 |
/images/archive/gallery/278/032.jpg כינוס חברי ''פה אחד''. צילום: עומרי בהט
 |
|
|
| "לאף אחד אין מונופול על כאב ואובדן" |
|
| לראשונה מאז הצטרפותם לארגון, נפגשו אתמול חברי
"פה אחד", סטודנטים יהודים ופלשתינים מכל הארץ
כדי לשוחח, להאזין וללמוד שכל צד גם צודק וגם טועה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אפרת פורשר
22/3/2005 19:31 |
|
|
|
|
|
|
|
הם מכנים את עצמם "מנהיגים צעירים" אבל הם דומים יותר לשגרירים. שגרירים של ישראל ופלשתין. רובם סטודנטים והם באים מעולמות שונים. לכל אחד סיפור אישי אחר ויש בהם נציגים של העם היהודי, העם הדרוזי, ערביי ישראל והעם הפלשתיני. אבל מכנה משותף אחד יש לכולם: רצון לשנות ולהשפיע. אמונה והבנה שבצד השני יש מי שמוכן להאזין ויש מי שרוצה לשנות.
בימים שבהם הסטודנטים בישראל עסוקים בעיקר בעצמם ובמאבק נגד הקיצוץ הצפוי בתקציב ההשכלה הגבוהה, יש גם כאלה שמונחים על ידי מטרה שונה. בימים בלתי ברורים, כאשר יו"ר הרשות, אבו מאזן, נאבק מול גורמים קיצוניים בגדה, כאשר שכניהם, חבריהם ולעיתים גם בני המשפחה, עסוקים במאבק מזוין נגד הכיבוש, יש ביניהם שמאמינים בדיאלוג, סובלנות וחיים בדו קיום.
תהליך השלום עדיין בחיתוליו
ולמרות ועידת שארם א-שייח', החשדנות ההדדית נשארה והשנאה עדיין קיימת, אבל חברי ארגון "פה אחד" מאמינים שהם מייצגים את הרוב. הרוב הדומם אמנם, אבל השפוי. הרוב שמאמין שניתן להגיע להסכמה בנקודות השנויות במחלוקת, שניתן לייצר דיון פומבי והחלפת דעות בסוגיות שעל סדר היום הציבורי. הרוב שמאמין שאקטיביזם, מעורבות ציבורית ודיאלוג בין קבוצות שונות, תורמים להבנת 'האחר' ולפתרון סכסוכים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האזנה הדדית
|
|
|
 |
|
|
|
אתמול, בפעם הראשונה בחמש שנות חברותם בארגון, הם נפגשו והחליפו רשמים, חוויות והצעות. במלון "אמבסדור" אשר במזרח ירושלים, הגיעו מכל קצות הארץ, החברים הצעירים בארגון העולמי "פה אחד".
לכאורה נדמה שאין קשר. אלה הגיעו בתוך שעה מתל אביב והרצליה, ואלה אשר הגיעו מרפיח, טול- כרם וג'נין, נמצאים בדרכים משעות הבוקר המוקדמות, עוברים מחסומים ובדיקות. יש מבין הפלשתינים כאלה שמעולם לא נפגשו עם ישראלים ויש ישראלים שלראשונה בחייהם, ראו פלשתיני. אבל הם האזינו אחד לשני, ראו שכל צד סובל ולמדו שלאף אחד אין מונופול על כאב ואובדן.
אחד ליד השני ישבו דרין מבית צפפא, לילך מראשון-לציון, עימאד מעזה ואורבי מטול כרם. דרין, סטודנטית מהמרכז הבין תחומי בהרצליה, גדלה כל חייה בין יהודים. בילדותה נשלחה לגן של יהודים, את בית הספר היסודי עשתה עם יהודים ורק בחטיבת הביניים, עברה לראשונה, ללמוד בבית ספר ערבי. הדואליות הזו, היא מספרת, תמיד בלבלה אותה: "כילדה, תמיד שאלתי, האם האני ישראלית או פלשתינית. תחושת אי השייכות ליוותה אותי כל הזמן. בגן, בבית הספר, במחסומים ובעימותים עם החיילים שראו בי טרוריסטית פוטנציאלית".
מהצד השני, לילך, סיפרה על אחיה, שנפצע קשה מאוד בשירותו הצבאי, וכיצד עיצב האירוע את חייה: "זו היתה הפעם הראשונה שהייתי קרובה לאבד מישהו קרוב. כילדה, לא יכולתי להסביר למה זה קרה ולמה יש כל כך הרבה שנאה ודם. גם היום אין לי תשובה, אבל אני יותר מבינה. למדתי ששפיכות הדמים הנוראה הזו בין הצדדים הורסת אותנו וגורמת לנו לאבד את הסבלנות".
עימאד הסכים איתה אך הוסיף: "קמתי הבוקר עם השראה, אבל היא הלכה ודעכה ככל שהיום התקדם וככל שעברתי בין יותר מחסומים. על מה אני אספר, על הילדים, החלומות והדמעות? שאספר כמה שנים אנחנו סובלים, על הפצצות שהורגות אותנו? כשנחתם הסכם אוסלו בין המנהיגים, כולנו שמחנו. יצאנו לרחובות, רקדנו ושרנו. שמחנו על ההכרה ועל הכבוד ההדדי. אבל אז הגיעו השנים האחרונות והכל נעלם. היינו מאוד מאוכזבים מישראל. מהפעלת כוח נגד אזרחים, מההפצצות ומהתפוגגות תהליך השלום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חברי פה אחד, בכינוס אתמול. צילום: עומרי בהט
|
|
|
|
|
|
|
סבלנות, רצון והקשבה
|
|
|
|
|
|
|
שגריר ארה"ב לשעבר, דניס רוס, נכח באירוע ונתן לצעירים עצות מניסיונו העשיר. סבלנות, רצון, והקשבה, הסביר, הם המפתח האמיתי: "באנו לכאן להצהיר הצהרה. וזה מספיק. בכל תקופת כהונתי, בעיקר במזרח התיכון, ראיתי שכל צד מכיר רק בסבל ובכאב שלו, אבל למדתי שלא תמיד צד אחד צודק ואחד טועה".
שניהם צודקים ושניהם טועים. כל אחד צריך להתפשר, לוותר וללכת לקראת השני. תמיד חשבנו שהמנהיגים שלנו יביאו את השלום, אבל למדנו שזה לא מוטל רק עליהם. אנחנו צריכים לעשות את השינוי ולהציג פרסונה אחרת. אנחנו צריכים ליצור את המומנטום".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
