 |
/images/archive/gallery/306/703.jpg פו הדב מאחורי הסורגים
גרי אברמוביץ  |
|
|
| "קוראים לי אבי, ואנסתי ילד" |
|
| בזכות כמה נשים אמיצות נפתחה
בכלא "אופק" קבוצת תמיכה סודית
לעברייני מין קטינים השוהים שם |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שי להב
20/5/2005 12:48 |
|
|
|
|
|
|
|
אבי (שם בדוי) יחגוג בקרוב יומולדת .18 הוא כלוא בכלא הקטינים "אופק" בגין אונס שביצע לפני כשלוש שנים בילד בן שש. בחור מלא קסם עם חיוך שובה עין, כושר ביטוי מרשים וכנות כמעט מצמררת. הוא מעורר אמפתיה ברמה כזו שלאורך חלקים ארוכים של השיחה נוצר רצון לחבק אותו, כאקט של נחמה לאור הסבל הרב שעבר עליו. אחר כך יתברר לי שמדובר במניפולציה שכיחה של מרבית עברייני המין הקטינים, המצליחים להעתיק אל עצמם את תחושת הקורבן. אבי נחשב למקובל מאוד בתוך הכלא. יש לו גם חברה קבועה בחוץ, המבקרת אותו בתדירות גבוהה.
למה הגעת לכאן?
(בקול מונוטוני, כמעט מיומן) "כי אנסתי את יוסי (שם בדוי)
מהשכונה שלי. הכרתי אותו טוב קודם."
היו לך פנטזיות על ילדים קטנים לפני המקרה?
"לא. בכלל לא."
ומה קרה באותו יום?
"אמרתי לו לבוא איתי למחסן, כי אני רוצה להראות לו משהו. הוא אפילו לא שאל למה, כי פיתחתי אצלו אמון הרבה קודם. שיחקתי איתו בשכונה וזה."
וידעת מההתחלה מה אתה הולך לעשות לו?
(מהרהר שניות ארוכות) "את זה אני לא יודע."
ומה קרה במחסן?
"נכנסנו, וישר אנסתי אותו."
אתה זוכר טוב את כל הפרטים? זוכר איך הוא התנהג?
"בטח, זוכר מצוין. זוכר גם את הפנים שלו בזמן של זה. מיד אחרי זה הוא בכה. הוא יצא מהמחסן והלך לכיוון הבית שלו. אני מאוד פחדתי שהוא ילך ויספר, אז ניסיתי לשכנע אותו שיישאר איתי. אמרתי לו, 'לא קרה כלום, אל תדאג,' וכאלה. בסוף הפסקתי, כי ראיתי שזה לא עוזר, נבהלתי וברחתי. הוא הלך לאבא שלו וסיפר שהרבצתי לו. אז אבא שלו הגיע אלינו הביתה ושאל למה הרבצתי. את זה רק סיפרו לי, כי כבר לא הייתי בבית. ברחתי. ואז יוסי סיפר לאמא שלו שכואב לו."
איפה?
"שמה, מאחורה. היא הבינה מה קרה ואז הלכה למשטרה."
ועצרו אותך?
"לא. בהתחלה אני ברחתי ורק אחרי שבוע וחצי הסגרתי את עצמי. התחבאתי אצל חברים. שתיתי הרבה, ישנתי הרבה. הרגשתי שעבר המון המון זמן."
ומה הרגשת במהלך השבוע וחצי הזה?
"הרגשתי שעשיתי משהו רע, אבל מצד שני ניסיתי להסביר לעצמי שאני בסדר. לא הצלחתי כל כך. אבל מה שהכי הדאיג אותי היה העונש, לא מה שעשיתי. לא היו לי בכלל מחשבות על יוסי."
וכשהסגרת את עצמך הודית בעבירה?
"לא. כל הזמן כולם ידעו שאני אשם, אבל נתנו לי הזדמנויות להודות. שלחו אותי למעצר בית, אחרי זה למוסד. אבל לא לקחתי אותן. הייתי כל הזמן באשליה שזה לא נכון. וזה מה שעזר לי, בכאילו, להגיע לכאן, לכלא. המשכתי בינתיים לעשות עבירות. פריצות וכאלה. לא עבירות מין. כשהגעתי לכאן, ב-2003 עוד הייתי בהכחשה."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מצוידים בגרסת כיסוי
|
|
|
 |
|
|
|
כלא הקטינים אופק מורכב מארבעה אגפים. בכל אגף יש 12 תאי כליאה, הנפרשים באופן שווה על פני שתי קומות. בתוך התא כלואים שלושה נערים. למרות שהמתקן חדש ומרווח באופן יחסי, עדיין מדובר בבית סוהר. הנערים חיים יחד מאחורי סורג ובריח באורח דחוס, אינטנסיבי ונטול פרטיות כמעט לגמרי.
כמעט. כי מתחת לאפם של הכלואים פועלת קבוצה מאורגנת של עברייני מין קטינים הזוכה להדרכה מקצועית צמודה. מפגשי הקבוצה נערכים אחת לשבוע, בשעה ובמקום קבועים בתוך הכלא, ועדיין, זהותם חסויה לחלוטין עבור יתר הכלואים, פשוט משום שאיש מעברייני המין לא פירסם ברבים את הסיבה לכליאתו. כולם מצוידים בגרסת כיסוי המציעה עבירה בדיונית. חשיפת האמת עלולה לגרום לנידויָם החברתי במקרה הטוב ולפגיעה פיזית בהם במקרה המאוד לא נדיר.
"כל נער שמגיע לכלא עובר ראיון אצל עובדת סוציאלית," מסבירה קרן גנות-פרגר, ראש תחום טיפול בכלא, המרכזת את הקבוצה עם קרן כהן, "ואנחנו אומרות לו בפירוש, 'אל תגיד שאנסת. תמציא סיפור אחר.' הם לא מספרים אפילו לחברים בחדר, שאמורים להיות הכי נאמנים. בניגוד לעבירות אחרות, לא נתקלתי כל השנים בעבריין מין שמתגאה במה שהוא עשה."
כל צוות בית הסוהר, המודע היטב לרגישות, מנווט את סדר היום בדרך כזו שחברים בקבוצה משתתפים במפגשים לאורך חודשים רבים מבלי להיחשף. אבל זו רק ההצלחה הטכנית. מדובר בהישג מרשים בהרבה. אף אחד מ14- הנערים שסיימו את הטיפול בשנים האחרונות לא שב למאסר נוסף. מתוך חמשת הנערים שנפלטו מהקבוצה חזרו שלושה לכלא, שניים מהם בגלל עבירות מין. נתונים משמעותיים במיוחד, לאור העובדה שעברייני מין נוטים לחזור לסורם יותר מכל מגזר עברייני אחר.
הקבוצה הזו, יחידה מסוגה בארץ, נחשפת רק עתה מעל גבי דפים אלה, אחרי שבע שנות פעילות חשאית. אבי חבר בה זה שנה.
למה עשית את זה ליוסי?
"אני עצמי, עד עכשיו, עוד לא מבין למה. על זה בדיוק אני עובד בקבוצה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שומרים על חשאיות
|
|
|
|
|
|
|
אופק הוא כלא הקטינים היחיד בארץ. יש בו 240 מקומות כליאה המיועדים לנערים מגיל ,14 הגיל המינימלי למאסר בישראל. המראה בתוך הכלא מתעתע, כמעט סוריאליסטי. קומת הכניסה בכל אגף מעוטרת בציורים צבעוניים וילדותיים למראה. המסדרונות מבהיקים מניקיון. אחד התאים מתגלה, אחרי פתיחת הדלת המשוריינת, כפינת חי השורצת עזים, ארנבות, תוכים וברווזים מדדים. מתוך התאים נשקף נופו המוריק של השרון. ממש אכסניית נוער שלווה, כפי שמעיד דיוקנו המהורהר של הנסיך הקטן המרוח על קירות אחד האגפים.
אבל הנסיכים הקטנים מאגף ב' לא הגיעו אליו למטרות נופש. קטינים לא נשלחים לכלא באופן מיידי אלא רק אחרי שמוצו כל יתר דרכי הטיפול, כמו מאסר בית, עבודות שירות ומוסדות סגורים. במילים אחרות מדובר במקרים קשים. העבירות השכיחות ביותר בקרב הכלואים באופק הן עבירות אלימות. נכון להיום כלואים שם 29 עברייני מין. רק מקצתם, אלה המוכנים להודות בעבירה וכנגזר מכך להודות בפני עצמם ובפני העולם שהם עברייני מין, משתתפים בקבוצה. כרגע מדובר בחמישה. החמישייה הסודית.
"בכל מפגש של קבוצות בכלא," מסבירה קרן כהן, המרכזת את נושא עבריינות המין באופק, "כורזים בכריזה, חוץ מבקבוצה הזו. הסוהר מוציא אותם מהתא בשקט, בלי שאלות. המפגש לא נערך באגף מסוים כמו אצל יתר הקבוצות, כי המשתתפים מגיעים מכל האגפים ורוצים לשמור על חשאיות."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
240 מקומות כליאה לנערים מגיל 14. כלא אופק
|
|
|
|
|
|
|
תשתית הסודיות
|
|
|
|
|
|
|
איך ייתכן שיתר הנערים עוד לא עלו עליכם?
גנות: "הנערים כאן יוצאים להמון פעילויות, כל הזמן. נכון, יש כאלה שקלטו את החוקיות, מבחינת הזמן הקבוע של הפגישות, ואנחנו מתמודדים עם זה." כהן: "יש כאלה שיודעים, בפירוש. אבל יש קשר שתיקה."
גנות: "יש לנו נער שהחליט להודות בעבירה ואז ביקש מהעובדת הסוציאלית להתקבל לקבוצת עברייני המין. הוא לא אמור לדעת שיש בכלל קבוצה כזו." כהן: "אנחנו יודעים שהם יודעים והם יודעים שאנחנו יודעים. ועדיין, מעולם לא היה לנו אירוע אלים בגלל גילוי של מישהו."
גנות: "אנחנו אומרות לכל נער, 'הקבוצה מאוד סודית. אם אתה לא תדבר על חבר בקבוצה הוא לא ידבר עליך.' זה כל כך דיסקרטי עד שאם אנחנו יודעות שבעוד שבוע אמור להצטרף חבר חדש, עדיין לא נגיד את שמו לקבוצה, כי אולי הוא עוד יתחרט במהלך השבוע.וגם זה אחרי שעשינו בדיקה מודיעינית קפדנית כדי לוודא שהוא לא מסוכסך עם אחד החברים האחרים."
כהן: "כבר היו דברים מעולם, שנער בא ואמר: 'זה וזה גילו לאחרים שאני בקבוצה."' ואז אנחנו נוקטים סנקציות כלפי המלשין. בלי תשתית הסודיות אין קבוצה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טריגר מעשי
|
|
|
|
|
|
|
הפרויקט הזה נבנה מיוזמתה של ד"ר טליה אתגר, מעמותת על"ם, שהחלה אותו כסוג של פיילוט עוד בימים שבהם קטינים נכלאו באגף מיוחד בכלא "השרון." כיום מנחה אתגר את כהן וגנות. הסיבה למיעוט המשתתפים בקבוצה ביחס לכמות עברייני המין הכלואים בבית הסוהר ברורה. חלק גדול מהקטינים הם רק בחזקת עצירים ועדיין לא נשפטו, לכן אין להם כל אינטרס להודות בעבירה.
גם מבין המורשעים, רק כ50- אחוז מוכנים להשתתף במפגשים.
"אם אין טריגר מעשי שבגללו הם יפסידו משהו," מסבירה ד"ר אילי גולדברג, מפקדת כלא אופק, "הם לא ישתתפו. בחוץ עוד אפשר לאיים עליהם שאם לא ישתתפו בקבוצה כזו הם ילכו לכלא וכו.' בפנים יש יותר בעיה.
ההודאה היא אולי השלב הכי קשה מבחינתם ולכן הם לא יגיעו אליה מיוזמתם. צריך גם להבין שמדובר בנערים קהי חושים, בדרך שמאפשרת להם לפגוע באחרים ובאמת לא להבין את זה. לכן צריך לאלץ אותם להתעמת עם עצמם ועם מה שעשו. למשל, יום אחד ראיתי נער מאוד מצוברח מיד אחרי מפגש של הקבוצה. קראתי לו למשרד ושאלתי מה קרה. הוא התחיל לבכות ואמר, 'היום, בפעם הראשונה, הבנתי שהקורבן נפגעה בגללי.' זה ילד אינטליגנטי, ממשפחה תומכת, שעשה בחינות בגרות. הוא היה מעורב באונס קבוצתי ולקח לו שמונה חודשים כדי להבין את זה! או שהיה אסיר אחר, בעניין של גילוי עריות. הוא פגע באחותו לאורך שנתיים ושלח לה מכתב שבו כתב שהוא סולח לה על שהלשינה עליו."
הטריגר המעשי שגולדברג מזכירה מגולם בסנקציות המוטלות על נערים שאינם מוכנים להשתתף במפגשי הקבוצה. גנות: "כל עבריין מין בשב"ס שרוצה לצאת לחופשה או להגיע לוועדת שליש חייב לעמוד ל'אבחון מסוכנות מינית.' יושבת שם קרימינולוגית קלינית שמקבלת מאיתנו אינפורמציה. אם אני אדווח לה שנער מסוים לא רוצה להשתתף בקבוצה רוב הסיכויים שהוא לא ייצא לחופש. אגב, גם אם הוא בקבוצה, אבל עדיין לא עובר תהליך, לא ייתנו לו לצאת. יש לנו נער שרק אחרי שמונה חודשים בקבוצה יוצא עכשיו לחופשה ראשונה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתחילים בסבב
|
|
|
|
|
|
|
הנערים מגיעים אמנם למפגש הראשון רק בעקבות הסנקציות דלעיל, אבל מגלים מיד שהם נדרשים למשהו משמעותי ומחייב בהרבה מהעברת שעה וחצי של בטלה. אבי לא הסכים להשתתף בהתחלה. "אפילו שהודיתי בעבירה בבית משפט זה היה רק בגלל שהעורך דין שלי אמר לי להודות, כי זה היה עדיף לי." כהן: "הוא היה עצור תשעה חודשים והודה במסגרת עסקת טיעון. אבל מבחינתו, הוא המשיך להכחיש בתוקף, וכל עוד הוא הכחיש, הוא לא היה יכול להשתתף בקבוצה. למעלה מחצי שנה עברה עד שהוא הסכים. ה'לא' שלו היה מאוד נחרץ."
אז למה השתכנעת, בסופו של דבר?
אבי (מחייך) "כי יש הרבה דברים שהייתי מפסיד אם לא הייתי נכנס. חופשות, שליש." כהן: "היו בינינו הרבה שיחות עד שהוא הסכים. הוא כבר גילה לי שהוא אשם ועדיין התלבט אם להיכנס לקבוצה."
כשהגעת לכלא, מה סיפרת לשאר הנערים?
אבי: "סיפרתי שאני על אלימות. הבנתי שאם יידעו על מה אני שם אני אשב בצד."
פחדת שירביצו לך?
"ממש לא, כי אני חזק. פחדתי שיחרימו אותי. אבל יש אנשים איתי בקבוצה שהם פחות חזקים ופחות מקובלים, שמאוד פוחדים שאם יגלו מה הם עשו ירביצו להם. בטח."
איך היה המפגש הראשון עם הקבוצה?
"הייתי מאוד מבולבל. פחדתי. התרגשתי. נורא רציתי לראות מי הילדים בקבוצה. ניסיתי קודם לנחש והצלחתי עם שם אחד. ישבו שם חמישה נערים. אני רק שתקתי והקשבתי. פתאום שמעתי שם סיפורים מאוד דומים לשלי. מהר יחסית התחלתי גם להיפתח. פתאום יכולתי להזדהות עם רגשות של נערים אחרים. ואז, עם הזמן, ראיתי מטרה אחרת. אני לא אומר שלא מעניין אותי החופשות שלי וזה. מאוד מעניין. בוא לא נשחק אותה. אבל במקביל, חשוב לי לדעת למה עשיתי את זה, איך הגעתי לזה. יש לי חצי תשובה, פחות מחצי. אני ממש בהתחלה."
גנות: "מפגש תמיד מתחיל בסבב. 'קוראים לי דוד, אני בן 17 ואנסתי את משה, שהיה בן ככה וככה."' כהן: "מחקרים הוכיחו שיש ממד של התמכרות בעבירות מין ולכן הסבב לקוח מתוכניות של 'אלכוהוליסטים אנונימים' וכו.' "בכוונה מכניסים מיד את שם הקורבן, כי הם תמיד אומרים שאם הם היו תופשים אותו כאדם בזמן המעשה הם לא היועושים את זה. פעם הבאנו כיסא ריק ואמרנו, 'זה הקורבן שלכם, דברו אליו.' והם דיברו. או שביקשו סליחה. או שהאשימו אותו. 'את שוכבת עם כולם, למה האשמת דווקא אותי,'? 'את מבלה עכשיו בחוץ ואני פה."'
כהן: "יש לכל אחד מעגל תקיפה שמורכב מיסודות קבועים וייחודי לכל תוקף. ככל שהם יכירו את המעגל יותר טוב הם יוכלו לעצור בשלב יותר מוקדם. זה תמיד מתחיל בתקופה שלפני האונס. הנער מתאר גירושי הורים, פרידה, ריב עם אח, ואז מדברים על הרגשות שליוו את התקופה. בדידות, השפלה, כעס, דחייה, בושה.
"השלב הבא במעגל הוא טעויות חשיבה, תפישה שמאפשרת להם לעשות מינימליזציה ולהסיר מעצמם את האיסור הפנימי. נאמר, 'היא היתה שרמוטה, שכבה עם כולם, אז גם לי מותר.' או 'הוא ילד קטן ולא יבין מה עשיתי לו."'
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כמעט גאוות יחידה"
|
|
|
|
|
|
|
יש במעגל גם פנטזיות מיניות?
"כן, אבל אנחנו לא עובדים עליהן כדי לא ליצור ארוטיזציה בקבוצה. ואז מגיע שלב התכנון. זה קטע שמאוד קשה להם לדבר עליו, כי הוא מוכיח שהם היו מודעים למעשה. למשל, נער שבחר ללכת דווקא בשביל שבו הילדה הקטנה הלכה, למרות שהיו לו עוד עשרה שבילים אופציונליים. השלב הבא הוא התחמון. 'בואי, אני אראה לך גור חתולים.' ואז מגיע השלב של לחיות מחדש את הפנטזיה. 'הרגשתי טוב, הרגשתי שולט. גמרתי.' זה משהו שבא לכסות על כל הרגשות הרעים ולכן הם חיים אותו מחדש. בסוף מגיע הדאון, שמתחיל את כל התהליך מחדש."
איך הייתן מגדירות את האווירה במפגשים?
"זה אולי יישמע אבסורד, אבל יש בקבוצה הזו מהממד של הצבא. כמעט גאוות יחידה. נעשה פה תהליך עמוק, שאם הנער לוקח אותו ברצינות הוא מגיע לתובנות מאוד עמוקות ואז זה כרוך בהסרה של מחסומים ודיבור מאוד אישי שמקרב בין הנערים וגם יוצר אצלם תחושה של בגרות."
גנות: "לפני חודשיים הגיע לקבוצה נער חדש שממש רעד מפחד. כשהוא שמע איך האחרים מדברים, הוא נהיה אדום, בגלל הפתיחות. מה שיפה זו היכולת שלהם לשקף תהליכים אחד לשני. 'יאללה, אתה מחרטט עכשיו.' 'אתה אומר את זה כי אתה לא רוצה להודות לעצמך.' זה נאמר בצורה מאוד אמפתית וככה פותח אותם עוד יותר. לכן עם עברייני מין צריך קבוצה, כי ככה קשה לכל אחד להיות מניפולטיבי. שאר הנערים קולטים אותו מיד. בטיפול פרטני הם יכולים לגרום לך לרחם עליהם, להיכנס לנעליים שלהם. רק קבוצה יכולה לגרום להם להגיד 'אני עבריין מין' עם כל המשתמע. זה הרי נורא מפחיד."
גנות: "כשנתפס בני סלע באנו לקבוצה ושאלנו, 'אז מה אתם חושבים עליו.'? כולם אמרו, 'מפלצת,' 'מניאק' וכאלה. ואז שאלנו, 'נו, ומה אתם.'? נהייתה שתיקה, ופתאום אחד הנערים אמר, 'הייתי צריך לקבל הרבה יותר ממה שקיבלתי.' זה קטע מאוד משברי, שגורר השגחה צמודה על הנער מחשש שיפגע בעצמו."כהן: "במעון 'מצפה ים' היה נער שהתאבד תוך כדי התהליך."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין אפיון מוגדר
|
|
|
|
|
|
|
אפשר באמת לאפיין אותם מבחינת רקע משפחתי? מדובר במשפחות הרוסות, עולים חדשים, הרבה יוצאי חבר העמים, כמו שגורסת הסטיגמה?
כהן: "ממש לא. יש כאן גם הרבה כאלה שגדלו במשפחות פחות בעייתיות, יוצאי הארץ. אין אפיון מוגדר מבחינת רקע."
גנות: "נכון. אבל אפשר להגיד שהרוב מגיעים ממשפחות שיש בהן הזנחה קשה, עוני, דור שני לעבריינות."
"בבית היה קשה," משחזר אבי. "שני ההורים לא עבדו, אנחנו הרבה אחים ואחיות ולא היה כסף. מגיל 12 וחצי, ,13 התחלתי ללכת לפנימיות. אף בית ספר לא רצה לקבל אותי כי הייתי מופרע, לא לומד. גם מחוץ לכיתה הלכתי מכות. עישנתי סיגריות מכיתה א.' הספקתי לעבור בשלוש פנימיות ושם התחילו בעיות עם אלכוהול."
למה שתית?
"בהתחלה זה היה כיף, עם החברים. אחר כך הבנתי שזה לוקח אותי למקום טוב, נעים כזה, שאין בו בעיות. ואז זה נהיה הרגל. אפשר להגיד שנהייתי מכור. ליד הפנימייה היה קיוסק והבעלים מכר לנו הכל. וודקה, יין, מה שאתה רוצה. הוא ידע שזה לא בסדר, אבל הפרנסה היתה יותר חשובה לו. בפנימיות הבאות כבר עברתי לסמים. תפסו אותי משתמש בגראס והעיפו אותי לכמה ימים. אז התחלתי לעשות עוד יותר בלגן. לא נכנסתי בכלל ללימודים והייתי מתחצף למדריכים או שפשוט לא היה אכפת לי מהם. בפנימייה האחרונה כאילו נרגעתי. כאילו, אבל שתקתי. כל הזמן שתיתי. הייתי בן ."15
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רגעים של אי נוחות
|
|
|
|
|
|
|
כהן וגנות, עובדות סוציאליות בהכשרתן, הן נשים צעירות ונאות. נתוני פתיחה לא פשוטים, על פניהם, לעבודה עם עברייני מין. כהן: "ברור שזו בעיה. אבל המדים כן מכניסים אותך למקום אחר. כשהדרכתי בקהילה, על אזרחי, כל הזמן חשבתי מה ללבוש. חשבתי גם איך אני מתנהגת, מה אני משדרת. היום אני כבר מספיק בטוחה בעצמי והביטחון הזה מקרין גם אליהם. הם בחיים לא ינסו להתחיל איתי."
איך התחושה, כנשים, לעבוד עם אנסים?
גנות: "אי הנוחות קיימת כל הזמן. כאישה, אני כל הזמן חושבת, 'גם לי זה יכול לקרות,' וזה משפיע. אבל עם זאת, וזה בא לידי ביטוי בתהליך, בסופו של דבר המטרה שלנו היא לעזור להם, כדי למנוע קורבנות נוספים."
כהן: "על פי הגישה הבסיסית, את הקבוצה צריכים להנחות גבר ואישה, כדי ליצור סוג של מודל לזוגיות נכונה. אמורים לשבת שם גבר רגיש ואישה אסרטיבית. אבל מהניסיון שלנו למדנו ששתי נשים יכולות יופי להנחות קבוצה כזו. זה נכון שכאישה יש רגשות מעורבים. לפעמים אנחנו יוצאות ממפגש, מסתכלות אחת לשנייה בעיניים ושואלות, 'מה אנחנו עושות.'? יש רגשות של כעס ביחס לנערים. לפעמים אפילו סלידה, כי המעשים קשים. גם ברמה המוסרית יש בעיה. אני חושבת, 'ואם הקורבן היתה האחיינית שלי.'? אגב, הקורבנות הם גם גברים. זה בערך חצי חצי. הנערים האלה הם גם נורא חסרי גבולות. הם מחפשים את נקודות החולשה ונכנסים אליהן. זה המוטו של עברייני המין. אז לפעמים יש רגעים של אי נוחות גדולה."
איך זה משפיע עליכן בממד האישי?
גנות: "יש לי שתי ילדות קטנות וזה הפחד הכי גדול. מבחינתי, עד גיל 20 אני לא נותנת להן לצאת מהבית. אני יותר זהירה ויותר מגוננת מהחברות שלי. אז אני לא כל כך מהר אתן לבת הבכורה שלי לישון אצל חברה, כי אני לא יודעת מי שם בבית וגם לא כל כך מהר אתן לה ללכת לבד ברחוב. אני בפירוש אובר-פרוטקטיב. אי אפשר אחרת, אחרי שאתה שומע את הסיפורים שמגיעים לפה. למשל, ילדה שהיתה עם אמא שלה בגן משחקים ועלתה רגע הביתה, כי היא שכחה משהו. הבחור שעקב אחריהן עלה בעקבותיה ואנס אותה בתוך הבית. העבודה כאן הפכה אותי ליותר חרדה באופן כללי. כשאני חוזרת בלילה מבילוי עם חברות אני אתקשר מהאוטו לבעלי שיפתח לי את הדלת ויוודא שאני נכנסת."
הנהלת הכלא מייחסת לקבוצת עברייני המין חשיבות עליונה, חשיבות המתבטאת בעובדה שבניגוד לקבוצות אחרות זו מתכנסת בכל מצב, גם אם מתקן הכליאה חווה באותו זמןבעיות, תרגולים או מצבי חירום. "הטיפול בעברייני מין מצריך הרבה עקביות," מסבירה גולדברג, מנהלת הכלא. "הרציפות היא מאסט ולכן הקבוצה הזו תעבוד, מבחינתי, כל הזמן. מחקרים מראים שאחוז החזרה לעבירה אצל עברייני המין הוא גבוה. הם מוסווים. יכולים להתחתן, לעבוד, להקים משפחה ובמקביל להמשיך לעבור עבירות. לכן הטיפול שלנו חיוני, כי הוא יכול לעצור אותם כבר בגיל צעיר. כל הנערים שטופלו פה ממשיכים את הטיפול גם כשהם משתחררים. זה גם תנאי לשחרור, להמשיך לבקר בקבוצות חיצוניות. הבעיה היא שהקבוצות האלה הולכות ונסגרות מטעמי תקציב."
"זה יוצר עבורנו בעיה קשה," אומרת גנות, "כי כולם עובדים עם עברייני המין באותה דרך. אנחנו אמורות לעדכן את המטפלים בחוץ לגבי השלב שבו הנער נמצא בזמן שהוא משתחרר, כך שהם ימשיכו איתו מאותה נקודה. אבל אם המסגרת באזור המגורים שלו נסגרת, הוא למעשה לא משלים את הטיפול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שירות חברתי
|
|
|
|
|
|
|
שופטי הנוער מודעים לקיומכם? הם מחשיבים אתכם כאופציה טיפולית כשהם כותבים גזר דין?
כהן: "בהחלט. בשנים האחרונות אתה מוצא ביותר ויותר פרוטוקולים עם התייחסות לקבוצה. החוק לא מתיר לשופט לכפות על הקטין להשתתף בה, אז הוא כותב, 'מומלץ לשלבו בקבוצת עברייני מין בכלא.' נוצר גם מצב, אני אנסח את זה בזהירות, שבו יותר קל לשופט לשלוח נער לכאן ולא למוסד אחר, כי יש פה את הקבוצה."
גנות: "זה לא שיקול עיקרי, אבל יש לו משקל גדול וזה אבסורד, כי כלא אמור להיות המוצא האחרון. השופטים יודעים שהטיפול הכי טוב לעברייני מין נמצא פה ובעצם אין להם הרבה ברירות, כל עוד המוסדות שבחוץ הולכים ונסגרים."
למה אתן צריכות את זה בכלל? ממה נובעת המוטיבציה שלכן לעבוד במקום כל כך בעייתי?
כהן: "אנחנו מרגישות שאנחנו עושות כאן שירות חברתי, בפירוש. אם הנערים האלה לא יקבלו טיפול, הם יפגעו בהרבה קורבנות עתידיים."
גנות: "במיוחד כשאנחנו רואות שהטיפול שלנו מאוד אפקטיבי."
כהן: "חוץ מזה, אני חייבת להודות שהעבודה כאן מאוד מעניינת. זה תחום מורכב, שגם מלמד אותך הרבה על עצמך."
ומה למדת?
"יש לך מקום לעוד כתבה."?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"לפעמים אנחנו שואלות את עצמנו 'מה אנחנו עושות'". קרן כהן (מימין) וקרן גנות-פרגר
|
|
|
|
|
|
|
"לא כיפי כמו כדורגל"
|
|
|
|
|
|
|
איך הרגשת כשהבנת שאתה אשם?
אבי: "זו לא היתה הרגשה טובה וגם לא הרגשה רעה. זו היתה... הרגשה של אמת."
ואיך אתה מרגיש ביחס לקורבן?
"בעיקר רחמים. גם אשמה, בטח."
אתה מרגיש קרבה מיוחדת לאנשים שאיתך בקבוצה?
"בטח. אני לא יכול להגיד לאף אחד אחר, 'אני מרגיש חרא,' כמו בקבוצה. גם לא להורים שלי. שמה אני נפתח ובוטח בהם. מרגיש יותר קרוב ומזדהה איתם. מקווה שהם מזדהים גם איתי."
לא חושדים בך שאתה בקבוצה? זה מפחיד אותך, שתיחשף?
"יש איתי באגף עוד אחד מהקבוצה ובזמן האחרון התחילו לחשוד שאנחנו חברים טובים מדי. האמת, אם מישהו אחד יידע, אין לי בעיה עם זה. אני גם מאמין שיש עוד כמה שיודעים מזה. כן, זה לפעמים מאוד מפחיד שיגלו."
אתה נהנה להגיע למפגשים של הקבוצה?
"נהנה? בטח שלא. בהתחלת כל מפגש זה נורא קשה. לא משהו כייפי כמו כדורגל. אבל זה משהו שעוזר לי. אם זה לא היה עוזר לא הייתי מדבר עכשיו איתך. אם תגיד לי שפגישה מתבטלת, אני אהיה מבסוט. אבל אם היא מתקיימת, אני אבוא. ראס בן אמו יבוא. ולא רק בגלל החופשות."
אתה חושב שהטיפול הזה מתאים לכל אחד?
"לא. זה מתאים רק למישהו שהיה לו תכנון, לא למי שעשה משהו ספונטני. לאלה צריך לתת תרופות, אני חושב. קרן," הוא פונה לכהן, "מה אמרנו על פדופילים? הם מקבלים גם זריקות וגם טיפול פרטני."? כהן: "למה אתה שואל."? אבי (מחייך:( "סתם, זה מעניין." כהן: "אולי שאלת עליהם כי רצית להרגיש יותר טוב? להרגיש שיש דברים יותר גרועים ממה שאתה עשית."? (מחייך עוד יותר:( "אולי."
עד מתי אתה אמור להיות בכלא?
אבי: ."2007"
ואתה מאמין שאם תשתחרר לא תעשה אף פעם עבירות כאלה?
"ת'אמת? אני לא יכול להיות בטוח בזה. בגלל זה מפחיד אותי להיות בחוץ."
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
