 |
/images/archive/gallery/275/921.jpg פסל של סדאם חוסיין.
צילום: אי-פי  |
|
|
|
|
| מתפיסתו של סדאם ועד לבחירות
החופשיות הראשונות במדינה.
שנתיים לפרוץ המלחמה בעיראק |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חיים איסרוביץ
18/3/2005 18:31 |
|
|
|
|
|
|
|
התכנסות 275 חברי הפרלמנט העיראקי ביום רביעי בבגדד סימלה את העידן הדמוקרטי החדש של עיראק. לראשונה נאספו יחד נציגי העם העיראקי, נציגים שנבחרו באופן ישיר וחופשי בסוף ינואר. אולם גם האירוע החגיגי וההיסטורי לא הסתיר את העובדה כי שנתיים אחרי פרוץ המלחמה, עיראק עדיין מחפשת את הדרך ליציבות.
ב-19 במרס 2003 תקפו טילי שיוט ומפציצים אמריקניים מטרות, שבהן על פי ההערכה הסתתרו שליט עיראק, סדאם חוסיין, ובכירי משטרו. המתקפה לא צלחה, אך זמן קצר לאחר מכן הכריז נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, על פתיחתה הרשמית של המלחמה. "אני מבטיח כי זו לא תהיה מערכה חלקית, ואנו לא נקבל שום תוצאה מלבד ניצחון", הכריז בוש בנאום לאומה.
המלחמה החלה בעוצמה ובמהירות. כוחות האוויר של הקואליציה, אותה הובילה ארה"ב, הוציאו לפועל את מתקפת "הלם ופחד", במהלכה תקפו מטרות בכל רחבי המדינה.
כוחות רגלים ושריון פרצו מדרום וניהלו קרבות עזים בבצרה ובערים נוספות, כשבימים הבאים החלה גם מתקפה בצפון עיראק. הכוחות העיראקיים של משמרות הרפובליקה ניסו להשיב מלחמה, אך לא יכלו לעמוד מול עוצמת הקואליציה.
שלושה שבועות לאחר התקיפה הראשונה, עמדו כוחות הקואליציה במרכז הבירה העיראקית. המוני תושבים מקומיים הגיעו לכיכר המרכזית והפילו את פסלו של סדאם. הנשיא בוש השיג את המטרה הראשונה, אותה לא הצליח להגשים אביו ב-1991 – הפלת משטר העריצות של סדאם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חיילים אמריקנים בפאלוג'ה. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
"האקדח המעשן" לא נמצא
|
|
|
 |
|
|
|
ב-1 במאי הכריז בוש על סיום הפעולות הצבאיות בעיראק, אך מהר מאוד התברר כי להכרזה אין בסיס. מאז פרוץ המלחמה ועד היום נהרגו בעיראק יותר מ-1,500 חיילים אמריקניים, הרוב שבהם כתוצאה מפעילות עוינת.
את מקום צבאו של סדאם חוסיין בתפקיד האויב החליפו ארגוני טרור ונאמנים של מפלגת הבעת'. כוחות הקואליציה, השיעים, הכורדים ובהמשך גם המגויסים לצבא ולמשטרה החדשים – כל אלה הפכו למטרות.
מכוניות תופת, מחבלים מתאבדים ומטעני חבלה התפוצצו ברחבי עיראק והביאו למותם של מאות בני אדם. למרבית הפעולות אחראי ארגונו של הטרוריסט ממוצא ירדני, אבו-מוסעב א-זרקאווי, שהפך למבוקש מספר אחד כשעל ראשו עומד פרס של 25 מיליון דולר, שני רק לאוסמה בן-לאדן, שאת ארגונו – אל-קאעידה- הוא מייצג בעיראק. למרות כל המאמצים והמרדפים, א-זרקאווי עדיין מסתובב חופשי.
לא רק חוסר היציבות הביטחונית הוא כישלון של האמריקנים. הוויכוח הגדול ביותר ערב המלחמה היה סביב אמצעי הלחימה הבלתי קונבנציונליים שבידי עיראק. ממשל בוש ניסה לשכנע את העולם כי סדאם חוסיין מפתח ומחזיק נשק כימי וביולוגי, ובנאום פתיחת המלחמה הכריז בוש כי זו אחת הסיבות המרכזיות שארה"ב החליטה לצאת לקרב.
אולם בינתיים התפוצץ הבלון לארה"ב בפנים. צוותי בדיקה מיוחדים חיפשו בכל רחבי המדינה את העדויות לפיתוח אמצעי הלחימה, אך עד לרגע זה לא נמצא "האקדח המעשן". נהפוך הוא, כל העדויות עד כה הן שהנשק הושמד בשנים שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה.
גם המוסר האמריקני הועמד בספק בחודשים האחרונים עם חשיפת פרשת כלא אבו-ע'ריב בבגדד. קצינים וסוהרים אמריקנים הועמדו לדין על התעללות בעצירים עיראקיים. היו אף שהועמדו לדין על הריגת עיראקים. למרות שהפרשה גרמה לזעזוע ברחבי העולם ובתוך ארה"ב, היא לא הביאה לשינוי במידת המעורבות האמריקנית בעיראק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאזרח יש כוח להכריע
|
|
|
|
|
|
|
למרות רשימת הכישלונות והמחאה נגד המלחמה, הצליח בוש להיבחר לכהונה שנייה ברוב מרשים. את המערכה בעיראק הוא הפך לדגם לקידום רעיונות החופש והדמוקרטיה ברחבי העולם הערבי, ולפחות בתחום הזה ניכרת תזוזה.
מיליוני המצביעים העיראקים שהלכו לקלפיות בסוף ינואר, על אף איומי הטרור, הביאו כמעט לכל בית במזרח התיכון את התחושה שלאזרח יש את הכוח להכריע. שבועות אחדים קודם לכן נראו מחזות דומים גם ברשות הפלשתינית, שם בחרו את יורשו של ערפאת. בהמשך הופיעו סימני רפורמה בסעודיה ובמצרים. גם ההפגנות למען יציאת סוריה מלבנון הן השפעה ישירה של אותם תהליכים.
השיעים, שתחת שלטונו של סדאם היו נתונים לרדיפות, הרימו את ראשם בעקבות המלחמה. חלקם, בראשות המנהיג הצעיר והכריזמטי, מוקתדא א-סאדר, ניסו להתמודד מול האמריקנים, אך לאחר קרבות קשים הם נאלצו להרים את ידיהם. רק אז הגיעו השיעים להבנה כי את כוחם האמיתי – הקבוצה הגדולה ביותר בעיראק – הם יוכלו לממש בעזרת הדמוקרטיה. ואכן בבחירות ניצחו המפלגות השיעיות והן צפויות לעמוד בראש הממשלה הבאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין מנוס מהמבחן
|
|
|
|
|
|
|
למרות שבשנתיים האחרונות חל שינוי בעיראק, היא עדיין ניצבת בפני מבחן קשה, אותו היא חייבת לעבור. תפיסתו של סדאם חוסיין בדצמבר 2003, כמו גםתפיסתםשל רבים מבכירי משטרו, הן הישג של האמריקנים ושל השלטון העיראקי החדש, וכרגע נותרה רק השאלה מתי יחלו משפטיהם.
ברגע שתחל "ההצגה" האמיתית, תיאלץ עיראק להתמודד עם קרוב ל-30 שנה של זוועות. העדויות של מאות ואלפי העיראקים ששרדו את נחת זרועו של המשטר הקודם יהדהדו בכל בית בקולי קולות. אלה יהיו חודשים קשים שבהן עיראק תיאלץ לעשות חשבון נפש ולחדור לפצעים העמוקים ביותר, תרתי משמע.
אולם אין מנוס מאותו מבחן. כשם שדרום אפריקה היתה צריכה להתמודד עם העדויות על האפרטהייד כדי להגיע לסוג של השלמה, כך עיראק זקוקה לאותם משפטים כדי להיטהר מעברה ולצאת לדרך חדשה. גזר הדיןשל סדאם חוסיין ואנשיו כבר ברור לכל, וייתכן כי רק לאחר שהם ייעלמו באופן פיזי מהעולם, יוכלו העיראקים לנשום לראשונה את ריחה של החירות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העבודה עדיין לא הסתיימה
|
|
|
|
|
|
|
בנאום שבו הכריז בוש על סיום הפעולות בעיראק, הוא הודה כי עדיין יש עבודה רבה בעיראק. "המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה ייקח זמן, אך הוא שווה כל מאמץ. הקואליציה תישאר עד שעבודתנו תסתיים. אז נעזוב ונשאיר עיראק חופשית", אמר הנשיא.
חלק מהכוחות הזרים מתחילים לצאת מעיראק. הספרדים כבר בחוץ, האוקראינים החלו לצאת ובסתיו גם האיטלקים יצטרפו לנסיגה. אך בינתיים האמריקנים נשארים. עדות לכך היתה בדברי קצין בכיר, שאמר לפני ימים אחדים כי ייתכן שחלק מתפקידי הקצונה בצבא העיראקי החדש יוחזקו בידי אמריקנים, כיוון שכיום לא ניתן למצוא מקומיים מתאימים שאינם נאמנים עדיין למשטר הקודם.
למרות הטרור וכל הקשיים, הוכיחו העיראקים כי הם רוצים לחיות במדינה חופשית, שבה הם קובעים את גורלם. הדרך עוד ארוכה, ועשויה להימשך עוד כמה שנים, אבל נכון לעכשיו אף אחד עוד לא מרים ידיים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
