 |
/images/archive/gallery/290/272.jpg ד''ר משה לוינקופף.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| ד"ר משה לוינקופף השתתף בפעולות הנועזות ביותר של סיירת מטכ"ל, בהם קו 300. כעת הדוקטור של הפועל ת"א מספר איך יצא לפעולות המטורפות, וחזר
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
עמרי אסנהיים
15/4/2005 12:00 |
|
|
|
|
|
|
|
את הבומבה שלו, המבחן האמיתי הראשון כרופא קרבי שסביבו צורחים פצועים קטועי גפיים, חטף ד"ר משה לוינקופף בכפר א-זית שבדרום לבנון. חתיכת מבחן זה היה. גדוד "שקד", שלוינקופף שימש רופאו, התקדם רכוב לכפר הלבנוני ב-9 ביוני 82', היום הרביעי למבצע שלום הגליל. שלושה טנקים ושני נגמ"שים נפגעו. הרופא הנוסף של הגדוד נפגע בחזה מרסיס. לוינקופף נותר רופא יחיד. הגיהנום התחיל.
"אני רואה שמנגמ"ש אחד יש עשן לבן ואנשים קופצים החוצה", שיחזר השבוע לוינקופף, "התברר שעשו לנו מארב סאגרים. בבת אחת נהייתה סמטוחה של פצועים והרוגים, אנשים נשרפו לגמרי. אני זוכר עד היום את הריח של הקטיעות. אתה רופא צעיר. או-קיי, אתה כבר שנה בצבא, אבל מה עשית? טיפלת באנשים במרפאה. כזה דבר לא ראיתי, ואני לבד.
"18 פצועים ואני צריך לטפל בכולם, לעשות עירויים וחוסמי עורקים, לקבל החלטות. את אלו שהיו סמוך לנו העמסנו על אלונקות והעברנו אל מאחורי בניין. אחר כך התחילו להגיע עוד פצועים מהסמטה הקרובה כי הטור היה ארוך. הייתי די בשליטה כי אם אתה היסטרי החובשים שלך היסטריים איתך. אז אתה עושה הכל בשקט.
"אחרי שסיימתי עם כולם בא אלי הסמג"ד, אודי וינטר, ואמר: 'יש עוד פצועים מקדימה, בוא איתי'. אמרתי לעצמי,'או-קיי, זה מה שצריך לעשות, אל תתעסק עם הרגשות עכשיו, תעשה את העבודה כמו שצריך'. בסביבות ארבע אמרו לנו לחזור לכלים. וינטר אמר לי: 'שמע, הגיעו מהרבנות הצבאית, צריך לאסוף שאריות של האנשים שנהרגו'. עניתי לו,'הספיק לי מה שהיה בבוקר, זה התפקיד של הרבנות, אני הולך עם החובשים'.
"אנחנו חוזרים לכלים ופתאום רואים מטוסים שלנו, ומהם נופלים מין ניירות קונפטי מזהב באוויר. זה
נראה כמו מלא כוכבים בשמים באמצע היום, אבל כשזה פוגע בקרקע זה רעש נורא. חיל האוויר ירד בטעות על הגדוד עם פצצות מצרר. המטח הראשון היה בוואדי ונפצע ממנו רועה מקומי. מחריד. ופחד. כולנו צללנו לתוך הנגמ"שים. ואז אני שומע בקשר: 'יש פצועים! יש פצועים!'. יצאתי החוצה ומצאתי את אודי וינטר ואייל וולף, קצין הקשר של גדוד 46, פצועים אנוש. היו לי סך הכל שמונה פצועים כולל איש זקן מהכפר וילדה. בגפיים, בבטן, בצוואר, בכל מקום. ואתה לבד, וכבר עברת את החוויה הקשה הזאת בבוקר. התחיל להחשיך. התארגנו מתחת לאיזה בית, להסתדר ולהכניס עירויים.
"אודי היה אצלי בן בית. נורא קרוב אלי. שיחק עם הילדה הבכורה שלי, שירי. הצלחתי עוד לדבר איתו. הוא הועמס ונסע עם פלוגת הרפואה בנגמ"שים לחצבייה. אמרתי לעצמי שהוא כנראה בסדר. ביום שישי בבוקר, כשהתחלנו לרדת מהרכס, הרמתי קשר לחבר שלי, איציק לוי, שהיה הרופא של החטיבה שהיינו תחת פיקודה. רשת הרפואה החטיבתית נקראה 'נפטר'. שאלתי: 'תגיד, אתה יודע מה עם וינטר?', לוי אמר, 'הוא כמו שאני נקרא ברשת'. בכיתי נורא. ביציאה מהכפר היה חניון. ישבתי שם עד הבוקר בין הטנקים השרופים, מלא אדרנלין מהלחץ ומהמתח. חשבתי מה יכולתי לעשות, האם עשיתי מספיק, מה היתה הסיבה למוות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"זה היה ערב באמת קשה"
|
|
|
 |
|
|
|
"היום כשאני יותר בוגר אני יודע שהפגיעה בו היתה רב מערכתית, בחזה, בבטן ובגפיים, שהיא כמעט בלתי אפשרית, אבל היה לי נורא קשה עם המוות של אודי. בוודאי שעם השנים זה מתפוגג, אבל לפעמים זה חוזר. הוא הרי אמר לי כמה דקות קודם להישאר איתו לאסוף את שאריות הגופות. זה כמו הסרט'דלתות מסתובבות', דברים שאתה לא יכול להתעסק איתם".
שנתיים וחצי חלפו עד שמשה לוינקופף עמד בפני משימה בלתי אפשרית נוספת, הפעם דמיונית כמעט. אז כבר היה הרופא של סיירת מטכ"ל. הוא נקלע עם אנשיה ללילה מטורף, אולי ההסתבכות הגדולה ביותר של היחידה בארץ אויב. בעומק השטח העוין אירעה תאונה מבצעית. הלוחם ברק שרעבי נהרג. מפקד הפעולה ולוחמים אחרים נפצעו. אבי דיכטר, ראש השב"כ היוצא, שהיה אז מילואימניק של היחידה, סייע למטכ"ליסטים במילוט.
"באחד המבחנים הקשים ביותר שעמדתי בו כמפקד היחידה, אולי אפילו הכי קשה, מושיק היה במרכז העניינים והפגין את הכישורים המקצועיים שלו בסיטואציה מאוד מאוד לא קלה, בלשון המעטה", אומר עומר בר-לב שהיה אז מפקד היחידה," הוא בהחלט עמד בזה מעבר למצופה".
"זה היה ערב באמת קשה", מודה לוינקופף, "הרגשתי שלא יכול להיות שזה קורה לי בכלל. שזה לא נכון. מה, אני חולם? שמעתי על התאונה בקשר מיד כשזה קרה. הייתי צריך להיות במקום שבו קרתה התאונה, אבל בר-לב אמר עוד לפני היציאה: 'בחיים רופא לא יהיה אצלי מקדימה'. כשהגענו למקום, דבר ראשון הלכתי לראות מה קרה לאנשים. לקחתי איתי חובש וקודם כל הלכתי לראות את ברק. אחרי שבדקתי אותו אלף פעמים ראיתי שאין מה לעשות. התפניתי לטפל באחרים שבסופו של דבר לא קרה להם שום דבר מיוחד. את דיכטר, שבמבצע חילוץ מדהים היה אחד האחראים להוצאה שלנו משם, הכרתי כבר בהכנה. הגדול מכולם. התפקוד שלו באותו לילה היה נהדר. קול לגמרי.
"זה הלילה הארוך ביותר שהיה לי. לילה שאחריו אתה כל הזמן חולם שאתה רץ במקום וכולם משיגים אותך. לא הייתי מגדיר את האירוע כטראומה. קרה שם משהו שהראה שיכול לקרות דבר בלתי צפוי, מצד שני אתה רואה שהעניינים בשליטה ואתה אומר לעצמך,'אני יכול לעשות את זה. אם יצאתי משם אין דבר שאני לא יכול לעשות'. זו העוצמה של היחידה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד
|
|
|
|
|
|
|
ספק אם שחקני הפועל תל-אביב וכדורגלנים בכלל, מטופליו של ד"ר לוינקופף זה שנים, מכירים פסיק קטן ממעלליו הצבאיים בשנות השמונים ב"שקד" ובסיירת מטכ"ל. מנגד, לוחמים וקצינים בסיירת הופתעו השבוע לשמוע שלוינקופף הוא הרופא הצמוד של שחקני הפועל תל-אביב ושל רבים אחרים בעולם הספורט הישראלי.
לוינקופף מצדו לא השתדל להיות ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. זה פשוט יצא ככה. במידה מסוימת מסלול חייו, השזור בצמתים בטחוניים וספורטיביים היסטוריים, הוא מעין גרסה ישראלית של פורסט גאמפ. לעומת זאת, הסיפורים על גיחותיו הפתאומיות, התכופות, מהחטיבה האורטופדית בתל השומר למילואים (שמהם פרש לפני כשש שנים) בעומק האויב, מזכירים חיים כפולים בסגנון ארנולד שוורצנגר ב"שקרים אמיתיים".
השבוע , באופן נדיר, הסכים הדוקטור לחשוף את הסיפור הפרטי שלו. מסיירת מטכ"ל, דרך האורטופדיה ועד הכדורגל. הוא נולד בפברואר 55' בנתניה, שהיתה אז עיר קטנה שבה כולם הכירו את כולם, גן עדן של דיונות חול לילדים.
הוריו עלו מפולין. אמו, שרה, הגיעה קצת לפני מלחמת השחרור ואביו, הרמן, עלה ישר לתופת קרב לטרון. הרמן לוינקופף כבר עמד להגר לארצות הברית כשבתחילת שנות החמישים פגש את שרה. הפגישה הולידה חתונה, התוכניות השתנו. מושיק, הבכור, ומאוחר יותר שתי אחיותיו הצעירות נולדו.
המשפחה גרה עם הסבתא בדירה קטנה קרוב לים. האב עבד מבוקר עד לילה כנהג משאית ואחר כך מונית, עד שיום אחד חזרה אחותו הצעירה של לוינקופף הביתה בוכה. כשביררה אמה את הסיבה, ענתה הבת שבכיתה שאלה המורה את התלמידים מה עושים ההורים. כשהגיע תורה לספר על המוניות של אבא צחקו כל הילדים. עוד באותו לילה מכר הרמן את הזיכיון. "החלטתי לפתוח עסק", הודיע למשפחה. עד היום, שניהם סביב גיל 80, מנהלים בני הזוג לוינקופף מוסך בנתניה.
לקראת סיום לימודיו במגמה הביולוגית בתיכון טשרניחובסקי עמד לוינקופף להכריע לגבי עתידו הצבאי. הוא החליט על העתודה האקדמית ללימודי רפואה. "אם אני אגיד שבערה בעצמותי הרפואה אני אשקר", הוא מודה, "אולי בחרתי במקצוע כי ההורים שלי פולנים".
בגלל מלחמת יום כיפור שפרצה, במקום להתחיל בלימודי רפואה התגייס לוינקופף בשלהי נובמבר לקורס חובשים מזורז בבה"ד 10. רק בסוף מרס 74' החל סוף סוף המחזור לימודי רפואה בבית חולים "הדסה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גבעת חלפון של יא-יא
|
|
|
|
|
|
|
בדצמבר 80' סיים לוינקופף את הסטאז'. בזמן הלימודים הספיק להתחתן (כיום הוא גרוש פלוס שלושה וחי עם בת זוג) ולהפוך אב לבת בכורה. כעבור תשעה חודשים נחת בגדוד "שקד" שהיה אז כפוף לאוגדת סיני.
לוינקופף: "הגעתי לגבעת האירוסים בירוחם בטרמפים. אני רואה קרון צבאי קשור למשאית 'ריו' ואיזה מישהו עומד עם מכנסיים קצרים וחולצה פתוחה מטגן לוף על גזייה עם עוד שתי חיילות. הרופא אמר לי שזו המרפאה, הצביע על המטגן ואמר לי: 'זה המג"ד, יא-יא הקטן'. בלגן משהו נוראי. לא ידעתי ששנה אחרי תפרוץ מלחמת לבנון, אבל בשיחה עם יא-יא אמרתי לו: 'אני רוצה להכין את הגדוד הזה למלחמה'. עוד אני מדבר, מגיע פתאום מישהו עם ג'יפ, קופץ ממנו, מוציא חלק מהמנוע של האמבולנס שלי ונעלם. אומרים לי: 'זה אילון, הוא מ"פ, נתקע לו הקומנדקר, אז הוא לקח מהאמבולנס'. הייתי בהלם תרבות. הפכתי בבת אחת מרופא שסיים לימודים במערכת מגוננת למישהו שמסתובב ואין מאחוריו אף אחד. פתאום הפכתי אחראי רפואית ל-700 חיילים בגדוד".
כמה חודשים לפני מלחמת לבנון נשלח לוינקופף עם "שקד" לפנות את מבוצרי ימית. "שאלנו, 'מה זה פינוי?'", הוא נזכר, "אמרו לנו, 'מפנים את המתנחלים'. באנו לשם והתחילה מהומת אלוהים. על הכביש עמדו גאולה כהן ויובל נאמן. כל יום היה סיפור אחר. לקראת הסוף דובר על פינוי ימית.'שקד' קיבלה את המשימה לפנות את צחי הנגבי שישב על האנדרטה עם כל האנשים שלו ואת הרב כהנא שהתבצר באיזה בונקר.
"כדי להוציא את כהנא היה צריך להיכנס עם צוות פח"ע לתוך הבונקר שלו ולהזרים לתוכו מים מלוחים שהביאו מהים עם צינורות. זו היתה חוויה די טראומטית, למרות שאז כולם היו יותר סובלניים. החיילים גררו מתנחלים בידיים וברגליים, אבל אני לא זוכר שכרופא טיפלתי בפצועים או שהיה על דעתו של מישהו לאיים בנשק חם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ד"ר משה לוינקוף עם יוסי אבוקסיס. צילום: אלן שיבר
|
|
|
|
|
|
|
חודשיים אח"כ פרצה המלחמה
|
|
|
|
|
|
|
חודשיים אחר כך פרצה המלחמה. את החודשיים שאחרי הטראומה בכפר א-זית העבירו לוינקופף והלוחמים על נקודה גבוהה שצפתה על אגן דמשק. בלילות סגרו לוחמי הגדוד את מדפי הנגמ"ש, שלפו אנטנות, חיברו אותן לטלוויזיות עם סוללות 12 וולט וצפו במשחקי הגביע העולמי ספרד 82'.
משם, עוד בזמן המלחמה, עבר לוינקופף להיות רופא בה"ד 1. כבר בבית הספר לקצינים ידע הדוקטור שהתחנה הבאה תהיה סיירת מטכ"ל. כשהיה ב"שקד" השתתף בתרגיל אש גדודי. לוינקופף: "בסיכום התרגיל שואל מי שהיה אז רמ"ט פיקוד דרום, יעקב לפידות, 'מישהו יודע איך קוראים לנגמ"ש באנגלית?'. אף אחד לא ידע. הוא אמר, 'AFC, ראשי תיבות של Armed Forces Carrier, כלומר הנגמ"ש מסיע ליעד והכוחות נלחמים ממנו'.
"אחרי כמה ימים אנחנו עושים את אותה הצגה לעמוס ירון שהיה אז הקחצ"ר. יושבים עוד פעם באוהל. ירון אומר,'הנגמ"ש רק נושא אתכם ממקום למקום. הלחימה רגלית. אין מה להילחם מהנגמ"ש'. אמרתי לו, 'שמע, לפני יומיים היה פה גם הצטלבות כמוך, תת אלוף, והוא אמר בדיוק מה שאתה אומר, רק הפוך. לא כדאי שתחליטו מה לעשות?'. עמוס ירון שאל, 'מפקד של איזה פלוגה אתה?', עניתי, 'אני לא מ"פ, אני הרופא פה בגדוד'. אחרי יומיים אני מקבל טלפון מערן דולב שהיה הקרפ"ר. הוא אמר שפגש את עמוס ירון ושאני הולך לסיירת מטכ"ל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ד"ר משה לוינקופף. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
"חטפו איזה אוטובוס"
|
|
|
|
|
|
|
לוינקופף הגיע ליחידה בקיץ 83'. עד אז סיירת מטכ"ל כבר הספיקה לרשום בדפי ההיסטוריה שלה את אנטבה, סבנה ומשגב עם בחלק הגלוי, לצד אינספור פעולות שאף אחד מבחוץ, גם הוא, לא חשב שאפשר לבצע. בשנים הבאות, לא דמיין אז הדוקטור, יהפוך לשותף פעיל בכתיבתם של לא מעט דפים חדשים.
"לא ידעתי מה זה היחידה, אבל הבנתי שזה חוד החנית", הוא נזכר, "אחרי שהתוודעתי לסוד היחידה הייתי בהלם. זה נראה לי לא נתפש. בשפה של היום אומרים 'סרט'. יצא לי להשתתף במבצעים שעד היום נראה לי דמיוני שהייתי בהם בכלל. אתה רואה את הדברים במיטבם. סימפלי דה בסט".
זמן קצר אחרי שהצטרף התחיל הדוקטור לעבוד. ביום חמישי, 12 במרס 84', נחטף אוטובוס קו 300 מתל אביב לאשקלון. ארבעה מחבלים התבצרו בו עם 25 בני ערובה ליד דיר אל-בלח שברצועת עזה. לוינקופף הוזנק עם צוות של היחידה. "נסעתי הביתה והודיעו לי שחטפו איזה אוטובוס באשדוד ושאגיע מהר", הוא נזכר, "אני מגיע ליחידה וכולם כבר עמוסים על היסעורים עם כל הציוד. נחתנו באחד השטחים הפתוחים לא רחוק. ראיתי אוטובוס שעומד על כביש דו מסלולי, שדרות עצים באמצע. התחילו להאיר בפרוז'קטורים. הרגשתי מאוד מוזר. היתה קבוצת פקודות. שי אביטל, מפקד היחידה, אמר לי:'אתה נשוי ויש לך שני ילדים. אתה תהיה באחד הכוחות שנכנסים מהדלת האחורית'. נורא נעלבתי, מה זה מהדלת האחורית? היה את ה'פעל', התחילו להוציא את הפצועים מהחלון האחורי. פרשנו עמדה לטיפול ראשוני. לוקחות כמה דקות עד שאומרים שהכל נקי, שהאוטובוס לא ממולכד. אני הייתי מאחורה ליד הטמבון. הכל היה יותר מהר ממה שהעין שלך רואה. אחרי הטיפול הראשוני הגיע כל הצבא, לקחו את הפצועים והכל נהיה יותר מסודר".
במהלך המבצע היכו הלוחמים שניים מהמחבלים על מנת להמם אותם. הם הוצאו מהאוטובוס, נמסרו לאנשי השב"כ שהיכו אותם גם הם במהלך חקירה במקום ולבסוף הוציאו אותם להורג. צלמי עיתונות שהיו במקום והנציחו את המחבלים בחיים חשפו את המקרה, מה שהביא לתחילתה של פרשת "קו 300".
לוינקופף: "בבוקר טסנו ליחידה. לפני התחקיר אנחנו שומעים בחדשות שכל המחבלים נהרגו. חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות. הרי מסרנו אותם לשב"כ חיים. חשבנו שינסו להפיל את התיק עלינו. ירדו שני מחבלים מהאוטובוס, מסרו אותם למישהו, בבוקר דיווחו שכל הארבעה נהרגו, עכשיו תוכיח שלא מסרת את האנשים מתים. לא ידענו שזה יהיה כזה סיפור ענק".
לוינקופף התאקלם היטב ביחידה. למרות שלא צמח בה, ידע לנצל את בגרותו היחסית כדי לפתח קשרים חמים עם שני מפקדי הסיירת בתקופתו, אביטל ובר-לב, לצד קשרים חבריים אמיצים עם הלוחמים. אביטל: "הרופא ביחידה הוא מעין דמות נוספת, כמו אבהית, ליד המפקד הבכיר. מפקד היחידה חש דרכו את מה שמרגישים הלוחמים. בגלל בגרותו יודע הרופא לאזן ברגעים של מתח. היו רופאים שהשתלבו טוב והיו אחרים שלא. מושיק השתלב מצוין וידע להתאים את עצמו לשני הצדדים".
המרפאה בניהולו של לוינקופף הפכה למקום שבו היו שופכים כולם, מהטבח ועד מפקד היחידה, את הלב. לוינקופף: "זה נקרא 'בית הקפה של המרפאה', או משהו כזה. היה מותר לדבר שם בצורה חופשית, לא משנה מה דרגתך. רוני בלקין, היום מח"ט, אהב לבוא לשם. גם עומר בר-לב בעצמו הגיע לא פעם. זה היה כזה מקום נחמד. בטח לא התנהלו שם תוכניות מבצעיות, אבל אנשים אהבו לבוא לשבת".
בר-לב, שהחליף את אביטל כמפקד היחידה, נחשב למרוחק ולא קל ביחסי אנוש. בינו לבין לוינקופף נוצר קשר מיוחד. "מושיק היה יוצא דופן, גם בין הרופאים, בקטע של ההשתלבות, בקטע החברתי עם החיילים, עם מפקדי הצוותים, איתי", אומר בר-לב, "סך הכל למפקד היחידה אין הרבה אנשים שהוא יכול לדבר איתם, כי או שזה פקודים שלו או שזה אנשים שיש לו קשרי עבודה מאוד צמודים איתם. הקטע החברתי עם מושיק היה מבחינתי ייחודי. הוא ידע לדבר גם עם חייל בצוות וגם כשנסע איתי בשלוש לפנות בוקר ודיבר מהלב בארבע עיניים על הבעיות או הקשיים שהצעירים לא הכירו. זה שהוא היה קרוב אלי בגיל גרם לו לתפוס משבצת מאוד מיוחדת. היה כיף לעבוד איתו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אתה לא ג'יימס בונד"
|
|
|
|
|
|
|
ביחידה המשיכו להקפיץ את לוינקופף למבצעים גם אחרי שהשתחרר, בזמן ההתמחות שלו בתל השומר. במרס 88' השתלטו מחבלים על "אוטובוס האמהות" בצומת ערוער. לוחמי הימ"מ הקדימו את אנשי סיירת מטכ"ל וביצעו את החילוץ. לוינקופף שהגיע עם כוח היחידה היה הרופא היחיד בשטח.
"אני מקבל טלפון מהמחלקה בבית החולים, 'תבוא מהר ליחידה'", הוא נזכר, "אני לוקח את האוטו ונוסע דרך הפרדסים על דרך עפר. אני מגיע עד למסלול היסעורים ביחידה, לבוש כמו שבאים לעבודה בבית חולים. מפקד היחידה אז היה בוגי יעלון. על המסלול מחכה לי החובש, נותן לי אפוד ותרמיל רופא ואני עולה ליסעור עם בוגי. אנחנו הולכים על הגבעות לכיוון האוטובוס אחרי שהיסעורים מורידים אותנו. מראה גרוטסקי. אני עם אפוד, תרמיל רופא ובגדים אזרחיים.
בשמונה בבוקר הייתי בתל השומר, שעה וחצי אחר כך אני ב'אוטובוס האמהות'. כשהגענו , הימ"מ כבר היו שם. איך שאנחנו באים להתארגן אנחנו שומעים את ה'פעל' שלהם. הם מטפסים על החלונות, יריות, צעקות 'פצועים פצועים' ואין רופא חוץ ממני. היו שבעה-שמונה פצועים. אחת דיממה מהצוואר והחזה. היא נראתה לי די מתה. פתחתי לה את הצוואר וניסיתי לעצור את הדימום, אבל היא נפטרה. בתשע וחצי, אחרי שטיפלתי בשאר הפצועים, עלינו למסוק חזרה ליחידה, ובשתיים וחצי הייתי צריך ללכת לקחת משהו מאיזו חנות צילום באבן גבירול. היה לי עוד קצת דם על המכנסיים. זה נראה לי מטורף לגמרי. הלכתי בבוקר לעבודה. הייתי באירוע טרור, אחרי שלוש שעות אני מסתובב בתל אביב. קטע פסיכי".
מטעמי צנזורה לא ניתן לספר על כל הפעולות שבהן השתתף לוינקופף. קצינים שהיו איתו בכמה מהן מספרים שמצד אחד היה הדוקטור מקצוען אמיתי ולפעמים כשנכנסה בו רוח שטות היה מצמיח שערות לבנות למפקדיו, גם בשטח אויב. "הוא ידע להיות סופר רציני כשצריך ולעשות מה שבראש שלו כשהתחשק לו", מספר עליו קצין ביחידה, "היו פעמים במבצעים עמוק בשטח אויב, שבאמצע שום מקום פתאום היינו קולטים עשן. הוא היה שוכב לו בצד, מדליק סיגריה, מעשן ומסתכל לשמים. כולם היו באטרף, 'מושיק כבה את הסיגריה'. הוא היה אומר,'אין בעיה', עושה כאילו הוא מכבה אותה, מקפל אחורה את כף היד וממשיך לעשן".
"הוא היה מצחיק כזה, אחד שלא לוקח את עצמו ברצינות", אומר קצין אחר, "מאוד נהנינו לעבוד איתו בכמה מבצעים סופר חשובים שעשינו מעבר לקווי האויב. יום אחד הוא כמעט עשה למפקד במעבר הגבול התקף לב. הוא הלך הביתה וחזר ממש לפני מבצע".
במאי 94' הוזנק שוב לוינקופף ליחידה. עד שהתייצב בבסיס לא ידע שהוא הולך להצטרף לכוחות שיוצאים לחטוף את מוסטפא דיראני מביתו בכפר קסר נבא שבלבנון. "סיפור פסיכי כשלעצמו", משחזר לוינקופף, "הייתי כבר כמעט בן 40. התקשרו מהיחידה ושאלו,'אתה יכול לבוא ללילה?'. חשבתי שאני אהיה בחפ"ק. אמרתי שאין בעיה. בצהריים באתי. אומרים לי, 'אתה עושה מבצע'. אמרתי, 'איזה מבצע? מה מבצע?'. נתנו לי אפוד וציוד. אמרו לי, 'אתה הבן זוג של ניר פורז (שנהרג זמן קצר אחר כך בניסיון החילוץ הכושל של החייל החטוף נחשון וקסמן - ע.א)'. הייתי מאגיסט דרך חלון אחד של היסעור והוא דרך החלון השני. בגבול, אורי שגיא שהיה ראש אמ"ן, אומר לי,'מושיק, מה אתה עושה פה?', אמרתי ,'אני בכוח'. הסתכלתי מהחלון במסוק בדרך ללבנון ואמרתי,' מה אתה עושה פה בכלל? אתה בן 40, חוץ ממך הדבר הכי זקן פה זה אולי הטייסים במסוקים'. כאילו , איך התגלגלתי לפה? אתה מפחד. אתה נתלש מהאזרחות ואתה לא ג'יימס בונד".
במהלך המבצע נפצע בירכו רס"ן שחר, שעמד להחליף כעבור שבועיים את ד' בפיקוד על היחידה. לוינקופף: "הדרך חזרה היתה לי מאוד קצרה כי טיפלתי בשחר. אחרי שמסרנו את דיראני, החוויה אולי הכי נפלאה היתה כשטסנו ליחידה לאורך קו החוף של ישראל בשש בבוקר. כל המדינה מתעוררת, הכל נראה לך כל כך יפה, הצבעים כל כך חזקים, התמונות הכי מדהימות שיכולות להיות. כשהגעתי נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיכר המדינה שם גרתי אז. שמעתי בחדשות של שמונה או תשע:'כוחות צה"ל פשטו בלבנון', ואני נוסע לי ככה בתל אביב. אמא שלי צלצלה, שואלת,'איפה היית אתמול? חיפשתי אותך. . . נכון שהיית שם?', אני אומר לה, 'כן, הייתי'. היא שואלת,'למה לא אמרת?'. איך אני אגיד?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הטירונות הבאה: ההתמחות באורטופדיה
|
|
|
|
|
|
|
בפברואר 85' פשט לוינקופף מדים וקפץ לטירונות הבאה: ההתמחות באורטופדיה. לפני כן עוד ניסו בצבא לפתותו לחתום קבע ולהתמנות למפקד 669, יחידת החילוץ של חיל האוויר. לוינקופף ויתר.
באחד מתרגילי האש האחרונים שלו תפס אותו ד"ר ברוך מרגנית, רופא ותיק בסיירת מטכ"ל. "בוא תהיה אורטופד", הציע לו ושלח אותו לפגישה עם ד"ר הנרי הורשובסקי ז"ל, מנהלה המיתולוגי של המחלקה האורטופדית בתל השומר. הורשובסקי שאב אז אחד-אחד את רופאי סיירת מטכ"ל למחלקתו.
"באתי אליו לחדר אחרי השיחה עם מרגנית", מספר לוינקופף על הפגישה הראשונה עם אחד האנשים המשפיעים ביותר על חייו, "דפקתי בדלת. אני פותח ורואה עומד בפינה איש בתחתונים לובש מכנסיים. הוא שאל, 'אתה מהיחידה?', במבטא צרפתי כבד. אמרתי, 'כן'. הוא אמר, 'טוב, בוא להתמחות בפברואר'.
"ככה מיד, בלי לשאול אותי מה דעתי. ניתחתי איתו בלי סוף. אחרי חודשיים הודעתי לו שאני נשאר באורטופדיה. התייחסו אלי בתור הילד המועדף שבא מסיירת מטכ"ל. מההתחלה התחברתי למקצוע. הצלחתי להבין איך המכונה הזאת, גוף האדם, עובדת. כשהורשובסקי חנך אותי הוא אמר:'אני כבר בדלת יודע מה יש לו. תראה איך הוא הולך, תראה איך הוא זז, תעשה את הדברים פשוט'. זה לנהל רומן עם החולים. דיאלוגים. יש לך את כל המרכיבים שבספר: הקמח, המים, אפילו הבצק כבר מוכן. אתה רק צריך לעצב אותו כמו שאתה רוצה".
את ההתמחות סיים ב-91'. מאז הוא רופא בכיר בחטיבה האורטופדית בתל השומר ביחידה לכירורגיה של עמוד השדרה, מטפל בשברים של עמוד שדרה גבי ומותני, מבצע ניתוחי דיסק ועקמת. במקביל מנהל הדוקטור מרפאה פרטית. בסוף שנות השמונים, ממש במקרה, זכה לוינקופף לוויטמין אמיתי נוסף לנפש. זה הפך לאהבה ממבט ראשון, הכדורגל.
נתניה בשנות ילדותו של לוינקופף היתה עיר של כדורגל. כוכבי שנות השבעים והשמונים הנתניתיים, עודד וגדי מכנס, חיים בר וגדעון קליימן, למדו איתו בטשרניחובסקי. כשלוינקופף היה ילד ב"מכבי הצעיר" נכנסו החניכים ללא תשלום לבילוי של שבת בצהריים במגרש.
השיגעון נותר חבוי לאורך השנים. ב-88' הצית אותו מחדש קולגה בבית החולים כששאל את לוינקופף אם ירצה לעבוד בהפועל רמת גן כהכנסה צדדית. "הייתי צריך תוספת לפרנסה אז התחלתי", הוא מספר. עונה אחר כך הגיע לאמן במכתש מי שהפך לחברו ואיש אמונו של לוינקופף, דרור קשטן.
"מההתחלה היתה בינינו כימיה נהדרת", מספר לוינקופף על הקשר עם המאמן המסוגר שבורר בקפידה את הבודדים המקורבים אליו, "הסתדרנו מצוין. נוצר קשר מקצועי וחברי ממש טוב. אני באמת אוהב אותו".
בקיץ 97', כשחזר מחו"ל, חיכו ללוינקופף הודעות דחופות במזכירה האלקטרונית. "תתקשר כשאתה חוזר", נשמע קולו קצר הרוח של אריה הרשקוביץ', מנהל הפועל תל אביב. לוינקופף הסתייג. לבסוף נפגש עם מוטי אורנשטיין, מבעלי הפועל שעברה אז לידיים פרטיות אחרי שנים של ניהול ההסתדרות. לוינקופף: "אמרתי לעצמי שאנקוב בסכום גבוה, אולי אורנשטיין יגיד לי,' אנחנו לא יכולים'. בפגישה נקבתי בסכום מופקע. ישר במקום אורנשטיין אמר לי,'כן', ואז לא היתה לי ברירה. מאז הפועל תל אביב בשבילי היא אהבה גדולה".
" לוינקופף בנה מערכת רפואית מקצועית ברמה אירופית", משבח אלי כהן שהיה אז מאמן הקבוצה, "הוא קיבל את הפיקוד על המערך הרפואי. הקדמנו את כולם בנושא הרפואה. זה נתן לנו יתרון עצום. הוא ידע לפתור כל בעיה ולא סתם היום הוא נחשב לבר סמכא של הרופאים האורטופדים בכדורגל. כשהייתי מאמן בבית"ר ירושלים שיחקנו מול הפועל. במחצית לא היה לנו רופא והיה צריך לאבחן את ז'אן טלסניקוב. לוינקופף אמר לי להוציא אותו מהמשחק. לא היה לי שבריר חשד שהוא אולי עושה את זה בגלל שהוא אינטרסנט לטובת הפועל וביצעתי את ההוראה של הרופא היריב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זרוע מתווכת בין השחקנים לקשטן
|
|
|
|
|
|
|
אחרי עזיבתו של כהן הוחלט להחזיר להפועל את דרור קשטן. הצמד לוינקופף-קשטן התאחד שוב. הפועל פרחה. ב-2000 זכתה בדאבל היסטורי. שנתיים אחר כך עשתה את המסע האירופי הקסום עד רבע גמר גביע אופ"א. לוינקופף הפך לאבא של השחקנים. הוא נחשב מקורב בעיקר ל"תינוקות קשטן": עמרי אפק, פיני בלילי וסלים טועמה שתמונתם, רצים אחרי שער בעונת הדאבל, ממוסגרת במשרדו עם הקדשה. גם עם יוסי אבוקסיס, שמעון גרשון ושביט אלימלך הוותיקים פיתח קשרים קרובים. לא פעם, בדומה לתפקידו בסיירת מטכ"ל של עומר בר-לב הקשוח, שימש לוינקופף זרוע מתווכת בין השחקנים לקשטן.
"אני חייב לו הרבה מאוד מהקריירה שלי כי בגיל 18 הייתי צריך לעבור ניתוח בשרירי הבטן והוא זה שהיה לצדי כל הזמן", משבח פיני בלילי בשיחה מטורקיה, "הוא היה גם מין פסיכולוג שלי. לפעמים הייתי קצת מתוסכל מזה שאני לא משחק או שהייתי עצבני והוא הרגיע אותי. הייתי קופץ סתם למרפאה שלו בבוקר, יושב איתו חצי שעה או מתקשר אליו ואומר: 'דוקטור אני עצבני', 'דוקטור קשה לי', 'דוקטור רבתי', 'דוקטור אני לחוץ לפני המשחק'. הוא תמיד היה שם בשבילי לשמוע מה מציק לי".
בשבת האחרונה, באחת השיחות בינינו, הופגנה דוגמה חיה לקשר האמיץ עם השחקנים. "דוקי", לחש עמרי אפק בשיחה מסלמנקה, "עכשיו דקה 70, אני בחדר הלבשה של סלמנקה, שברתי שלוש שיניים, אני רוצה לבוא לארץ מחר שתסדר לי תור אצל ד"ר הוברמן". עוד לפניו התקשר אבוקסיס לבכות את הנפילה בגביע מול מכבי פתח תקווה ולוודא שהדוקטור מזריק לו למחרת בשמונה בבוקר.
לוינקופף: "אני לא אוהב שהם אומרים עלי: 'הוא כמו פסיכיאטר'. פעם אמרתי לקשטן, 'אני היועץ הרפואי שלך, אבל אני הרופא של השחקנים', וזאת בדיוק ההגדרה. הרבה פעמים אתה הוא זה שדרכו השחקנים מעבירים את המסרים למאמן. כמו בצבא. הרופא יודע איזו מהפלוגות היא בעייתית. איך? הוא רואה שיש לו יותר ביקורים של חיילים מהפלוגה אז הוא יודע שמשהו לא בסדר. אותו דבר עם השחקנים. אלו שהיו להם בעיות כספיות ומענקים תמיד דאגו להעביר את זה דרכי לבעלים או למאמן. גם המסרים ההפוכים עברו דרכי. יש הרבה פעמים שאתה לוקח את השחקן ואתה מעביר לו מסר:'אולי כדאי שתלך למאמן ותתנצל כי עשית ככה וככה ואתה תקבל בראש'. אתה מכבה את השריפה לפני שהיא שריפה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השחקנים בסך הכל משעשעים
|
|
|
|
|
|
|
השחקנים הישראלים מפונקים?
"במידה מסוימת. דרור כל הזמן היה אומר לשחקנים: 'מה אתם עובדים בבניין שכל כך קשה לכם?'. היו פעמים שבא שחקן, אני רואה שהוא לא בדיוק פצוע, אבל שם לב שהאימונים הגיעו לו עד למצח, אז אני משתף איתו פעולה. אני נותן לו יומיים בלי להתאמן. זה כמו שמישהו מצלצל לעבודה ואומר שהוא חולה. מי לא עשה את זה? גם הם בני אדם. לפעמים אתה צריך לתת את האוויר. זה הכל עניין של תחושה שלך את השחקנים, ואני חושב שאני די קרוב אליהם. אני בגובה העיניים שלהם. הם בגיל של הילדים שלי והם בסך הכל משעשעים".
השנתיים האחרונות, בלשון המעטה, לא היו גן עדן בהפועל. הניהול שנחשב עד אז מבריק ומתקדם הפך למבולבל ותועה. תינוקות קשטן התפזרו לכל עבר, אבוקסיס ודומב הוגלו לאשדוד וחזרו, ובנוסף לכל אלה עזב קשטן. לוינקופף נשאר. בין השאר מייחסים לו מקורות בקבוצה את נסיונות ההחזרה של קשטן שנכשלו והמאמצים שהצליחו להביא את שלום תקווה שיסייע לשייע פייגנבוים להשאיר את הקבוצה בליגה.
"אני את תפקידי עשיתי גם בנסיונות של גישור בין הבעלים לעמדות אחרות", הוא אומר, "השנה הזאת זו חוויה קולוסאלית עם כל התסכולים מהמצב של הקבוצה. במידה מסוימת זה עינוי נפש. לא טרגדיה, אבל זה משפיע. אתה חלק מהעניין וכשאתה מפסיד 0-4 לבני יהודה אתה בכל זאת מבויש למחרת בעבודה בבית חולים, למרות שאתה לא יכול להשפיע על מהלך המשחק. אני חושב שברגע שהפועל תחזור להיות בית כמו שהיא היתה הרבה שנים ולא יהיו דברים לא ברורים, היא תשוב להיות קבוצה מובילה".
למה היא חדלה מלהיות בית?
"אני לא יודע מה קרה. קודם כל אחרי חמש שנים, וזה לגיטימי, החליפו מאמן. אני מאוד רציתי שדרור יישאר. מאוד קיוויתי שהוא יחזור, אבל זה לא הסתייע. רון ציבלין, מאמן הכושר, איש שתרם הרבה מאוד, עבר למכבי תל אביב כי בהפועל אמרו לו לחפש קבוצה. ציבלין היה נשאר עד אחרון ימיו בהפועל אם זה היה תלוי בו. היו דברים שאמרתי. אני ממש לא יודע אם התחשבו בדעתי, אבל בחלק מהדברים אני מניח שכן".
כמה זמן תמשיך?
"כל זמן שאהיה רצוי, שאחשוב שאני יכול לתת, ששני הצדדים ייהנו, כי הנתינה בהפועל תל אביב היא מעבר למשכורת. היא כמו בסיירת מטכ"ל. שפר עלי מזלי שיצא לי לעבור כל כך הרבה דברים,אבל עוד אף פעם לא עצרתי להסתכל אחורה ולעשות את החשבונות. אם הייתי איש פחות אמוציונלי ויותר שכלתן, אולי אחרי התפקיד ב' שקד' הייתי הולך לתפקיד בקרפ"ר.אותו דבר בהפועל תל אביב,גישה שכלתנית מצדי לא היתה מובילה אותי לשם. אבל בכל פעם משהו מגרה אותי לנסות עוד פעם ועוד פעם, לאסוף עוד משהו בחיים. זה כיף".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
