 |
/images/archive/gallery/301/064.jpg אל''מ אריה איטח ובנו צחי ז''ל
 |
|
|
|
|
| אל"מ אריה איטח מגיע לבית הספר לקצינים לספר על
בנו שנפל בלבנון. הוא נזכר בצחי המתרוצץ בין שבילי
הבסיס כילד. "הוא כה רצה להגיע לכאן, אבל לא זכה" |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ברק רביד
10/5/2005 7:30 |
|
|
|
|
|
|
|
חמש שנים לא הייתי בבה"ד 1. כשעברתי את צומת קסטינה נזכרתי שבצבא קוראים לאזור אליו נכנסתי כרגע "ארץ החיילים".
כמעט לכל כיוון אליו תסתכלו תוכלו לראות ש"ג - כאן בסיס אימונים, שם מחנה חימוש ותחזוקה, הנה גם הבלון הזה בשמיים. כשהתחלתי לראות מרחוק את הכדורים הגדולים על הר אריחא, הלב כבר התחיל קצת לדפוק. שלושה חודשים מחיי ביליתי בבסיס הבטון ליד מצפה-רמון. אני זוכר איך הייתי מלא גאווה כשנכנסתי בפעם הראשונה בשער - חמש שנים כבר עברו אבל בכביש הגישה לבסיס התחלתי להרגיש את זה מחדש.
בחניה אני פוגש את אלוף-משנה במילואים אריה איטח. נפגשתי איתו ועם אשתו יפית בסוף השבוע שעבר לשיחה על בנם צחי ז"ל, שנהרג במוצב הבופור
בלבנון בפברואר 2000, שלושה חודשים לפני שצה"ל עזב את אותה אדמה מקוללת. הם סיפרו לי על פעילויות ההנצחה שהם עורכים לבנם וכשאריה הזכיר שהוא מגיע להרצות לצוערים בבית הספר לקצינים ביקשתי להצטרף.
"בגלל שאני אלוף משנה בצבא הייתה ציפייה ממני להיות אדם חזק, מפקד", הוא נזכר. "אבל אני בכיתי וכאבתי והתייסרתי כמו אבא שאיבד את הבן שלו". אחרי ההלם הראשוני, התחיל איטח לחשוב איך צחי היה רוצה שהוא יתנהג. "אמרתי לעצמי 'אריה, אפקט הדומינו עובד כאן, אם אתה נופל כולם אחריך'. פשוט החלטתי שחייבים להחזיק מעמד".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אריה ויפית איטח עם בנם צחי ז"ל
|
|
|
 |
|
 |
|
"זוכר שבנינו את הבניין הזה"
|
|
|
 |
|
|
|
אחרי מות בנו, איטח הפך ל"סלבריטי" בעל-כורחו. לפני שנים הוא הקים את פלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי ומעולם לא שיער שייאבד את בנו שהיה לוחם באותה פלוגה בדיוק - 15 שנים לאחר מכן. "אני רוצה לדבר עם הצוערים על המפקד והשכול", אמר לי. "זה נושא שלא תמיד מדברים עליו, אבל אין כמעט מפקד בצה"ל שלא מתעסק איתו".
שכול ובה"ד 1 הזכיר לי ישר את סגן דוד גרנית ז"ל. מעולם לא הכרתי או פגשתי אותו לפני שהגעתי לשם. איל, המ"פ שלי בקורס הקצינים, הכיר בינינו כשבאחד משיעורי מורשת הקרב הקרין את סרט ההנצחה על חברו הטוב דוד מהיישוב עופרה. מאז פניו נשארו חרוטים אצלי בראש. הוא נהרג בלבנון שנה לפני צחי איטח במארב של החיזבאללה. קצין מבטיח בסיירת צנחנים. מחיר הדמים של ההיתקלות היה כבד. עם גרנית נהרגו גם מפקד הסיירת רב-סרן איתן בלחסן וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. כמה הפסיד עם ישראל באותו יום.
בכל פעם שאיטח מגיע לבה"ד 1 זה בשבילו סגירת מעגל מחודשת. מי שהיה מג"ד במקום ומאוחר יותר סגן מפקד בית הספר לקצינים, מכיר שם כל פיסת אספלט. מאות אם לא אלפי קצינים עברו תחת ידיו. עכשיו הוא מגיע עם תואר קצת שונה - "אבא של צחי".
כשהוא צועד בין מבני הבטון האפורים, רואים שמשהו אצלו משתנה. הוא מרגיש שם בבית. "אני זוכר איך בנינו את הבניין הזה", הוא מספר ומצביע על המבנה בן ארבע הקומות של גדוד "גפן".
לפני שנכנסנו להרצאה ישבנו על ספסל ליד המספרה המפורסמת ואיטח נזכר בשיחות שהיו לו עם צחי. "כשהייתי כאן מג"ד, אני זוכר איך הייתי מביא את מערכי השיעור הביתה כדי לעבור עליהם", מספר איטח. "צחי היה שואל אותי – 'אבא, מה זה קצין ללא הפסקה?'. כשהסברתי לו שהמשמעות זה לקום לזקנה באוטובוס גם כשאתה לא על מדים הוא הסתכל עלי ואמר: 'אבא, אני אהיה קצין ללא הפסקה'. אבל לא יצא לו להגיע לכאן". האחות אתי שעומדת בצד ומקשיבה מצטרפת לשיחה: "כן, זה באמת הדבר שהוא הכי רצה. אבל הוא לא זכה לזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צחי איטח ז"ל בעמדה במוצב הבופור
|
|
|
|
|
|
|
"הרגשת דז'ה וו"
|
|
|
|
|
|
|
כשאיטח עלה לבמה ראו איך אוחזת התרגשות את הצוערים. פניהם כפני צה"ל – דתיים, חילוניים, גולני, גבעתי, צנחנים, שריון, עירוניים וקיבוצניקים. הם לא מורגלים לשיחות כאלה. ביום-יום הם לומדים איך להוביל מחלקה לכיבוש מוצב סורי ברמת הגולן – זה בטוח קל יותר מלהיכנס לראש של אב שכול. אבל הם מקשיבים מרותקים – את היום הזה הם לא ישכחו.
"כל השנים שהייתי מפקד חשבתי שידעתי מה המשפחות מרגישות", הוא מספר לחניכים. "לא הבנתי כמה הכאב עמוק. כל הגוף שלך כואב. אני זוכר איך כאבו לי הידיים אחרי שקיבלתי את ההודעה".
איטח מספר לצוערים איך אנשי קצין העיר הגיעו אליהם הביתה. "הבן הצעיר שלי עמוס צעק לי – 'אבא החברים שלך מהצבא הגיעו'. ירדתי במדרגות, ראיתי את התגים שלהם והבנתי. מיד שאלתי – הוא פצוע? כשהשיבו בשלילה הרגשתי איך מסך שחור יורד לי על העיניים".
בסוף ההרצאה הקצרה, איטח פונה לצוערים ומסביר להם כמה חשוב למשפחות הקשר עם המפקדים מהצבא. "אלה האנשים הכי חשובים עבורנו. עד היום הם מגיעים לביקורים, מתקשרים. הם כמו הילדים שלנו".
אחרי ההרצאה, בדרך חזרה לחניה, שאלתי את האחות אתי מה מרגישים אחרי אירוע כזה. "זה מחזיר את הכל אחורה", היא אמרה. "אני מרגישה כאילו זה היה אתמול. פתאום ראיתי את צחי מול העיניים מנגן על הבמה בבה"ד 1. זו היתה הרגשת דז'ה וו לא מוסברת".
ממש לפני שנסענו משם אריה נאנח ואמר שלדבר על צחי בבה"ד 1 זה שונה מכל אירוע אחר שהיה לו. הוא הסתכל אחורה והצביע לכיוון הדשא מאחורי מגורי הסגל. "הילד הזה שיחק כאן על הדשא כשהייתי נשאר בשבת בבסיס. הוא חלק מהמקום הזה. זו סגירת מעגל אמיתית בשבילי".
"באתי ודיברתי היום עם הצוערים כמו אבא", הוא מדגיש. "בכוונה לא דיברתי בטון סמכותי של מפקד, אפילו שהרבה שנים הייתי כזה. פשוט סיפרתי על הבן שלי".
לאתר ההנצחה לצח איטח ז"ל - לחצו כאן
להאזנה לשירו של צחי איטח "תן עוד חיים" - לחצו כאן
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
