"זה כמו למלא צוואה בלתי כתובה"
הן לא חוו את מלחמת העולם השנייה, אך הן קראו כל מילה על השואה וביקרו במחנות מאות פעמים. סיפורן של שלוש נשים שהקדישו חייהן להנצחה
אניטה טרסי, בת 58 מכפר סבא, מנהלת את עמותת בית טרזין, העמותה להנצחת גטו טרזין, ניצוליו וחלליו, שהוקם כמחנה מעבר ליהודי צ'כיה. טרסי עוסקת כבר 25 שנה בחקר ולימוד השואה. "זה מאוד מרתק אותי", היא אומרת, "השאלות שריתקו אותי בהתחלה היו קשורות לדמות המבצע – איך בני אדם הופכים להיות רוצחים. מאוחר יותר נכנסתי לדילמות של החיים של היהודים בתקופת השואה".
טרסי החלה את עיסוקה בשואה באוניברסיטת יו-סי-אל-אי בקליפורניה, שם סייעה בהוצאה לאור של תוכנית חינוכית בנושא השואה בארה"ב. ב-1982 החלה לעבוד ב"משואה", המכון ללימוד שואה בקיבוץ תל-יצחק. "זה התפתח לנושא מאוד חשוב בשבילי", היא אומרת, "קראתי כל מה שהתפרסם בנושא".
ב-1993 הגיעה טרסי לבית טרזין, שבקיבוץ גבעת חיים איחוד. "כשעליתי ארצה מארגנטינה נקלטתי בקיבוץ החותרים, ושם היו הרבה ניצולים מטרזין, וביניהם גם אבא של בעלי. הקליטה שלי בארץ היתה מעורבת בהיכרות איתם".
כשנשאלת טרסי מה מביא אותה לעיסוק בנושא הקשה והתובעני היא משיבה: "אחרי 25 שנה של עיסוק בנושא השואה קשה לי לשאול את עצמי למה אני עוסקת בו. זה חלק מהזהות שלי, זה חלק מהחשיבה ואופן ההסתכלות שלי על העולם. זה מלווה אותי בכל רגע. ככל שהתקרבתי לנושא הזה למדתי הרבה מאוד, לא רק על השואה אלא על טבע האדם, על האנושי שבאדם. זה אתגר גדול להיסטוריונים ואנשי חינוך לנסות להבין איך אנשים שרדו את היום יום והמשיכו לקבל החלטות ולבחור בין אפשרויות בתוך המסגרת האכזרית והמוגבלת. זה נושא שמעניין אותי מאוד".
טרסי מבקשת להדגיש שטרזין לא היה גטו לדוגמה. "במשך קיומו מתו בגטו 36 אלף יהודים וכ-90 אלף נשלחו ממנו למחנות ההשמדה", היא אומרת, "הטעות נובעת מביקור בן יום שערך הצלב האדום העולמי בגטו, שבמהלכו ביקשו הנאצים ליצור הסוואה לטבע האמיתי של הגטו".
שרה פלח מכפר-סבא הקימה את חברת "גלעד", שמארגנת מסעות שורשים באירופה. פלח, שגדלה בחיק הוריה הניצולים, חוותה את הטראומות של "הדור השני". פלח מספרת שאמה נהגה לדבר הרבה על השואה, בעוד שאביה היה סגור מאוד. "אני רוצה שתגדלו נורמלים", היה משיב לה כששאלה מדוע אינו מדבר על השואה. לסיפורו חייו בשואה היא נחשפה רק כשהיתה סטודנטית להיסטוריה.
ב-1987, כשהחלו להתארגן משלחות של ניצולים וילדיהם לאתרי ההנצחה, ביקשה פלח לנסוע עם אביה - אך הוא חשש והיא נאלצה לנסוע לראשונה לבד. "מאז עשיתי כבר למעלה מ-200 מסעות, וגם אבי הצטרף אליי כבר כמה פעמים", היא אומרת.
''הרבה שואלים אותי: 'אחרי
מניסיונה עם משלחות נוער היא יודעת לספר שהנוער של היום הרבה יותר פתוח ללמוד על השואה: ''יש סקרנות, גירוי ורצון, כי החברה יותר נפתחה. חשוב לציין ש-30% עד 40% מהנערים שנוסעים הם ממוצא ספרדי. כולם מבינים שהזיכרון הקולקטיבי של השואה הוא חלק מהחינוך שצריך להיות מובנה בנוער יהודי וישראלי''.
פלח, מורה להיסטוריה במקצועה, החליטה בשלב מסוים להספיק ללמד ולהקדיש את עצמה לנושא השואה. "לקח לי זמן להבין למה באמת אני עושה את זה. דבר ראשון, ראיתי בזה מילוי צוואה בלתי כתובה; רציתי להיות הפה של מי שאין מי שיזכיר אותם. דבר שני, אני מרגישה שזו תרפיה לעצמי, לכל הטראומות שעברתי כדור שני לניצולי שואה. סיבה נוספת היא הערך החינוכי והמוסרי העמוק שאני מרגישה כלפי המדינה הזאת. אני מעמידה דורות שזוכרים את המסע במשך שנים".
בעקבות פעילותה של פלח נפתח גם אביה לאט לאט לספר את סיפור חייו. "אבא שלי מאוד גאה בי", היא אומרת, "אני חושבת שזו גם מעין תרפיה בשבילו. היום הוא נפתח כאילו לחצנו על כפתור 'Play'. הוא מבין, כמו שכל הדור הזה מבין, ששעון החול אוזל ושהוא חייב לספר".
בדמעות של גאווה היא מספרת: ''אני הרבה פעמים תופסת את עצמי מאוד מתרגשת כשאבא שלי יושב איתנו בשולחן חג, יחד עם הנכדים שלי, הנינים שלו. אחרי כל מה שהוא עבר, אם הוא זכה לראות נין שכבר חוגג בר-מצווה, זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. לי לא היו סבא וסבתא. אחד הדברים הכי מרגשים עבורי הוא שאני כבר בגיל 39 הייתי סבתא".
רחל חדאיו, בת 43, הבינה כבר בשירותה הצבאי כקצינת חינוך את חשיבות ההנצחה של השואה. היום היא מנהלת את האופרציה של המסעות לפולין בחברת "טייל ולמד". "במסגרת התפקיד נפגשתי עם חיילים שנקראו אז 'נערי רפול', ונדהמתי לגלות שחלקם לא רק שלא ידעו לספר על השואה, הם אפילו לא שמעו עליה", היא משחזרת, "הטריד אותי איך אפשר לגדול בישראל בלי לדעת על השואה כלום".
החוויה הזו הצטרפה לעובדה שמשפחת אביה של חדאיו נספתה במסגרת השמדת יהודי סלוניקי ולאהבתה להיסטוריה, וחדאיו החליטה להקדיש את חייה למחקר השואה והנחלתה לבני נוער. ב-1989 ערכה את מסעה הראשון לפולין: "כשחזרתי הבנתי שזו עוד נישה שאני צריכה לקחת תחת עיסוקיי", היא אומרת, "מאז הוצאתי למעלה מ-200 משלחות של בני נוער".
חדאיו מעידה שיש מי שמכנה אותה "מטורפת": "החלטה של אדם צעיר להתעסק במוות, יש בזה רמה של 'טרלול'. אני מכורה לנושא יותר מרוב בני גילי. הספרייה שלי מורכבת מאלפי ספרים בנושא השואה, שביניהם גם דברים שאני חיברתי''.
לדברי חדאיו, החזרה לפולין היא משימה קשה במיוחד: "אם עושים את זה ברצינות ואם הדברים יוצאים מהבטן, זה דורש כוחות נפש מאוד גדולים. זה סוחט את הכוחות. אני חוזרת ממסע עם משלחת עם תשישות מוחלטת. עיסוק בשואה הוא לא עיסוק בהיסטוריה רגילה. עם חקר השואה הולכים הביתה, ישנים עם זה וזה מציף את החלומות".
מהמסעות הרבים שעברה עם בני נוער יכולה חדאיו לספר על עניין הולך וגובר בקרב תלמידים: "ככל שאנחנו מתרחקים מהשואה, הולכים ומתמעטים האנשים ששרדו אותה, וזה גורם לניצולים שנותרו לרצות לדבר יותר. במקביל, יש יותר נכונות לשמוע. שני הדברים מזינים אחד את השני. בשוליים תמיד יש תלמידים שלא מתעניינים, אבל יש כאלה שמתחילים את המסע לפולין כחלק משגרת החיים בתיכון, ומסיימים אותו עם שינוי בגישה ועם רצון לדעת".
לחדאיו חשוב לעורר תחושת הזדהות: "כשאני מרצה לילדים בני 11, אני מביאה להם תמונות מהחיים שהיו פעם בפולין – פיקניק משפחתי או ילדים בתנועת נוער. המסקנה שהם מגיעים אליה בסוף היא שהם יכולים להיות חלק מהתמונה הזו.
"אלבום התמונות שאני מביאה להם הוא אלבום התמונות של העם היהודי שהיה ואיננו. אנחנו צריכים לראות כמשפחה שלנו ולראות את עצמנו כאילו אנחנו היינו שם. ככה נוכל להבין הרבה דברים עלינו ונתחיל להתייחס אל עצמנו כאל עם, ולא במונחים של גזע ומוצא".
נא להמתין לטעינת התגובות
