 |
/images/archive/gallery/302/423.jpg
צילום: אנצו  |
|
|
| "מאז שרז נהרג יצרנו לנו שפה מיוחדת"
|
|
| אין בית-ספר לשכול או להנצחה. חלק כותבים שירים,
חלק מפיקים סרטים, אחרים מחנכים. אבל כולם רוצים
להזכיר את הבן. על שלוש משפחות שזוכרות אחרת |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ברק רביד
11/5/2005 0:10 |
|
|
|
|
|
|
|
בישראל של שנת 2005 השכול והאבל נוגעים בדרך כזו או אחרת בכל משפחה. בשביל אלפים יום הזיכרון הוא עוד יום בשנה. זכרו של הבן, חיוכה של הבת, או מורשתו של האב מלווים אותם בכל יום ובכל שעה. אלפים מנציחים את הנופלים במאות צורות ודרכים, היום אולי יותר מאי-פעם.
אין בית-ספר לשכול וגם פתרון לדרך ההנצחה הטובה ביותר, אבל משהו אצלנו השתנה. האנדרטאות ועצרות יום הזיכרון עדיין מושכות קהל אלפים מדי שנה, אבל קורה גם משהו אחר - חדש.
הנצחת החללים היא בסופו של דבר אירוע אינטימי. גם כשמדובר ב"טקסים" ומנהגים פנימיים של בני משפחה שכולה וגם כשמדובר באתר הנצחה, אליו יכולים לגלוש מיליוני בני-אדם. ההנצחה היא אינדיווידואלית, קשה לקבוע מה מניע את המשפחות, אמירות כוללניות
הן הטעיה.
החלטתי להיפגש עם משפחות, להקשיב להן, להסתכל להם בעיניים ולנסות להבין. מצאתי שלושה סיפורי הנצחה מופלאים ושלוש משפחות חזקות שהחליטו להיאחז בחיים. "להתחזק ולא להתרסק", אמר לי אחד האבות עמם נפגשתי.
הם עושים עשרות פעילויות הנצחה, כל יום בשנה, קטנות וגדולות. כותבים שירים, מפיקים סרטים, תורמים לקהילה, מחנכים ומפיצים את מורשתם של הבנים. עושים הכל כדי לזכור ולהזכיר מי ומה הם היו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יואב הרשושנים ז"ל באחת התמונות האחרונות לפני מותו
|
|
|
 |
|
 |
|
"כדור אחד מחסל עתיד שלם?"
|
|
|
 |
|
|
|
סגן יואב הרשושנים ז"ל, נהרג במארב של החיזבאללה בדרום לבנון ב-7 בפברואר 1994. כוח של פלח"ן צנחנים אותו הוביל ביצע פתיחת ציר בין מוצב ריחן למוצב סוג'וד. בהיתקלות נפגע יואב, ככל הנראה מאש צלפים. כשנכסים לבית המשפחה באלקנה חשים מיד באופיים המיוחד. ההורים, שילה ונורית, ממקימי היישוב, הם אנשים חזקים. גם הם החליטו לדבוק בחיים.
"ההנצחה לא היתה בראש שלנו בימים הראשונים ולא חשבנו על זה בכלל", מספר האב שילה. "אבל לקראת סוף השבעה שאלנו את עצמנו - 'כדור אחד מחסל עתיד של בן אדם? בזה נגמר התפקיד של יואב בעולם הזה?'. מכאן התחילה המחשבה על ההנצחה".
שילה ונורית הרשושנים הם אנשים דתיים ומאמינים שלכל אדם יש שליחות. מותו של יואב לא סימל עבורם את סוף השליחות הזו. "קבענו לעצמנו עיקרון, לפיו אם יואב אינו זה שיכול לבצע את השליחות הזו, אז אנחנו נעשה את זה בשבילו", הם מספרים. "שמענו מהחברים המון סיפורים על יואב שלא הכרנו. יחד ניסינו לחשוב מה יואב היה עושה לו היה בחיים והחלטנו ללכת לתחום של חינוך לערכים בהם יואב דגל".
ערכים וחינוך היו חלק מעולמו של יואב. ההורים מספרים שהוא היה אוהב אדם. אנשים רבים שפגשו בו במהלך הדרך נמצאים אתם בקשר עד היום, ומזכירים בכל פעם כיצד הותיר בהם את חותמו. אם זה צעיר אתיופי שיואב אימץ והפך לאחד מחבריו הטובים, או קצינים בכירים ששירתו עם יואב ולא שוכחים את השיחות איתו. "בגלל שהיה חשוב לנו להנציח את ערכיו של יואב, החלטנו שלא נעשה משהו חד-פעמי", מספר שילה. "חשבנו לעשות הנצחה חיה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לוחם, ערכים, אמונה"
|
|
|
|
|
|
|
טקס יום הזיכרון שהתקיים חודשיים וחצי אחרי שיואב נהרג, הוציא לדרך פעילות הנצחה שמאז הפכה למפעל הנצחה חינוכי, בו עברו למעלה מ-100 אלף בני-נוער. "ארגנו ערב לזכרו של יואב באלקנה אחרי העצרת הרשמית", נזכרים ההורים. "החלטנו לנצל את ההפסקה בין הטקסים כדי להציג לקהל שהמתין את מורשתו של יואב ובנינו תערוכה קטנה".
התערוכה הצנועה השאירה רושם עצום על הקהל. ראש עיריית ראש העין שהיה בטקס ביקש מיד להציג את התערוכה בעירו. "הוא פנה אלינו ואמר – 'זה בדיוק מה שהנוער שלנו צריך לראות'", אומרים ההורים. בלי שתכננו, התפרסם שמו של הפרויקט ופניות הגיעו במהרה מכל הארץ. בסיוע משפחה וחברים, נבנה הנוסח הסופי של המיצג: "לוחם, ערכים ואמונה".
"לוחם כי הוא היה לוחם", אומר שילה. "ערכים כי הוא חי לפי ערכים מסוימים ואמונה – לאו דווקא דתית. זו אמונה בדרך בה הוא בחר". המיצג הנודד הגיע כבר לעשר ערים שונות בישראל, נגע בעשרות אלפים והוא נמשך גם השנה.
יואב היה מחובר מאוד לארץ ולטבע. "הוא היה ספורטאי בנשמה, הוא אהב לטייל בארץ והכיר את כל הגבעות והנחלים", מספר האב שילה. "הוא היה מפה מהלכת", מוסיפה האם נורית. "יואב נתן לחיילים שלו את התחושה שאתה צריך ללכת בארץ בשביל לאהוב אותה".
תכונות אלה אצל בנם, הובילו את שילה ונורית הרשושנים להקים את מפעל ההנצחה המרכזי השני. "ישבנו עם החברים שלו וחשבנו על עוד פעילות הנצחה", הם מספרים. "הם ישר אמרו - 'ניווט, ניווט, ניווט'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל היחידות הלוחמות מגיעות
|
|
|
|
|
|
|
במרוץ הניווט הראשון שארגנה המשפחה השתתפו בעיקר הלוחמים מיחידתו של יואב, פלחה"ן צנחנים, והאירוע היה אינטימי יחסית. השנה כבר השתתפו בו כ-9,000 איש. "מגיעים נציגים מכל היחידות הלוחמות בצה"ל, מבתי-ספר ומפנימיות", אומר שילה. "במשך הזמן שינינו את אופי האירוע כדי שנוכל מעבר למרוץ, להעביר את ערכיו ומורשתו של יואב. החלטנו לקרוא לאירוע 'יום טבע ומרוץ ניווט' והמשתתפים חווים עכשיו גם את הטבע אותו יואב כל כך אהב, ולומדים על הערכים בהם הוא האמין".
כדי לצפות בתמונות מיום הטבע ומרוץ הניווט - לחצו כאן
המשתתפים הרבים של "יום הטבע" עוברים בין תחנות שונות ומאזינים למדריכים שמספרים על מורשת קרב, על הטבע ועל דמותו של יואב. האירוע העצום מאורגן כולו על ידי המשפחה ועל ידי מתנדבים שהשתתפו פעם אחת ומאז התגייסו לעניין.
"אנחנו פוגשים הרבה מפקדים וקצינים שמגיעים אלינו ואומרים: 'אנחנו היינו פה כתלמידים ועכשיו הבאנו את החיילים שלנו'", מספרת האם נורית. בשנים האחרונות היא הפכה לקצינת קישור ליחידות צה"ל. אין קצין מבצעים או קצין ספורט שלא מכיר אותה. "לפני כל מרוץ אנחנו פותחים 'חמ"ל' ומתחילים להתקשר ולהזמין את כל היחידות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צחי איטח ז"ל
|
|
|
|
|
|
|
"מסתערים על החיים"
|
|
|
|
|
|
|
סמל צחי איטח ז"ל, לוחם בפלחה"ן גבעתי, נהרג גם הוא בלבנון, שש שנים אחרי יואב הרשושנים. שלושה חודשים אחרי נפילתו של צחי, התברר כי היה הקורבן האחרון של ארץ המוות הארורה הזו. ב-11 בפברואר 2000 הוא עלה לשמירה בעמדה במוצב הבופור. קצת לפני השעה 12:00 בצהריים פגע בעמדה טיל נגד טנקים שירו מחבלי החיזבאללה. צחי נהרג במקום. חברו ששמר עמו נפצע קשה.
לאתר ההנצחה לזכרו של צחי איטח ז"ל - לחצו כאן
בבית של משפחת איטח באשדוד השכול לא זועק מהקירות. סתם מבקר שיגיע לבית לא יוכל לנחש שהתמונות הרבות שציירה האם יפית קיבלו את השראתן מאותו יום נוראי. "כמו בהסתערות בחי"ר, מרימים את הראש ומסתערים", אומר האב אריה, אלוף-משנה במילואים. "כמה ימים אחרי תחילת השבעה החלטנו שאנחנו מסתערים על החיים".
הגעתי למשפחת איטח אחרי שגלשתי לאתר ההנצחה של בנם באינטרנט. "הקמת האתר היתה במקור פרויקט שעשיתי במסגרת לימודי", נזכר מנהל האתר שרון גולני. "הכרתי את המשפחה דרך מכר והם מאוד שמחו על הרעיון".
מאז הקמתו, הפך האתר ליד זיכרון וירטואלית שמשכה אליה עד היום יותר מעשרים אלף גולשים. "האתר הפך לכותל שאנשים שמים בו פתקים לצחי", מספר גולני בהתרגשות. "זה נתן המון למשפחה. יש בזה ערך מוסף שאי אפשר היה להבין אותו לפני האינטרנט. כולם יכולים לעלות לרגל ולראות מי הוא היה".
יפית ואריה איטח מעידים על עצמם שהקמת האתר הייתה חלק מתהליך שיקומי שעברו ואחת מתוך עשרות פעילויות הנצחה שביצעו. "זה נותן לי הרבה כוח להמשיך וסיבה לחיות", אומרת יפית איטח. "הפחד שמא חלילה ישכחו את צחי מטריף אותי ואני אעשה הכל כאמא, עד יום מותי, כדי שיזכרו אותו. אם לא היינו מנציחים דרך האתר אתה לא היית מגיע אלינו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זה טבוע בתוך היחידה"
|
|
|
|
|
|
|
הנצחתו של צחי, מספרים ההורים, התחילה כבר בחודש הראשון שאחרי מותו. אחותו אתי ריכזה תמונות והכינה אלבום. היא גם צירפה ואת כל הכתבות שהופיעו בתקשורת. בשבעה החליטה המשפחה לפתוח את דלתה לעיתונאים ואלה החזירו בהמון חום ואהבה. "התייעצתי עם יפית בנושא", מספר אריה. "אמרתי לה 'יפית, אנחנו רוצים שיזכרו את צחי. אם אנחנו נפתח את הדלת ידעו מי היה צחי ונספר לכל עם ישראל איזה בן נפלא היה לנו'".
לצפיה בסרטון לזכרו של צחי איטח - חלק א' - לחצו כאן
לצפיה בסרטון לזכרו של צחי איטח - חלק ב' - לחצו כאן
לצפיה בסרטון לזכרו של צחי איטח - חלק ג' - לחצו כאן
לאחר ששמה לפניה את העיקרון של "לא לשכוח", המשיכה משפחת איטח בתהליך ההנצחה. "חשבנו - איך גורמים למצב שבו לא ישכחו את צחי?", הם נזכרים. "עלה לי לראש שהלוחמים מהפלחה"ן עומדים לסיים מסלול בעוד חודש וחצי. החלטנו להעניק לכל אחד מהם בטקס הסיום שעון יד עם החריטה 'מצחי' ותיק עם ציוד ספורט".
אחד מחבריו של אריה איטח מתקופת השירות הצבאי, היום איש עסקים ידוע, נרתם מיד למשימה. בסיום המסלול קיבל כל לוחם את השי. "הבנו ששני דורות של לוחמים אחרי המחזור של צחי לא ישכחו אותו. זה כבר יהיה טבוע בתוך היחידה", הם מדגישים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חוגגים יום הולדת
|
|
|
|
|
|
|
אהבתו הגדולה של צחי איטח למוסיקה היתה חלק מרכזי בהנצחתו. צחי כתב והלחין שירים רבים. כמה מהטקסטים שכתב הולחנו ומנוגנים בטקסים שונים ביום הזיכרון. משפחת איטח החליטה להנציח את מורשתו המוסיקלית. "החלטנו להקים חדר מוסיקה בתיכון בו למד ביבנה", הם מספרים. "העלויות היו גבוהות מאוד, אבל התגייסנו לעניין וקיבלנו המון עזרה מחברים, מהעירייה ומבית הספר ובסופו של דבר זה קרה".
להאזנה לשירו של צחי איטח "תן עוד חיים" - לחצו כאן
כשמדברים על המוסיקה שצחי עשה, אריה איטח נזכר באירוע שהתרחש כשצחי היה בטירונות והצטרף באחת מחופשותיו לנסיעה משפחתית לאילת. "הלכנו ליד נגן רחוב והוא עצר את כולנו ואמר: 'אף פעם אל תעברו ליד איש שמנגן בלי לתת לו משהו. הוא הוציא עשרה שקלים וזרק אותם לתוך קופסת הגיטרה". מאז, מספר אריה, בכל פעם שראינו אדם שמנגן ברחוב עצרנו ונתנו לו משהו".
ההתגברות על האובדן לא היתה קלה. אריה ויפית הצטרפו לקבוצת תמיכה של הורים שבניהם נהרגו באותה שנה. אחרי שנתיים של היכרות החליטו חברי הקבוצה להנציח יחדיו את בניהם. "הלכנו למיזם ראשון מסוגו בארץ", הם מספרים. "בשיתוף עם קק"ל קיבלנו חלקת קרקע ביער הנשיאים ליד ירושלים. בנינו שם אתר "הנצחה בטבע", בו נוכל לזכור את הבנים במקומות אחרים מבתי קברות. בתוך האתר עצמו יש סלע ענק שהתבקע לשניים. לקחנו את זה כמוטו והקמנו 6 סלעים, שעל כל אחד מהם כתוב שם הנופל והיחידה ממנה בא". עד עצם היום הזה מגיעות המשפחות והחברים לאתר.
אך ההנצחה הטובה ביותר, אומרים ההורים, היא המשך הקשר עם הלוחמים והחברים. "כשהוא היה בן 24, חגגנו לו יום הולדת פה בבית", מספרת האם יפית. "זה בטח נשמע פסיכי. הזמנו את כל החברים שלו והם ניגנו ושרו עם הפלייבקים של צחי. הסלון המה מחברים כאילו הוא חי. זה עשה לנו טוב, עם כל הכאב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רז מינץ ז"ל
|
|
|
|
|
|
|
"לחבר בין אנשים"
|
|
|
|
|
|
|
סמ"ר רז מינץ נהרג בשני בנובמבר 2001. האינתיפאדה היתה בשיאה ורז, מפקד בגדוד "דוכיפת", הקים מחסום על הציר בין עופרה לבית-אל. חוליית מחבלים שכנראה רצתה לבצע פיגוע באחד היישובים פתחה בירי על הכוח. רז נפגע בחזהו ומת מפצעיו אחרי זמן קצר.
פגשתי את אביו של רז, יואב, ואת אחיו גיא-צבי ביישוב בת-עין בגוש עציון, שם מתגורר האח. כשדיברנו קודם לכן בטלפון הרגשתי שצפויה לי פגישה מיוחדת, אך לא ידעתי כמה. יואב מינץ הוא מרואיין נוח. כעיתונאי בעצמו הוא יודע איך נראים הדברים מהצד השני של המתרס. גיא-צבי גם הוא אדם מיוחד. הקרוואן הקטן שלו בבת-עין מלא אהבה. "אחד הדברים שלקחתי מרז זה את הרצון לחבר בין אנשים", הוא אומר.
"כשרז היה בן 16 וחצי הוא עשה לעצמו רשימות של כל החולשות שלו, אותן הוא היה רוצה לשפר ולתקן", מספר גיא-צבי. "הרצון שלו להיות אדם טוב יותר הוא אחד הערכים שאותם אנו רוצים להעביר לאנשים. ידענו שהוא יותר נעלה מאיתנו, אבל התחלנו לרצות להיות כמוהו רק אחרי שהוא נפל – וזה הסוג הכי חזק של הנצחה שיש".
זר שמקשיב לשיחה בין יואב מינץ לבנו מזהה שם ישר את רז. יש להם מעין שפה מיוחדת. "אנחנו מנציחים את רז בדברים הכי קטנים", הם אומרים. "השם שלו מתחבר להמון מילים – לחברים שלו לדוגמא אנחנו קוראים 'החבורז'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עטיפת "התקליטורז" - לזכרו של רז מינץ
|
|
|
|
|
|
|
"הנצחה מגיעה מהמילה נצח"
|
|
|
|
|
|
|
המשפחה הקימה לרז אתר הנצחה באינטרנט. גם הפעם הרעיון לשם האתר הגיע בצורה מיידית. "חשבנו איך לקרוא לאתר", מספר יואב. "אז אמרתי לגיא, מה זאת אומרת – נקרא לזה 'אתרז'". מי שנכנס לאתר רואה מיד שהשפה המיוחדת הזו משולבת בכל הקישורים.
לאתר ההנצחה לזכרו של רז מינץ - לחצו כאן
גיא-צבי מינץ הוא מוסיקאי. אחרי שרז נהרג הוא החליט לכתוב ולהלחין שירים לזכרו. הדיסק נקרא, איך לא – "התקליטורז". כל ההכנסות ממכירתו הולכות לקרן להנצחתו של רז. "מאז שרז נפל, באתי לעשרות הלוויות ואזכרות, כדי לשיר שירים מהתקליטורז", מספר גיא-צבי. "קיבלתי מאות מכתבים ותגובות של אנשים על השירים. אני גם שמח שצורבים את הדיסק – זה עוזר להפיץ את הרז".
האב והאח לא מסתירים לדקה את הערצתם לבן שנפל ומאמינים שזכרו יונצח אם כמה שיותר אנשים יאמצו לפחות אחת מתכונותיו. "יותר משאני רוצה שידעו מי הוא היה, אני רוצה שיכירו מה הוא היה", מדגיש יואב. "אילו ערכים ותכונות היו לו".
כשיואב מינץ חושב על העתיד, הוא רוצה שזכרו של רז ומורשתו יישארו גם לדורות הבאים. גיא-צבי מסכים. "המושג הנצחה מגיע מהמילה נצח", הוא אומר. "משמעות הדבר היא שהנצחה אמיתית שווה רק אם היא נשארת לנצח. הייתי רוצה שאנשים ששומעים על רז ונתקלים במורשתו יגידו וואוו, אני רוצה להיות חלק מהמורשת הזו, אני רוצה לקחת ממנו חלק מתכונותיו ולהיות אדם טוב יותר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"השיטה של הפאסון כבר לא עובדת"
|
|
|
|
|
|
|
לפעילות הנצחת החללים בישראל הצטרפו בשנים האחרונות ביתר שאת גם עמותות וגופים פרטיים. אחת מאלה היא "העמותה למורשת חיל הצנחנים"."אנחנו מנסים להשתמש בסיפורים של נופלים כדי לחנך בני-נוער לערכים דרך הסיפורים האישיים", אומר מנכ"ל העמותה עופר קלייפלד.
"ההתפתחות של אמצעי התקשורת הביאה לשינוי כיוון", הוא מציין. "פעם האבל והשכול, כמובן ללא הכללות, היה מצומצם, כיום המשפחות רוצות להרחיב את זה וזה עושה להן טוב".
עופר ואנשי העמותה עומדים במרכזו של מפעל הנצחה ענק באמצעות סרטים. "החלטנו שאנחנו עושים סרט הנצחה בן שבע דקות לכל צנחן שנפל, גם אם זה היה המלחמת ששת הימים", הוא מספר. "עצם הכנת הסרט הוא מן תרפיה למשפחה. הרבה משפחות סגרו את האבל אחרי השבעה ונשארו מסוגרות. אנחנו נותנים להם הזדמנות פתאום אחרי 20 שנה להתחיל ולתחקר את החברים".
גם אחרי שנים רבות בחטיבת הצנחנים ובליווי משפחות שכולות קשה לא להצביע על הסיבה לשינוי. "אני יכול רק לשער", הוא נזהר. "השיטה של ה'פאסון' של פעם כבר לא עובדת, זה אוכל אותך מבפנים וכשמוציאים את זה החוצה זה מקל על האנשים, אפילו שלושים שנים אחרי. משפחות שלא דיברו מעולם, הכינו סרט ופתאום רוצות שכולם יראו אותו ורוצות שהסרטים יוקרנו בטלוויזיה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
