 |
/images/archive/gallery/279/432.jpg סטודנטים מפגינים השבוע בירושלים. צילום:
פלאש 90  |
|
|
|
|
| למרות התסיסה המתרחבת, לרוב
הסטודנטים עוד אין מושג למען מה
המאבק. גם למנהיגים אין תוכנית |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אור קשתי
25/3/2005 18:35 |
|
|
|
|
|
|
|
כמעט מאה סטודנטים, כולם רעבים לשינוי, כבשו ביום שני בערב את הקומה השנייה בבניין אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב. "הסטודנטים רוצים יעדים ספציפיים, נגד אנשים וגופים מוגדרים, אחרת הם לא יצטרפו למאבק," התרעמה מיכל, אחת הסטודנטיות, "אתם מתעסקים בדברים מופשטים מדי." אבל לא היתה שם תוכנית פעולה מסודרת, לא הוגדרו יעדים מיידיים לכיבוש, והוויכוחים הפנימיים איימו להתיש את המשתתפים.
ובכל זאת, גם ב11- בלילה, אחרי שלוש שעות של דיונים, הסטודנטים היו עדיין שקועים בתכנון המשך הפעילות. המחאה שהחלה כמה ימים קודם לכן בתל-אביב רק הולכת ומתגברת, מתפשטת לשאר האוניברסיטאות: באר-שבע, ירושלים, חיפה. על רקע האדישות הממארת של הסטודנט הישראלי, אלפי הסטודנטים שהשתתפו עד כה בהפגנות ובעצרות המחאה רומזים שאולי הפעם מדובר במאבק מסוג אחר.
בפעם הראשונה זה זמן רב, הנימוקים למאבק הם כלל-חברתיים. לא מדובר רק בשכר לימוד כפי שהיה ב,1998- או בקבלת ציון "עובר" לאחר שביתת המרצים הגדולה של .1994 מילת המפתח הפעם היא "נגישות:" הענקת אפשרות שווה לכל קבוצות האוכלוסייה
- המרכז והפריפריה, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים - ליהנות מפירות ההשכלה הגבוהה.
המסר הכללי והמופשט מתחיל כנראה לחלחל לשטח, וסולידריות בין חוגים שונים בתוך האוניברסיטה ובין המוסדות האקדמיים כבר איננה מילה גסה. ויש כבר מי שמדברים על השלב הבא: הרחבת מעורבות הסטודנטים גם לחברה שמסביבם. ניצנים ראשונים לכך אפשר אולי לראות בפעילות הסברה שיקיים בשבוע הבא ארגון הסטודנטים הארצי, המייצג את המכללות האזוריות, בערים שונות בפריפריה על חשיבות ההשכלה הגבוהה.
מצד שני, אפילו מנהיגי המאבק חייבים להודות: לא כל הסטודנטים יודעים על מה הם מפגינים, לא כולם מאמינים באותן המטרות, לא כולם נחושים באותה מידה להמשיך בהפגנות ובעצרות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תוכנית חנק
|
|
|
 |
|
|
|
תחילה לעובדות: מאז שנת 2000 קוצצו 20 אחוז מתקציב האוניברסיטאות - כמיליארד שקל. לא כל המוסדות האקדמיים נמצאים בגירעון, ואת עיקר תשומת הלב מושכים הגירעונות של הטכניון (למעלה ממאה מיליון שקל) ושל אוניברסיטת תל-אביב (כ50- מיליון שקל.( פתיחת שנת הלימודים בטכניון היתה מוטלת בספק, עד שנמצא פתרון ביניים - עוד תוכנית הבראה והזרמת כספים מהירה. "זו למעשה תוכנית חנק," אומר חתן פרס נובל, פרופ' אברהם הרשקו, "כיוון שמותר לנו להחליף רק איש סגל אחד מכל שניים שפורשים. התוכנית תוביל להתמוטטות הטכניון." ואילו תוכנית הקיצוצים שגיבשה הנהלת אוניברסיטת תל-אביב היתה זו שהציתה את המחאה הנוכחית.
על פי התוכנית, שקיבלה את אישור מוסדות האוניברסיטה בשבוע שעבר, ייסגרו או יצומצמו כעשרה חוגים ויחידות אקדמיות בכל הפקולטות, מספר הסטודנטים יקטן ב4,000- ומספר חברי הסגל - בכ.250- במקביל, יגדל משמעותית היקף "התוכניות החוץ-תקציביות," שבהן שכר לימוד גבוה לאין שיעור מזה הנהוג כיום. אין בתוכנית כמעט כל התייחסות לבעיות המוחשיות, שמטרידות את הסטודנטים: השיעורים הצפופים לעייפה, המבחר הקטן של הקורסים, או הספריות הבלתי מעודכנות. יתרה מזאת, התוכנית משקפת תפישה כלכלית קרה עם מנטרות בנוסח: "אי עמידה ביעדים תגרור סנקציות," "תמרוץ בגין שיפור מעבר ליעדים" ו"ניטור תוכניות מעוטות סטודנטים וקורסים קטנים." הניסוחים הללו מעוררים עוד יותר את זעם הסטודנטים וחלק מחברי הסגל.
"יש לנו רשימת דרישות קונקרטיות מהאוניברסיטה," אומר יושב ראש אגודת הסטודנטים בתל-אביב, יפתח עצמון, "כמו הקפאת תוכנית הקיצוצים, אי סגירת חוגים ומכונים, הגדלת התקציב לספריות או קביעת מספר סטודנטים מקסימלי בסמינריון. 40 סטודנטים שמצטופפים בחדר קטן זה משהו שמבזה את האקדמיה." אבל גם אם כל הדרישות יתקבלו, הוא אומר, לא ארגיש שניצחנו במאבק. כי השאלה הגדולה כאן היא מה המטרות של האוניברסיטאות כמוסדות אקדמיים: ליעדים של מחקר והוראה, אנחנו רוצים להוסיף דגל שלישי - מעורבות חברתית.
"למה שחלק מתוכניות הלימודים לא יכללו, למשל, חלק מעשי שיתבצע בקהילה? הקושי בהרחבת הנגישות לאוניברסיטאות איננו רק שכר הלימוד הגבוה אלא גם עניין פסיכולוגי ותודעתי," הוא מסביר. "סטודנטים שיעבירו שיעורים פרטיים בשכונות ובאזורים חלשים יעזרו להתגבר על המחסום הזה. מעבר להגדלת תקציב ההשכלה הגבוהה, אנחנו רוצים שהאוניברסיטאות ישנו בעצם את אופיין."
עצמון, בן ,30 לומד לתואר שני בפילוסופיה. לפני כמה שבועות נבחר לקדנציה שנייה כיושב ראש האגודה. דף המסרים שניסח לקראת חסימת שערי אוניברסיטת תל-אביב לפני שבוע וחצי, אומץ כעבור כמה ימים, כמעט ללא שינוי, על ידי התאחדות הסטודנטים הארצית. המהלך הצליח. המחאה יצאה את גבולות תל-אביב, והמסר החברתי-כללי לא הוקרב על מזבח דרישות ספציפיות. באמצע השבוע הצטרפה למאבק גם ההסתדרות, שתשבית את המשק ביום שני למשך שעה, ואילו המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמיים הודיעה כי הלימודים בכל האוניברסיטאות יושבתו לגמרי ביום שני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאבק מתגלגל
|
|
|
|
|
|
|
בכינוס הפעילים השבוע בתל-אביב, דרשו כמה מהסטודנטים "מטרות ברורות למאבק." עצמון סירב לספק. גם התשובות שמספקים ראשי אגודות הסטודנטים האחרים הן מעורפלות. אפשרות אחת היא שהסטודנטים נתפסו לאחר שלא הכינו את שיעורי הבית, שהם מעט מבולבלים מהצלחת המאבק. יושב ראש התאחדות הסטודנטים הארצית, אסף שגב, מתעקש: "אנחנו לא רוצים להיכנס למספרים. אני לא יודע אם צריך להוסיף מאה מיליון שקל או חצי מיליארד. כשיתחילו איתנו משא ומתן, נביא את האנשים שמבינים בדברים האלה."
לפי פרשנות אחרת, הסירוב להתחייב נובע מעמדה כמעט עקרונית. "זה מאבק מתגלגל," אומר עצמון, "אין לנו תוכנית פעולה מסודרת, ואני לא יודע מה יהיה כאן בשבוע הבא. אני לא מוכן לקבל את הדרישה הפסיכולוגית אצל אנשים לרציונל מובנה מראש לכל פעולה. לפעמים סתם פועלים כי מאמינים במשהו. אנחנו יוצרים כאן מכניזם, שבאמצעותו הסטודנטים יהיו הרבה יותר מעורבים בחיים הציבוריים. קשה לי להבין את האנשים שמחליטים לא להיות פעילים במישור הציבורי."
טוענים נגדך שאתה מנצל את המאבק לקידום פוליטי.
"אין שום בושה בחיים הפוליטיים. למה זה לגיטימי לרצות להיות מנכ"ל בחברה כלכלית גדולה, ולא פוליטיקאי שמשפיע על קבלת ההחלטות? גם זה חלק מהשיח הכלכלי שהשתלט על המדינה. חוץ מזה, התפישה שלפיה הסטודנטים צריכים להיות א-פוליטיים התמוטטה במחאה הזו. הרי הדרישה להציב את החינוך במרכז העניינים היא כשלעצמה עניין פוליטי."
יוני נתיאל, סטודנט בחוג לתיאטרון, משוכנע שבציבור יש צמא אדיר בציבור לערכי המאבק. "אם נגיש עכשיו רשימת תביעות קונקרטיות ברמה הממשלתית, ביבי יקרע אותנו כי הוא אמן בספינים. רק אחרי שנשכנע את הציבור שידינו נקיות – נדפוק על השולחן."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פחות מדי סטודנטים
|
|
|
|
|
|
|
ביום ראשון השבוע השביתו הסטודנטים בתל-אביב את הלימודים למשך כמה שעות. עבור חלק גדול מהמפגינים, המצעד הארוך של הפוליטיקאים, שבאו להפגין הזדהות לכמה דקות בניסיון לגזור קופון ציבורי, היה חוויה מייגעת. בשולי הבמה המאולתרת, הסתובב פרופ' גדי אלגזי מהחוג להיסטוריה כללית. "בין הנואמים יש הרבה יותר מדי חברי כנסת, ופחות מדי סטודנטים," אמר באכזבה. בחודשים האחרונים הוא מלווה התארגנויות סטודנטים שונות לקראת המחאה שהתפרצה השבוע.
רוב המאבקים החברתיים בארץ הם מגזריים, אומר אלגזי, התגובה הרווחת במאבקים האלה היא "תפגעו במישהו אחר, רק לא בי." עכשיו הוא רואה סיכוי למאבק משותף בכל ניסיונות ההפרטה - במערכת החינוך, בחברה למתנ"סים וכעת באוניברסיטאות. השלב הראשון של ההפרטה, אומר אלגזי, הוא חנק כלכלי מבחוץ.
"הטענה שאין כסף להשכלה הגבוהה נועדה להוריד את האוניברסיטאות לברכיים. התוצאה היא אוניברסיטאות שרק מטפחות ומלטשות את הקיים, ולא ביקורתיות כלפי המציאות," הוא מסביר, "השלב השני בהפרטה הוא שינוי מבני של האוניברסיטאות, והפיכתן מקהילה של סגל וסטודנטים לתאגיד היררכי שנשלט על ידי פוליטיקאים ואנשי עסקים."
אלגזי וחלק מעמיתיו מודאגים מכך שאוניברסיטת תל-אביב הלכה הכי רחוק מכל שאר האוניברסיטאות, שרוקנה את הסנאט הישן מסמכויותיו ויצרה ועד מנהל, שבו אנשי הסגל הם מיעוט ואילו לסטודנטים אין בכלל ייצוג. אוניברסיטאות כאלה לא יכולות בכלל להילחם באופן אפקטיבי בקיצוצים, כי התעשיין דב לאוטמן, יושב ראש הוועד המנהל, מפעיל את ההיגיון העסקי על האוניברסיטה. "אבל האוניברסיטה איננה עסק," מתעקש אלגזי, "ואי אפשר למדוד את התועלת החברתית שלה בשום מאזן של רווח והפסד."
השלב השלישי במלאכת ההפרטה הוא בדרך כלל פרי יוזמה של האוניברסיטאות עצמן, הנתונות בסד תקציבי קשה. פתרון הקסם לכאורה הוא "תוכניות חוץ תקציביות," שמכניסות כסף רב לאוניברסיטה. גם כאן, רשמה אוניברסיטת תל-אביב הישג יוצא דופן: בהשוואה לשתיים-שלוש תוכניות כאלה באוניברסיטה העברית, ותוכנית אחת באוניברסיטת חיפה, יש בתל-אביב לא פחות משש תוכניות מיוחדות כאלה, חמש מתוכן נפתחו בשנתיים האחרונות. שכר הלימוד בתוכנית "קלוג-רקאנטי" בפקולטה לניהול יהיה בשנה הבאה 45 אלף דולר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לעצור את "ההשכלה השחורה"
|
|
|
|
|
|
|
בתל-אביב אומרים במפורש כי בכוונת המוסד להגדיל את מספר הסטודנטים הלומדים ב"תוכניות החוץ-תקציביות," ולהעמידו על כ2,000- סטודנטים. ראשי האוניברסיטה אומרים כי הרמה האקדמית בתוכניות אלה אינה פחותה מזו שבשיעורים הרגילים, וכי אין כל פגיעה במערך ההוראה הסדיר, הפתוח לכולם, אלא אפילו להפך, כיוון שהכסף משכר הלימוד מוזרם, לפחות בחלקו, לטובת כל פקולטה.
פרופסור בפקולטה לניהול מסתייג מהתיאור הזה. "התוכניות האלה הן עתירות כסף, ושואבות את עיקר המשאבים והאנרגיות של חברי הסגל. מי שמשלם את המחיר הם הסטודנטים 'הרגילים,"' הוא אומר, "כאשר התשלום על כל שיעור של שעה ורבע הוא אלף דולר בתוכנית 'קלוג-רקאנטי,' ברור לאן מנותבים המאמצים של כל מרצה."
מבקרי השיטה טוענים כי מדובר בסופו של דבר בפגיעה ברמה האקדמית. מקלים על הסטודנטים בתוכניות האלה, כי אף אחד לא רוצה לשחוט את הפרה שמביאה כל כך הרבה רווחים. כאשר זו "רוח הזמן" המנשבת בתל-אביב, לא מפתיע שהסטודנטים "הרגילים" תובעים כעת מההנהלה לעצור את התרחבות "ההשכלה השחורה."
הסטודנטים ואנשי הסגל בתל-אביב מתלוננים על היעדר השקיפות מצד הנהלת האוניברסיטה. "רבים שואלים אותי מדוע המצב כאן גרוע יותר מבשאר האוניברסיטאות? הרי כל האוניברסיטאות סבלו מקיצוצים, אז למה נראה כאילו רק תל-אביב קורסת,"? אמר השבוע פרופ' ינון כהן, העומד בראש ארגון הסגל האקדמי, "אין לי תשובה לכך. אני לא יודע אם מצבנו קשה יותר, ואם כן - מה הסיבות לכך. אני לא יודע כי לא פורסם דוח המסביר כיצד הגענו למצב שהגענו. אני מציע להנהלה לפרסם דוח כזה, לא מצגת ולא הודעה לעיתונות." בינתיים ארגון הסגל הבכיר שותף לדרישה המרכזית של הסטודנטים: הקפאת תוכנית הקיצוצים.
בעיני נשיא אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' איתמר רבינוביץ,' המצב הכלכלי הקשה נובע בעיקרו מהקיצוץ החד בתקציב ההשכלה הגבוהה, ולכך צריך להוסיף את הקטנת הכנסות האוניברסיטה כתוצאה מהפחתת שכר הלימוד בעקבות המלצות ועדת וינוגרד. מאז 1995 מוקפא גם מספר הסטודנטים המתוקצבים על ידי המדינה, העומד על כ25- אלף סטודנטים. את תוכנית הקיצוצים מגדירים ראשי האוניברסיטה כ"תוכנית אסטרטגית, בדרך להתחדשות ולצמיחה."
באיחור של כמעט שבוע, הצטרפה גם שרת החינוך, לימור לבנת, באופן רשמי למאבק. לא, היא לא תומכת במאבק הסטודנטים. בתחילת השבוע קו ההסברה העיקרי של המועצה להשכלה גבוהה, שלבנת עומדת בראשה, היה ניסיון למזער את המחאה לתחומי תל-אביב, ולקשור זאת בגרעון של האוניברסיטה. אבל כאשר אש ההפגנות התפשטה ברחבי הארץ, נשלפה "תוכנית החומש למערכת ההשכלה הגבוהה," שנחתמה לפני כמה חודשים ומבטיחה תוספת של 350 מיליון שקל כבר בתקציב .2005 פרופסור אשר כהן, יושב ראש ארגון הסגל האקדמי באוניברסיטאות בתגובה: "תוכנית החומש של האוצר תחזיר אותנו למצב שהיינו בו לפני חמש שנים, וגם היא מותנת בקיצוצים נוספים באוניברסיטאות. זה הרבה פחות מסתם לדרוך במקום."
במקביל, שלחה לבנת בסוף השבוע איום מרומז כלפי הסטודנטים, לפיו עשויה "ועדת ינאי" לבחינת שכר הלימוד באוניברסיטאות לחדש את עבודתה. הוועדה הוקפאה בעקבות ההסכם הקואליציוני עם מפלגת העבודה. ראשי הסטודנטים משוכנעים כי קו ההסברה החדש, האגרסיבי, הוא פרי מוחם של אנשי "ארד תקשורת," שהחלו השבוע במפתיע לעבוד כיועצי התקשורת החדשים של המועצה להשכלה גבוהה. ואגב שקיפות: במועצה סירבו למסור כל פרט על ההתקשרות החדשה הזו.
השבוע הבא יהיה קריטי למאבק הסטודנטים: החזית המאוחדת של כל ראשי אגודות הסטודנטים היא עניין שביר, ולמרות התהודה התקשורתית, רק כמה אלפי סטודנטים - מתוך 250 אלף לומדים - השתתפו בפעולות המחאה. לפיכך, שני המהלכים העיקריים בימים הקרובים מצד ראשי הסטודנטים יהיו ניסיון לגייס הרבה יותר סטודנטים למחאה, ובמקביל - לשתף במאבק ארגונים נוספים כמו ההסתדרות וארגוני המורים. לא בטוח בכלל שמאבק הסטודנטים מודל 2005 יצליח. "כן, יש לי תפישה רומנטית של העולם, של מאבקים, של מהפכות," אומר עצמון, "צריך לדעת שאי אפשר לשנות את המציאות, ולמרות זאת - אנחנו מנסים לשנות אותה. יכול להיות שזו באמת תפישה רומנטית מדי".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
