 |
/images/archive/gallery/299/018.jpg קצין אמריקני וניצולים בשחרור מחנה בוכנוואלד.
צילום העתק: אי-פי  |
|
|
| "חשבתי: 'אני חופשי', אבל לא שמחתי" |
|
| אחרי שבמשך שנים ניסו רק לשרוד מהבוקר עד הערב, לפתע
נאלצו ניצולי המחנות לחשוב כיצד הם בונים את חייהם מחדש.
השנה מצויין יום השואה בסימן "כאב השחרור והחזרה לחיים"
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שיר גנור
4/5/2005 17:38 |
|
|
|
|
|
|
|
"כל תקופת המלחמה התפללנו לשחרור והנה זה בא לפתע. את חופשייה! אך אחרי שעיכלתי את עניין החופש הבינותי שכל הזמן בעצם קיוויתי לראות את אבי, ואף העזתי לקוות שאולי בכל זאת אראה גם את אימי. ידעתי בלבי שזה כמעט בלתי מציאותי, אך את אבי הייתי בטוחה שעוד אזכה לראות. אבל החלו לקנן בלבי ספקות והתחלתי להבין שאולי זה לא יתגשם. [...] מסתבר שחופש הוא עניין יחסי במידה רבה מאד. הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צריכים לבנות את עתידנו, אך כיצד בונים עתיד?"
מתוך דבריה של אווה ב., ששוחררה על ידי חיילים אמריקנים מאושוויץ-בירקנאו.
הרבה כבר נאמר על ההתמודדות של היהודים במחנות הכפייה ומחנות ההשמדה עם המציאות הבלתי אפשרית של השמדה מתמשכת. השנה מציינים ב"יד ושם" את נושא "כאב השחרור והחזרה לחיים", המתמקד בקשיים של ניצולי המחנות מיום שחרורם ומאבקם לאסוף מחדש את שברי חייהם.
ארבעה ניצולי שואה שהתכנסו יחד לשיחה על יום השחרור הסכימו על דבר אחד: את השחרור כל אחד חווה אחרת. דוד מנדלבאום, בן 83 מסוסנוביץ', פולין, התחבא בתוך המחנה גרוסרוזן כשהגרמנים ברחו ממנו בפברואר 1945, שלושה חודשים לפני תום המלחמה.
אחרי שבוע במחבוא שמעו את הטנקים הרוסים ויצאו לקראתם: "נראינו חצי מתים והרוסים התחילו לתחקר אותנו. איזה רב-סרן רצה שנחפש גרמנים.
ניסינו להסביר שאנחנו לא יכולים. אני שכבתי על האדמה ולא יכולתי לקום. פתאום הגיע ג'יפ ויצא קצין גבוה עם כובע ומעיל מפרווה. אמרנו לו שאנחנו יהודים, ולקחנו אותו למחבוא שלנו. הוא הסתכל ואמר משפט שאני לא אשכח לעולם: 'אתם יהודים? גם אני יהודי'.
"הוא אמר שידאג לנו, וכתב לנו מכתב שעזר לנו לאורך כל הדרך. זה היה יום נהדר, מלא שמש. חשבתי: 'אנחנו חופשיים', אבל אני לא יכול להגיד ששמחתי. היינו בטרנס מהשחרור, אבל יחד עם זה היה עוד פחד. החלטנו לחזור לפולין, וכשחזרתי לעיר הולדתי היתה המכה החזקה – אין אף אחד, אין לאן ללכת. מצאתי שם בת דודה, אבל אחרי שבועיים החלטתי שזה בית קברות, ובבית קברות לא בונים חיים. אני רציתי חיים חדשים בפלשתינה". דוד הגיע לישראל באוניית המעפילים תל-חי בשנת 1946.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מימין: דוד מנדלבאום, מרדכי בראון, דולה בראון ואביבה ליכטנשטרן
|
|
|
 |
|
 |
|
''סוף סף הרגשתי שייכת''
|
|
|
 |
|
|
|
מרדכי בראון, בן 79 מלודז', פולין מספר: "כשדוד כבר היה משוחרר אצלי הכל התחיל. יום אחד הוציאו את כל היהודים מהמחנה (עבד אז בכפייה במפעל מסרשמידט במחנה גוזן) וריכזו אותנו, 17 אלף איש, באמצע יער. היתה לי כיכר לחם שזרקתי כי לא היה לי כוח לסחוב. היינו שם בערך עשרה או 12 ימים, ומישהו אמר: 'הגרמנים בורחים'. כשראיתי יהודים עם נשק הבנתי שהתחיל העסק.
"בבוקר למחרת הלכתי עם חברים לתחנת רכבת סמוכה והתיישבנו באחד הקרונות. היה שם מחסן ענק של אוכל. מי שהתנפל על המחסן מת. כמה אנשים מתו שם, קשה לתאר". באשר להחלטה היכן לשקם את חייו, מרדכי אומר: ''אני לרגע לא חשבתי לחזור לפולין, רק פלשתינה. נסעתי עם הבריגדה העברית לאיטליה, ושם התחתנתי עם דולה".
אשתו דולה, גם היא מלודז', יושבת לידו. כששוחררה במהלך "צעדת המוות" שקלה 27 ק"ג בלבד. "אותי שחרר רב אמריקני. הוא שאל אם אני יודעת יידיש ואמר לי: 'את צריכה לחיות, את תחיי', ואני הרגשתי שאני אחיה. היה לי כל כך הרבה רצון לחיות".
מרדכי ודולה חיו ארבע שנים באיטליה, שם עסק מרדכי בזיוף דרכונים בריטיים למי שביקש להגיע לישראל. דולה: "קראו לו 'המזייף'". יחד עם בנם הראשון, עלו לארץ בעלייה ד', בסוף 1948, והגיעו למרכז עולים ברעננה. מרדכי מספר: "ברעננה מי שריחם עלינו היו החתולים. יום אחד נכנסנו לאוהל וראינו על המיטה חתול עם נקניק גדול. כשהוא ראה אותנו הוא ברח, והנקניק נשאר".
אביבה ליכטנשטרן, בת 77 מקושיצה, סלובקיה, מתארת תחושה קשה של תסכול: "התוכנית הסופית היתה להשמיד את כולנו, ולא יישאר כלום. אז הם פינו מחנות, והסיעו אותנו מפה לשם, שם לפה. ברגע שהקרונות עצרו ואמרו לנו לרדת, ירדתי לכביש והתחלתי לבכות: 'מה אני אעשה עכשיו? לאן אני אלך?' השנה שאחרי השחרור היתה שנה מלאת אכזבות. אפילו שנה אחרי השחרור הייתי רעבה.
''היתה לי חברה שאמרה שהיא לא רוצה יותר להיות יהודיה. פעם אחת נכנסתי לאטליז בקארלסבאד, והקצב, שלא חשב שאני יהודיה, אמר: 'ראית את היהודיות האלה? חזרו יותר משהלכו'. זו היתה שנה מאוד קשה, וכשבאתי לארץ ב-1946 ונקלטתי בקיבוץ הייתי מאושרת. קודם לא היה מי שאכפת לו שאני חיה. סוף סוף הרגשתי שאני שייכת למישהו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קצין אמריקני מכריח גרמנים להסתכל על גוויות יהודים שנרצחו. צילום העתק: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
''איך בונים חיים חדשים?''
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר יעקב לזוביק, מנהל הארכיון של "יד ושם" מתאר תופעות שונות שחוו המשוחררים: '' מבחינה פיזית, ברגע השחרור עצמו, היו ניצולים שפשוט התמוטטו ונפלו על הארץ. צריך להגיד שליהודים לקראת השחרור היה יסוד סביר להניח שהם לא ישרדו, כי השומרים הנאצים דאגו לומר להם כל הזמן שיהרגו אותם ברגע האחרון. במובן זה יש להניח שהיתה להם תחושת הקלה עצומה. לפני השחרור, להגיע מהבוקר עד הערב היה עבורם הישג".
''בטווח קצת יותר ארוך היו מצוקות של 'מה אני אעשה מחר?'. המשימה העיקרית ששמו לעצמם הניצולים בימים הראשונים לאחר השחרור היתה למצוא את בני המשפחה. היו כאלה שראו איך בני המשפחה שלהם מתים, אבל רובם נפרדו בשלב זה או אחר מהמשפחה ורצו לדעת מי עוד חי. היתה תופעה שבהרבה מאוד מקרים הניצולים חצו את אירופה כדי לחזור לביתם, לא מתוך אהבה וגם לא מתוך תקווה לבנות חיים חדשים במקום, אלא כדי למצוא בחורבות מישהו ששרד".
אחת השאלות הקשות ביותר ששאלו הניצולים את עצמם, היא השאלה "איך בונים חיים חדשים". ''יש להבדיל בין מי שחזר להולנד ולצרפת, והיה מסוגל לבנות מחדש את חייו שם, ובין מי שחזר למזרח אירופה, ואלה היו הרוב", אומר ד"ר לזוביק.
"בהרבה מאוד מקרים מצאו היהודים שחזרו למזרח אירופה אוכלוסיה מקומית מאוד עוינת. יש עדויות על מאות ניצולים שנרצחו כשהגיעו לעיירות הבית שלהם על ידי מקומיים שלא רצו שהם יחזרו. מכאן הגיעו לנקודה שצריך לצאת לדרך, למקום שהוא לחלוטין לא ברור. מדובר באנשים שמתחילים מאפס, בכל מובן של המילה''.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ילדים באושוויץ מראים את המספר המקועקע על זרועם לבקשת הכוחות המשחררים.
|
|
|
|
|
|
|
החיילים הגיבו בתדהמה מוחלטת
|
|
|
|
|
|
|
החיים בשגרת אכזריות שיטתית הביאה למעין אפתיה בקרב הניצולים: ''היתה תופעה של אובדן עכבות מוסריות, ולא ברמה של נקמה. מדהים כמה מעט נקמה היתה. אבל היו הרבה מקרים של הברחות. אירופה אחרי המלחמה היתה חורבה ענקית. היו יהודים, שמתוך תחושת האפתיות המוסרית ידעו לנצל את זה בציניות גדולה מאוד, כי הם הרגישו שהם לא חייבים שום דבר לאף אחד'', הוסיף ד"ר לזוביק.
שחרור המחנות בידי כוחות בעלות הברית יצר מפגש היסטורי בין שרידי האדם ובין החיילים המשחררים. ד"ר לזוביק: ''חיילים לא יהודים מהמערב הגיבו בתדהמה מוחלטת. האמריקנים, הבריטים והאוסטרלים חשבו גם לפני שהם נלחמים מלחמת צדק, אבל רק כששחררו את המחנות הבינו עד כמה נלחמו במדינה מפלצתית. הנרי ג'קסון היה סנטור אמריקני שהשתתף בשחרור המחנות כשהיה קצין צעיר. הוא סיפר תמיד שהשחרור עשה עליו רושם לכל החיים.
"יהודי ארה"ב שהשתתפו בשחרור הרגישו את עצמם כמושיעים, כי היתה להם היכולת לעזור. יהודי ברית המועצות ראו את עצמם ממש כניצולים יחד עם המשוחררים, כי המשפחות של חלקם נספו גם כן. זה היה מפגש מאוד מרגש, כי לא מעט חיילים יהודים בצבא האדום חשבו שאין יותר ניצולים באירופה".
דילמה מהותית נוספת שהניצולים התמודדו איתה בחודשים הראשונים אחרי השחרור היא איפה יקימו את חייהם החדשים. ''דרום גרמניה היתה היעד הראשוני של רוב היהודים, כי זה היה אזור הכיבוש האמריקני'', אמר ד"ר לזוביק. ''מאות אלפים ביקשו להגר לשם, והיו מי שנשארו שם.
''האווירה במחנה היתה מאוד ציונית. אבל זה לא אומר שכל הניצולים בחרו להגיע לישראל. חלק בחרו להגיע כי היתה אידיאולוגיה או פשוט כי היתה אפשרות, אבל היו לא מעט אנשים שלא רצו להגיע לכאן כי הם רצו שקט. אנשים אלה רצו ללכת רחוק רחוק, לאוסטרליה או לקנדה. בהרבה מקרים לא היתה בחירה, והניצולים פשוט קפצו על כל דרך שהיתה להם לצאת''.
|
|
|
|
|
|
|  | | חיילים סובייטים וניצולות יהודיות בשחרור אושוויץ. צילום העתק: רויטרס
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
