 |
/images/archive/gallery/183/588.jpg כדורי אקסטזי.
צילום הדמיה: אלכס רוזובסקי  |
|
|
|
|
| ביקור בכלא באוסטרליה אצל אלון
ענבר, צנחן לשעבר ולירן הסובל
מסכיזופרניה, שהבריחו אקסטזי
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מרדכי חיימוביץ, מלבורן
16/4/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
בשקיעה שוטפת רוח קרה את חצר הכלא. אסירים אוסטרלים מקועקעים מביטים ביהודים שמתכנסים לערבית. המתפללים הולכים צעד קדימה, צעד אחורה. מתנדנדים, כמטלטלים ברוח ערבות. את התפילה מנהל חוזר בתשובה מדולדל זקן. ציציותיו נוזלות ממנו כאילו רצה להפגין את עומק אמונתו. יושב על הברחת אקסטזי. "סלח לנו אבינו כי חטאנו", זועק בעל התשובה, "מחל לנו מלכנו כי פשענו", עונה הקהל הקדוש.
בקשר הישראלי שנחשף באביב שעבר במלבורן היו שלושה חשודים. אמיר סוויד מדליית אל-כרמל עדיין ממתין לגזר דינו. אלון ענבר מרחובות, צנחן משוחרר בן 24, נידון לחמש שנות מאסר וחצי, והתביעה מערערת על גזר דינו. נאשם אחר הוא תל אביבי בן 33 שנידון לשלוש שנות מאסר. אנחנו נקרא לו לירן, כדי לא לחשוף את מי שאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי בכלא לאחר התקפי סכיזופרניה. ברשת היו גם שני אוסטרלים: ג'ק רובן ולואיס לארוסה שדינם עדיין לא נחרץ.
תחת הוראות מתאילנד ניסתה הרשת שבה היו הישראלים חברים להבריח רבע מיליון כדורי אקסטזי ב-14 מיליון דולר. הסם הוטמן בשני לוחות עץ מתחת לנברשות עתיקות שנארזו בשני ארגזים. המשלוח יצא בספינת מכולה מרוטרדם, אבל מישהו בשרשרת הפשע דיבר. התיבות נתפסו עם עגינתן בנמל מלבורן, עברו טיפול ונשלחו כאילו לדרכן. המשטרה עקבה אחרי התיבות, לכדה את הישראלים.
לא בפעם הראשונה אני רואה את בחורינו מועדים. כשנפגשתי איתם בבתי הכלא של דרום אמריקה ואירופה, נשמעה תמיד פליאה בדבריהם, כאילו הלכו למבצע קמחא דפסחא ופתאום מצאו עצמם בכלא. "כשחיפשת את הקיצור אז נפלת, זה הסיפור", שרה משינה על דני, שישב בצרפת. תאוות ההצלחה, בלי להביא בחשבון את המחיר, בלי לדעת על הציניות של השולחים, היא שאורבת לבלדר הסמים הישראלי. לפעמים דווקא
האיש שמשגר אותו לדרכו הוא שמוסר אותו לשלטונות. לא בגלל הצטרפות למחלק הסמים של המשטרה אלא כדי להרדים אותה. בזמן שמפקירים לרשויות את הסם כאן, אפשר להבריח יותר סם שם. אלא שבהרבה מקרים הישראלי לא מבין את פוליטיקת הנרקוטיקה הגלובלית. לרוב אלה תרמילאים הרוצים להצטייד בחופן דולרים שיביאו אותם ליעד הבא. בוגרי צה"ל, שבטוחים שיעשו מכה זריזה ואלגנטית, משהו כמו פשיטה לילית על בית מבוקש בג'נין, ויחזרו הביתה בשלום.
לצד אלה שעדיין לא חזרו ראיתי גם את אלה שאיכשהו הצליחו לחזור. "איזון" שעל חוף שדות ים הוא כפר שמטפל בכל מי ששבו לאחר עסקה קלה ושימוש כבד. הילדים סבבו שם שרוטים, ההורים חגו סביבם כצללים. ייתכן שהם משלמי המחיר האמיתיים.
גם בסיפור שלנו יש אבא בנעלי הגיבור הטראגי. יצחק (שם בדוי), אביו של לירן, הוא מצנחני פעולות התגמול. נפצע חמש פעמים, אחת מהן בפעולת הג'רנדל. ארבעת השמות הכי גדולים של הצנחנים היו המג"דים שלו: שרון, דווידי, רפול ומוטה. כדי לחמוק מהימים העגומים האלה הוא כותב ספר על הימים ההרואיים ההם. "להורים הגיבורים", הוא מקדיש אותו. אמרתי לו שגם הוא הורה גיבור, אבל יצחק ענה שהוא גיבור בעל כורחו.
הגיבורים האחרים בסיפור הזה הם ההקלטות, הצילומים והמסמכים של משטרת אוסטרליה. החומר שהגיע לידי "סופשבוע" מכיל פרטים טכניים שתועדו בקפדנות ביורוקרטית, המשתבצים לכדי מסמך מרתק על זיהוי הרשת ולכידתה. תרגילי ההתחמקות, השמות הבדויים, הטלפונים המזויפים. כל אלה חושפים את עולם הפועלים השחורים של הסם, שהם גם הפראיירים של הסם. על משלוח בשווי 14 מיליון דולר הובטח לענבר וללירן משהו כמו 15 אלף דולר ביחד, שלא לדבר על כל אותן שנים אבודות בגן ניחוחות הליזול.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תגיד להם שזה נברשות
|
|
|
 |
|
|
|
הסיפור שלנו מתחיל ב-16 בפברואר 2004. השעה היא 10:05 בבוקר , לנמל מלבורן נכנסת ה-P&O נדלויד פאליסר שבאה מרוטרדם. על סיפונה קונטיינר שמספרו 769797/3. למחרת הוא נפרק, מועבר לבדיקה ברשויות המכס.
את תשומת הלב של החוקרים לוכדים שני ארגזי עץ אורן בגובה 1.18 מטר , ששוקלים 77 קילו. המטען מיועד ל"גיא אבן", בהמשך יתברר שזה אלון ענבר, הגר בהיתרברה רוד 20, גסטהאוז לתרמילאים ישראלים. הארגזים עוברים צילום רנטגן ומועברים לידי המשטרה. החוקרים מגלים נברשות ו-72 חללים בלוחות העץ שמתחתן. בחללים יש שקיות פלסטיק עם כדורים צבעוניים במשקל 33.93 קילו .
עוד בדיקה ומתברר שמדובר בכדורי אקסטזי. החוקרים מרוקנים את השקיות, ממלאים בכדורי אקמול ומחזירים אותן למקום. ציוד האזנה וצילום נשתל בארגזים והם נסגרים מחדש.
בזמן הזה מריץ ענבר טלפונים לתאילנד ולחבר אחר ברשת, אמיר סוויד. סוויד לא רוצה להסתכן. הוא מקבל את השיחה בטלפון על שם ליסה סמית, גברת שלא קיימת. אחר כך סוויד מצלצל לטלפון על שמו של אלי האנטר, שהוא למעשה לירן. לירן מטלפן בתורו לג'ק רובן, אוסטרלי מפרבר בונדי ביץ' שבסידני. "נראה שבכל השיחות האלה", כותבים האוסטרלים בדוחות שלהם, "נדונו הדרכים לקבלת הסם והפצתו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הארגזים שהכילו נברשות ו-34 קילו של כדורי אקסטזי.
|
|
|
|
|
|
|
"מחר גומרים עם זה"
|
|
|
|
|
|
|
ב-19 בפברואר מקבל ענבר שיחת טלפון. "אני מיסטר אבן", הוא מזדהה בפני המטלפן מחברת ההובלות ויקטורי אינטרנשיונל. זה מודיע לו שיזדקק למסמכים נוספים בטרם ישחרר את המטען. בטלפון אחר מדווח ענבר ש"זה הגיע" ושהשחרור מתעכב רק בגלל ניירת. מנסים לשלוח לו את המסמכים בפקס, אבל הם לא עוברים. נותנים לו כתובת אי-מייל שממנה ישאב את המסמכים.
הניירות סוף סוף נשלחים, אבל אז מצלצלת רייצ'ל מחברת ההובלות לשאול האם יש עץ בנברשות. ענבר מצלצל לתאילנד: "הם שואלים אותי שאלות שאין לי תשובה עליהן", הוא נלחץ. "תגיד להם שזה נברשות", מרגיע האלמוני מתאילנד, "שום עץ". ענבר חוזר לרייצ'ל, מזדהה שוב כגיא אבן ואומר: "שום עץ בנברשות". רייצ'ל עונה שמבחינתה אפשר להעביר את המטען כבר מחר תמורת 1,569.90 דולר אוסטרליים דמי משלוח. שיודיע לה אם זה אוקיי איתו.
ב-24 בפברואר, ב-16:32, מקבל ענבר שיחה מחוץ לאוסטרליה. "בוא נעשה את זה מחר", הוא אומר למטלפן האלמוני, "אם הכל ילך בסדר מחר, אנחנו גומרים עם זה".
המטלפן : "טוב".
ענבר: "זה יכול להיגמר גם מבחינתך".
המטלפן : "אה, לא. ברגע שזה ייגמר מחר, אני לא רוצה שתיגעו בזה. תשאירו איזה יום-יומיים לראות שהכל בסדר. . . אתה מבין מה אני אומר?"
ענבר : "ברור".
המטלפן : "אז אל תיגעו בזה וגם הבחורים שלי לא ייגעו. ברגע שאראה שהכל בסדר, אגמור את העסקה בשבילך, אוקיי?".
ענבר: "למה אתה מתכוון שהכל יהיה בסדר?"
המטלפן: "שכאילו יומיים-שלושה תשאיר את זה, ואז הם יבואו, יאספו את זה וייתנו לך את מה שמגיע לך, או-קיי?"
ענבר: "או-קיי".
המטלפן: "רק תשאירו את זה סגור כאילו כלום לא קרה. תלך לטייל עד שתשמע שהכל או-קיי".
ענבר: "או-קיי, טוב מאוד".
המטלפן: "או-קיי, המון תודה, אחי, באמת תודה רבה".
ענב: "אז נהיה מחר בקשר, אחי".
המטלפן: "כן, אחי, נהיה בקשר. שיהיה לך רק טוב".
השיחה מסתיימת בשתי הסכמות: שאיש לא ייגע במטען עד שיתברר שהמשטרה אינה בתמונה ושענבר יקבל את המגיע לו לאחר שימסור את המטען.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"תגיד להם שזה נברשות"
|
|
|
|
|
|
|
למחרת מקבל ענבר טלפון מרייצ'ל. המטען נמצא כשעה ממנו, שיכין דמי משלוח מדויקים כי לנהג אין עודף. הוא מצולם לבוש טי-שירט של סופרמן, ממתין למטען בגסטהאוז ברובע קולפילד. המשאית מגיעה, הנהג עוזר לו לפרוק והוא חותם על מסמכי המשלוח שמיועדים ל"גיא אבן".
חצי שעה אחר כך מזמין "אבן" מונית להעביר את המטען עם כדורי האקמול לכתובת אחרת, שדרות אימפריאל 4, באותה שכונה. כשעה וחצי אחר כך מדווח ענבר בטלפון ש"הכל בסדר", מבקש מהמטלפן החזר "על מה שנתן היום", מציע שהכסף יועבר על שם "דורית ארנשטיין". ארנשטיין , שהתגוררה גם היא בגסטהאוז, הכירה את ענבר חודש לפני כן. כשהיא שואלת אותו למה לא ישתמש בשמו להעברת הכסף, הוא עונה לה: "אני מנסה להאריך את הוויזה ויש לי בעיות עם שלטונות ההגירה". למעשה הוא מבצע את התמרון הזה כדי שלא יחברו אותו למשלוח המפליל.
יממה אחר כך מקבל ענבר אס-אם-אס מתאילנד ובו נאמר: "הכסף נשלח מטעם 'רוקסנה דוטין' מגרמניה, עסקת העברה מספר 6263467797". את הפרטים האלה הוא מוסר לפקידה בסניף הדואר אשר אליו הוא מגיע עם דורית ארנשטיין ומקבל 1,136.60 דולר אוסטרליים. בימים שאחרי זה מתרוצצות שיחות טלפון בין מלבורן לתאילנד בנוגע להעברת המטען. באחת מהן נשאל ענבר האם כבר יצר קשר עם "החברים", כלומר מקבלי המטען.הוא עונה שטרם.
אחר כך הוא עולה על מונית שבה יושב סוויד, שניהם יורדים ועוברים לב-מ-וו השחורה של סוויד. זאת כדי שלא תהיה עדות שמכוניתו של סוויד נראתה ליד מעונו של ענבר. "בפגישה הזאת", אומרים האוסטרלים, "נדונו העברת הסם והתשלום שמגיע לענבר על חלקו בעסקה".
מיד לאחר הפגישה מקבל ענבר טלפון. "האם החברה צלצלה אליך?"
ענבר: "כן".
המטלפן: "האם הביאה לך את התמונות?"
ענבר: "לא".
המטלפן: "האם נתת לה את המתנה?"
ענבר: "לא".
כאן מבקש האלמוני מענבר מספר אחר כדי להתקשר אליו ומנתק.
"מדובר בשיחה על הפגישה בין ענבר לסוויד", מפרשן דוח המשטרה האוסטרלית,"' החברה' היא שם הקוד של סוויד,'התמונות' הן הכסף ו' המתנה' היא הכדורים שבמטען".
ב-6 במרס מריץ סוויד כמה שיחות לתאילנד. לפחות אחת מהן מטלפון שרשום על שם המשתמשת הווירטואלית, דונה סמית. במקביל הוא מצלצל גם אל לירן.
שלושה ימים אחר כך השחקנים הראשיים מתחילים לתת גז, בוער להם להיפטר מהמטען הזה. בשעה 17:36 נראית הב-מ-וו השחורה של סוויד חונה באזור מעונו של ענבר. הוא אוסף את ענבר, נוסעים ארבע דקות, יוצאים מהרכב, מטיילים בגני הופטון, מנסים לדבר בלי חשש מהאזנה. "בשיחה הזאת", כותבים האוסטרלים, "נדונו דרכי העברת המטען". במקביל מטלפן סוויד כמה פעמים ללירן. כעבור כמה שעות מקבל ענבר שיחה מסוויד שמדווח שהכל נדחה למחר. "החבר יצלצל אליך בין 12 לשלוש, אחי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מי זה סטפן, מי זה אנטון
|
|
|
|
|
|
|
ה-10 במרס , היום שישנה את שארית חייהם של שחקניו, נפתח בטלפון בין סוויד ללירן. השעה היא 12:31. כעבור שעתיים הם מדברים שוב. ב-15:45 נוחתים לואיס לרוסה וג'ק רובן בטיסת וירג'ין בלו DJ832 מסידני . בידיהם רק תיק קטן.
בסניף "טריפיטי" בנמל התעופה של מלבורן הם שוכרים ליממה לקסוס שחורה שמספרה APP35D. יותר מאוחר מתקשר אחד מהם, כנראה רובן, לשאול האם יוכלו להחזיר את המכונית בסידני. "הכסף לא בעיה", הוא טורח להבהיר לפקידה, ג'ינה חליל.
השעה 16:01. ענבר מקבל שיחת טלפון מלירן שמודיע שהוא מגיע בעוד חמש דקות. שניהם מעלים את הארגזים לחלק האחורי בוואן של לירן. גרירת המטען מוקלטת במכשיר ההאזנה. השעה 16:49. סוויד ולירן דנים האם רק לפרק מהארגז את הלוחות שבהם הוטמן הסם או גם לשלוף מהחללים את השקיות. "הם קטנים מאלה שהיו בפעם האחרונה", נשמע סוויד בהקלטה. הוא קובע שיש לפרק את הלוחות. "אני אפצה אותך", הוא מבטיח ללירן.
לירן נוסע עם הארגזים לכתובת אחרת: האלסטד רוד 42, קולפילד צפון. כמה דקות אחר כך עולה מהבית קול הלמות פטישים ושבירת עץ. לירן קורע את התחת על המטען ויוצא לקנות מכשירי עזר. מגיע לחנות, אבל היא סגורה, ממשיך לנסוע, העוקבים מאבדים אותו. הוא חוזר בידיים ריקות, מהבית שוב עולים קולות הפטיש. תוך כדי עבודה מצלצל סוויד, אבל מכשיר ההאזנה מצליח להקליט רק את לירן. "הכל או-קיי", הוא אומר, "מחכה שתגיע עם המסור. בינתיים אני הולך לתפוס איזה פיתה אצל 'דני וג'ו'".
ב-20:52 חוזר לירן מהמסעדה, שתי דקות אחר כך מגיע סוויד בב-מ-וו השחורה שלו. המסור שבידיו בוהק באור הירח. "הכל דופק כמו בצבא", מתגאה לירן באוזני סוויד. "הם מחכים לזה בקוצר רוח, אחי", עונה לו סוויד. מדסקסים באיזו מכונית יובלו לוחות הסם. איש משניהם אינו רוצה אותם אצלו. סוויד מחליט בסוף שזה יהיה במכונית של לירן.
סוויד: "הם באים תוך שנייה, אחי, מעבירים את זה מהאוטו שלך לשלהם. אני אומר להם לבוא, אחי".
לירן : "אני לא רוצה שיראו אותי".
סוויד : "אז תחנה את האוטו שלך בחניה שלי".
נפרדים. לירן נוסע עם המטען לדרך דאנדנונג' 332, סוויד מגיע אחריו. יורדים, נכנסים לתא טלפון ציבורי, מודיעים ללרוסה ולרובן שהמטען מוכן לאיסוף. השעה 21:23, אנחנו עדיין ב-10 במרס . הרכב השכור של לרוסה ורובן מגיע לדאנדנונג' 332. רובן נכנס ברוורס לחניה. סוויד ולרוסה מכוונים אותו. לוחות האקמול מועברים לתא המטען של הרכב השכור. ב-21:27 המכוניות עוזבות את המקום. ב-21:32 נעצרים רובן ולרוסה. במכוניתם מתגלים הלוחות. זמן קצר אחר כך נעצרים סוויד ולירן. בחיפוש אצלו מתגלים שיירים מהארגז שפורק, הארגז שנשאר שלם ונברשת.
סוויד, כנראה שותפו של ישראלי עשיר שחי באוסטרליה, יטען בחקירתו כי מעולם לא ראה את התיבות ומעולם לא היה בקשר עם בחור ששמו אלון ענבר. אלון ענבר נעצר ב-11 במרס בגסטהאוז שבו התגורר. שתי מטיילות שהיו שם בלילה שלפני העידו כי אמר להן שיש קוקאין בתיבות שלו.
רובן יטען בחקירתו כי הוא בעל שני עסקים לטלפונים סלולריים, אך במהירות יתברר שאין לו אפילו אחד. לרוסה יטען כי איזה "סטפן" ביקש ממנו לצאת למלבורן כדי להסיע שתי פרוצות לסידני. על הג'וב הזה היה אמור לקבל 3,500 דולר ורובן הוא ששילם על כרטיסי הטיסה למלבורן. למפגש הגורלי נקלע באקראי. איזה "אנטון" אחד אמר לו לבוא. הוא מודה שעזר ל"אנטון" להעביר לוחות עץ למכונית ששכר, אבל רק אז חשד שמדובר בסמים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרצה נגד שימוש בסמים
|
|
|
|
|
|
|
ליצחק, אביו של לירן, נודע בעקיפין שבנו נעצר. ליסה, חברתו האוסטרלית של לירן, צלצלה לאחיו, גיל (שם בדוי). בהתחלה יצחק היה בטוח שלא יכול להיות, שהפילו תיק על הילד. רק מאוחר יותר, כששמע גם מחבר ישראלי של לירן, הבין שזה רציני. באחת חלפו לפניו תמונות ילדותו ונעוריו של בנו: כיצד היה לומד באוטובוס לבחינות בגרות ומוציא ציונים נפלאים, התמכרותו לגלישה, הכסף שחסך בעבודה בשליחויות כדי לקנות אופנוע. "אבא", אמר פעם ליצחק, "כמו שאתה הרגשת עם הכומתה האדומה כך אני מרגיש על האופנוע". הוא שירת במודיעין, עף כי הגיש צילום עמוד שדרה של אחיו כדי להשיג פטור ממשימות, אבל איש לא ממש הצליח לכעוס עליו.
יש לו קסם אישי?
"משהו לא רגיל. אין בחורה שעומדת בפניו".
פעם חזר מהצבא עם חברה חדשה, מפקדת הפלוגה שלו. במשך שנה וחצי יצא עם מיה, אחותה של אחת הח"כיות הבולטות. ללירן היו בחורות כל הזמן וגיל הזיע על כל פגישה. "ללירן היתה אישיות שאין לגיל", אומר אביהם. הם למדו באותה כיתה, אך במבחני האיי-קיו היה לירן ראשון וגיל אחרון. בשלב מסוים נסע גיל להודו, הסתבך בסמים וחזר גמור, הסתחרר בהתקפי סכיזופרניה, היה יוצא עם אלה לרחוב, תוקף אנשים, מנפץ שמשות של מכוניות, מכה את אחותו. פעמיים אושפז בכפייה בגהה ובבאר יעקב. באשפוז האחרון הצליחו רק שמונה אחים, בעזרת יצחק ולירן, להשתלט עליו.
לירן לקח קשה מאוד את מצבו של גיל. הוא, שלא עישן אף פעם, הזהיר את אביו: "אל תשלה את עצמך, כל צעיר לוקח גראס". ב-95' השתחרר לירן, נסע לסיבוב של שנתיים ביפן, בהודו ובתאילנד. אחד מחבריו למסע יכתוב עדות לבית המשפט באוסטרליה: "לכל מקום שהיינו באים היה נותן הרצאות נגד השימוש בסמים".
לאחר שחזר למד בקולג' לרפואה אלטרנטיבית ברחוב יצחק שדה בתל אביב, אבל אחרי שלוש שנות לימוד פשט הקולג' את הרגל. "זה שבר אותו", אומר אביו, "זאת היתה נקודת השבר שלו". התחיל לחפש עבודות, הצטרף לחברה לבניית חממות, כעבור חצי שנה נסע לאוסטרליה. אחרי שנה החליט לעזוב כי העבודה היתה קשה והוא הרגיש בודד, הלך לגלוש בביירון ביי. שם, כך חושב אביו, הכיר את אמיר סוויד. "באוסטרליה התלבשה עליו החבורה הזאת ופיתתה אותו בסמים".
הרגשת שקורה משהו?
"הוא נשמע לי מצוין".
שאלת ממה הוא חי?
"אמר ששכר דירה גדולה והוא משכיר חדרים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פיצול אישיות פר אקסלנס
|
|
|
|
|
|
|
באמצע 2003 החליט לירן להישאר באוסטרליה והתחתן בנישואים פיקטיביים. הוא חזר לארץ כדי להוציא מכאן ויזת תושב אוסטרלית.
עדיין לא הרגשת כלום?
"לא היה לו כסף מעורר חשד".
בדצמבר 2003 חזר לירן לאוסטרליה. שלושה חודשים אחר כך נעצר. "בימים הראשונים הוא נשמע לי זוועה", אומר אביו, "פחד לדבר איתי, חשב שיש האזנה". הם דיברו בקודים. "ראש הכנופיה הוא דרוזי אחד (אמיר סוויד), אז קראנו לו 'דרזנר'. יש ישראלי אחד שמימן את העסק ולא נעצר,אז קראנו לו 'דארלינג רבי'".
כשנודע לו דבר מעצרו של אחיו, נכנס גיל למשבר והתאשפז מרצון. תוך זמן קצר התגלו ניצני הסכיזופרניה גם אצל לירן עצמו. חברתו האוסטרלית, ליסה, התחילה להבחין בסימנים "של ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד", כהגדרתה . "פיצול אישיות פר אקסלנס" מבאר יצחק.
שבועיים לאחר שנעצר אושפז לירן בבית החולים הפסיכיאטרי של הכלא. "שמרו עליו 24 שעות לאחר שעשה כמה נסיונות התאבדות ממשיים". אחד מהם נעשה בחדר הסגור והמרופד שבו הוחזק. לירן הצליח להשתחרר מהמעיל והתחיל לחנוק את עצמו בשרוולים. בטלפון עם אביו נשמע צלול, אך פעם אמר לו: "אבא, ביקשתי שיוציאו מכאן את הטלוויזיה כי גם ככה אני שומע קולות". יצחק ידע שמדובר בסימן מובהק של המחלה. הרי גיל אמר לו פעם: "אבא, אתה שומע קולות, אתה ממש שומע. זה לא שנדמה לך או שאתה סתם חולם. אלה קולות אמיתיים".
בתחילה סירב לירן לקבל תרופות ומצבו הידרדר. "הוא היה פשוט חולה נפש", לוחש יצחק. פעם הגיעה ליסה לביקור בשמלה לבנה והוא חשב שבאה להתחתן איתו. אחר כך התחילו אנשי חב"ד לבקר אצלו, שיכנעו אותו לקבל טיפול ומצבו השתפר. הביקורים תכפו, החב"דניקים דאגו לו לאוכל כשר, לירן פתח במסע של חזרה בתשובה. ראשי הקהילה במלבורן היו מוכנים לחתום לו ערבות וגם להחזיק אותו במעצר בית. מונה לו עורך דין אוסטרלי שדרש משהו כמו מאה אלף דולר על התיק הזה. "רשע מרושע", מגדיר אותו יצחק. בסופו של דבר שיגר יצחק מהארץ את עו"ד מרדכי ציבין.
ציבין מנהל עם אשתו נחמה משרד העוסק במקרקעין ובתחום האזרחי ומטפל גם באסירים ישראלים בחו"ל ובהעברתם לארץ. לזכותו ניתן לזקוף כמה הצלחות ובהן רוית שריקי שילדה בכלא בהודו. ציבין, חב"דניק שקשריו משתרגים בעולם, טוען שהפעילות הזאת מפריעה למהלך הרגיל של המשרד, אך במקצת המקרים מדובר באנשים קשי יום. "איני יכול לסרב להם ובתיקים לא מעטים אני מטפל בהתנדבות". הוא מספר שבפרשה הזאת הסתייע באישים בכירים בקהילה ובמחלקה לישראלים בחו"ל במשרד החוץ.
בשהותו במלבורן הרבה לבקר את לירן ומצא לו עורך דין אוסטרלי שנותן לו טיפול מסור. יצחק עצמו מרגיש שכל הנטל עליו. "משפחתי מרוסקת", הוא מספר. לפני עשר שנים התגרש, טוען שגרושתו וילדיו האחרים לא משתתפים איתו אף לא באגורה. מעבר לעניין הכבד של הכסף, אני שואל איך הוא מתמודד נפשית. כאן קולו של יצחק נהיה קטן יותר. "מה זה איך? מה זה איך? צריך להתמודד עם זה".
ובכל זאת איך?
"אני אדם חזק וקבעתי לעצמי חוקים: מה שלא יהיה, אני קודם כל האבא שלו ויש לי אחריות עליו. סטמפל (קצין צנחנים מיתולוגי שנהרג במרדף) היה אומר שלא משאירים פצועים בשטח".
מה בדיוק אמרת לעצמך?
"אמרתי שמצבי בעצם מצוין. אני שומע הורים שהבן שלהם לקח סכין והרג מישהו. אז המצב שלי הרבה יותר טוב".
אבל יש מישהו שתומך בך נפשית?
"איך אמר פעם מרסל (מרסל טוביאס מאגדות הצנחנים שנהרג בתאונת צניחה בנפאל) כשהלך לבד בשטח? אני מלווה את עצמי".
לא ביקשת ליווי מהחברים בצנחנים, ניסית להגיע לאריק?
"אל אריק אי אפשר להגיע, אבל היו אחרים. צורי, פיחוטקה וארול אירגנו לי כמה אלפי שקלים".
אתה כבר מתאר לעצמך מה תעשה עם לירן ביום הראשון לשחרורו?
"לא ברור לי מה, אבל החזרה שלו בתשובה מאוד מעודדת אותי, תחסוך לי הרבה. היא מוכיחה שהבן אדם יודע בדיוק את דרכו. הוא טיפוס שתמיד יסתדר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כפר חב"ד בכלא
|
|
|
|
|
|
|
לירן אמור לשבת לא פחות משנה ותשעה חודשים, ובינתיים הועבר לכליאה בתנאים נוחים יותר כדי להקל על הלחץ שבו הוא נתון. ענבר צפוי לשבת לפחות שלוש שנים ושלושה חודשים (זה לפני ערעור התביעה). במשפטו הודה ענבר כי בעת שירותו הצבאי בצנחנים התחיל להשתמש בסמים. בנובמבר 2003 הגיע כתרמילאי לאוסטרליה, המשיך לעשן, התרוקן מכסף ועבר לסחר.
לאחר שגזר את עונשו העביר השופט, מייקל סטרונג, סדרת חינוך מרוכזת לנאשם. "אפילו אם אקבל את הטענה שפעלת בניגוד לאופי שלך, אין בכך הצדקה. אתה הוא שבחרת את סגנון חייך. כשנגמר לך הכסף סייעת לאחרים להכניס סמים למדינה הזאת ולפגוע בהמון צעירים". הטענה שלא ידע בדיוק בכמה סם מדובר אינה פוטרת אותו מאחריות. "אני שולח אותך לכלא כדי שקהילת הסמים הבינלאומית לא תחשוב שבתי המשפט באוסטרליה נוהגים במורך לב".
בית הכלא של ענבר נמצא 200 קילומטר ממלבורן. לפני שאנחנו יוצאים משמיע דודו החב"דניק את תפילת הדרך: "שתגיענו למחוז חפצנו בשלום. . . שא ברכה בכל מעשי ידינו". הגשם מכה, שלטים צהובים מזהירים מפני קנגורו ודודו מהדק ידיו על ההגה. מאחורינו תרמילאי בבנדנה שמטייל עם הוריו, צמד שמשמיע שירי ארץ ישראל ורב מצפת שמרביץ מיסטיקה יהודית בריכוזי מטיילים. את המראה האחורית חוסמים קרטונים עם סנדוויצ'י סלמון וביצה, פיתות עם שניצלים, קערת קוסקוס, סופגניות והמון קולה.
"מה מצבת כוחותינו בכלא?", באה מאחור השאלה, "שני יהודים ישראלים וארבעה יהודים אוסטרלים", עונה דודו. בן 25, דודו לידר. הגיע למלבורן בחור, הוסמך לרבנות, במצוות הרב חזר לארץ להתחתן, שב למלבורן עם אשתו ובנו מנחם מנדל. עד מתי? אני שואל, "עד שיבוא משיח", הוא עונה.
דודו הוא כתובת למטיילים ולהורים היסטריים מהארץ. פעם, באמצע הלילה, צלצלה אליו אמא לבת שנכנסה דרך האינטרנט לקשר עם רופא אוסטרלי. "עכשיו הוא רוצה להרוג אותה", זעקה האם בטלפון. דודו העיר כמה תרמילאים בוגרי סיירת מטכ"ל שישנו בבית חב"ד, נסעו לבית הרופא וחילצו את הנערה.
האסורים שאנחנו נוסעים לבקר, כך הוא חושב, בסך הכל החליקו. "אבל יש להם כוחות מיוחדים שמאפשרים להם לרדת למטה, למלא את תפקידם ולחזור למעלה". ומה תפקידם? דודו בוחר לחזור למקורות. יוסף היה בכלא, פתר את החלום לשר המשקים, לשר האופים ולפרעה ובסוף עלה למעלה. "אני לא אומר שהאסירים שנראה הם כמו יוסף, אבל גם כששוברים חומה, האבן העליונה עפה הכי רחוק".
על אלון ענבר הוא אומר שהוא בחור טוב. באמת. "אתה רואה שאצלו זה קרה במקרה". השיחה גורמת לנו לאבד את דרכנו על ה-M1. דודו יורד לשאול אוסטרלית אחת שבכלל מספרת שראתה תוכנית על הרבי ועל בוא הגאולה. "מה אני צריכה לעשות בשביל הגאולה? ", היא שואלת כשמעל ראשינו נקשרים עננים שחורים. "למלא את שבע מצוות בני נח, שמחייבות גם לא יהודים", הוא מסביר לה. הגברת מקשיבה ואומרת: No worries, שזה בעצם או-קיי באוסטרלית. הנגנים שחר ואופיר פוצחים עכשיו ב"אל תשליכני". עוד מאה קילומטר לכלא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא צריך שאמא תיקרע כשהיא רואה אותי"
|
|
|
|
|
|
|
כלא פולהאם שוכן בתוך מישור צהוב. לידו עצי שיטה המסוככים על טרקטורים מפני הגשם. מעל גדר הברזל, קונצרטינות תיל, ביתני אסירים עם גג עגול, מדשאות, מגרשי טניס ובריכה. על השלט בכניסה כתוב: "זהירות! כלבים מגלי סמים". השלט שמאחורי סוהרת הקבלה, רוזלי אירווינג, ישיר הרבה יותר: "יתפסו אותך".
גרי הסוהר בא לבדוק את ה-"Food for the jews". הלחמניות עם גרגירי הפרג נפסלות על הסף. נכנסים פנימה, תופסים חדר צדדי, הורי התרמילאי פותחים שולחן. הנגנים מחברים את הרמקולים. שחר הוא הזמר, אופיר על האורגן. האסירים מגיעים אלינו אחד-אחד, מתקבלים בשירת "משיח, משיח".
הנה סבא חיים, בן 60 ממלבורן היושב שלוש שנים על קניית פסלונים גנובים. "משיח, משיח". הנה ישראל, הפנסיונר כסוף השיער שקיבל 15 שנה על הברחת הרואין מהודו. "משיח, משיח". וקבלו את קלוד החוזר בתשובה ויושב על סמים. "משיח, משיח".
כשמגיע אלון ענבר עוברים ל"הושיע את עמי". אלון מצטרף. פיו שר, אבל עיניו נוגות. הוא שם כיפה על הראש, מתחתיה מציץ הקוקו ומספר שהוא חי באגף "מידיום סקיוריטי", יותר מזה הוא לא מוכן כרגע להגיד, רק אומר שהתנאים בסדר, "אוכלים כשר ברוך השם".
מבתקים את השניצל. הרב עמרם מויאל מצפת, גם הוא חוזר בתשובה, מנצל את ההזדמנות להסביר את מותר השתייה על הג'וינט. "הג' וינט סוגר את האדם בתוך עצמו ואז הוא רק לעצמו, אבל השתייה פותחת אותו לאחרים".
ואז דודו מקים אותו לרקוד "עוצו עצה ותופר", ואחרי זה שרים "עושה שלום במרומיו". האסירים ברחבה קרבים לדלת. אחד עם קעקועי נחשים אדומים על העורף פותח: "?Can I have a jewish doughnut", הוא מצביע על הסופגנייה.
מסדרים את הכיסאות במעגל. יושבים צמודים. אורחים ואסירים. ידיים של אלה על הכתפיים של אלה. מתנועעים ימינה ושמאלה, פוצחים ב"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", מנסים למשוך אותי למעגל. לא שיש לי משהו נגד השמחה שהחב"דניקים מנסים להביא לאנשים במצוקתם, אבל מפריעה לי ההזדהות הטוטאלית. אחים? עומדים ברוח, מתפללים ערבית.
בדרך החוצה ענבר מלווה אותנו. "דודו מלאך", הוא נמרח עליו. "טוב שזה כבר מאחורי", הוא אומר כשאנחנו מגיעים לשער. למשפט באו הוריו, שהו שבועיים עד גזר הדין וחזרו." זה יקר, זה אוסטרליה", הוא מהרהר.
קשה לשבת רחוק, לא?
"אני מעדיף לשבת פה, רחוק".
איך זה?
"אני לא צריך שאמא תבוא ותיקרע כל פעם שהיא רואה אותי. כשאני פה, מבחינתם אני עדיין ממשיך בטיול".
אתה מתחרט?
"בטח מתחרט. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה הייתי לוקח לא ימינה אלא שמאלה. חזק".
לא נראה לי שאתה סובל פה.
"אבל זה כלא. אתה יושב וכל יום הראש שלך נשרף".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
