 |
/images/archive/gallery/296/661.jpg
צילום: ביאטריס מ. סטמפלי  |
|
|
|
|
| בכפר דררה, בגבול פקיסטן-אפגניסטן, מבטיחים
לשכפל לכם כל נשק, בפחות מעשרה ימים. בדרך
תוכלו לאסוף גם מנה שמנה של הרואין או קוקאין.
בין הלקוחות המרוצים יש אנשי טאליבן טרוריסטים
ועבריינים מסוגים שונים. מסע אל שטח ההפקר |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרי רובר
29/4/2005 21:00 |
|
|
|
|
|
|
|
בכפר הקטן דררה, בשטח ההפקר שבין פקיסטן ואפגניסטן, מתגאים בתעשיית נשק מתוחכמת ומשגשגת. נשק וסמים, אם לדייק. אני והצלם המקסיקני שמלווה אותי במסעי הרביעי לאזור, נכנסים לאחת החנויות הפזורות לאורך הרחוב הראשי, בעצם היחיד, בכפר.
על הרצפה יושב אדם מזוקן ומאחוריו תערוכה מרשימה של רובים ואמצעי לחימה אחרים. "אנחנו יכולים לספק לכם מה שתרצו תוך 24 שעות", הוא מחייך אלינו. ההיצע כולל הרבה רובי סער קלצ'ניקוב, רובי אם-16, וחיקויים מצויינים של גאוות תעשיית הנשק הישראלית - תת-מקלע עוזי.
המוכר מציג בפנינו גם את הלהיט המקומי: נשק כיס קטלני בדמות עט-אקדח קטן. "בנשק שלנו", משווק המוכר בגאווה את מרכולתו, "משתמשים המורדים בעיראק". אני שותקת בזמן שעמיתי הצלם שואל: "מכרתם גם לפלשתינים?". "בוודאי", מחייך המוכר, "בוודאי שמכרנו להם".
עשר שעות טיסה מפרידות בין ז'נבה לאיסלמבאד, בירת פקיסטן, התחנה הראשונה במסע אל אזור הגבול
המסוכן. המטוס כמעט ריק, ומושיבים אותנו במחלקה הראשונה. זאת כבר הנסיעה הרביעית לאזור, והפעם אני נוסעת עם אנשי "תוכנית המזון העולמית" שמנהל האו"ם.
את ארוחת הצהריים באיסלמאבד אנחנו אוכלים באחוזה המדהימה של אחמד אמגלי, אחד מעשירי העיר שכיהן בעבר הרחוק כשגריר פקיסטן בלונדון. כיום הוא אוהב לבחוש בפוליטיקה ולארח כיד המלך. בחדר האוכל הענק, סביב שולחן עמוס בכלי כסף ובדולח, מתנהלת ארוחה הנראית כלקוחה מאחד מסרטיו של לוציאנו ויסקונטי. יושבים שם, בין היתר, גבר בריטי הנושא תואר אצולה, ברון או לורד, שבא לכאן כדי לרכוש למטרה כלשהי נשק וסמים, הקונסול האמריקני, ועוד כמה פוליטיקאים ואנשי עסקים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אלף לילה ולילה
|
|
|
 |
|
|
|
המארח בוחר משום מה להציג אותי בגאווה כ"עיתונאית ישראלית מהאו"ם בז'נבה". זה מאוד לא מוצא חן בעיניי. מארחיי מתוכנית המזון של האו"ם הרי ביקשו בכל לשון של בקשה שלא אחשוף את זהותי.
למחרת אנחנו טסים לפאשוור, עיר הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן, לא הרחק ממעבר חייבר לאפגניסטן. פאשוור, עם 750 אלף תושבים, היא שילוב מדהים של עיר מתוך סרט על המערב הפרוע לבין סיפורי אלף לילה ולילה. היא מחולקת לשניים: העיר העתיקה, על סמטאותיה הצרות ושווקיה, ומעבר להם - עיר מודרנית עם אוניברסיטה, בנקים, בניינים ובתים יפים.
בחוברות לתיירים כתוב כי זוהי העיר התוססת ומלאת החיים ביותר בפקיסטן. הצמחייה מסביב לבתים דומה לזו שאצלנו, במזרח התיכון. אולי משום כך אני מרגישה קצת כמו בבית, וכמעט לא חוששת, גם למראה הגברים החמושים המסתובבים ברחובות ובשווקים. חלקם, כך נראה, משתייכים לארגונו של אוסמה בן-לאדן.
מסביב לפאשוור, באזור הררי וצחיח שיש בו מערות רבות, מצאו מקלט אנשי טאליבן שנמלטו מאפגניסטן לאחר שנכבשה בידי האמריקנים, וגם אנשי אל-קאעידה. לממשל הפקיסטני המרכזי אין שליטה באזורים הללו. אין להם כמעט דריסת רגל. באזור שולטים שבטי הפטנים, המסרבים להכיר בכל מרות חיצונית כבר שנים. סיסמתם היא "לחופש נולדנו". לא המוגולים, לא הבריטים, לא הרוסים וגם לא האמריקנים הצליחו לשלוט בהם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חנות נשק בגבול פקיסטן-אפגניסטן
|
|
|
|
|
|
|
משימה בלתי אפשרית
|
|
|
|
|
|
|
בפאשוור אני פוגשת באחד ממנהיגי הפטנים. אנחנו מאמינים בנקמת דם, הוא אומר לי, וגם בהכנסת אורחים ובמתן מחסה. להסגיר למישהו את לוחמי אל-קאעידה? לא בא בחשבון, זה מנוגד למסורת שלנו. השיחה בינינו מתנהלת במסעדה בפאשוור. הוא לבוש בבגד המסורתי, שרוואל קמיז. מכנסיים תפוחים, ומעליהם טוניקה ארוכה. על ראשו כובע חאקי, הדומה בצורתו לכובע מלחים. את פניו מכסים זקן ושפם.
האמריקנים הפעילו לחץ כבד על שליט פקיסטן, פרווז מושארף, בדרישה שיכניס כוחות צבא לאזור כדי לתפוס את בן-לאדן. אבל מושארף ידע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. 800 אלף בני אדם, בהם ילדים רבים, מתגוררים בהרים צפונית לפאשוור. רובם מתפרנסים משני הענפים המשגשגים בחבל ארץ זה: מסחר בנשק ובסמים. "אין מקומות עבודה אחרים", מסביר לי בן שיחי הפטני, "הנשק הנמכר כאן מוצא את דרכו לכל פינות תבל, כולל לשדות הקטל של עיראק ושל עזה".
אחר כך אני יוצאת לשוק האגדי הישן. בשוק כלי הנחושת אני קונה צלוחית יפהפייה בפרוטות. על הקיר תצלום של ז'קלין קנדי-אונאסיס. גם היא קנתה שם, בימים אחרים. בשוק הטקסטיל יש מגבות מהסוג הטוב ביותר, שנמכר ביוקר בחנויות יוקרה בארצות-הברית. אני משלמת ארבעה דולרים. בשוק השטיחים יש היצע רב, אבל לא מציאות. השטיחים, במבט ראשון, אינם באיכות טובה. בשוק העתיקות אני קונה קופסת עץ מגולפת, עבודה אפגנית מיוחדת. אחר כך אנחנו חולפים במהירות על פני שוק הספרים ורופאי השיניים, הממתינים בקובותיהם ללקוחות עם מספריים וצבתות. בחנות בגדים אני קונה מלתחה שתתאים לשלב הבא במסע, מחר, לאזור הסגור של הגבול. שרוואל קמיז, צעיף להסתיר את החזה ומטפחת גדולה לכסות בה את ראשי.
בערב, בבר המלון בפאשוור, הצלם ואני משוחחים עם כמה אורחים. אפילו עיתונאים נמנעים כיום לנסוע לאזור הגבול המסוכן, הם אומרים. האזור היה מאז 1947 תחת שלטון השבטים ולממשל הפקיסטני לא היתה שם דריסת רגל. לחץ אמריקני כבד הביא למינוי נציג של השלטון המרכזי באזור. הוא אדם חלש, אולי מושחת, הם אומרים, ואנשי השבטים מקבלים אותו בתנאי שלא יתערב להם בחיים ולא ישבש את הסחר בסמים ובנשק, וגם לא יחבל במתן החסות לאנשי אל-קאעידה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מי שמלשין מוצא להורג
|
|
|
|
|
|
|
שוב מספרים לי על הקוד הפטני: אסור להסגיר אדם, בעיקר אם רשויות החוק נמצאות בעקבותיו. כך הפך האזור לעיר מקלט לטרוריסטים, כמו גם לפושעים פליליים. העבירה החמורה ביותר כאן היא הלשנה. מי שנתפס בהלשנה גורלו נחרץ: הוא מוצא להורג מיד.
השבטים הפטניים חיים עדיין במתחמי אוהלים מוקפים חומות. הנשים אינן יוצאות החוצה, מרביתן לובשות את הבורקה, הבגד המסתיר הכל ומותיר בקושי חריץ צר לעיניים.
בעוד אני מאזינה להסברים על מנהגי הפטנים, פוסע אל תוך הבר גבר בלונדיני בעל עיני תכלת. אני מזהה אותו מיד: זה אדי גיררדה, עיתונאי וסופר שוויצרי. הכרנו לפני שנים, כאשר סיקר את מוסדות האו"ם בז'נבה. השמחה על פגישה עם מכר ותיק נבלעת מיד בחשש כבד, שמא יסגיר את היכרותנו הקודמת ויחשוף את זהותי. אני מאותתת לו בתנועת יד שאין אנו מכירים. למזלי, הוא מבין מיד את הרמז, ופותח בשיחה כאילו זו פגישתנו הראשונה.
אדי חי באזור כבר שנים רבות ומכיר את כולם. בימי הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן ביקר שם כמה פעמים וכתב את אחד הספרים החשובים על המלחמה. הוא נחשב לאחד המומחים הגדולים לאזור הדמדומים. אני מקבלת ממנו הרבה טיפים ושפע של מידע. "כשאת עטופה מכף רגל ועד ראש ומרכיבה משקפי שמש, את נראית אפגנית", אומר לי אדי, "אבל שלא תעזי לפתוח פה. המבטא מיד יסגיר אותך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בן-לאדן כבר מת"
|
|
|
|
|
|
|
אדי, אגב, משוכנע שבן-לאדן כבר מת, אבל לאמריקנים יש עניין שיחשבו שהוא עדיין בין החיים. הם טוענים בעקשנות כי המידע המודיעיני שבידיהם מצביע על כך שמנהיג אל-קאעידה וחבריו לצמרת הארגון מסתתרים אי שם באזור תובה קאקאר, אך לדברי אדי אין לכך כל הוכחה. הוא מספר עוד על חבל הארץ שאנחנו עומדים לבקר בו, אזור הגבול המכונה גם "המדינה נטולת החוקים".
רשמית מצוין האזור במפות כ"שטחי השבטים המנוהלים פדראלית". שלושה מיליון תושבים חיים באזור הזה, ליד הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן, המשתרע לאורך כאלף קילומטר. למושל שנשלח מטעם הממשלה המרכזית באיסלמבאד ולחיילים שתחת פיקודו אין שום סמכות באזור, לכל היותר במעט הדרכים הסלולות באזור. ביתר השטחים פועלות ללא כל הפרעה חבורות של שודדים, מבריחים ופושעים אחרים.
אני מתבוננת סביב על בר המלון. הבר, שהוא המקום היחיד בפאשוור שבו אפשר ללגום אלכוהול, משמש מקום מפגש פופולרי. דיפלומטים ועיתונאים, אנשי או"ם ומרגלים, וגם תושבים מקומיים, ואולי גם אנשי אל-קאעידה, מתחככים כאן אלה באלה על כוסית ויסקי או וודקה. אני לוגמת שתי וודקות, גם כדי שאישן היטב, וגם כדי לעודד את רוחי.
למחרת בבוקר מגיע למלון איש הקשר שייקח אותנו אל שטח ההפקר המסוכן. הוא גבר פקיסטני מוצק, חגור אקדח. הוא מסביר שהסיבה לכך שהממשלה הפקיסטנית מסרבת להתיר כניסת זרים לאזור היא החשש שבין סוחרי הנשק והמבריחים, אנשי אל-קאעידה ומשווקי הסמים, עלול האורח הזר להיקלע למצוקה והממשלה לא תוכל לחלצו משם.
היום הזה ייחרט בזיכרוני עוד שנים רבות, היום שבו לא פציתי את פי אפילו פעם אחת, נאמנה לאזהרה של אדי. נסענו מפאשוור דרומה למעלה משעה, ובדרך עברנו חמישה מחסומים. הנוף לאורך הדרך היה משעמם למדי. גבעות צחיחות שעליהן נראו פה ושם כלבים ועזים. עצרנו לשתות קפה במסעדת דרכים עלובה ומאובקת. על הקיר תצלום ענק של אוסמה בן-לאדן. אחרי ההפסקה אנחנו ממשיכים ומגיעים לכפר הקטן דררה. אנחנו עדיין בשטח פקיסטן, אבל ריבונותה של המדינה איננה חלה כאן. בצדו האחד של הכפר מוכרים כלי נשק, ומעבר לכביש - סמים. באוויר נשמעים כל העת קולות ירי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פוסטר של הגיבור המקומי במסעדת דרכים בפקיסטן
|
|
|
|
|
|
|
כל רובה בעולם
|
|
|
|
|
|
|
עסקי בזאר הנשק המשגשגים מתנהלים כאן בחנויות קטנות. כמונו מגיעים לדררה תיירים מכל העולם שהוברחו לכאן בסיוע אנשי קשר מקומיים, ללא אישור ממשלת פקיסטן. לעין המבקר מוצגות שורות שורות של אקדחים, רובים ומרגמות. הם מיוצרים בכפרים כאן, בבתי מלאכה קטנים. כבר יותר ממאה שנה מתמחים התושבים בייצור העתקים מדויקים להפליא של כלי נשק מוכרים. אפילו השליטים הבריטים העלימו עין מן התעשייה הזו תמורת הסכמת השבטים לאפשר לצבא הוד מלכותה לנוע ללא הפרעות באזורים ההרריים ולאבטח את מסילת הרכבת במעבר חייבר. אגדה מקומית מספרת שהיה זה פליט מפאנג'אב שלימד את בני המקום את המיומנות המיוחדת במינה של ייצור כלי נשק.
מרבית כלי הנשק נרכשים בידי בני השבטים שבסביבה. מיעוטם בידי זרים, הנעזרים במבריחים מקומיים מיומנים, כדי לחלוף על פני משמרות של הצבא הפקיסטני בגבול שטח ההפקר.
מחירו של קלצ'ניקוב כאן הוא 40 יורו. הרוכש מתבקש לנסות את הנשק לפני הרכישה, וזה ההסבר לקולות הירי הנשמעים ללא הפסקה. בתי המלאכה לנשק מסוגלים להרכיב עד עשרה רובים ביום מחלקים המגיעים לכאן מהעיר קראצ' י בפקיסטן.
תן להם כל סוג של רובה בעולם, כך אומרים, והם ייצרו העתק מדויק שלו בתוך עשרה ימים. עסקי הנשק שגשגו במיוחד בימי המלחמה נגד הסובייטים באפגניסטן. מאז, הביזנס חלש הרבה יותר. על פי הערכת ארצות-הברית מועברים כאן מיד ליד מאות אלפי כלי נשק מדי שנה. הנשק מועבר דרך ההרים בעגלות רתומות לחמורים. מן הצד האפגני משלמים בתבואה עבור הנשק. הפקיסטנים מחליפים בעיקר פירות יבשים תמורת הרובים. גם ילדים רבים מועסקים בתעשיית הנשק ובמסחר בו. העיסוק החלופי היחיד באזורים נטולי חוק אלה הוא גידול סמים ומכירתם.
מבזאר הנשק אנחנו עוברים לחלק השני של הכפר, לחנויות המוכרות סמים. כאן יש דלתות, ופיסות נייר אלומיניום מכסות את החלונות. כשאנחנו פותחים את הדלת ונכנסים לאחת החנויות, נועץ בנו המוכר מבט חשדני ועוין. "הרואין או קוקאין?", הוא שואל, "כמה?".
הצלם מהרהר רגע ומשיב: "נחשוב ונחזור אחר כך". טעות . זו תשובה חשודה. כשאנחנו יוצאים, המוכר מלווה אותנו לרחוב. המבט בעיניו מטורף. הוא עושה סימנים מאיימים בידיו, כתנועת סכין המועברת על הצוואר. לא צריך ללמוד את שפת המקום כדי להבין את הרמז. אנחנו נמלטים למכונית, ואיש הקשר שלנו פוקד על הנהג להימלט מהמקום. מבעד לחלון המכונית אני עוד מספיקה לראות את האציל האנגלי, זה שפגשנו בסעודה בערב הראשון באיסלמבאד, נכנס לחנות שממנה נמלטנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צאצאי 12 השבטים
|
|
|
|
|
|
|
חוזרים לפאשוור ויוצאים לשוק לאכול בידיים מטעמים מקומיים. זול וטעים מאוד. למחרת נקבעה לנו פגישה עם מושל העיר השנייה בגודלה באפגניסטן ג'לאלאבד. חג' קאדיר הוא איש הדור ומכובד, לבוש בשרוואל קמיז אפור. הוא מכבד אותנו בתה ובשקדים מצופים בסוכר.
אנחנו שואלים אותו מה עתידה של אפגניסטן. חג' קאדיר אינו אופטימי. "לאחר שהטאליבנים הסתלקו היתה תקווה", הוא אומר, "אפגנים שהצליחו בחו"ל חזרו הביתה. אבל מהר התברר שאין תקווה לשלום ואנחנו שוב תחת כיבוש, הפעם האמריקני, והמצב הכלכלי בכי רע".
תחת שלטון הסובייטים, הטאליבן או הכובשים האמריקנים יש דבר אחד שלא משתנה באפגניסטן: החקלאים ממשיכים לגדל את פרחי הפרג ומפיקים ממנו סמים. "אין להם ברירה, הם עניים כל כך ומגידול תבואה לא יוכלו להאכיל את המשפחה", אומר המושל, "מדי פעם הממשלה שורפת את שדות הפרג אך הם נוטעים בחזרה".
הצלם שואל מה הסיכויים לדעתו לשלום ישראלי ערבי. חג' קאדיר משיב: "ישנם חוקרים הטוענים שאנחנו צאצאים של אחד מ-12 השבטים שאבדו. אני אישית מקווה שיהיה שלום. פעם היתה קהילה משגשגת של יהודים בארצנו. המלחמות הרסו את המדינה. סבלנו מבצורת קשה ומשיטפונות. עשרה מיליון אפגנים קיבלו אוכל מארגון המזון העולמי, ובבתי ספר חילקו מזון לחמישה מיליון ילדים".
למחרת אנחנו טסים לבירה קאבול. זה ביקורי השני בעיר. בפעם ראשונה, לפני 14 שנה, העיר נראתה חרבה כמעט לחלוטין. עכשיו אפשר לראות סימנים של שיקום. גורמים שונים בעולם מסייעים. רק לאחרונה היתה כאן הגברת שיראק, רעייתו של נשיא צרפת, לרגל חנוכת בית ספר חדש במימון צרפתי. משלחות רבות ממדינות המערב באות לכאן בניסיון לסייע ולפתח תשתית כלכלית ועסקית למדינה למודת הקרבות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
