 |
/images/archive/gallery/300/128.jpg מפציצי בי-17 אמריקנים במלחמת העולם השניה. ארכיון
צילום: אי.פי  |
|
|
|
|
| בניסיון של הדקה ה-90 למנוע תבוסה במלחמה החליטו הנאצים להקים טייסת של מתאבדים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
גד שמרון
7/5/2005 19:45 |
|
|
|
|
|
|
|
"התקרבתי למטרה וצללתי לעברה, ופתאום אמרתי לעצמי:'איזו שטות זאת! למות בשביל גשר?'. החלטתי שאני לא מבצע את הפקודה, ולא אכפת לי המחיר. הסתובבתי וטיפסתי לגובה". במילים אלה מתאר אריך קרול, טייס לשעבר בחיל האוויר הנאצי, הלופטוואפה, את הרגע שבו המרה את הפקודה להתפוצץ עם מטוס עמוס חומר נפץ על גשרים שבנה הצבא האדום בדרך לברלין.
את הרגע הדרמטי הזה מתאר קרול בסרט טלוויזיה, "הקמיקזה של היטלר", המוקרן בימים אלה בגרמניה לציון 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. המילה "קמיקזה" מתקשרת בדרך כלל עם הטייסים היפנים שהתרסקו באלפיהם על אוניות הצי האמריקני בניסיון נואש וכושל למנוע את התבוסה המתקרבת. אך ממחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות מתברר, כי גם המנהיגים הנאצים גייסו את הצייתנות עד מוות של טייסי הלופטוואפה, וזאת בהתאם לדוקטרינה הנאצית שדרשה
מחברי המפלגה "נאמנות עד מוות".
"היינו צעירים ונלהבים. בגיל 20 עברתי מרכיבה על אופניים להטסת מטוס 'פוקה וולף' עם מנוע של 2,000 כוחות סוס והרגשתי שאני בפסגת העולם", סיפר הטייס לשעבר אוסקר בוש. "המוחות שלנו היו שטופים בתעמולה של מערכת החינוך הנאצית שבה גדלנו. כבר בהיטלר יוגנד (תנועת הנוער הנאצית) אילפו אותנו להקריב הכל למען 'הפטרלנד' (המולדת). כשביקשו ממני להתנדב למבצע של 'הקרבה עצמית', התנדבתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הוגה הרעיון - הרמן גרינג
|
|
|
 |
|
|
|
זה קרה לפני 60 שנה, באביב 1945, בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה. גרמניה הנאצית, שסיבכה את העולם במלחמה נוראה שבמהלכה ביצעו מנהיגיה ובניה פשעים חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית, עמדה על סף תבוסה מוחצת.
במערב חצו האמריקנים והבריטים את הריין וכבשו את הלב התעשייתי של גרמניה. במזרח הגיע הצבא האדום לנהר האודר ונערך לקרב הסופי על ברלין, מרחק של כ-80 קילומטר בלבד מזרחה משם. מסביב לשעון כתשו אלפי מפציצים כבדים את ערי גרמניה. האמריקנים באו ביום, חיל האוויר המלכותי נקם בלילה את הפצצת קובנטרי ולונדון - והלופטוואפה, שבתחילת המלחמה שלט בשמי היבשת, כבר בקושי תפקד.
ככל שהורע מצבה של גרמניה, כך התעצם במוחו של הרמן גרינג, מפקד ה"לופטוואפה", ומנאמניו הקרובים של אדולף היטלר, הרעיון של טייסות מתאבדים. גרינג היה מתוסכל לנוכח המחדל של אנשיו לבלום את מתקפת המפציצים האנגלו-אמריקנית, מה עוד שבשלב מוקדם של המלחמה התרברב גרינג שאף מפציץ זר לא יצליח להגיע לברלין, הבירה של מה שאמור היה להיות "הרייך של אלף השנים".
לכן הורה להאדיר את שמם של טייסים שלחמו עד מוות, ובכל רחבי הרייך פורסמו כרזות המראות טייס נאצי פצוע, שמטוסו נפגע, המתנגש במפציץ בי-17 אמריקני תוך שאגת "איך ראמה" (אני מנגח).
בשלב הראשון עוד "הסתפקו" גרינג ואנשיו בעידוד הטייסים לבצע פעולות "ניגוח" כאלה שגבלו בהתאבדות, אך עדיין הותירו שבב של סיכוי לצאת בחיים.
"הבהירו לנו שבמקרה של פגיעה במטוס שלנו, אנחנו צריכים לחדור דרך מסך האש של מקלעי המפציצים ולהתנגש בהם, רצוי בזנב, כדי שהמפציץ ייוותר בלא שליטה; אבל גם אחרי תרגיל כזה עדיין נותר לטייס המנגח סיכוי קטן לצנוח בשלום", סיפר אחד הטייסים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מכתבי פרידה למשפחות
|
|
|
|
|
|
|
בחודש מרס 1945 הורה גרינג על מבצע "ניגוח" רחב היקף. "המבצע קיבל את שם הקוד 'אלבה', והתוכנית דיברה על 120 מטוסים של הלופטוואפה שיתרסקו בבת אחת לתוך מבנים של מפציצים אמריקניים, בהנחה שאובדן 120 מטוסים כבדים כאלה, כשבכל מטוס יש 13 אנשי צוות, יבהיר לאמריקנים שהגרמנים נחושים להילחם עד מוות, ולכן הם יפסיקו את ההפצצות", העיד פריץ מרקשטפל, מדריך טיסה.
למרות ההרס הכללי בכל רחבי גרמניה, גייס חיל האוויר הנאצי את המיטב שנותר ממשאביו למבצע הניגוח. דלק, תחמושת ומטוסים כשירים נאספו ממה שנותר מהרייך. "קיבלנו ארוחות דשנות עם מוצרים שכבר מזמן לא ראינו, כמו שינקן, נקניקיות, בשר, גבינות וקוניאק צרפתי משובח", סיפר קלאוס האן, שבדיוק אז סיים את קורס הטיס. הטייסים, שעדיין לא ידעו מה המשימה, התבדחו ואמרו כי עושה רושם שהאפסנאים החליטו לרוקן את המחסנים מכיוון שהמלחמה עומדת להסתיים. משהו על הצפוי להם הם קיבלו ממסמך שעליו נדרשו לחתום, שהצהיר כי "אני מחייב עצמי כטייס קרב למלא את חובתי בלי להתחשב במצבי".
בראשית אפריל קיבלו הטייסים תדרוך ראשון שנפתח בשיחת מוטיבציה ובהקרנת סרט על ניצולם של הפועלים בארצות-הברית על ידי בעלי ההון היהודים, ורק אחר כך נאמר להם כי הם אמורים להתרסק בכוונה תחילה בתוך מבני מפציצים כבדים.
"היינו כולנו אחוזי פחד", סיפר האן. "קיבלנו הוראה לכתוב מכתבי פרידה למשפחות ולהפקיד אותם אצל השליש. אחר כך נשא מישהו נאום נלהב על הצורך להקריב קורבן אישי והסבירו לנו את העניין הזה של הפגנת נחישות שתשכנע את האמריקנים להפסיק את ההפצצות.
"לפני ההמראה ניגנו לנו את ההמנון 'דויטשלנד אובר אלס' (גרמניה מעל לכל - ג"ש), ובדרך ליעד - קבוצה גדולה של מפציצים אמריקניים שטסה לעבר ברלין - ניגנו לנו ברדיו מוזיקה צבאית מלווה בקריאות 'טייסים גרמנים, חשבו על האזרחים הגרמנים שסובלים מההפצצות'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המפקדים הסתירו את המטרה
|
|
|
|
|
|
|
לקלאוס האן זאת היתה הטיסה המבצעית הראשונה והאחרונה. מטוסי קרב אמריקניים שליוו את המפציצים הכבדים פתחו עליו באש. "נפצעתי ביד, פחדתי, ואל תשאלו אותי מה עבר לי בראש", הוא משחזר. "היו רגעים שהחלטתי לא לבצע, אבל מה יכולתי לעשות? לערוק? אז המשכתי לטוס, התקרבתי למפציץ אמריקני, הורדתי לו חלק מהזנב ובשנייה האחרונה צנחתי. הגעתי לקרקע, איבדתי ההכרה וכשהתעוררתי הבנתי שאיבדתי יד". המפציץ האמריקני נפגע אמנם, אך חזר לבסיסו.
מבצע הניגוח היה כישלון מוחלט. בדיעבד התברר כי המודיעין האמריקני ידע על המבצע המתרקם, צוותי האוויר תודרכו על האפשרות שטייסים נאצים פנאטים ינסו להתנגש בהם, ובמקביל תוגבר עוד יותר מערך מטוסי הקרב שליווה את המפציצים. מ-120 המטוסים הגרמניים שהשתתפו במבצע הצליחו בודדים להבקיע את חומת האש האמריקנית. הרוב יורטו. רק 25 מ-1,300 המטוסים האמריקניים שחגו באותו יום מעל שמי גרמניה הופלו. הרוב, אגב, באש נגד מטוסים רגילה.
"היום השתמשנו לראשונה בשיטת הניגוח", כתב ביומנו יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי. "ההצלחה לא היתה מרשימה". העובדה שעשרות טייסים נהרגו כלל לא הטרידה אותו. אבל גרינג וחבריו החליטו לפתח את השיטה, כשהיעד הפעם הוא הגשרים שהקים הצבא האדום על נהר האודר, סמוך לעיר קוסטרין. כ-40 טייסים רוכזו בבסיס יוטרבורג, ומפקד הטייסת גרהרד בקר כינס אותם וביקש מתנדבים "למשימת הקרבה". בשלב הזה עוד ניסו ראשי הלופטוואפה להסתיר מהטייסים את האופי האמיתי של המבצע. "המפקד אסף אותנו ואמר שהגיע הזמן שנוכיח מה אנחנו שווים, ושנצא למשימה מיוחדת, בלי לפרט", סיפר קרול. "הוא שאל אם יש מתנדבים, ובשלב הזה אף אחד לא הרים יד. שאלתי, זה כמו פעולות הניגוח? הוא אמר שכן. אז התנדבתי. חשבתי שמדובר בניגוח מטוסים עם סיכוי לצאת בחיים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בחר בחיים וסרב פקודה
|
|
|
|
|
|
|
ימים אחדים עברו על הטייסים באכילת מטעמים ובהמתנה להוראות, ואז, ב-16 באפריל 1945, 28 ימים בלבד לפני סוף המלחמה, הם נקראו פעם נוספת לחדר התדריכים. "בלט מאוד שלא היו שם טייסים ותיקים. רק צעירים, כולל כאלה שבדיוק סיימו את הקורס ובקושי ידעו להטיס דאון", סיפר אריך קרול. "המפקד הסביר שהמטרה היא להתרסק עם מטוס גדוש חומרי נפץ על הגשרים בקוסטרין. הוא דיבר על'מות גיבורים'. שקט נפל על האולם. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. אף אחד לא זז".
רק טייס אחד מהעשרות שנכחו באולם סירב לציית לפקודה הפושעת. "קלרמן פרץ בבכי וצעק: 'אני לא יכול לעשות את זה'", נזכר קרול. כל האחרים המשיכו לשתוק, שילוב של ציות עיוור, ייאוש עמוק ותפישה מעוותת של המושג "כבוד".
שמונה טייסים נבחרו לבצע את הגיחה הראשונה. הם לבשו את מדיהם הטובים ביותר, כולל כל אותות ההצטיינות והעיטורים שצברו והתכנסו לכתוב איגרת פרידה משותפת. "גורלנו נקבע. אנחנו מקריבים חיינו בהתנדבות למען הפיהרר, גרמניה והמולדת. להתראות חברים", הם כתבו.
אבל הציות העיוור והתפישה המעוותת של המושג "כבוד" התערערו, לפחות אצל חלק מהטייסים המתאבדים, ברגע שניתקו מהקרקע. "הייתי מספר 8 והמראתי מזרחה, לכיוון האודר", סיפר קרול, "שני מטוסי קרב ליוו אותו כמעט עד המטרה".
ואז , ברגע המכריע, קיבל קרול את ההחלטה החשובה ביותר של חייו. "החלטתי שאני לא ממלא את המשימה. שיניתי כיוון, טיפסתי לגובה ולא ידעתי מה לעשות. היה ברור שאסור לי לחזור לבסיס, כי יירו בי מיד על סירוב פקודה. המשכתי לטוס מערבה עד לאזור מגדבורג, עיר הולדתה של אשתי".
למחרת שיגרו הנאצים עוד שמונה טייסים להתפוצץ על הגשרים.
שתי ההפצצות גרמו נזק קל בלבד לגשרים על האודר. כבר בלילה שאחרי התקיפה השנייה שיקמו מומחי הגישור של הצבא האדום את כל הגשרים, ואלפי טנקים ותותחים של הצבא הרוסי עברו עליהם בדרך לקרב האחרון על ברלין. בשלב הזה אפילו הנאצים הפנאטים ביותר הבינו את חוסר התוחלת של מבצעי קמיקזה. מבצעי ההתאבדות המאורגנים לא חודשו יותר.
מעל מגדבורג נגמר הדלק במטוס של קרול. הטייס המתאבד שבחר לחיות צנח ונפל, למזלו, בשבי האמריקנים. הוא ועוד חמישה טייסים, שסירבו אף הם להתרסק עם מטוסי הנפץ על גשרי האודר, נותרו בחיים, כדי לספר לדורות הבאים את פרטי המבצע המטורף האחרון של מכונת המלחמה הפושעת ביותר בתולדות האנושות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
