 | | | | העיניים שרואות הכול | |
| | | מתפקחים מהאשליה, מתמודדים עם המצוקה שמלווה אותם חודשים, מקדישים שעות בהתנדבות לאיסוף עדויות, מסכמים תקופה. שוברים שתיקה בטור פרידה | |
| | | |  | | | | חן קוטס-בר
12/4/2005 17:02 | | | | | | | | בארבעת החודשים האחרונים הצגנו כאן עדויות של לוחמים שהחליטו לשבור שתיקה: הם סיפרו על ביזה והתעללות, על זקנים שמתו בטעות, על משפחה שפונתה מהסלון שלה כדי שהחיילים יוכלו לראות בטלוויזיה משחק כדורגל. הם תארו את ההתחבטות המוסרית, את המצוקה שמלווה אותם חודשים אחרי שהשתחררו, את הזיכרונות שחרתה בהם התקופה, את עקבות המצפון שלא הגלידו, ואת מה שהם מכנים בשפתם 'שריטה'.
"למה רק עכשיו נזכרתם?", חזרה שוב ושוב השאלה. המעידים דיברו על התפקחות, על כך שרק בדיעבד הבינו מה עשו, על היותם חלק מקבוצה, על הפחד להיתפס כמלשנים בעיני חבריהם. זה היה מקובל, אמרו חלקם. נגד מה שמקובל – לא יוצאים.
רק בשבוע שעבר, במטוס בדרך לניו-יורק, ישב לידי בחור צעיר, לוחם מג"ב לשעבר. לפני שלושה חודשים חזר מארצות הברית אחרי שטייל שם חצי שנה. שלושה חודשים ישב בחדר, מדוכא. עכשיו הוא נוסע שוב – לחפש את עצמו. "אנחנו, שהיינו שם, בשטחים", אמר לי, "ייקח לנו זמן להתאושש. אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי. מה שהיה שם – כל הזמן בא והולך".
אולי אלה פעמי השקט – קשה לומר שלום – שגורמים לנו להחליט שדי. אולי אנחנו לא מסוגלים באמת להכיל כל כך הרבה סיפורים לא מחמיאים על עצמנו: על החברים, על הבנים, על הבעלים, על השכנים ממול. גם לי היה קשה. אנחנו רוצים לקרוא על צה"ל המוסרי, צה"ל שדואג לאוכלוסייה אזרחית. אנחנו לא באמת רוצים לשבור שתיקה.
את עמותת ''שוברים שתיקה'' הקים קומץ לוחמים וקצינים מיחידות מובחרות בצה"ל. הם עובדים בהתנדבות, מתוך תחושת שליחות. במקום לנסוע לטיול בחו"ל או לבלות, הם מקדישים ימים כלילות לשבירת האדישות שלנו, האנשים שיושבים בבית. אפשר לחלוק אולי על הדרך בה בחרו לפעול, אבל קשה מאד שלא להעריך אותם. בגלל שאיכפת להם. בגלל שהם עושים מעשה. התיעוד שלהם הוא בעל ערך. הוא לא רק אוסף עדויות מזדמנות על אם הדרך. הוא סיכום של תקופה.
בין מאות התגובות שהגיעו במהלך החודשים האחרונים לטור של 'שוברים שתיקה', היו תגובות זועמות רבות. חלק מהמגיבים טענו שמדובר בטור פוליטי. זה הזמן לומר שלא כך הוא. 'שוברים שתיקה' הוא ארגון א-פוליטי. גם לכותבת הטור לא היו יומרות פוליטיות או אנטי-צבאיות, ההיפך. בראשית הדרך, כשרציתי לכתוב על עצמי, חשבתי על התיאור 'אשתו של אחד שעושה מילואים'. כי הטור הזה, בסך הכל, בא לשים מראה מול הפנים שלנו, גם כשהן לא יפות, לראות מה קרה לנו בדרך, לוודא שנשארנו בני אדם. נפרדים מהטור, אבל 'שוברים שתיקה' ימשיכו לדבר.
| |  | |  | | |  | |  | "לא רצינו להיות כאלה"
| | | | | לסיום בחרנו להביא קטעים מתוך יומן, כפי שנכתבו בשטח, בזמן אמת:
מתוך יומנו של לוחם חי"ר: "יושבים בגומחה באחת הסמטאות המצחינות ומחכים דרוכים לקל צעדים שאולי יישמע. אני מריץ בראש תסריטים של מה יקרה אם זה חמוש, מה יקרה אם זה סתם ילד, מה יקרה אם זה שוב אדם מבוגר שהולך להביא אוכל למשפחה אחרי חודשים ארוכים של עוצר. אבל שום קול צעדים לא נשמע. רק הנשימות הקצובות ואוושת חליפות הסערה שאנחנו לובשים. בבת אחת אני מתרומם ומסמן המשך תנועה החוצה מהקסבה. אחרי שמונה דקות אנחנו כבר יושבים בחדר המטונף בכיכר גרוס, אוכלים מהעוגה שאמא של א' הכינה ועשן סיגריות ממלא את החדר. זמן לחשוב קצת לפני שממשיכים בפטרול''.
''ואני נזכר בזמן אחר, בעולם אחר, גבעות ירקרקות אחרי הגשם בתל-ערד, והתמימות היפה של חיילים נסערים ממסע אלונקות בתוך שדה חרוש. וזה לא היה חשוב שהשטח היה שטח אימונים צה"לי, וזה לא היה חשוב שהבדווים שחרשו וזרעו ידעו שאולי לא יזכו גם לקצור, כל זה לא היה חשוב. החשוב הוא שאנחנו חיילים, ואנחנו דורסים ורומסים שדה שנזרע בזיעה ובדם, ואנחנו לא רצינו להיות חיילים כאלה. והיום, אותם חיילים עומדים שמונה שעות בעמדה ואוכפים עוצר של חודשים, אותם חיילים רגישים, תמימים, יפים, עורכים חיפושים בבתים ומדלגים על גגות הקסבה. הורסים ומנפצים כל שמץ פרטיות. אותם חיילים ישבו עכשיו על רצפת הקסבה המטונפת, רחוקים כל כך מהבית בלילה קר, בעיר זרה, ושתקו. ואנחנו לא רצינו להיות חיילים כאלה".
| | | | |
| | | | | "מנסה להישאר מרוכז"
| | | | | מהיומן: "שוב נכנסים דרך שער 7. פניה ראשונה ימינה לחדר המדרגות ואני אומר לקצין שכבר הייתי כאן, לפני שעה. הוא משיב שלא חשוב, צריך לסרוק את הבית. אני עולה ורואה את המשפחה, יושבים כולם המומים עוד מהפיצוץ של הדלת שעשינו שעה קודם. המ"פ אומר שיש כאן דלת חשודה, שצריך לפוצץ, ואני ניגש אליו ואומר בשקט 'כבר סרקנו כאן'. הוא אומר בקול רם 'יש כאן דלת חשודה שצריך לפוצץ', ומביא חומר נפץ. אנחנו נכנסים מתחת למדרגות, שוב פיצוץ, והאדמה רועדת מתחת לרגליים, והפעם הדלת עפה שני מטרים האוויר ונתקעת בקיר''.
''האמא מתחילה לצרוח וליילל והאבא בפנים שואל אם סיימנו. אני כבר עוד רגע מקיא, מסתכל לאבא ישר בעיניים. אומרים לי שוב להגיע לצומת. אני יוצא החוצה, אנחנו מדלגים מגג לגג. מתפצלים כל אחד לפינה אחרת. אני הולך עם החובש ונשכב בפינה עם הפנים לבית הספר הסגור, רואה מולי כיתות ריקות מילדים, ורק ערמות של כסאות ושולחנות. אני עוד רגע משתין במכנסיים. בבית מתחתיי מתחילות הצעקות. רעש של הפיכת חדרים וחיפושים. אנחנו עולים לגגות ונכנסים לתוך בית של משפחה שאני מכיר כי כבר הייתי כאן מיליון פעמים בחודשים האחרונים. המפקד אומר שצריך לפוצץ את אחת הדלתות וכולנו זזים הצידה, יש פיצוץ, וכל הבית רועד. סתם מחסן ריק. ממשיכים לבית הבא".
"אני יושב בעמדה, מנסה לא לצוף, לא לחלום, להישאר מרוכז, אבל מתחיל לחשוב על הבית. איזה סרט יש עכשיו בקולנוע, ואיך אני אמור לצאת עוד ארבעה ימים הביתה ולראות את החברה והמשפחה. נזכר בשיר של מאיר אריאל 'לילה שקט', ורק מקווה שהלילה יהיה שקט, וממשיך לחשוב על הבית, ואיך שיירד גשם, ונשתה נס, ונסתכל החוצה, ונראה את הגשם שמביא צבע, וכאן רק מוסיף גוון אפור ומציף את כל הזוהמה המצטברת. שמתי לב שאנשים ברחוב לא הולכים עם מטריות, רק עם כאפיות ומורידים את הראש, כאילו יצליחו לברוח מהגשם ומהזוהמה ומהעיניים שלי, מאחורי המשקפת, שרואות הכול".
| | | | |
| | | | | על "שוברים שתיקה"
| | | | | הם לא סרבנים. הם לא פוליטיקאים. הם אוהבים את המדינה. הם בסך הכל חיילים שהיו שם, ממש כאן, והחליטו שאי-אפשר יותר. שמישהו חייב לקום ולצעוק: תתעוררו ותראו מה קורה לנו.
| | | | |
|
| | | | | | |
 | |
| | |
|
