 | | | | זרעים של שנאה | |
| | | שוברים שתיקה עם א', לוחם ותיק שכבר ראה כך וכך
דברים בשטחים, אך מאז השתתף בעונש קולקטיבי
לכפר פלשתיני רק לפני כשבוע, הוא לא מצליח לישון | |
| | | |  | | | | חן קוטס-בר
22/3/2005 18:30 | | | | | | | | | חלק מהעדויות שהובאו בחודשים האחרונים במסגרת 'שוברים שתיקה' התייחסו לאירועים שקרו בסמיכות לפיגועים קשים. התגובות, היו בהתאם. הלוחמים דיברו על הרצון לנקום ולסגור חשבונות.
האירוע שא', לוחם חי”ר שנמצא בימים אלה בתעסוקה בשטחים, מדבר עליו- התרחש בשבוע שעבר, באחת הגזרות השקטות בגדה. אולי דווקא השקט היחסי הוא שעורר את א', לוחם מנוסה בשלהי השרות הצבאי שלו שכבר חווה הרבה מאד חודשי שטחים, לפקוח עיניים ולשבור שתיקה.
בגלל החשש מתגובת מפקדיו, וגם מחשש להפללה עצמית- הפרטים המלאים של א', שם היחידה, ומקום האירוע עליו הוא מספר- שמורים במערכת.
| |  | |  | | |  | |  | ענישה קולקטיבית פרופר
| | | | | "מדובר על החיים שם עכשיו. אלו כבר לא הימים של כל יום פיגוע. גם אני הייתי מופתע. חשבתי שקצת נתמתן: גזרה שקטה, ימים יחסית שקטים. אבל לא. מה שאני מדבר עליו, קרה לפני כמה ימים, אולי שבוע. בקבוק תבערה נזרק בכניסה לאחד הכפרים השקטים. הבקבוק נזרק על הכביש, לא ידעו מי אחראי''.
''תוך כחצי שעה, מפקד הגזרה נתן הוראה לעבור מבית לבית בכל הכפר, להוציא את כל הגברים, מילדים בני 11-12 ועד זקנים. כשירדה ההוראה- זה כבר נשמע מזעזע. 'לאסוף את כל הגברים של הכפר'. נשמע לא טוב. הוציאו את הגברים. מה זה הוציאו? אנחנו הוצאנו. אני לא מאתמול בדברים האלה, אני ותיק, אבל הפעם זה היה שונה כי היתה כאן ענישה קולקטיבית גרידא. לא היה פה שום דבר אחר, שום עניין מבצעי. גם עוצר הוא ענישה קולקטיבית, אבל הוא לפחות מתורץ בצורך מבצעי. פה לא''.
''התחלנו לעבור מבית לבית, זה היה בעשר בלילה. יש אצלנו גם מתנחלים, ימנים כאלה, קיצוניים. אז אפשר לדמיין איך ההוצאה מהבתים נעשתה. בהפחדות, בצורה אגרסיבית, נשק מכוון לילדים.
במקומות שהייתי בהם עד היום בשטחים, הפלשתינים כבר היו רגילים אלינו. אלה היו תמיד אנשים שכבר הכירו את הנוהל, ממקומות בעייתיים. כאן לא. מדובר בכפר שקט. נפלנו על האנשים בהפתעה גמורה. אלה היו בתים שכשנכנסנו אליהם, הילדים עוד נבהלו. ילד פותח דלת, חייל מכוון אליו נשק- זה קשה''.
''אחר כך אספנו את כל הגברים ברחבת בית הספר. זה היה מחזה מזעזע. כל הגברים יושבים על הרצפה, גם הילדים מגיל 11 ומעלה. החבר'ה ששמרו עליהם לא נתנו להם לזוז, אפילו לא לעשות פיפי. מי שהיה צריך שירותים פשוט התאפק. חילקו אותם לפי גילאים והם ישבו שם, חיכו. לקחו להם תעודות, אבל אף אחד אפילו לא בדק אותן. סתם ייבשו אותם.
אחרי שעתיים ויותר של ישיבה, הגיע המג"ד. לקח מתורגמן, אמר לו שיגיד לפלשתינים ש'אם שוב ייזרק על הכביש בקת"ב, הכפר הזה לא ינשום'. ככה. ענישה קולקטיבית פרופר. אף אחד אפילו לא הריח להם את הידיים, לראות מי זרק את הבקבוק. אף אחד לא בדק אותם. אחרי כמה שעות, שחררו אותם הביתה''.
| | | | |
| |  | | קשיש פלשתיני וחייל. צילום: שוברים שתיקה | /images/archive/gallery/277/856.jpg  |
| | | | | | לא מאמין בסרבנות
| | | | | למה לא סירבת?
"יש הרבה סיבות למה לא לסרב. אני לא מאמין בסרבנות, במציאות של עכשיו. אני עושה ומנסה לדבר עם המפקדים, עם מי שצריך. אני גם מנסה לעשות את זה אחרת, למרות שאין דבר כזה. זה שהעיניים שלי מתנצלות כשאני מוציא ילד בן 11 שלא עשה כלום, באמצע הלילה מהבית- זה לא מתקן כלום. והכי קשה- שזה משהו שנשאר בינינו לבין מי שהיה שם. אף אחד לא יודע מזה, רק אנחנו והם''.
''אני לא ישנתי אחרי זה בלילה. היה קשה לי לישון, כי זה לא עובר ככה, כשאתה מוציא מהבית אנשים בגיל סבא שלך וילדים בגיל האחים שלך, ואתה יודע שאתה והחברים שלך ממררים לאנשים האלה את החיים. אני תמיד אזכור את זה, את מה שהיה שם באותו לילה. ואמרתי, כבר ראיתי הרבה דברים בשטחים. אבל שם זה היה סתם. אנחנו זרענו שם את הזרעים של השנאה, של הפיגוע הבא. לראות את הילדים הקטנים שם ולדעת 'אני, א', בעצמי זרעתי אצלו את השנאה כלפי'. זה הכי קשה. לדעתי שזה לא נגמר עכשיו. שהם לא ישכחו את זה. גם אני לא אשכח את זה, ואנחנו עוד ניפגש".
| | | | |
| | | | | על "שוברים שתיקה"
| | | | | הם לא סרבנים. הם לא פוליטיקאים. הם אוהבים את המדינה. הם בסך הכל חיילים שהיו שם, ממש כאן, והחליטו שאי-אפשר יותר. שמישהו חייב לקום ולצעוק: תתעוררו ותראו מה קורה לנו. "שוברים שתיקה"- בכל יוםשלישי חן קוטס-בר מביאה עדויות מהמלחמה בשטחים, ועל מה שהיא עושה לנו.
| | | | |
|
| | | | | | |
 | |
| | |
|
