 |
/images/archive/gallery/286/658.jpg ליאת (שם בדוי).
צילום: אדי ישראל ופלאש 90  |
|
|
|
|
| הוא אוהב אותה והיא אותו. זה נחמד. אבל הוא ערבי מהשטחים והיא חיילת בצה"ל. וזו בעיה. שלושה שבועות אחרי שהחל הרומן הוא סיפר לה את האמת: "אני לא מטוניס". היא החליטה שהאהבה תנצח, וברחה אליו, לבית-סאחור. הם רוצים להתחתן ואם צריך, היא גם תתאסלם |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
עמית כהן
9/4/2005 8:30 |
|
|
|
|
|
|
|
זוג צעיר יושב על מיטה בחדר קטן. הבחור, בן 20, נרגש עד דמעות. אכול רגשות אשמה הוא מחפש את המילים הנכונות. "ליאת, כפרה, יש לי משהו להגיד לך", הוא אומר בחשש. "אני מפחד שתעזבי אותי בגלל זה, אבל אני חייב לספר. תבטיחי שלא תעזבי אותי". הלחץ מצטבר אצל ליאת.
היא בת 18. הרומן שלה עם אבי נמשך שלושה שבועות בלבד, אבל היא מאמינה שזו האהבה האמיתית של חייה. לפני שהתחילה השיחה, רצתה להגיד לו שהיא רוצה להתחתן איתו, אבל התאפקה. פחדה שיצחק. "תגלה לי", מפצירה בו, "שום דבר לא ישנה. חוץ מזה, מה זה כבר יכול להיות? אתה נשוי?". "לא", הוא עונה בקצרה. "אתה גנב? יש לך עבר פלילי?", היא ממשיכה לשאול. אבי מניד את ראשו לשלילה. "זה יותר גרוע". היא לא מבינה. "מה יכול להיות יותר גרוע?", "כפרה, אני ערבי".
זה סיפור קיטשי על אהבת נעורים אסורה, על זוג שנלחם נגד מסורת ומצב פוליטי מסובך. קל להזדהות איתם, עם האהבה שלהם. קל גם לבטל את רגשותיהם, לפעור עיניים אל מול צעדים פזיזים שנראים חסרי אחריות. בעיקר קל להעמיס על כתפיהם ארבע שנים של אינתיפאדה, את כל הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל הסיפור של ליאת ואבי, הלוא הוא זוהייר (שמות בדויים), מורכב יותר, ובעיקר רחוק מסיום.
בגלל אילוצים ביטחוניים ומאחר שהחוק הישראלי אוסר על אזרחים להיכנס לערים הפלשתיניות, הראיונות עם השניים מתבצעים בנפרד. זוהייר מדבר בפינה שקטה בבית-לחם, לא רחוק מכנסיית המולד. הפגישה עם ליאת מתקיימת באשדוד, על חוף הים. למרות המרחק הגיאוגרפי, שניהם מספרים כמעט אותו סיפור, וכל אחד מהם משלים פרטים ייחודיים.
בדיבור שלהם יש נקודות דמיון רבות, אך מה שמאחד אותם יותר מכל הוא התמימות, האמונה האמיתית שלמרות הקשיים הכל יהיה בסדר, שגם אם הדרך להשיג אותה אינה ברורה, בסופו של דבר האהבה תנצח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
''חשבתי שהוא עולה חדש''
|
|
|
 |
|
|
|
ההתחלה נראתה רגילה, מבטיחה. לכאורה, סיפור נוסף, בנאלי, של שני צעירים שמכירים במקרה ומתאהבים. המפגש הראשון התרחש במסגרייה באשקלון, שם עבד זוהייר. ליאת הגיעה למקום עם חברה כדי לפגוש ידיד. בין השניים נוצר קליק מיידי. "נוצרה כימיה תוך כדי דיבור", מספרת ליאת, "ישר התחברנו".
כשכולם נסעו מהמסגרייה לקנות שתייה, שניהם נשארו לבד. כבר באותו לילה התנשקו. "זו היתה אהבה ממבט ראשון", אומרת ליאת. לכל אורך הראיון היא מרבה לצחוק, גם כשהיא מדברת על השבועות האחרונים שהיו רצופי בכי. הדמעות, היא אומרת, באות לה בקלות עכשיו. אך גם הצחוק שלה, כך זה נראה, נובע ממבוכה, לאו דווקא מאושר.
באותו ערב, בשיחת הגישושים הראשונה, סיפר לה זוהייר שהוא עלה לאחרונה מטוניסיה. ליאת, שזיהתה שמץ של מבטא בקולו, קיבלה את ההסבר. "אני לא יודעת מתי היו עליות לארץ. אני לא מעודכנת בדברים האלה", היא שוב צוחקת. "חשבתי שהוא עולה חדש". זוהייר מודה ששיקר בפגישה הראשונה, אולי מתוך הרגל. "חששתי שאם ליאת תדע שאני ערבי כבר בהתחלה, היא לא תהיה מעוניינת בי".
זוהייר הוא תושב העיירה בית-סאחור, שצמודה לבית-לחם. הוא נראה צעיר מאוד, עם קוצים וג'ל בשיער. העברית שבפיו מושלמת. גם הסלנג מעודכן. את השפה למד מאביו, שעבד בישראל שנים רבות. כשהיה בן שש נהג לראות תוכניות בעברית בטלוויזיה הלימודית. בזמן שהילדים הישראלים בטלוויזיה היו סופרים עד שלוש, זוהייר היה סופר יחד איתם.
הוא הגיע לאשקלון לפני כשנה בלי אישור שהייה. שב"ח. לדבריו, לא ידע שהאיסור הבטחוני על כניסה לישראל כל כך חמור. הוא החל לעבוד במסגרייה ומדי פעם היה חוזר לבית-סאחור. במפלס העליון של המסגרייה סידר לעצמו חדר קטן, שם התגורר אחרי שעות העבודה. בערבים היה יוצא עם חברים לבלות, בעיקר לשחק סנוקר. החברים הכירו אותו בשם הישראלי שאימץ, אבי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ישב בקידוש עם כיפה
|
|
|
|
|
|
|
למחרת הוא הגיע לביתה, ביישוב בדרום הארץ, כדי לראות אותה שוב. זו היתה הפעם הראשונה שבה הוריה של ליאת פגשו את "העולה החדש". לאט לאט, כשזוהייר החל לבקר את ליאת לעתים תכופות, הבינו ההורים שזה החבר של בתם.
"כבר אז אבא שלי לא היה מרוצה מהעניין כי היתה לו טראומה מהחבר הקודם שלי", אומרת ליאת, "אבל אמא שלי אמרה לו שאם אני מאושרת, היא רוצה שהוא יעזוב אותי. שהיא לא מוכנה שהוא יהרוס לי את זה". היא צוחקת לרגע ומוסיפה: "עכשיו היא כבר לא אומרת את זה".
אחרי שלושה שבועות של קשר אינטנסיבי, המצפון של זוהייר החל לנקר. "הרגשתי לא נעים להסתיר ממנה את האמת. היא היתה בחורה כל כך חמודה", הוא אומר. ואז, בחדרון במסגרייה, הוא סיפר לה. "התחלתי לבכות והוא חשב שאני עוזבת אותו", אומרת ליאת. "אמרתי לו שאין סיכוי, שלא אכפת לי. יהיה מה שיהיה, אני כבר אוהבת אותו. מבחינתי שום דבר לא השתנה".
מאוחר יותר, כשליאת שאלה את זוהייר האם כל מה שסיפר לה היה שקר, הוא השיב שהכל היה אמת, מלבד עניין המוצא. אך באותו ערב של וידוי הוא הסתיר פרט נוסף. הוא סיפר לליאת שהוא מזרח ירושלמי עם תעודת זהות כחולה, ולא תושב השטחים.
כך חלפו להם שלושה חודשים נוספים בלי שום תקלה. זוהייר וליאת הסתירו את הסוד והמשיכו את הקשר כרגיל. הוא המשיך לבקר בבית הוריה ואף הצטרף לקידוש בימי שישי. "זה היה נורא קשה", אומרת ליאת. "בהתחלה הוא אמר שלא נעים לו מהמשפחה שלי. הוא היה יושב ושותק עם כיפה על הראש. הוא נרתע מזה. בסוף הקידוש היה מוריד את הכיפה ובורח לחדר שלי. אבל היינו חייבים לעשות את זה, לא היה לנו מה להגיד למשפחה כדי להסביר למה הוא לא יושב עם כולם".
בתחילת מרס התרחש המשבר הראשון. ליאת, שהיתה בדרך למסיבה של חברה, עברה במסגרייה כדי לאסוף את זוהייר. שעתיים קודם לכן הם דיברו בטלפון וקבעו להיפגש. היא הגיעה למסגרייה, נכנסה פנימה וראתה את בעל הבית ולידו עובדים נוספים. כששאלה איפה זוהייר, אמר לה בעל הבית שהוא הלך. לקח את הדברים והסתלק. הוא האשים את זוהייר בגניבת די-וי-די ומערכת מתוך המסגרייה. מאוחר יותר יטען זוהייר שהבין שמסוכן בשבילו להישאר בישראל, לכן חזר לבית-סאחור.
ליאת עלתה לחדרון של זוהייר וראתה אותו ריק לחלוטין. "הייתי בהלם", היא משחזרת. "ירדתי למטה ואמרתי להם,'תגידו לי שזה לא נכון'. לא האמנתי שככה הוא קם ועזב אותי". היא דאגה, אולי קרה משהו. אולי מישהו אמר או עשה לו משהו. ליאת יצאה מהמסגרייה והתחילה לבכות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהטירונות לזוהייר
|
|
|
|
|
|
|
למחרת הגיע בעל המסגרייה אל ליאת וסיפר לה שהוא מתכוון להגיש תלונה נגד זוהייר. הוא שאל אותה אם היא רוצה להצטרף, אך היא השיבה שאין לה סיבה לעשות את זה. ההורים, ששמעו את השיחה, ניגשו אליה. "אבא שלי שאל אותי על מה הם מדברים ואני ניסיתי להתחמק. הוא אמר לי שאם אני אספר לו עכשיו, אולי הוא יוכל לעזור. בהמשך, ייתכן שזה יהיה מאוחר מדי". ליאת , עדיין בסערת רגשות, צעקה לעבר הוריה: "טוב, הוא ערבי ואני לא רוצה לדבר על זה".
ההורים הוכו בתדהמה. אמה של ליאת התקשתה להאמין. "היא אמרה לי שזה לא יכול להיות, שהיא בכלל לא הרגישה", מספרת ליאת. כשההורים שאלו מתי גילתה שהוא ערבי, אמרה להם שרק ברגע שברח. השניים כעסו, אבל העדיפו להדחיק את הסיפור. הם לא ציפו שהקשר יתחדש, מאחר שרגשות הדאגה של ליאת הפכו לכעס.
זוהייר נעלם ביום רביעי. ביום ראשון נערכה מסיבת הגיוס של ליאת. הכעס על זוהייר, שלא השתתף באירוע, רק גדל. למחרת, ביום שני, לאחר נסיונות בלתי פוסקים, הצליחה ליאת לתפוס אותו, לראשונה מאז שנעלם. "כשהבנתי שאני סוף סוף מדברת איתו, התחלתי לבכות", היא מספרת. "אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שאני חייבת לראות אותו".
זוהייר מצדו הבטיח שלא נפרד ממנה אלא רק נתן לה זמן להירגע. אחר כך הסביר שלא עידכן אותה על העזיבה כי לא היה לו זמן. ההחלטה לעזוב היתה ספונטנית. וכך, הכעס של ליאת קהה, והתחלף שוב, הפעם ברצון לראות את החבר.
ביום רביעי בבוקר הגיעה ליאת לבקו"ם והתחיילה. אחרי יומיים בטירונות חזרה הביתה עם מטרה אחת בלבד: לפגוש את זוהייר בכל מחיר. לאחר שיחה קצרה בטלפון הם סיכמו להיפגש במלון באשדוד.
למרות הגדר שנבנית ועוטפת את בית לחם, הוכיח זוהייר שיציאה מהעיר וכניסה לתוך שטחי ישראל היא משימה קלה מאוד. הוא יצא מבית-סאחור ופגש את ליאת בכניסה לביתה.
"הפגישה היתה ממש אטרף", מספרת ליאת. "התחבקנו והתנשקנו. כמובן שבכיתי. משם המשכנו למלון וכל השישי-שבת לא זזנו אחד מהשנייה. טיילנו, אכלנו. היה משגע. זה היה הסופשבוע הכי יפה בכל החיים. היה מדהים. חזרתי לבסיס עם חיוך ענק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''אז בית-לחם, מה זה קשור אלינו?''
|
|
|
|
|
|
|
במהלך סוף השבוע התוודה זוהייר על הסוד האחרון. הוא הבין שליאת לא מתכוונת לוותר עליו ולכן גילה לה שהוא מתגורר בשטחים. "לא ידעתי בדיוק מה זה בית-סאחור, אני לא מכירה את הסביבה", מסבירה ליאת. "שמעתי על בית-לחם פעם אחת בחיים שלי וזהו. מעבר לשם בית-לחם לא ידעתי יותר מדי וזה לא עניין אותי. או-קיי, אז בית-לחם. מה הלאה, מה זה אומר, זה קשור אלינו?". זוהייר הסביר שהוא יצא במיוחד כדי לראות אותה ושהוא לא יכול לצאת ולהיכנס בקלות.
כשנגמר סוף השבוע החלו הצרות האמיתיות. ליאת לא הצליחה להתמודד עם הטירונות, והחליטה שהיא חוזרת הביתה. "היא התקשרה לאבא שלה ואמרה לו שאם הוא לא בא לקחת אותה, היא קמה והולכת", אומר זוהייר. ליאת חזרה הביתה ביום שלישי והחליטה שלצבא היא לא חוזרת.
לזוהייר כלל לא מפריע שחברתו הישראלית היא חיילת. "אמרתי לה שאם זה טוב לה, שתלך. למה לא", הוא אומר. "לפני שעזבתי היא שאלה אותי אם להתגייס או לא. אמרתי לה לא לשאול אותי את השאלה הזו פעם נוספת. הסברתי לה שאם אני אגיד לה כן, היא תגיד שאני שכנעתי אותה. אם אני אגיד לה לא, ואחר כך היא תתחרט שלא הלכה, היא תאשים אותי. אני לא רוצה להיות קשור לזה".
גם ליאת טוענת שלא עזבה את הצבא בגלל זוהייר. "עזבתי כי הרגשתי שנמאס לי. חזרנו ממטווחים באותו יום. לפני זה לימדו אותנו לעשות פזצט"א ופצעתי את הרגליים. הרגשתי לא נוח עם זה. בסופו של דבר חזרתי הביתה עם עצבים על הצבא". באותו יום התעורר ויכוח בין ליאת לבין אמה סביב עניין הצבא וליאת הודיעה שהיא עוזבת. "אמרתי לה שאני לא רוצה לחיות פה".
ליאת התקשרה לזוהייר והציעה לו לברוח ביחד. "ארזתי שני תיקים גדולים ועוד תיק גב עם כל הדברים שלי. תיק נוסף נשאר בבית, כי הוא היה כבד מדי. לקחתי אוטובוס לירושלים ומשם נסעתי במונית לעבודה של זוהייר בתוך העיר. דיברנו על זה שצריך לברוח מהר, לפני שמישהו יבוא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האב אמר: ''נשב עלייך שבעה''
|
|
|
|
|
|
|
רבע שעה לפני שהזוג הסתלק מירושלים מצלצל הטלפון הסלולרי של ליאת. על הקו הייתה חברה, שידעה על תוכנית הבריחה. החברה: "אני חייבת לראות אותך בפעם האחרונה, חכי לי בירושלים. המפקד שלי מקפיץ אותי אלייך".
"היא מביאה את המשפחה שלך", הזהיר זוהייר לאחר שליאת ניתקה את השיחה, "אנחנו חייבים לברוח". ליאת שיכנעה אותו להישאר ולחכות ליד התחנה המרכזית. כשהחברה הגיעה, שלושתם התיישבו לדבר. ליאת ניגשה לקנות פרי-שייק, ואז פנתה החברה אל אבי/זוהייר. החברה: "תהיה גבר ותתקשר לאבא שלה, תגיד לו שאתם פה ותשאל אותו אם הוא רוצה לבוא". זוהייר : "את חושבת שאני מפחד ממנו? תתקשרי אליו עכשיו".
החברה התקשרה, אבל אביה של ליאת, שחזרה בינתיים, סירב לקבל את השיחה. ליאת, שניסתה להבין מה קורה, סובבה את ראשה לצדדים וראתה חברה נוספת. היא עדיין לא הספיקה לעכל את המחזה כשקלטה שאביה נמצא ממש מולה. החברות סיפרו לאב על הבריחה והוא הגיע איתן לירושלים, כדי להחזיר את ליאת הביתה.
זוהייר התעשת ראשון. הוא הושיט יד לאביה של ליאת, שלחץ אותה בחזרה. "אדוני", אמר לו, "אני מצטער שלא אמרתי לך לפני כן, אבל זה קרה וזהו". האב הסתכל על זוהייר. "אני צריך את ליאת לכמה דקות", אמר. "ליאת, בואי", הוא אחז בידה של בתו והוביל אותה הצדה. ליאת: "אבא, אני לא באה הביתה". האב : "או שאת באה איתי או שאני עושה לך כאן פדיחות".
ליאת החלה לבכות. האב לא התרשם. הוא לא מוכן שבתו תחיה עם בחור ערבי. "תעזבי את הבית", הציע. "לכי תגורי לבד, לכי תגורי עם חברות, אבל את לא הולכת לגור איתו. זה כתם שחור למשפחה". הוא המשיך והציב מחיר גבוה ליחסים עם זוהייר. "אם את הולכת איתו, את מאבדת את המשפחה שלך", איים. "אנחנו נשב עלייך שבעה כמו על כל מת אחר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ליאת וזוהייר, מתוך אלבומם המשותף.
|
|
|
|
|
|
|
הבית הפך לכלא צבאי
|
|
|
|
|
|
|
זוהייר ניגש אליהם, וביקש מליאת להשאיר אותו לבד עם אביה. זוהייר: "למה אתם לא מסכימים? אני רוצה אותה והיא אותי, אנחנו אוהבים". האב : "אתה בנאדם טוב, אבל אני אגיד לך משהו. יש בעיה עם זה שאתה ערבי". זוהייר : "למה?". האב : "מה המשפחה שלי תגיד שהבת שלי יוצאת עם ערבי?".
לאחר מכן הוא העלה הצעה לסוף אופטימי. "תשכנע אותה לחזור הביתה ואני אדבר עם המשפחה שלי. אולי אני אצליח לשכנע אותם". זוהייר התקשה להאמין לאב, אך הציע לליאת לחזור הביתה. אולי הדברים כן יסתדרו. כשליאת ואביה הגיעו הביתה התברר שכלום לא השתנה. "הוא אמר לי לשכוח מכל הסיפור, שאני לא אוכל לראות את זוהייר ולא כלום", מספרת ליאת. גם האמא, כמו יתר בני המשפחה, כעסה על הבריחה.
הם התקשו להבין כיצד חידשה את הקשר עם זוהייר למרות הכעס שחשה כלפיו, כי עזב בלי לומר מילה. "הם הבינו שידעתי שהוא ערבי כבר מההתחלה", היא אומרת. "שנינו הבנו שאין סיכוי", אומר זוהייר. "ההורים שלה לא יסכימו לעולם, לא משנה כמה נדבר איתם".
בעקבות הבריחה לירושלים מנסים ההורים להגביל את צעדיה של ליאת. היא לא יכלה לצאת מהבית בלי ליווי צמוד של בני משפחה או חברים. "שאלתי אותם מה ההבדל בין זה לבין כלא צבאי", אומרת ליאת. "אני אדם עצמאי, שרגיל לא לדווח ולא לספר כלום. אף פעם לא נתתי הסברים על שום דבר שעשיתי. אף פעם לא דפקתי חשבון".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''לא חשבנו מה יהיה הלאה''
|
|
|
|
|
|
|
גם במהלך הראיון, שמתקיים אחרי בריחה נוספת, דרמטית יותר, ממשיכים בני המשפחה להתקשר אל ליאת. כשאביה מתקשר היא מבהירה בתקיפות: "אבא חלאס, אני לא עם זוהייר". בהמשך מתקשר הגיס לשאול לשלומה. לפני שהוא מנתק, גם הוא מברר את מיקומה המדויק. "אני לא בורחת", היא אומרת לו. "אני יושבת בבית קפה באשדוד. אל תהיו לחוצים, אני לא הולכת לשום מקום".
אבל בדיוק שבוע קודם לכן, יומיים בלבד לאחר שהוחזרה על ידי אביה מירושלים, ברחה ליאת בפעם השנייה. "ביום חמישי הלכתי עם חברה והתחרפנתי מזה שאני כמו בבית סוהר", היא מתלוננת. "כל הזמן אבא מתקשר אלי ולחברות כדי לוודא איפה אני. הוא לא סמך עלי. בסדר, אני לא מתפלאת שהוא לא מאמין לי, אבל רד מזה, נמאס.
"ביום שישי אמרתי סטופ. אני לא יכולה להישאר בבית במצב הזה. אני לא יכולה שיסגרו אותי ככה, אני לא יכולה לחיות בכלא. התקשרתי לזוהייר ואמרתי לו שאני לא יכולה להיות סגורה, אני צריכה את החופש שלי. בגלל זה יצאתי גם מהצבא, אין מצב שייקחו את החופש שלי. אמרתי לזוהייר שהיום אני עוזבת. לא מעניין אותי כלום. הוא אמר לי,'אין בעיה, תבואי לפה, נישן פה. אל תדאגי, יהיה בסדר'".
"היא בת 18 וחצי. מותר לה להחליט", מסביר זוהייר את תמיכתו בחברתו. ליאת אומרת שהוא לא האמין שהיא באמת מתכוונת לברוח, אבל לא ניסה לשכנע אותה לוותר. "לשנינו היה חשוב להיות ביחד. לא חשבנו על מה יהיה הלאה. כל התכנון הזה היה ספונטני. תמיד הייתי ספונטנית. זה היה פתאומי לגמרי, בלי טיפה תכנון".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ליאת בורחת לרשות
|
|
|
|
|
|
|
הבריחה השנייה נעשתה בחופזה, בלי תכנון מוקדם. הפעם לא היה זמן לארוז בגדים. "בתוך שנייה החלטתי שאני יוצאת", היא משחזרת את קבלת ההחלטה האימפולסיבית. "ידעתי שאולי לא תהיה לי הזדמנות. כל מה שרציתי זה להיות איתו ולחיות רחוק מהכלא הזה".
לתוך תיק קטן היא הכניסה שתי חולצות, זוג מכנסיים ואת אלבום התמונות המשותפות עם זוהייר. "האלבום הזה הוא אני", היא מסבירה, "זה החיים שלנו. יש לי תמונה ממוסגרת של שנינו שאיתה אני ישנה בלילה. כרגע, כשאני רחוקה ממנו, זה הקשר שלי אליו".
לאחר מכן פתחה ליאת את החלון וזרקה את התיק החוצה. היא יצאה מהחדר, אל בני המשפחה, שאכלו את ארוחת השישי. "יצאתי והרמתי את האחיינית הקטנה שלי. היא הרגישה לא טוב והקיאה עלי. גם אני רצתי לשירותים והקאתי", היא מספרת. "מאחר שזה כבר קרה, החלטתי לנצל את ההזדמנות ואמרתי לכולם שאני יוצאת החוצה לנשום אוויר".
מחוץ לבית התקשרה ליאת אל נהג מונית וביקשה ממנו להגיע לאסוף אותה. "אבא שלי נלחץ מזה שהקאתי ויצא לשאול אותי אם אני בהריון. פחדתי שהנהג יגיע בזמן שאבא עדיין בחוץ. אמרתי לו שאני לא בהריון, שאין סיכוי, והוא נכנס הביתה בחזרה".
כשהנהג התקשר להודיע שהוא קרוב, ליאת חטפה את התיק והחלה לרוץ לכיוון המונית. "עליתי לרכב ואמרתי לו לנסוע לירושלים. אני לא יודעת אם הוא נסע לאט או שאולי בגלל הלחץ הרגשתי ככה. כל הזמן הסתכלתי לכל הכיוונים, כדי לראות אם אבא שלי לא רודף אחרי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לבד בלילה בין בית-ג'אלה לגילה
|
|
|
|
|
|
|
ליאת לא חששה מכניסה לשטחי הרשות הפלשתינית. ''שמעתי פה ושם על לינצ'ים, אבל אני לא מכירה את האזור, אני לא יודעת מה הולך שם בדיוק''. הדבר היחיד שהטריד אותה הוא אם אבא שלה נמצא בעקבותיה. רק כשהמונית הגיעה לכביש המנהרות הבינה ליאת שאולי המקום לא בטוח לחלוטין.
הנהג הבהיר שהוא לא מוכן לנסוע בכביש הזה בלילה. ''הוא התחיל לספר לי על הפיגועים שהיו שם, על הירי לעבר מכוניות. אמרתי לו להפסיק לפני ששנינו נקבל התקף לב''. בסופו של דבר, היא שכנעה את הנהג להעביר אותה את המחסום, שם היתה אמורה לפגוש את זוהייר.
כשהמונית נסעה, ליאת נשארה לבד בחושך. כבר עשר בלילה. היא עדיין נמצאת בשטח ישראל, מטרים ספורים מהעיירה הפלשתינית בית-ג'אלה. היא היתה בת 15 כשהאינתיפאדה היתה בשנתה הראשונה, אז ירו הפלשתינים צרורות ארוכים מתוך בתי העיירה לעבר שכונת גילה. לא היה לה מושג איפה היא נמצאת. היא רק ידעה שאהובה אמור להגיע בקרוב.
בזמן שחיכתה לו, הגיע למקום ג'יפ צבאי וחייל יצא מתוכו. חייל: "מה את עושה פה? אסור לך לעמוד פה. יש כאן מצלמה ואת מקפיצה לנו את כל הגזרה". ליאת צעקה: "לא עשיתי כלום. עזבו אותי". היא חששה שהחיילים ינסו לברר את זהותה ויגלו שהיא חיילת. "הם יעצרו אותי", חשבה לעצמה.
זוהייר, שהחנה את הרכב בבית ג'אלה, ראה את הג'יפ נעצר ליד ליאת. הוא רץ, עבר בקלילות לצד הישראלי ונעמד ליד החיילים. זוהייר: "ערב טוב, מה אתם צריכים?". החייל הסתכל על הבחור הצעיר שהופיע משום מקום. "מי אתה בכלל? ", הוא שאל. זוהייר: "אני אבי, איך אני יכול לעזור לכם?".
ההיסטריה של ליאת גאתה. "טוב, אני הולכת", אמרה לחיילים. "אנחנו עפים מפה". חייל: "את לא יכולה סתם ללכת". זוהייר: "זה בסדר, אני החבר שלה. היא באה אליי". חייל: "מאיפה אתה?". זוהייר: "אני מבית-סאחור". בשלב הזה החייל התרגז. "אני לא צוחק איתך, תענה לי ברצינות. מאיפה אתה?". זוהייר: "אני מבית סאחור". חייל : "אתה ערבי? ". חזותו של הבחור הצעיר והעברית שבפיו בלבלו אותו. זוהייר: "כן". חייל : "ואת יהודייה? ". ליאת: "כן, ועכשיו תעזבו אותי. אנחנו הולכים. שלום שלום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בישראל נכנסו לכוננות גבוהה
|
|
|
|
|
|
|
הסיטואציה האבסורדית הותירה את החייל בהלם. "טוב", אמר, "שבת שלום. רק אל תישארו פה. זה מסוכן". כבר באותו לילה נכנסה מערכת הביטחון לכוננות בעקבות הודעה על "חיילת ישראלית שנמצאת אצל חברה הפלשתיני בתוך שטחי הרשות". בישראל החלו לחפש אחרי ליאת. בזמן הזה זוהייר וליאת היו כבר ברכב בדרך לבית-סאחור.
את הטלפון הנייד סגרה ליאת עוד בישראל. במהלך הנסיעה השניים כמעט לא דיברו. כשהגיעו לביתו של זוהייר, המתין להם אביו. אחד אחרי השני התעוררו אחיו הקטנים של זוהייר, הבן הבכור במשפחה עם חמישה אחים ושתי אחיות.
"ישבנו עד שלוש בלילה", מספר זוהייר, "היה לנו לילה ממש כיף. ליאת ישבה וראתה תמונות של המשפחה. אף אחד לא הסתכל עליה בקטע שהיא יהודייה. ההורים שלי ידעו שהיא חיילת, אבל הסיפור הזה לא מעניין אותם. זה עניין שלי". האבא ניסה להתעניין איך ליאת מרגישה בעקבות הבריחה, אך היא ביקשה ממנו לשנות את הנושא.
"אבא שלי הוא כמו חבר, ככה אני מדבר איתו", אומר זוהייר. "הוא הבין שזו החלטה שלי. הוא אמר שעלולות להיווצר לנו בעיות ושאל אם אנחנו בטוחים בזה. אמרתי לו שכן. ביקשתי מהם לא להתערב, כי זו חברה שלי ואני אוהב אותה. אני נשבע לך שהוא איחל לנו מזל טוב".
זוהייר חושב לרגע כשנשאל האם משפחתו היתה מאשרת קשר בין בת משפחה מוסלמית לבין בחור ישראלי, חייל. "ידעתי שאתה מתכוון לשאול אותי את זה", הוא צוחק, "אני לא יכול לענות על זה. אני לא יודע אם זה יעבור או לא. אני יכול לדבר רק על הסיפור של ליאת ושלי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבולשת הפלשתינית נכנסת לתמונה
|
|
|
|
|
|
|
ביום שבת בצהריים הם התעוררו והחליטו להמשיך עם התוכנית. זוהייר קורא לזה "לעשות משהו חוקי". זו הדרך שלו להגיד במרומז שהם רוצים להתחתן. ליאת אומרת את זה במפורש. השניים יצאו לבית המשפט, אך גילו שלא יוכלו להתחתן באותו יום. הם החליטו לעכב את החתונה ביום ולקיים אותה ביום ראשון בבוקר.
זוהייר, שתיאר לעצמו שיהיה מי שיחפש אותם בבית אביו, החליט לקחת את ליאת לחברים בכפר חוסאן, באזור בית-לחם. בשעות אחר הצהריים ליאת פתחה את הטלפון שלה, לראשונה מאז שברחה מהבית. עשרות הודעות המתינו לה. משפחה, חברים ומספר הודעות ממשטרת ישראל, וכולם מנסים לברר מה עלה בגורלה. הודעה אחת, שנשלחה מחברה, פגעה ישירות. "אבא שלך קיבל התקף לב", כתבה החברה, שניסתה לרמוז על הלחץ הכבד שבו שרוי האב. ליאת הבינה את ההודעה באופן מילולי.
בערך באותו הזמן קיבל זוהייר שיחת טלפון מאביו. כוחות הביטחון הפלשתינים הגיעו לעיירה, וחיפשו את שניהם. אנשי המבאחת', הבולשת של המשטרה הפלשתינית, אמרו לאב שהגיע מסר מדאיג מישראל. "בחור מבית-לחם חטף חיילת ישראלית". זוהייר אומר שהוא לא נלחץ. "אמרתי לאבא שלי לא לדאוג, אני אסדר את זה".
ליאת , עדיין מודאגת, החליטה לחזור לאחד השוטרים שהשאיר לה הודעה. "ליאת, זה טוב לשמוע את הקול שלך", אמר לה השוטר. "אמרתי לו שהתקשרתי להגיד שהכל בסדר איתי ושיעזבו אותי. אמרתי להם שאני בירושלים והוספתי שאני לא רוצה לדבר על זה. השוטר היה בהלם, אבל הוא הסכים וביקש ממני להתקשר לאבא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
זוהייר (שם בדוי). צילום: ופלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
הפרידה והחזרה לישראל
|
|
|
|
|
|
|
"התקשרתי אליו והוא ישר התחיל לבכות", היא אומרת. "אמרתי לו,'אבא תפסיק לבכות', ומיד גם אני פרצתי בבכי. זוהייר בא וחיבק אותי". כשהאב ביקש מליאת לחזור הביתה, היא נשארה בשלה ואמרה שהיא לא מתכוונת לוותר על החבר. "הוא אמר לי שאם אני אחזור, הוא יקבל את זוהייר. שלא אכפת לו מכלום, הוא רק מבקש שנחיה לידו".
"לא האמנתי לזה", אומר זוהייר, "ידעתי שהוא סתם אומר. כבר אכלתי קטע כזה. שאלתי את ליאת אם היא רוצה לחזור הביתה והיא אמרה שכן. אמרתי לה,'תלכי מחר, כפרה, אני אזמין לך מונית. אביא אותך לשם'. אמרתי לה שנהיה בקשר, שאני מקווה שיהיה בסדר, אבל ידעתי שלא יהיה בסדר".
ליאת ביקשה מזוהייר לבוא איתה והוא סירב. "אמרתי לה שיש לי בעיה. שאם אני אכנס לישראל, יעשו לי בלגן". במבט לאחור, ליאת שמחה שזוהייר סירב. לדבריה, היא הבינה ממשפחתה שאם היה חוזר איתה, הוא היה נעצר במקום.
שבת היה הלילה האחרון, נכון לעכשיו, של זוהייר וליאת ביחד. בבוקר יום ראשון הוא הוביל אותה מחוסאן לכיוון ישראל. באותה קלות שנכנסה לשטחים, ליאת יצאה מהם עם זוהייר לתוך שטח ישראל. בלי מחסומים, בלי חיילים, בלי שוטרים. זוהייר הזמין לה מונית והמתין איתה עד שתגיע. כשהוא נזכר בפרידה הוא נראה נרגש, על סף בכי, בפעם היחידה במהלך הראיון. "כאב לי מאוד, אז רצתי ישר מהמונית. היה לי קשה. לא יכולתי להסתכל עליה הולכת", הוא אומר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האב הציב עובדה: ''אנחנו או הוא''
|
|
|
|
|
|
|
בשעה שליאת היתה על אוטובוס מירושלים, חזר זוהייר לביתו בבית-סאחור. מחוץ לבית המתין ג'יפ ובתוכו איש מבאחת'. בסלון ישבו שני חוקרים נוספים. "איפה היית", אמרו לו כשנכנס. "חיפשנו אותך". הם העלו אותו לג'יפ והובילו אותו לחקירה במטה בבית-לחם.
בדרך הם שאלו איפה החיילת הישראלית. זוהייר השיב שהיא כבר בבית. "סיפרתי להם את כל הסיפור וראיתי על הפנים שלהם שהם קצת מבואסים. הם קיוו להחזיר אותה בעצמם, כדי שישראל תהיה חייבת להם טובה. ככה עובדים הדברים האלה".
כשליאת הגיעה לתחנת האוטובוס אביה חיכה לה בתחנה. "הוא ירד מהאוטו, בא אלי, חיבק אותי והתחיל לבכות", היא מספרת. "הוא פשוט לא הצליח לעמוד על הרגליים. הוא בכה מאוד". אחר כך, כשחזרו הביתה, ניסתה ליאת לדבר עם אביה. "הוא אמר לי בצורה ברורה מאוד: 'אין שום סיכוי בחיים שאני מקבל אותו'. אמרתי לו שהוא הבטיח בטלפון והוא אמר שזה היה סתם, כדי להחזיר אותי הביתה. הוא אמר לי שוב:'זה אנחנו או הוא, ואני לא מתכוון לוותר'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''האהבה שלנו היא מלחמה''
|
|
|
|
|
|
|
אם להאמין לשניים, הקשיים עדיין לא מרתיעים אותם. "האהבה שלנו היא מלחמה", אומרת ליאת. "ההתנגדות החיצונית החזקה רק מחזקת אותנו". היא מתכוונת לעבור לבית-לחם ולהתחתן עם זוהייר. "דיברנו על זה הרבה", מסביר זוהייר. "זה הגיע למצב שאחד מאיתנו יצטרך להמיר את דתו. לי, כמוסלמי, אסור לעשות את זה. אם מישהו עושה את זה אפשר גם להרוג אותו. אם יחשדו פה שאני חושב בכיוון הזה, הסיפור יעבור מפה לאוזן, וזה כבר יהיה מסוכן".
ליאת , מצדה, מודה שהיא שוקלת להתאסלם כדי שתוכל להתחתן עם זוהייר בבית משפט פלשתיני. "אני בסך הכל צריכה להגיד משפט אחד, וזה הכל. מה כבר יהיה ההבדל מבחינתי?", היא שואלת. ליאת לא זוכרת בדיוק מה זה המשפט הזה ואיך מבטאים אותו. הטקס הזה נקרא "שהאדה" ובמהלכו מצהיר אדם: "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו". לאחר מכן הוא הופך למוסלמי לכל דבר. ליאת מוכנה לשלם את המחיר הזה.
כשזוהייר נשאל האם ילדיהם, אם יהיו כאלה, יגדלו כמוסלמים או כיהודים, הוא מהסס. "זאת בחירה קשה", הוא אומר ולא נותן תשובה ישירה. "קודם שנהיה ביחד, אז נראה". הוא יודע שהמשפחה של ליאת תחרים אותה אם זה יקרה. ליאת, כהרגלה, מנסה לשמור על אופטימיות ומקווה שתוכל לאחוז בחבל משני קצותיו. היא מקווה שבעתיד משפחתה תשנה את דעתה ותקבל אותם בחזרה.
התמונה האחרונה בסיפור של ליאת וזוהייר עדיין לא נכתבה. מדי יום, לפעמים מדי שעה, מתווספות לתסריט שורות נוספות. כל צד בסיפור מאמין שזה ייגמר בטוב, אבל כל צד מדמיין גרסה אחרת להפי אנד. זה משחק סכום אפס, שבו אחד הצדדים יצטרך להפסיד כדי שהשני יהיה מרוצה, גם אם לזמן קצר. בינתיים, אף אחד לא מוכן לוותר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
