתי להרוג את הילדה? הגעתי להוליד אותה פה"
|
|
|
 |
|
 |
|
"סתם לא נשבעים"
|
|
|
 |
|
|
|
במשך שעות ישב לליק בחדר החקירות בתחנת משטרת יפתח בתל-אביב ולא הבין מה רוצים ממנו. זה היה ביום שישי לפנות בוקר, ה-24 בדצמבר 2004. מולו ישב החוקר יאן קרבט, שהטיח בו ברוסית את השאלה: "איך הרגת את הבת שלך?". לליק: "על מה אתה מדבר? איך אני הרגתי את הבת שלי? זה הילד הראשון והיחיד שלי". חוקר : "לרי, אני שואל אותך, מה קרה היום? איך זה קרה?". לליק: "לא קרה כלום. היא פשוט הפסיקה לנשום וזהו". חוקר: "ממה היא הפסיקה לנשום?". לליק: "לא יודע ממה! ראיתי טלוויזיה. פוטין עוד דיבר". החוקר לא מרפה ולליק בשלו: "אני יהודי קווקזי, אחרי הכל. איך אני יכול. אני הגעתי לכאן ללדת את הילדה".
החוקרים ממשיכים להטיח בו שהוא רצח את בתו. לליק מבקש סיגריה. "לא נגעתי בה. . . אני כמעט מתתי. . . אני כמעט מתתי, כשהיא הפסיקה לנשום". ואז בוקעת מהקלטת שתיעדה את החקירה צעקה ברורה: "איך אני הייתי יכול להרוג את הילדה!? על מה אתה מדבר? אני הגעתי לכאן כדי להוליד אותה פה, שהיא תהיה צברה פה!".
החוקרים יודעים שזה רק עניין של זמן עד שלליק יישבר. הם מכניסים את אשתו לחדר החקירות. "אתה הרגת אותה, בהמה", בוכה סופיה, "איזו חיה אתה". לליק מנסה להסביר, להתחנן, לקבל מנת רחמים מאשתו, ללא הועיל. "לקחת ממני את החיים. . . לקחת ממני. . . למה חזרתי אליך?". לליק: "סופוצ'קה, אל תאשימי אותי, אני נשבע לך". סופיה שוב בוכה.
החקירה נמשכת. בשלב מסוים מתנתק לליק מהחוקרים ופונה לאשתו. "הם מאשימים אותי ברצח של בן אדם!", הוא אומר. "בלב של אמא שלי. . . אני נולדתי בגרוזיה. אצלנו סתם ככה לא נשבעים ולא מולידים ילדים, ובטח ובטח כשעוזבים את המקום (כלומר מהגרים - א.ב). זה החינוך שקיבלתי".
כמה שעות לפני החקירה, ביום חמישי ה-23 בדצמבר בשעה עשר בלילה, הגיעו שוטרים ואנשי מד"א לרחוב חפר 24 בשכונת התקווה בתל-אביב. שם פגשו בלליק המבולבל שהסביר להם בעברית בסיסית כי בתו מיכל לא נושמת כבר למעלה מחצי שעה. "מצאנו תינוקת לבושה רק עם חלק תחתון", סיפר הפארמדיק שהגיע למקום. "ללא הכרה, ללא נשימה וללא דופק, שוכבת על מזרן על הרצפה בבית מוזנח. העור שלה היה קר לחלוטין ועל הבטן היו, כנראה, סימני כווייה. היו גם סימני חבלות בכל הגוף, כולל, כפי הנראה, גולגולת מנופצת, חבלות בבטן התחתונה, בפנים ובגב".
השוטרים לקחו את לליק לחקירה. גם סופיה נעצרה. אולם לאחר חקירה שנמשכה במהלך הלילה, היא שוחררה לביתה. רק בשעה 3:13, בשישי לפנות בוקר, נשבר לליק בחקירה. הוא הודה שהרג את בתו, אך טען שזה קרה לא בכוונה. לליק נענה לבקשת החוקרים לתאר בפירוט את אירועי היום הקודם, עת נשאר לבד בבית עם מיכל.
באותו בוקר נסעה סופיה באוטובוס ליישוב חיננית. היא ביקשה להסדיר חשבונות אחרונים שנותרו מאז שעזבה בחופזה עם לליק לתל-אביב. סופיה החליטה להשאיר את התינוקת בבית ולא להיסחב איתה בנסיעה צפונה. ולא שלליק חזר אז להיות בן אדם. הוא המשיך לשתות ולהכות את סופיה לעתים תכופות,עד שאפילו השכנים החדשים בשכונת התקווה נאלצו להתערב.
אבל סופיה בשלה. "כשהוא פיכח הוא אבא ובעל מצוין", היא מדגישה ומספרת על מקרים שבהם השאירה את מיכל עם לליק והכל היה בסדר. "הוא היה מספר איך 'אכלנו ביחד והחלפנו פמפרס ועשינו פיפי'. הוא ידע לעשות הכל, כך שלא דאגתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''זה הכל וודקה ועצבים''
|
|
|
|
|
|
|
הבוקר האחרון של מיכל דווקא התחיל טוב. היא בכתה קצת ולליק השכיב אותה על הבטן בקצה הספה "כדי שתירגע", כך סיפר לחוקרים. אחר כך האכיל אותה. בסביבות אחת בצהריים, אחרי שנרדמה, יצא לשוק התקווה וקנה סיגריות, בקבוק וודקה ושני בקבוקי סודה. "חזרתי הביתה, מיכל עדיין ישנה", אמר בחקירה. "שתיתי בערך 70 גרם (הכוונה לכשני שליש כוס וודקה - א.ב). אחר כך מיכל התחילה לבכות".
לליק הוציא אותה מהעגלה ושוב השכיב אותה על הספה. "התחלתי לנשוך לה את הידיים והרגליים, מיכל פחות או יותר נרגעה, אני שתיתי עוד כמה גרמים של וודקה, היא שכבה על הבטן ובכתה בשקט. נתתי לה מכות בטוסיק, ליתר דיוק דקרתי אותה פעם אחת עם מזלג ליד הטוסיק ונתתי לה מכות קטנות בכפות הרגליים. רציתי לאכול, לא אכלתי כל היום וכאילו דקרתי לא עם כל המזלג, רק עם שפיץ אחד. היא אפילו לא הרגישה, לא הגיבה. לא התכוונתי להרביץ לה. ככה היא שכבה''.
"הכנסתי לה מד חום בתחת כדי שהיא תחרבן ואחרי זה אצבע", הסביר לליק ואמר שכך נהוג לעשות במקרה של עצירות. "יצא קצת צואה ודם ומיכל התחילה לצרוח. התחלתי לעקם לה, נו, איך להגיד את זה, התחלתי למתוח לה את הרגליים ואז לסגור אותם, שהיא תתאמץ". אחר כך החליף לה חיתול, אבל מיכל לא הפסיקה לבכות. "שפכתי מים שחיממתי בין חמש לעשר דקות. שפכתי את המים על הגוף שלה ליד הבטן".
לליק הסביר לחוקרים כי "לפעמים עשיתי לה קומפרסים חמים. שפכתי לה מים כדי שהבטן לא תכאב לה. המים לא היו חמים אלא פושרים. אני מחמם כי אני שותה הרבה קפה ואז שפכתי עליה ככה". כשהמים נשפכו על גופה, מיכל צרחה. "היא בכתה, אבל כשהמים חמים, אז הבטן מפסיקה לכאוב. אין גזים. אחר כך זה הופיע חזק חזק. כמו כווייה".
לליק אמר שניסה להרגיע את מיכל. "היא צרחה, ואני, כנראה בגלל הכעס, התחלתי לצבוט אותה בידיים, ברגליים. השכבתי אותה על הבטן ולחצתי לא חזק בהתחלה על העורף. היא בכתה ואני לחצתי עוד פעם לא חזק על העורף, אבל בשביל תינוקת זה חזק. אמרתי תפסיקי לצעוק, ואז מיכל נרגעה קצת".
לליק השכיב את התינוקת בעגלה, האכיל אותה 20 גרם מטרנה ויצא למרפסת לעשן. אחר כך חזר לסלון, נשכב על הספה וראה את מסיבת העיתונאים השנתית של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, באחד הערוצים הרוסיים. לדבריו, פתאום קלט שמיכל רגועה מדי. הוא ניגש אליה והבחין שפניה מאדימות במהירות ומתנפחות. לליק הוציא את הילדה מהעגלה והניח אותה על מזרן שהיה על הרצפה. הוא סיפר שמתוך לחץ החל לסטור על פניה, בניסיון לעורר אותה. אחר כך התחיל בביצוע פעולות החייאה, אך לשווא. בדיוק אז התקשרה אמו מרוסיה. לליק המיואש ביקש עצה. היא הורתה לו להזעיק אמבולנס. הוא ענה שאינו יודע איך עושים זאת והתקשר לסופיה. "אמרתי לה, סופה, מיכל כנראה מתה, תזמיני משטרה ושהמשטרה תביא מד"א ואמרתי לה שתחזור גם היא". האמבולנס והמשטרה הגיעו לדבריו רק כעבור למעלה מחצי שעה. בעדותו סיפר שבאותו יום, שתה בסך הכל כ-350 גרם וודקה, קצת יותר מחצי בקבוק.
אחרי שגולל את סיפורו, נשאל לליק שוב מדוע רצח את מיכל. "אני לא רציתי לרצוח אותה, זה הכל וודקה ועצבים", אמר, "אבל אני מבין שרצחתי אותה ואני רוצה לתת את הדין לפי החוק".
השבוע , בשיחה מהכלא, לליק משנה גרסאות. "חשוב לי שכולם יידעו שלא הרגתי את הבת שלי. זה פשוט היה מקרה נורא. אני לא רוצח", הוא אומר.
"באתי לארץ עם סופה בשביל הילדה", הוא מספר. "חייתי ברוסיה ברווחה ולא היה חסר לי כלום, אבל רציתי שהילדה תרגיש שישראל זאת המולדת שלה. נכון שרציתי שסופה תעשה הפלה ברוסיה, אבל אחר כך שמחתי על ההריון. איך ייתכן שכולם חושבים שבאתי לישראל להרוג את בתי ולשבת בכלא. הרי היינו בקושי ארבעה חודשים בארץ".
אחרי שלליק הודה שגרם למותה של בתו, הוא ביקש להיפגש שוב עם חוקרי המשטרה. בפגישה חזר בו מהודעתו וטען שמיכל שכבה על קצה הספה, נפלה ואז הרדיאטור הביתי נפל עליה ומחץ אותה תחתיו. לדבריו הרדיאטור הדולק גרם גם לכוויות. את הודאתו הקודמת הסביר בכך שפחד מהחוקרים. "הם צעקו עלי כל כך חזק שנבהלתי. אם אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניהם, הם מיד התחילו להשתולל, אחד מהם בכלל היה מופרע. כל הזמן החוקרים רצו לדעת איך עיניתי אותה, ואני פחדתי שהם יביאו לי מכות. גם כשאמרו לי שהילדה מתה לא האמנתי, למרות שכבר ידעתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''עכשיו אני מצטער''
|
|
|
|
|
|
|
להלן הגרסה החדשה שהציג בפני חוקריו: "הורדתי לה את הבגדים ושמתי אותה על הספה. ליד שמתי את הרדיאטור שיהיה לה חם כי היא היתה מצוננת. יצאתי עם הפילטר כדי לערבב עם מים חמים, לנקות את הטוסיק, ובמטבח שמעתי רעש, בום, שהיא נפלה. אני חוזר לסלון ואני רואה את הצד הימני שלה מתחת לרדיאטור. ואז כבר שפכתי עליה את המים החמים, כי הייתי בשוק וזה היה הדבר הראשון שהיה לי מתחת ליד''.
''היא בכלל לא הגיבה והתחלתי לעשות לה החייאה ועיסוי בלב, ונתתי לה מכות בפנים, וצבטתי אותה כדי שתתעורר ואני לא חשבתי שהיא תמות, רציתי להחזיר אותה לחיים והראש שלה התחיל להתנפח והורדתי לה את הכובע ונגעתי בראש והראש היה רך והתנפח. ושמתי בחזרה את הכובע. הראש היה אדום וגדל כל הזמן. ואז הגוף התחיל להיות אדום מהמים ששפכתי. זה היה נורא, אני לא מאחל את זה לאף אחד. ואז חיבקתי אותה ובכיתי וכבר הבנתי שהיא מתה''.
"נכון שאני הרמתי יד מספר פעמים על סופה. פיטרו אותי מהעבודה כי הייתי כל הזמן עם סופה והילדה החולה. ואז התחלתי לשתות מדי פעם כי היה לי כואב שככה שיקרו אותי, והיא אמרה לי שאני לא עובד וזה לא היה לי נעים והרי לא הייתי אשם שפיטרו אותי, כי רציתי לעזור לה ואני הכיתי אותה. ועכשיו אני מצטער על זה. אפילו פעם אחת רצתה ללכת ממני ואני בקושי שכנעתי אותה שתשמור על המשפחה, שהילדה לא תגדל בלי אבא. אמרתי לה שאסור לנו להתגרש''.
"כל האשמה שלי שנשארתי לבד באותו יום. אם היה אדם אחר במקומי, זה היה נגמר אחרת. סופה היתה נשארת עם הילדה, והילדה לא היתה נופלת מהספה והיא היתה שומרת עליה יותר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סופיה לליק במעצר. ''הוא סטר לי אבל זאת היתה אשמתי''
|
|
|
|
|
|
|
לליק והחרוסת של אמא
|
|
|
|
|
|
|
סופיה (24) ולרי (27) נפגשו בשנת 2000 בקבלת שבת שנערכה במועדון של הסוכנות היהודית בעיר וולדיקווקז, בירת חבל אוסטיה הצפונית, שבה חיה קהילת יהודים בת כ-1,500 נפשות. גם משפחתה של סופיה, כמו רוב המשפחות האחרות, היתה מעורבת. היא עבדה במועדון כמדריכה ולליק הגיע עם אמו כדי לספוג קצת יידישקייט. "פתאום הופיע בחור חדש, אתה יודע", היא נזכרת. "אחר כך התחיל להגיע לחגים שהיינו מציינים בבית הספר של יום א' שבו לימדתי. שנינו במקור מהעיר טביליסי (בירת גרוזיה), אז התחלנו להגיד שלום אחד לשני''.
"אני זוכרת שפעם אחת לפני פסח ישבנו במועדון וחשבנו מה לעשות והטלנו על כל אחד תפקיד. לרי הציע להכין חרוסת ובאמת אמא שלו הכינה לנו חרוסת לסדר פסח. בפעמים אחרות היה מכין פלקטים עם הכיתוב: 'שבת שלום' או'שנה טובה'". סופיה נזכרת בחיוך איך הזמין אותה בפעם הראשונה לתאטרון. "הסכמתי לצאת איתו, אבל כמו ידידים". לליק המתין לה בכניסה עם זר פרחים ענק שהחביא מאחורי גבו.
"הוא רצה לתת לי אותו ולא הסכמתי. אמרתי לו שמצדי ייתן לשחקנים את הפרחים. הוא התעצבן וזרק לפח", נזכרת סופיה איך נכנסו מתוחים לתאטרון ופורצת בצחוק גדול. עם הזמן הפכה למנהלת סניף הלל של הנוער היהודי בעיר. היא היתה זו שייסדה את הסניף, הביאה את הילדים ואף השיגה מימון.
"אצלנו כל המבוגרים היו רחוקים מהיהדות ואנחנו החזרנו אותם לשורשים. חלק מהם התחילו לבכות כשנזכרו בילדותם, אחרים פחדו אפילו להיזכר וגירשו אותנו. כל התקדמות קטנה הוציאה ממני רגשות חזקים". במקביל, המשיכה בלימודי תואר ראשון בפקולטה לביולוגיה באוניברסיטה המקומית שאליה התקבלה בגיל 16, כיוון שקפצה כיתה.
לקראת סוף שנת 2002 ביקש לליק להדק את היחסים ביניהם. "כשאמר לי שאני מוצאת חן בעיניו, התעצבנתי. הייתי משקרת לו ואומרת שיש לי מישהו, כי לא היה בראש שלי להיכנס לקשר זוגי". לליק לא התייאש והמשיך בחיזוריו. היה מתקשר אליה ללא הפסקה ושולח לה הודעות אס-אם-אס. "שמרתי את כולן", אומרת סופיה ועוטה ארשת של ילדה מתבגרת, "נהניתי להיות מחוזרת".
וככה , בלי שהתכוונה, הפכו לזוג. לקראת סוף אותה שנה הגיע לליק עם הוריו מצויד בזר פרחים ענק, לבית אמה של סופיה. ההורים סיכמו את עניין החתונה וגם תיכננו מסיבה גדולה לכל השכונה, אבל במקום זאת הלכו סופיה ולרי לעירייה ובסוף דצמבר 2002 נרשמו כבעל ואישה. אחר כך עברו לבית הוריו של לליק.
"לא יודעת למה התחתנתי איתו", היא אומרת היום. "לא צעקתי מהתלהבות בוא נתחתן. כנראה היה משהו, אולי אהבה. כן, בעצם בוודאי, לא אולי, היתה אהבה. בתהליך הדרגתי הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. הוא עבד עם אביו בנגרייה ואחר כך בחנות למכשירי חשמל. היינו הולכים אחרי העבודה לתאטרון או לקפה. אפילו נסענו בקיץ ביחד לגרוזיה לנוח. בקיצור, ממש סיפור אהבה. הכל היה בסדר ונפלא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רצינו תינוק ישראלי, שורשי
|
|
|
|
|
|
|
סופיה רצתה לעלות לארץ מאז מלאו לה 16. אז גם החליטה לגשת למיונים של תוכנית סל"ה (סטודנטים לפני הורים) של הסוכנות היהודית. היא עברה אותם, אך אמה עצרה בעדה מלעלות, "כאילו הרגישה שמשהו רע יקרה".
למרות זאת, ב-26 באוגוסט 2004 עלתה לארץ עם בעלה. "החלטנו לנסוע לישראל כי רצינו שהתינוק יוולד פה. שלא יגידו שהוא עולה חדש". מיד כשהגיעו לארץ, הוסעו בני הזוג הישר ליישוב חיננית, התנחלות לשעבר, ששינתה הגדרה מאז הוזז המחסום. חיננית ממוקמת באזור גבוה וירוק בשומרון, לא הרחק מחדרה. ביישוב פועל זה מספר שנים מרכז קליטה ובו קרוואנים, שבילי אקרשטיין ומגרש משחקים עבור עולי קווקז. מנהל המרכז וראש היישוב, חנן ניב, מסדר לגברים פרנסה באחד המפעלים הסמוכים, דואג שהעולים ילמדו באולפן לעברית ומסייע למעוניינים גם להתגייר. מטרת המרכז, שמעטים כמוהו פועלים היום בישראל, היא לאפשר נחיתה רכה למשך שנה. בתום השנה נאלצים העולים לעזוב.
"הגענו לחיננית בלילה", נזכרת סופיה. "בניגוד לאחרים לא ידענו בדיוק מה זה חיננית, ראינו רק תמונות. שמו אותנו בקרוואן ובהתחלה היינו בשוק, כי חשבנו שנגור בבית כמו ברוסיה. בבוקר נרגענו. החיים הם כמו סולם, חשבתי אז, פעם אתה למעלה ופעם למטה". לליק החל לעבוד במפעל פלסטיק והיה נוסע ברחבי הארץ ומרכיב נדנדות. עבד מחמש בבוקר עד שעות הערב.סופיה,בחודש השביעי להריונה, העבירה את הימים בציפייה ללידה.
עם כל יום שעבר לליק השתנה. היה מגיע מהעבודה שיכור, מתחיל לצעוק, מחפש סיבות לריב. "כולם היו שותים אצלו בעבודה אז גם הוא היה שותה", מספרת סופיה, "אבל בניגוד לאחרים ללרי מספיקים כמה שלוקים כדי לאבד את השליטה ואז ההתנהגות שלו הופכת לממש רעה ולכן הוא ידע שאסור לו לשתות". סופיה מציינת שברוסיה כמעט לא שתה, "רק ככה, מדי פעם באירועים, אחת לחודש חודשיים, וגם אז ממש קצת ומהרגע שנכנסתי להריון, לפני שעלינו, הוא בכלל לא נגע בבקבוק ובטח שלא הרביץ".
חייו של לליק, שאותו הכירה כבחור עדין, הפכו קשים יותר ויותר. "לרי היה בן יחיד להוריו שפינקו אותו בלי סוף. אמא שלו אמרה לו מה לעשות והוא לא סטה, לא ימינה ולא שמאלה, דאגה לו כמו ילד קטן ועשתה בשבילו הכל. כך התרגל לחיות. ופתאום אין ברירה אלא לעבוד. אין למי לבכות, אי אפשר לשבות". לדברי סופיה, לרי מעולם לא עבד כל כך קשה כמו בארץ. "הוא היה אומר לי שלא חשב שיחזיק מעמד בעבודה כזאת. יש לו הרבה דברים שלא סיים. הוא למד עריכת דין, אבל לא הלך למבחן האחרון, התקבל ללימודי משחק ולסינון האחרון לא הלך. לקח קורסים במחשבים, אבל לא לקח את המסמכים".
כעבור זמן מה הפכה ההתפרעות לאלימות. באחת המריבות ביניהם סטר לליק על פניה של אשתו. "אבל זאת היתה אשמתי", היא ממהרת להגן עליו. "פגעתי בו במקום הרגיש שזה אמא שלו ולא הייתי צריכה לעשות את זה".
יום אחד, לקראת סוף ההריון, הלכה סופיה לקופת חולים לבדיקות שגרתיות, שם התבשרה שהיא נושאת בבטנה בת ולא בן, כפי שנאמר לה ברוסיה. הבדיקות גילו גם שסופיה נדבקה בחיידק שמקורו בחתולים. סופיה הסיקה שנדבקה עוד ברוסיה מהחתול של לליק. הרופאים הסבירו לה שהחיידק גורם למחלת דם שפוגעת בעובר. היא טופלה בבית החולים הלל יפה במשך שבוע ושוחררה לביתה. למחרת חזרה עם לליק כדי ללדת. אחרי צירים קשים ושימוש במלחציים, נולדה מיכל. "היא לא רצתה לצאת. כנראה הרגישה שלא יהיה לה טוב בחוץ". כיוון שציפו לבן, תיכננו לקרוא לרך הנולד בשם דוד. "אז לרי אמר שדוד יהיה הילד הבא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"משפחה לא נורמלית"
|
|
|
|
|
|
|
" כשחזרנו לחיננית, הכל כבר באמת השתנה מקצה לקצה", מספרת סופיה. "בימים שלאחר הלידה לרי לא הלך לעבודה. ביחד הלכנו לרופאים. מיכל היתה צריכה לקבל טיפול בווירוס". באותה תקופה לליק היה נוסע לחדרה, שותה וחוזר שיכור. "תמיד הוא היה מתחמם מהר ומתקרר במהירות, אבל אף פעם לא הרים ידיים. אחרי הלידה התחיל להרביץ לי".
כשלליק היה מרביץ, סופיה היתה לוקחת את מיכל ועוברת לקרוואן של אלאן ואינגה, גם הם זוג עולים חדשים מהקווקז. "הייתי עוזבת בלילה וחוזרת בבוקר, אחרי שהיה נרגע", מספרת סופיה. בבוקר היה לרי מבקש את סליחתה, מסביר שלא יודע למה הרביץ ומבטיח שלא יעשה זאת שוב. "הוא היה אומר לי, 'תראי, לא הרבצתי לך חזק, אפילו אין לך סימנים'. ואז הייתי מראה לו את הסימנים הכחולים שגרם לי בלילה".
בינתיים פוטר לליק מעבודתו, למרות שקיבל אישור להיעדר ממנה בשל מחלת בתו. חנן ניב מצא לו עבודה בגבס, אבל לליק שקע בדיכאון שכבר כירסם בו.
לילה אחד בסוף חודש נובמבר, לליק שוב השתכר. הפעם הפנה את זעמו אל מיכל. "הוא התחיל להתעלל בה. מרים, מוריד, מפשיט ומלביש", הסבירה סופיה במשטרה. "הפך אותה עם הראש למטה. נו, תפס ברגליים ועם הראש למטה".
לליק הכה את מיכל "גם בטוסיק וגם בפנים". סופיה פרצה בבכי וביקשה שיעזוב את התינוקת. "הוא היה מרביץ לי ואז שוב מתחיל להרביץ לה. היה נותן לי מכה ואז היה מתחיל שוב להרביץ לה, כדי שאני אראה ואדאג". לדברי סופיה, האירוע נמשך חמש או שש שעות. כשמיכל היתה בוכה, הוא היה צורח לעברה, "תשתקי" וממשיך במעשיו, מסובב לה את הידיים ואת הרגליים. באמצע הלילה הצליחה סופיה להזעיק לעזרה את שכנה אלאן שהגיע לקרוואן. לליק הבטיח להירגע, אך כשאלאן הסתלק, הוא שב לסורו. רק לפנות בוקר נרדם.
"בבוקר לא יכולתי אפילו לקום, הכל כאב לי", סיפרה סופיה. כשלליק התעורר, הוא נסע לחדרה והתקשר משם לסופיה. "שמעתי שיש לו שוב קול שיכור. נבהלתי ומיד עזבתי". לדבריה , בעקבות האירוע החליטה לעזוב את לליק ועברה לגור באופן קבוע בביתם של שכניה, אלאן ואינגה.
כשלליק חזר הביתה הוא הבין שאשתו עזבה אותו. מיד התקשר לאמו ברוסיה, שהתקשרה מצדה לסופיה. סופיה הסבירה לחמותה שאם בנה ימשיך להתנהג כפי שהוא מתנהג, הוא ייעצר על ידי המשטרה, ואז אמרה אמו: "אם משהו יקרה לבן היחיד שלי, אני לא אחראית למעשי". מאוחר יותר שוחחה סופיה עם אמה. "היא אמרה שהם, המשפחה של לרי, לא נורמלים. אמא שלו איימה על אמא שלי ואמרה: 'אני אקח רימון ואפוצץ את הבית שלכם'". עד כמה שהאיום נשמע דמיוני, סופיה טוענת שהיא חששה שבני משפחתו של לליק עלולים לממש אותו.
במקביל, הזמינה רכזת מרכז הקליטה עובדת סוציאלית לשוחח עם סופיה, שנעתרה בקושי. סופיה סיפרה על התנהגותו של בעלה ועל המכות שהוא מפליא בה, אך לא הזכירה את ההתעללות בתינוקת. כאילו כדי להוכיח את טענותיה, הגיע לליק במהלך הפגישה וניסה להפריע. לראש היישוב חנן ניב זה הספיק. הוא הודיע ללליק שעליו לעזוב את המקום. "אנחנו לא מחזיקים כאן אנשים שמתנהגים כמוך", אמר לו. בהמשך אף יידע את השוטר הקהילתי, רס"ר אליאב לוי, שבא לביקור ביישוב ב-8 בדצמבר . כשלוי הגיע, הוא פגש שתי נשים שאינן דוברות עברית. "לדבריהן הכל בסדר", הוא רשם בדוח שמילא. לוי מספר כי ערך סיור ולא ראה שום דבר חריג. "מאוחר יותר התברר לי שאחת הנשאלות היא האישה המוכה", כתב .
יומיים אחר כך, האיומים מצד אמו של לליק עזרו. סופיה החליטה לחזור לבעל המכה. "העובדת הסוציאלית שנפגשה איתי הציעה לי להתגרש ממנו. חשבתי על זה ברצינות, אבל הוא כל כך התחנן שאני אחזור אליו, התחנן על הברכיים. השאיר לי הודעה קולית שהוא יחטוף את מיכל כי זה לא בסדר שהיא תגדל בלי אבא. החתמתי אותו על זה שהוא לא ירביץ לי. הוא גם הסכים ללכת לגמילה מאלכוהול. האמנתי לו וחזרתי אליו. הוא מצא דירה בתל אביב וגם עבודה כנגר ואז בא לחיננית לקחת אותי. ארזנו את הדברים ונסענו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא אעזוב לעולם"
|
|
|
|
|
|
|
ביום ראשון יתחדש משפטו של לליק. הוא מואשם ברצח, תקיפה והתעללות בקטין חסר ישע. כששואלים את סופיה אם יש משהו שהיא מצטערת עליו, היא משיבה שלא. היא פשוט לא מבינה איך הידרדרה לשפל בו היא נמצאת. "אני לא מבינה למה היכו אותי, למה מת לי ילד. אני לא ראיתי מעולם יחס כזה בתוך הבית שלי. היה כבוד במשפחה, לא ידעתי מה זה שתייה בכלל בבית. אצלנו כולם עם השכלה גבוהה, עם תרבות, היו בעלי אדמות ממשפחת אצילים".
טעית במשהו?
"אם לא הייתי טועה לא היו מכים אותי. או שלא הייתי צריכה להתחתן איתו או שלא הייתי צריכה לעלות לארץ איתו.כשהתחיל להכות אותי הבנתי שעשיתי טעות שהתחתנתי איתו".
את אוהבת אותו?
"לא אכפת לי ממנו היום. חבל לי עליו כעל בן אדם, אבל לא כעל בעל. אני לא אסלח לו לעולם על מה שעשה לי, אבל אם אני סוגרת את העיניים ורואה אדם בבית סוהר, אז כן אכפת לי מהסבל שלו".
הוא מתקשר אלייך?
"כל יום. אומר לי, 'בואי נלד עוד ילד כדי שמיכל תחזור', וזה מצחיק אותי וכואב לי ההצעות שלו. הוא מספר איך לא יכול היה לעשות את זה, 'היא הרי דמתה לי', הוא אומר, אבל גם אם אני ארצה מאוד לא אוכל לחיות איתו, כי בכיתי מאוד איתו. כבר לקחתי את המסמכים לצורך הגירושים".
ועכשיו, את חושבת לחזור לרוסיה?
"לעולם לא אוכל לעזוב את הארץ. יש לי כאן ילד קבור. אמא שלי אולי לא תוכל לעלות וזה יהיה קשה בלעדיה, אבל אמא זאת אמא וילד זה משהו אחר. וזה מה שקובע".
אז מה מחכה לך בעתיד?
"אני אשתגע אם אעבוד בניקיון. אני אתלה עצמי אם אמשיך. אני מנקה מהר כדי לעוף משם. בחיים לא עבדתי בעבודה כזאת. תמיד עבדתי עם הראש. אני חייבת למצוא לעצמי משהו טוב יותר. כולם מרגיעים אותי שיהיו לי משפחה וילדים. אני פוחדת מזה. בינתיים אני לא רוצה שום קשר. אם מחר יציע לי בחור לטייל איתו, אסרב לו. בינתיים אני לא חושבת על העתיד".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
