 | | | | שיפודים: 8.4.05 | |
| | | |
8/4/2005 | |
| | | | | | | בלון נגד בלון
אני מתלבט האם לפרסם את הסיפור הזה במדור הזה, ממש חבל לי לפרסם סקופ כזה ב"מעריב" לאור העובדה שכוח ארגוני שאין לי יכולת להיאבק נגדו מאלץ אותי שלא לעבוד עוד בעיתון זה, ובשבוע הבא אהיה אנוס לפרסם בצער את מדורי האחרון (על המקום החדש שבו אכתוב את המדור החל מהפסקת כתיבתי כאן אודיע במדור האחרון).
עם כל זאת, חוש החובה שלי חזק ולא אוכל אלא לספר את הדבר המופלא שראיתי: אני נמצא בתור בסופרמרקט בקניון איילון ומחכה בהיסח דעת לתורי בקופה. מחשבותי נודדות לכאבי בני עמי ואין שום דבר באוויר המעיד על כך שאני עומד לצפות באחד הדברים המדהימים שראיתי בעשרות השנים האחרונות.
התור לפני מתעכב קמעה ואינני יודע עדיין מדוע. ילד מנדנד שם לאביו: "אני רוצה, אני רוצה", והאב אומר: "אי אפשר, אי אפשר". קולות כאלה הם הפסקול הרגיל של הסופרמרקט ואינני מקדיש לכך תשומת לב רבה ממש, אבל הנה אני רואה שלא מדובר כאן בהתרחשות רגילה, האבא עלה פתאום על משטח ההסעה של דוכן הקופה עצמו, כמעט דורך לי על הגלידה שקניתי, מטאטא בידו והוא מביט למעלה ומקפץ, והבן הפספוס שלו צוהל ומעודד. מבט אחד הספיק לי כדי להבין מה רצה הבן וגם הבנתי מדוע האב הסתכל באופן מוזר למעלה כשהוא אמר: "אי אפשר". הילד רצה בלון שעף לשמים ונתקע בתקרה.
זה היה בלון הליום מסוג הבלונים הכסופים. בלון די גדול, והוא היה צמוד לתקרה. חוקרי קורותי אולי זוכרים שכתבתי פעם על הבלונים האלה הדבוקים בהמוניהם לתקרה באזור קבלת הפנים בנמל התעופה. ואני שמח לבשר שגם בנתב"גנו החדש התקרה באולם קבלות הפנים כבר מלאה בבלונים שפרחו.
ובכן, הבלון שלנו מחייך מהתקרה של הסופר וחוט משתלשל ממנו, האב הצעיר על דלפק הקופה מושיט את המטאטא שהוא לקח מן המנקה של הסופר ומנסה לגרום לבלון לרדת. זה לא מצליח, אבל כבר אף אחד בסופר לא קונה בקופה, כולם מביטים למעלה, מעודדים או נותנים עצות.
זה לא ילך ככה, אני אומר, וכבר מחפש במוחי שפצור למטאטא בדמות אנקול כפוף שילכוד את הבלון. אני מחשב לי שאם אקנה שקית בייגלה משקפיים גדולים ואשבור אחד מהם ואקשור למטאטא בחוט ברזל שאוריד מסגירת שקיות לחם, ובכן, זה יכול להצליח. מקגייוור פירק גשר עם פחות מזה.
הילד לא חושב שלא ניתן להגבר על הקשיים שאביו נתקל בהם. הוא עוד בגיל שהוא מאמין שאבא וסופרמן הם תאומים. בשלב זה מגיע מנהל כמעט בכיר של הסופר שאומר: "לרדת מיד!". אבל אז גם הוא מתחיל להביט למעלה ולשבור את הראש איך להוריד את הבלון.
אינני יודע מי חשב על זה ומי הזעיק את מוריד הבלונים המומחה, אבל תוך זמן קצר קרב בחור, בלון בידו והבלון קשור לסרט ארוך ארוך, למעשה לסליל שלם. "הנה, זה הבחור מ'הפנינג', הוא יוריד את הבלון תיק תק. הוא כבר הוריד המון בלונים". אמר המנהל הכמעט בכיר.
וזה הדבר שחזיתי בו: הבחור שלח את הבלון שלו אל על, עדיין לא ידעתי מה ייצא מזה, חשבתי שאראה פיתול של החוט שימשוך את הבלון מטה, אבל לא: הבלון החדש הגיע לבלון האבוד ופשוט נדבק אליו.
משיכה קלה, ואז שני הבלונים ירדו אלינו. הסופרמרקט כולו היה מאושר. הילד יצא עם בלון ביד, בטוח שאבא שלו סופרמן, ואני למדתי שבשביל לפתות בלון לרדת למטה צריך בלון אחר, והם מיד מתנשקים ודבקים זה בזה באהבה גדולה.
| |  | |  | | |  | | איור: פיליפ גוסן. מתוך קטלוג תערוכת ציור ספרי ילדים, סיינה | /images/archive/gallery/286/124.jpg  |
| | |  | |  | מכתב מהכתום המחוק
| |  | | | מאיר שלום.
אני מספר לך על מה שקרה לי אתמול: אני עובד מדינה, פקיד במשרד הפנים, ובאתי אתמול לעבודה עם צמיד כתום.
המנהל שלי, שאינו איש שמאל והוא סא"ל לשעבר, מבקש ממני להוריד את הצמיד. אני מנסה להתעקש, אך הוא בשלו: "אם את הרמטכ"ל הדיחו וגם את ראש השב"כ ואם פיטרו שרים, למה שירשו לך?". הצעתי לו לפנות לנציבות שירות המדינה ולשאול אותם. גם אני עקשן. התקשרנו מהמשרד שלו. לפני כן הוא הדריך אותי לא למסור שום פרט מזהה, לא שם, לא איזה משרד, לא מאיזו עיר, רק את העובדה שאני עובד מדינה. הגענו לגברת הניה מרקוביץ במחלקה לייעוץ משפטי בנציבות. שאלתי אותה האם מותר לי, בתור עובד מדינה, לענוד צמיד כתום בעבודה? היא ענתה שאין לה תשובה, אך אם ברצוני לדעת אני חייב להזדהות. בנוסף, היא אמרה לי שאם ארצה לקבל תשובה עלי לשלוח אליהם פקס עם כל הפרטים והם יתקשרו לקצין הביטחון במשרד שלי לתת את תשובתם.
אני נשארתי המום. אם אפשר, תעשה עם זה משהו, אולי לפרסם בעיתונות אחרת מחר גם להם יסתמו את הפה.
בתודה, מ.
למ. שלום,
בשיחת הטלפון איתך לבירור הדברים אמרת לי: "כל פעם אנחנו מוותרים לשלטון רק עוד קצת וסותמים לנו את הפה רק בעוד נקודה קטנה ואנחנו לא מבינים עד לאיזו תחתית הדברים יכולים להגיע". תאמין לי, אני מרגיש על עצמי לאיזו תחתית סתימת הפיות יכולה להגיע.
| | | | |
| | | | | ג'ייסון ונסיכת הקסם
| | | | | ג'ייסון דנינו הישראלי נבחר להיות המנחה החדש ב-MTV העולמי , ואני, שרק לפני שלושה חודשים ישבתי איתו לשעה קלה, שואל את עצמי האם יש לי חלק בכך? אני לא רומז שהוא למד ממני בלי משים שטיק או שניים שעזרו לו במבחני MTV העולמיים. אני מדבר על דבר אחר שאין ספק שהשפיע: הנשיקה לצפרדע.
אסביר: לפני זמן מה ביקשו ממני ג'ייסון ושותפתו רוני לבוא לתוכניתם הטלוויזיונית "מסטיק", כדי להתראיין על המדור הזה. זה היה בערוץ טלוויזיה חדש בעל השם המוזר אפילו יותר מג'ייסון: "ניקולודיאון". נפגשנו באולפן, והנה אני רואה שג'ייסון ורוני הכינו דבר יפה ומפרגן למדורנו: בסדרת צילומים מפרכת, רוני התחזתה לנסיכה הנושקת לצפרדע ענק, ופוף, הצפרדע הפכה לנסיך, ומיהו הנסיך? ג'ייסון!
אחר כך שוחחנו בנעימים על המדור מול המצלמות. היה נחמד. ג'ייסון היה בהחלט ג'ייסון שכל העולם יכיר מקרוב, אבל אני מכיר אותו מהזמן שהוא היה רק צפרדע. גם רוני היתה בלתי נשכחת. חזרתי לביתי כאשר שאלה קטנה טורדת את מוחי: האם הנשיקה באמת הפכה את ג'ייסון לנסיך. כששמעתי את החדשות על MTV, הבנתי. זה עבד, ג'ייסון.
| | | | |
| | | | | פינת השלולית
| | | | | זה מכתב שהתעכב לא מעט על שולחני. מכתב מאביר, ובו הסבר על ההבדל בין אביר לנסיך, הבדל שבטוח לא ירדתי לסוף דקותו וגם לא היתה על המעטפה כתובת לשאול. אבל הרי זה מה שיפה ונצחי באותו סיפור פשוט והכי לא פשוט בעולם, סיפורה של השלולית. סיפור שאף פעם לא נפענח את סוף דקויותיו. ולמכתב:
מר עוזיאל,
למאיר, אנ'לא יודע איך אמור לנהוג אדם ששולח מכתב ל"פינת השלולית" ולכן סליחה אם לא כתבתי פרטים על עצמי ('תה יודע, לא נעים). בכל מקרה, אם'תה מפרסם את הטקסט (המלנכוליה אומרת ש'תה לא) ותרצה לדעת עוד פרטים, שים את סמל האירו אחרי הטקסט (סתם כי זה אופנתי). אני כבר אגיע אליך.
ומילה טובה לפינת השלולית ובכלל ל"שיפודים": שינית לי ת'חיים.
זה סיפור על אביר שהתאהב בנסיכה (האבירים הם אצילים, אבל בשונה מנסיכים אין להם דם כחול. דמם אדום עז). מסתבר שגם יצורים שאינם דו חיים נתקעים בשלולית הקרפדות והצפרדעים. כזה היה האביר, שחי בבדידות (כמנהג האבירים), וכזאת היתה גם הנסיכה אשר חיה עם פמלייתה המלכותית.
האביר תמיד חשב שסביבו רק קרפדות וצפרדעים, עד שיום אחד הבחין שגם היא איתו בשלולית, הנסיכה, מלאה בהדר וביופי.
הנסיכה, מצד שני, לא כל כך הבחינה באביר, אבל בכל זאת היא...
האביר החליט שהוא לא רוצה להכניס את הנסיכה לחייו. הוא אהב אותה אהבת אמת, אהבה ללא תנאים. הוא לא רצה לגרור אותה מן האושר המלכותי אל המלנכוליה האבירית. לכן לא נתן לה לדעת שהוא אוהב אותה, והוא יודע שהוא לעולם לא ימצא את עצמו בעולם הקרפדות (והוא רק בן 17).
מוקדש ל-XIT מ-XC
לאביר, המלנכוליה לא צדקה לבסוף, וגם שמתי.
| | | | |
| | | | | משהו:
| | | | | ואז יום אחד תהיה הפנגנה של ארבעה מיליון איש, ובטלוויזיה ידווחו: יש כאן רק כיפות סרוגות ואנשי ימין, מדובר בשוליים הקיצוניים.
omeir@maariv.co.il
| | | | |
|
| | | | | |
 | |
| | | | | בעל הטור הסאטירי-אישי האחר "שיפודים". עיתונאי, עורך, סופר ונציג השלולית וסיפורי האהבה של ישראל עלי אדמות. מבין ספריו: "מקום קטן עם דבי", "ההיףך - סאטירה לא חינוכית", (אזל) "מעומק השלולית" (אזל) ועוד | | | | |
| | | | | | | | | |
| | |
| |
|
