 |
/images/archive/gallery/303/527.jpg מימין לשמאל: סמדר, פלינה, אורלי, אורטל וטניה
צילום: אלכס רוזקובסקי  |
|
|
|
|
| בשכונה שבה גדלו באור-עקיבא, בת 18 נחשבת רווקה
זקנה ולפי המסורת הקווקזית כבר היו צריכות להתחתן.
אבל אורלי, אורטל, טניה, פלינה וסמדר החליטו אחרת |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
איל לוי
14/5/2005 1:15 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר בכיתה ז', אורלי יזראלוב ידעה שהיא לא תגמור באור-עקיבא, עם המון ילדים וחצי משרה בתור מנקה. "בחטיבת הביניים שאלתי את המנהלת: 'מה ייצא לי אם אני אסיים ללמוד'?", היא משחזרת ובקול שלה יש עוצמה חסרת פשרות. "ידעתי שאני לא רוצה עתיד כמו של הרבה אנשים שיושבים כאן ולא מוצאים את מקומם. כבר אז אמרתי ששום דבר לא יעצור אותי".
בימים שבהם אמא של אורלי היתה יוצאת לעבודות מזדמנות, ולא היה מי שיישאר עם אחיה הקטן - כסף לבייביסיטר לא היה - אורלי היתה לוקחת את האח איתה לבית הספר. "נתתי לו לצייר בזמן שהייתי לומדת", היא נזכרת.
לאורלי היו חיים לא קלים. היא הבת הבכורה משישה ילדים. אביה נפטר לפני חודש בגיל 40, אחרי מחלה קשה ואינספור תלאות.
מגיל צעיר היא עושה כל עבודה בכדי לעזור בפרנסת הבית. בכיתה מספרים על נערה שמגיעה בבוקר, שמה ראש על השולחן ונרדמת.
אבל בזכות נחישותה של אורלי, וצוות פרויקט "הזנק" לתלמידי הפריפריה, לפני שנתיים זכתה להיות הראשונה בבלוק שקיבלה תעודת בגרות מלאה. היום היא חיילת בחיל הים וחולמת על לימודי כלכלה באוניברסיטה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להציל אותם מעצמם
|
|
|
 |
|
|
|
על שכונת שז"ר באור-עקיבא כנראה תדלגו בסיור שתערכו לדודים מאמריקה. הבתים המתפוררים והרחובות המוזנחים תורמים לא מעט לחזות הקשה. אין נקודה אחת שמשרד התיירות יכול לציין בעלון המהודר. ובכל זאת, מאחורי מגרש הקט-רגל, כמעט בהיחבא, נמצאת האולפנית, תיכון דתי לבנות. 90 אחוז מהנכנסות לשם מסיימות עם זכאות לתעודת בגרות. מדובר במקום רביעי באזור חיפה והצפון, אחד הגבוהים בארץ. בניגוד לכל תחזית אפשרית.
היה זה ראש העיר הקודם, יעקב אדרי, שקעקע את נושא החינוך בראש עמוד המטרות. עד אז מי שרצה תעודת בגרות יצא החוצה, לחדרה. אדרי בנה תיכון, וכשפרויקט "הזנק" הציע לו להיכנס כשותף, הוא קיבל אותו בידיים פתוחות.
"הזנק" נוסד לפני חמש שנים ביוזמתו של הבנק הבינלאומי. הכוונה היתה סטארט-אפ חברתי. לקחת בתי ספר נחשלים בפריפריה ולתת לתלמידים, אלה שמועמדים לנשירה, תגבור רציני בכל מקצועות הבגרות מכיתות י' ועד קבלת התעודה.
"הזנק" נכנס לתיכון המקומי באור-עקיבא, אבל את עיני המפעילים משכה האולפנית הקטנה שבדיוק התחילה להכשיר תלמידות בגילאי הבגרות. בכל שכבה כיתה אחת, זה הכל. רק שלשם התנקזו לא מעט מבנות העדה הקווקזית.
לא מדובר באנשים קלים. זו חברה סגורה, כמעט מנותקת משנות האלפיים. נישואים בגיל צעיר, מיד ילדים, אישה יושבת בבית, מסייעת לבעלה. קריירה בעדיפות משנית, לימודים בעדיפות אחרונה, במיוחד כשהמצב הכלכלי בבית זועק עוני. "זו מדינת ישראל שהיא עולם שלישי", מסבירה נעמה בר, שריכזה את הפרויקט באולפנית. "מצד אחד הרגשתי שאני הולכת נגד ההורים, ומצד שני מה שאני עושה מיועד לעזור להם ולילדים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה זה אוניברסיטה?
|
|
|
|
|
|
|
גיטה חיים נבחרה להיות המחנכת של המחזור הראשון בשנת 2000. חיים , ילידת אור-עקיבא, עזבה בגיל צעיר לאולפנה בכפר-פינס ולמדה ביולוגיה באוניברסיטה. היא בדיוק ילדה תאומים כשהציבו אותה באולפנית. בהתחלה היא משכה את עצמה בשיניים.
"אמרתי לתלמידות 'אוניברסיטה', הן לא ידעו מה זה. הן לא ידעו מה זה תואר ראשון. זה היה בשבילן אידיש", נזכרת חיים. "באמצע השנה המנהלת, מזל דנינו, היתה צריכה להרים אותי מהקרשים כי הייתי על הפנים. אמרתי שזה קשה לי מדי. זו לא כיתה רגילה. הן היו בנות נטולות זהות, כמה שזה נשמע נורא".
גיטה היתה אוספת כל בוקר את אחת התלמידות, רק בכדי שתגיע לשיעור. נעמה היתה דואגת שבהפסקות יהיה שולחן עמוס בכריכים, שיהיה להן מה לאכול, מאחר שלחלק לא היה. כל שיגעון היה מתקבל, העיקר שיישבו בשיעורים.
מנכ"לית הפרויקט, שרון חזקיה: "תפקידנו כחברה להיות מסוגלים לחזק את החלשים. לתת להם צ'אנס אמיתי לתפוס את המקומות הכי מובילים. לראות שוב ושוב את אותן אליטות, זה לדעתי מקומם. אני לא יודעת אם הפער גדל, אבל הוא מספיק גדול. היה לנו חשוב להתחבר לעיר שמתחילה תהליך של תנופה מתוך צורך פנימי לעלות ליגה ולהשתוות לשכנה קיסריה".
הבעיה שבבית לא בדיוק ששו לדחוף את הנערות. נעמה זוכרת את ימי ההורים הראשונים באולפנית. היא היתה יושבת לבדה בחדר ומחכה, כמעט אף אחד לא בא לשמוע מה יש לה לומר על ההתקדמות בחומר. המצב קצת השתפר כשהבטיחו כיבוד קל.
"יום אחד התקשרתי לבית של בחורה שהיתה צריכה לעבור באותו בוקר בחינת בגרות. אמא שלה אמרה:'לא נורא כפרה, היא תעשה מחר את המבחן'", נעמה מחייכת במרירות. "היתה אחת שהענישה את הבת שלה. היא לא היתה נותנת לה ללכת לבית הספר. פעם הוצאנו מישהי מאולם אירועים כי למחרת היתה לה בחינה. האמא צעקה עליי וכל המשפחה היתה על הרגליים, ואני בלי בושה סחבתי אותה. למחרת היא קיבלה 85".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"את רוצה לצאת מהמקום הזה?"
|
|
|
|
|
|
|
זו לא התערבות בחיים של קהילה?
"אני אספר לך. אחת הבנות התקשרה ואמרה שהיא לא יכולה לבוא. אמרתי לה: 'את לא באה, את יוצאת מהפרויקט'. היא אמרה: 'איך את עושה לי את זה? אמא שלי כבר שלוש שנים מובטלת. יש לה ראיון עבודה והיא לא יודעת מילה בעברית. אני צריכה לתרגם'. עניתי : 'את חושבת על כאן ועכשיו ואני מסמנת לך את הדרך הלאה'. הקונפליקט שלי היה איפה אני מתפשרת והיכן לא. האמא בסוף לא הלכה לראיון העבודה והיום יש לבת שלה תעודת בגרות. אמרתי לה אז: 'את רוצה להיות כמו אמא שלך, או לצאת מהמקום הזה?'".
המסורת לא נעלמה מהר כל כך. בכיתה החלו להופיע יותר ויותר בנות עם טבעות. אירוסים, אחרי זה חתונות. גיטה ונעמה היו מקיימות מדי שבוע שיחות עם הבנות, ניסו להבהיר להן את סדר העדיפויות בחיים. רק חלק הסכימו להפנות עורף למנהגי העדה.
"בגיל 18 כבר הייתי מאורסת", מגלה סמדר ממדוב. "קיבלתי טבעת ואז ישבנו במעין מעגל בכיתה ודיברנו. גיטה שאלה אותי: 'את מרוצה מהיחסים שלך?'. אמרתי לה: 'אני לא יודעת. איך יודעים אם מרוצים או לא?'. אז היא אמרה לי: 'את צריכה לדעת לבד'. אז אני אמרתי: 'או-קיי'. זה היה לחץ של הסביבה. תחשבו שכולן בכיתה נשואות, מאורסות, ועד היום כשאני שומעת על חברה שמתחתנת, אני אומרת לעצמי: 'בסוף אני אשאר עם תואר ביד, אבל רווקה זקנה'".
זה עד כדי כך?
"סבתא שלי אומרת כל הזמן: 'את כבר זקנה, אף אחד לא ייקח אותך'. אני אומרת לה: 'אני צעירה'. אז היא בשלה: 'לא, בחורה בגיל 17 או 18, אם היא לא מתחתנת, עבר הזמן'". מדובר בצעירונת בת 21.
סמדר היא בת מחזור של אורלי. ביום שפגשתי אותן באו גם פלינה סמיונוב, טניה חנוכייב ואורטל חסון, אחת הבודדות בכיתה שלא שייכות לעדה. הן מכירות את כל הבעיות והדילמות מהבית. "שברנו את המנטליות הזו", קובעת טניה. "פתחנו עיניים, ראינו שזה לא בדיוק עוזר להיות אמא בגיל 16. השוק הראשון היה 'וואו, מה אנחנו בעצם עושות?'. אצלנו הלחץ בא מהדור היותר ותיק. הסבתות אומרות שהן מצטערות שלא חיתנו אותי בגיל 13. סבתא שלי, בגילי, היתה עם שישה ילדים, אבל אמא שלי לא נוגעת בי. היא התחתנה יחסית מבוגרת, בגיל 18. היא אומרת שאם אצליח לשלב בין חתונה ללימודים זה טוב, אבל אם לא, אז קודם לימודים ואז חתונה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כלכלה או משפטים?
|
|
|
|
|
|
|
אורלי מקשיבה ומתערבת בשיחה. "עליי שמעו ממקומות רחוקים בארץ שאני בחורה טובה ורצו להביא חתן. אני לא ידעתי מזה. אבא שלי אמר להם:'בשום פנים ואופן לא. הילדה שלי לא סיימה ללמוד. היא לא מתחתנת'".
ב-2003 קיבל המחזור הראשון את תעודות הבגרות שלו. ממוצע ציונים של קרוב ל-90. אחרי מסיבת הסיום אורלי הגיעה הביתה. זה היה ערב חם, רוב השכנים ישבו מחוץ לבניין, ניסו לתפוס קצת בריזה בתוך הלחות. כשראו אותה מתקרבת התחיל גל של מחיאות כפיים.
"אמא שלי תמיד אמרה: 'תלמדי אם את לא רוצה לגמור כמנקה'", היא מספרת. "יש הרבה בנות בעדה שהרגילו אותן שהגבר הוא השולט והוא החזק בבית והן בצד. אני תמיד קבעתי עובדות: 'לא בא לי, אני לא עושה'. אין אצלי דבר כזה 'גבר לא עושה'".
אורלי משרתת היום בחיל הים. אחרי הצבא היא מתכננת ללמוד כלכלה, אולי תעסוק בבנקאות, זה מושך אותה. פלינה לומדת משפטים שנה א' במכללת נתניה. אורטל תתחתן בעוד חודשיים, אבל היא לא מוותרת על לימודי הוראת חינוך מיוחד. טניה הלכה על גרפיקה. היא חלמה על לימודים בשנקר, אבל היא חייבת לעזור לאמה, אז היא לומדת במכללת ויצ"ו.
סמדר נראית אחרת. היא התנתקה מאור-עקיבא לחלוטין. גרה היום במרכז, נרשמה ללימודי משפטים. החברות קוראות לה הצפונית, גם בגלל המראה הנוצץ שלה. "עשיתי שירות לאומי ברמת אביב. זה היה עולם אחר. עבדתי בבית ספר ובהתחלה שאלתי את אחד התלמידים: 'אתה גר בבלוק הזה?'. אז הוא שאל: 'מה זה בלוק?'. שיניתי את אוצר המילים שלי וגם קלטתי את ההבדל - כסף. אצלנו אם צריך לבחור בין שיעור פרטי ללחם, יבחרו בלחם. אצלם זה גם דולצ'ה וגבאנה וגם שיעור פרטי".
כסף זה שם המשחק?
אורלי: "הוא לא הכל, אבל הוא הרבה. אני רוצה ללמוד ישר אחרי הצבא, אבל אני לא אוכל לעשות את זה אני אצטרך לעבוד ולהרוויח כסף. אין לי. הלוואי והיתה לי איזו מלגה".
אורטל : "אני הלכתי ישר לעבוד. ניקיון, מילאתי מקום של גננת, סייעת, מטפלת, שיעורים פרטיים. שקל לשקל אספתי עד שהגעתי לשנה הראשונה בלימודים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מתה להיות בוסית של גבר"
|
|
|
|
|
|
|
טניה: "לפעמים כשאני רואה את ילדי השמנת לא עושים כלום ורק מסתובבים, אני אומרת שאם היו לי את התנאים שלהם, הייתי מצליחה יותר. אותי זה מרגיז שבן אדם, שיש לו את כל האמצעים, בכלל לא מטריד אותו אם הוא מתפתח או לא".
איפה תהיו עוד עשר שנים?
פלינה: "כנראה עורכת דין, אולי נשואה, ילד אחד, לא יותר. לא באור-עקיבא. אין כאן עתיד".
אורטל: "אני אשאר פה. אני אוהבת את המקום, החום שלו. השאיפות שלי קצת שונות משלהן. לדעתי אפשר לשלב לימודים וחתונה".
סמדר: "אני מתה להיות בוסית של גבר. עורכת דין. מאוד מתאים לי לעמוד מול שופט ולדבר. חשוב לי מקצוע, תואר, אפילו תואר שני. בעל? לא יזיק. בגיל 30 אני לא רוצה להישאר רווקה".
יש העדפות?
סמדר: "אני לא רוצה להתחתן עם קווקזי. אני רוצה לצאת מהמעגל הזה. אם אתחתן עם קווקזי אני אכנס למשפחה קווקזית ועם כל הכבוד, זה כבר לא מתאים".
טניה : "הם סגורים, הם לא פותחים את העיניים לעולם. הם לא מסתכלים על מה שקורה בחיים".
"ספרו לו מה חשבתן על אשכנזים בכיתה י'", נעמה צוחקת. "אשכנזים זה אלה עם הקרניים והספרדים הם הנורמלים. התוצר יצא כל כך טוב שהן מדחיקות את מה שהיה. פעם אמרתי לאחת האמהות: 'יש לך יהלום לא מלוטש, בואי נהפוך אותו למשהו', אז היא אמרה: 'אבל איפה היא תמצא עבודה באור-עקיבא?'".
פרויקט "הזנק" עובד היום ב-35 מוקדים, עוזר ל-3,000 תלמידים . 85 אחוז מבוגריו הם זכאי תעודת בגרות. "הילד הוא המרכז ונותנים לו את התחושה שהוא לא יכול לאכזב אותנו", מסבירה חזקיה, מנכ"לית הפרויקט. "הילדות מאור-עקיבא נשברו כל שני וחמישי. כל הזמן היינו מחזקים: 'אתן הכי מדהימות, אתן תותחיות'. לקראת סיום התהליך עשינו סקר 'מה אתן רוצות להיות?'. התשובות היו 'רופאות, עורכות דין'. נלחצנו מאוד כי גם לא כל ילד ברמת-השרון יהיה עורך דין".
למרות ההישגים ניחתה לאחרונה מכה על ראשם של מנהלי הפרויקט. הבנק הבינלאומי הודיע שהוא יפסיק לתמוך בקרוב. החלטת דירקטוריון. מתוך עלות של 7.5 מיליון שקל בשנה, 1.5 מיליון שייכים לקופתו, השאר לקרנות, אנשי עסקים ועמותות. חזקיה, בתו של אבנר שלו, יושב ראש ארגון "יד ושם", יודעת שהיא צריכה למצוא שותף אסטרטגי חדש בכדי להמשיך לדחוף לשינוי. "הפרויקט לא ייסגר", היא קובעת. "ילדנו ילד ועכשיו הוא נער מוצלח. לא נהרוג אותו כשהוא בשיאו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
